כד:
כל הגט פרק
שלישי גיטין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
גדולה וקטנה לאו דוקא: לאיזו שארצה אגרש פסול לגרש בו. דאין
בקמייתא דפסול דהוה אמינא דהאי הוא דכי איכתיב לשם רחל לא
ג א מיי' פ"ג מהלכות
א) [זבחים ג.], ב) [שם ב:],
ג) [לעיל כ: וש"נ],
גירושין הלכה ג סמג
הדר איכתיב לשם לאה אבל סופרים להתלמד עשויים הכי נמי דכשר
ברירה דלא אמרינן הוברר הדבר דבשעת כתיבה היה דעתו לזו
ד) [עירובין לו: וש"נ],
עשין נ טוש"ע אה"ע סימן
לשמה: גמ' אלא רישא. דתני איש פלוני גירש
והרי נכתב
דהכי אמרינן בפ"ק דעירובין (דף יג.) דאע"ג דאין מגילתה כשרה
ה) [יתכן להיות רבה עי'
קלא סעיף ג:
במאי. אי לאו
להשקות בה סוטה אחרת תורה אע"ג
דלהתלמד עבידא הכי נמי
פלונית כו':
הכי דאותו פלוני כתב לגרש את
ד ב מיי' שם הלכה ד טור
תוס' יבמות קטז. ד"ה מאי
ש"ע שם סעיף ד:
אמרת, וכן הוא בכת"י],
אשתו ונמלך: להתלמד. לכתוב
דמוחקין וי"ל דלהתלמד דהכא לא
ה ג מיי' שם הלכה א טור
ו) [ב"ב קעב.], ז) [לעיל ט:
גיטין: מקרין. הגדולים מקרים
חשיב לשמה כמו להתלמד דספר
א) א יתר מיכן היו לו
שתי נשים
ושמותיהן
וש"נ], ח) לנפילה מיד מודו
ש"ע שם סעיף א:
תורה דסופרים העשויים להתלמד
לתלמידיהם כך וכך כשיבא גט
ו ד ה מיי' פכ"ד מהל'
כצ"ל רש"ל, ובדפו"ר
שוות כתב לגרש את הגדולה לא יגרש
לנפילה מידו, ט) [ויקרא
מלוה ולוה הל' ח סמג
אין כותבין כלל לשם הכשר דגט אבל
לפניך כתבהו והזכירו שם אינש
בו את הקטנה יתר מיכן אמר ללבלר
ב
כא], י) [ויקרא יד],
עשין צד טוש"ע ח"מ סי'
ס"ת כותב בסתם לכל מה שצריך
בעלמא אלמא בתלמידים עסקינן:
יא) [לקמן כו.], יב) צ"ל
מט סעיף ז:
כתוב לאיזו שארצה אגרש פסול לגרש בו:
,
❖
לא זה שלא נכתב לשם שום גירושין.
לעשות בו ומיהו אפ"ה כריתות של
ז ו מיי' פ"ד מהל' יבום
חייש. מהר"ם רש"ש
גמ' כתב לגרש את אשתו ונמלך וכו'
הל' טז יז סמג עשין כב
אלא להתלמד: אלא אף זה שנכתב
ס"ת אין כשר לגרש בו כדפירשנו
טוש"ע אה"ע סימן קסט
ואלא רישא במאי אמר רב פפא ב) ג בסופרין
לשם גירושין. גמורין ונמלך פסול:
לעיל (דף כ.) א אי נמי י"ל דמ"מ שייך
❖
סעיף כה:
תורה אור השלם
העשויין להתלמד עסקינן אמר רב אשי
ולא זה בלבד שנכתב שלא לשם
למתני יתר מיכן כיון שיש סברא
1. כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה
גירושין. של אדם זה פסול אלא אף
דיקא נמי דקתני סופרין מקרין ולא קתני
אחת בסופרים מקרין לפסול טפי
וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא
הגהות הב"ח
מבנמלך וא"ת בהכותב טופסי גיטיןיא)
זה דהיו לו שתי נשים שנכתב לשם
סופרין קוראין ש"מ מאי יתר מיכן תנא
תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא
ה"ל נמי למיתני יתר על כן דהא
גירושין דהאי גברא פסול הואיל
(א) תוס' ד"ה בעדי וכו'
דבי ר' ישמעאל לא זה שנכתב שלא לשום
בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ
ושמותיהן שוין ונתערבו
מכל הני לא מצי למידק בריש זבחים
ונכתב שלא לשם גירושין של זו:
סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ
גירושין אלא אף זה שנכתב לשום גירושין
❖
נותן:
וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ:
וסיפא. מאי קמ"ל הא אשמעינן
(דף ב:) דסתמא פסול דלאו לשמה
❖
דברים כד א
פסול ולא זה שנכתב שלא לשום גירושין
קאי אלא מההיא דהכותב טופסי
כבר דגירושין דידיה ודידה בעינן:
דידיה אלא אף זה שנכתב לשום גירושין
דאין ברירה. דלא תימא הוברר
גיטין לחודא וי"ל דההיא בבא דטופסי
מוסף רש"י
דידיה פסול ולא זה שלא נכתב לשום
מוסף תוספות
גיטין לא תנא כלל לאשמועינן דסתמא
דבשעת כתיבה נמי דעתיה אהא
ולא אחר יכול להוציא
גירושין הא אלא אף זה שנכתב לשום
ואיכא גירושין דידיה ודידה: הא
פסול אלא אשמועינן דשרו רבנן
עליהן שטר חוב. על
א. הטעם מה בין גט
אחד מהם, דכל חד מצי
למגילת סוטה. תוס'
גירושין הא פסול מאי טעמא אי כתב
גדולה מצי מגרש. וכי מפקא ליה
לסופר לכתוב הטופס מפני התקנה:
לאיזו שארצה אגרש בו פסול.
מדחי ליה אצל חבירו, אלא
הרא"ש. ב. וצריכא. תוס'
לא חיישינן לאיסור אשת איש למימר
ונתן ספר כריתות בידה הוה אמינא
אם כן יש עדים בדבר
הרא"ש. ג. לשמה. תוס'
בגמרא מפרש משום דאין
שמא לא לזו ניתן אלא לחברתה ונפל
שמעידין זה לוה מזה, אבל
הרא"ש. ד. ונתערבו זה
למעוטי האיך קמא דלא עביד לשום
מן השטר אין יכולין להביא
בזה. רשב"א. ה. דאי
ברירה ואומר ר"י דאפי' מאן דסבר
מידה ומצאתו זו דהואיל ונקיטא ליה
❖
כריתות אבל כתב לגרש את אשתו ונמלך
ראיה (רשב"ם ב"ב קעב.).
כר"א כיון דאמר עדי
בעלמא יש ברירה הכא מודה משום
לגיטא בידה בדידה מחזקינן לה:
מסירה כרתי, הא לא
דעביד לשום כריתות אימא כשר כתב
מוציאין שטר חוב. אחד מהן שהוציא
דוכתב לה לשמה משמע שיהא מבורר
ידעי בהי מינייהו מיגרשא.
רחמנא וכתב אי כתב רחמנא וכתב הוה
1
תוס' הרא"ש. ו. אע"פ
בשעת כתיבה וכן משמע בגמרא
שטר חוב על אחרים אין הלוה יכול
פסקי רי"ד
שאין אחד מהם מוכיח
אמינא למעוטי האי דלא איהו קא כתיב
דקאמר ב אי איתמר בהא בהא קאמר
לומר לא ממך לויתי אלא מפלוני
מתוכו. ר"ן. ז. ומה
מצאו בן עירו ואמר לו
לה אבל יש לו שתי נשים דאיהו קא
ר' יוחנן דאין ברירה משום דבעינן
ששמו כשמך וממנו נפל ולאו בעל
שקורא אותם שוים לפי
שמי כשמך ושם אשתי
שבמקום נתינתו אין מי
כשם אשתך פסול מלגרש
כתיב לה אימא כשר כתב רחמנא לה
לה לשמה משמע אע"ג דבעלמא יש
דברים דידי את אלא כיון דהאי
1
שיכיר הדורות. תוס' ב"ב
בו: יתר מיכן היו לו שתי
תפיס לשטרא גבי ביה: רישא
ברירה הכא פסול משום דכתיב וכתב
לשמה וסיפא למה לי הא קא משמע לן
ג)
קסז: סוד"ה ליחוש. ח. וגם
נשים ושמותיהן שוין כתב
לה : בעדי מסירה ור' אלעזר
דקתני כתב לגרש כו'. שאף שמות
ג
הנשים אינן יודעות שאינן
לגרש את הגדולה לא יגרש
דאין ברירה: כתב לגרש את הגדולה לא
ד)
מכירות בשילוש בעליהן
בו את הקטנה יתר מיכן
היא. אבל לר' מאיר בעינן שיהא
הבעלים שוין תידוק נמי הא ראשון
יגרש בו את הקטנה: קטנה הוא דלא
ואינן יודעות מי זקניהם.
אמר ללבלר כתוב איזה
מוכח מתוך החתימה שנכתב לשם
שנכתב לשמו מגרש ביה וכי מפקא
ריטב"א: ומאי 'נתערבו',
שארצה אגרש פסול מלגר'
מצי מגרש ביה הא גדולה מצי מגרש
זה האיש ואשה זו ולא מהני עדי
ליה לא אמרינן משום חומרא דאשת
לשליח. שיט"ק. ט. ובלבד
בו. קול סופרים פי' כותבי
ביה אמר רבא זאת אומרת שני יוסף בן
ה)
שיהו מכירין שם האיש
גיטין. יותר מיכן בגמ'
מסירה וההיא דהמגרש (לקמן פו:)
איש שמא לא בעלה של זו כתבו אלא
ושם האשה בגט. שיט"ק.
מפרש מאי יתרא דכולהו:
שמעון הדרין בעיר אחת ד מוציאין שטר
האחר: הא אמרינן. במתני' דגט
שנים ששלחו ב' גיטין ושמותיהן
י. (ו)אם איתא דבעיא
ונמלך. חזר מלגרש בו
חוב על אחרים א"ל אביי אלא מעתה רישא
שוין נותן שניהם לזו ושניהם
פשוט בב"ב (דף קעב.) שני יוסף
ד (א)
שיהא מוכיח מתוך הגט,
גדולה וקטנה לאו דוקא
הכא. רשב"א. יא. ואפי'
לאיזו שארצה אגרש פסול
דקתני שמי כשמך פסול לגרש בו שני
לזו וקאמר ר' ירמיה בגמרא הא
בן שמעון שהיו בעיר אחת אין
במגרש שלא בפני חברו.
מלגרש בו דאין ברירה
דלא כר' אלעזר ה משמע דכר' מאיר
יכולין להוציא שטר חוב זה על זה
הוא דלא מצי מגרש ביה הא ראשון מצי
ואי בשאין מוכיח מתוכו
דלא אמרי' הוברר הדבר
ניחא התם מיירי כדפרשי' לעיל [ד.]
ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר
ו
אפי' במגרש בפני חברו
שמשעת כתיבה היה דעתו
מגרש ביה והא אמרינן ולא אחר יכול
ו) ה
הרי אינו גט לר"מ.
לזו והרי דעתו לשמה:
כשכתבו דורות או סימן או כהן שניכר
חוב דאמר ליה לא אני לויתי ממך
להוציא עליהן שטר חוב אלא מאי אית
רשב"א. יב. וא"כ אפי'
ואלא רישא במאי אמר רב
מתוך החתימה ז ועדי מסירה אין
אלא חברי לוה ממך ומסר לך שטר
זה שלא בפני זה נמי מותר.
פפא בסופרים העומדים
לך למימר בעדי מסירה ור' אלעזר היא
מכירין באבותיהן או בסימן הכתוב
זה דאע"ג דפליגי תנאי התם במוציאין
ח
שיט"ק. יג. דבהוחזקו
להתלמד עסקינן דיקא נמי
הכא נמי בעדי מסירה ור' אלעזר
ז)
מיירי ואליבא דר"א דקי"ל
דקתני סופרים מקרין ולא
וא"ת למאן דחייש לקמן בפרקין
שטר חוב על אחרים ולא חיישינן
כוותיה פריך [אלא].
קתני סופרים קורין ש"מ:
היא אמר רב כולן פוסלין בכהונה חוץ
(דף כז.) לשני שוירי ולשני יוסף בן
ח) לנפילה מודו דאין אחרים מוציאין
תוס' ב"ב קסז: ד"ה
מאי יותר על כן תנא
מן הראשון ושמואל אמר אף ראשון
שמעון אע"ג דלא הוחזקו א"כ לר"מ
עליהן כדפרישית הכא נמי לימא לא
וליחוש לשני. יד. והילכך
דבי ר' ישמעאל לא זה
אע"פ שכותבים דורות
שלא נכתב לשם גירושין
נמי פוסל ואזדא שמואל לטעמיה דאמר
יפסלו כל הגיטין דלא משכחת תו
בעלה כתבו אלא יוסף בן שמעון
או סימן או כהן אין
אלא אפילו נכתב לשם
שום גט שיהא מוכח מתוכו ואומר
אחר כתבו לאשתו ונמלך ולא גירשה
שמואל כל מקום ששנו חכמים גט
אנו סומכים בכך. רשב"א.
גירושין. ולא זה שנכתב
ר"י דדוקא בגט הנמצא הוא דחייש
והשליכו לאיבוד מדעת ולקחתו זו
טו. דהשתא ודאי ליכא
שלא לשם גירושין דידיה
פסול פסול ופוסל חליצה פסולה פסולה
למיחש לשמא נתן גט
אלא אפילו זה שנכתב
שהיא רוצה להתגרש: בעדי מסירה.
שמא מאחר נפל אבל חשיב שפיר
ופוסלתה מן האחין במערבא אמרי משמיה
לאשת חבירו דכיון
לשם גירושין דידיה פסול
שמכירים את שניהם ומעידין שראו
מוכח מתוכו כיון דלא הוחזקו אלא
שחבירו שם לא היה
ולא זה שלא נכתב לשם
דר' אלעזר ו שמאל ולילה פסולות ופוסלות
שזה מסר לזו אבל בעדי חתימה לא
שוירי א' ויוסף בן שמעון אחד ואם
סובל הדבר או שעידי
גירושין הא אלא אף זה
קטן
המסירה ידקדקו יותר
שנכתב לשם גירושין הא
כדאמרינן שמא נמלך זה שכתבו
תאמר דתנן בפרק גט פשוט (ב"ב
כששני המגרשים שם.
פסול וסיפא הא קמ"ל
וחתמו ולא גרש את אשתו ומסרו לזו אשת חבירו: הכא נמי בעדי שיטות הקדמונים.
דף קסז:) כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ט ופריך בגמרא
דאין ברירה: אמר רב
מסירה. וליכא למיחש שמא לחברתה נמסר אבל בעדי חתימה לעולם
וליחוש לשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת דלמא ממטי לה
כולן פוסלין בכהונה חוץ
מן הראשון ושמואל אמר
אימא לך דחיישינן שמא את חברתה גירש וחיישינן לנפילה. וגבי שטרי
גיטא לאיתתיה דהאיך ומשני הכי אמר רב שני יוסף בן שמעון
אף הראשון נמי פוסל
חוב נמי אין יכולין להוציא שטר חוב על אחרים דחיישינן לנפילה:
הדרים בעיר אחת אין מגרשין אלא זה בפני זה והשתא י היכי מיירי
כולן. כל הגיטין השנויין במשנתנו אע"פ שפסולין לגרש להתירן
אי בלא הוחזקו הא מסקינן לקמן [כז.] דלא חיישינן ואי בהוחזקו א"כ
לינשא: פוסלין. הן אותה מן הכהונה אם בעלה כהן נפסלה עליו
לר"מ אפי' זה בפני זה אין מגרשין עד שיכתבו כהן או דורות או שום
משום גרושה: חוץ מן הראשון. שלא נכתב לשם גירושין כלל
סימן ואז ליכא למיחש למידי יא ואי לר' אלעזר הא עדי מסירה ידעי שפיר
אם זו היא אשתו או לאו כדאמר הכא יב ואומר ר"י יג דאין עדי מסירה
אבל הנך בתראי פסלי דריח הגט פוסל בכהונה דתניא בפרק בתרא
(לקמן דף פב:) האומר לאשתו הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת
מדקדקים לראות אם זו אשתו כיון שמכירים שמו ושמה וכתוב בגט שמו
לכל אדם פסלה מן הכהונה שנאמר ואשה גרושה מאישה ט) אפילו
ושמה ולא יב)חיישי' שמא יתננו לאשת חבירו ששמו כשמו ושמה כשמה וגם
לא מסקי אדעתייהו להבחין אם יש יוסף בן שמעון אחר בעיר וכשבאה
לא נתגרשה אלא מאישה ולאחרים לא הותרה פסולה לכהונה:
אפילו ראשון. דריח גט הוה: חליצה פסולה פסולה ופוסלתה.
לב"ד להתירה להנשא מעידים עדי מסירה בפני ב"ד שראו שבעלה
נתן לה גט אע"פ שלא דקדקו אם היא היתה אשתו ולהכי פריך
כל מקום ששנינו ביבמות חליצה פסולה פסולה להתירה לשוק אבל
פוסלת היא אותה מן האחין שלא תתייבם עוד דקמו עלה בכיון
ניחוש דלמא ממטי לה גיטא לאיתתיה דהאי דאפילו אין יודעין
הכותבין אם הוחזקו אין להם לכתוב דזימנין דהוחזקו ולא ידעי
שלא בנה שוב לא יבנה דלא כתיב אשר לא בנה את בית אחיו
כיון שחלץ שוב לא יבנה: שמאל.
אלא אשר לא יבנה (דברים כה)
ומשני שני יוסף כו' אין מגרשין אלא זה בפני זה יד וכשבאה לבית
חלצה בשמאל אמרינן ביבמות
(דף קד.) פסולה וכן חלצה בלילה
דין להתירה שיילי ב"ד לעדי מסירה אם היו שם שני יוסף בן
פסולה: ופוסלת. דשם חליצה
שמעון טו ולא רצה לתרץ דאין מגרשין אלא א"כ מכירין עדים שזו
עלה אלא שלא נעשית בהכשירה
היא אשתו דאין זו תקנה טובה דאם כן בטורח ימצאו עדי מסירה:
דיליף רגל רגל ממצורע
דכתיב
ימנית י) ולילה נמי נפקא לן התם:
קטן
קטן