כל הגט פרק
שלישי גיטין
כה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
קטן
ואנפיליא פסולות ואין פוסלות. וא"ת שמואל ובני מערבא
קטן ואנפיליא. קילצו"ן של בגד לאו חליצה כלל דאיש ונעל כתובים
ח א מיי' פ"ג מהלכות
א) לקמן מח. ב"ק סט:
ביצה לז: בכורות נב: נז.,
גירושין הל' א ב ג ד
בפרשה ואם לא יחפוץ האיש וגו' : חוץ מן האחרון. דלחומרא
במאי פליגי בקטן הא פלוגתא דר"מ ורבנן בסוף האשה
ט)
ב) [לעיל כ. וש"נ], ג) עי'
ופ"י שם ה"א סמג עשין
אמרינן יש ברירה ופסולה לכהונה אבל אינך כולהו אפי' ריח הגט
רבה (יבמות דף צו.) דתניא עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול ור"מ
ברשב"א שסובר שהגירסא
נא ולאוין קכג טור ש"ע
אין בהם ולא דמו למגורשת מאישה
ולא התירה לכל אדם
דההיא
אומר עשו חליצת בן ט' כגט בגדול אבל לרבנן ביאה אין חליצה לא
ע"פ רש"י הוא כתחילת ארץ
אה"ע סי' קנ סעיף ג:
ט ב מיי' פי"א מהלכות
ישראל אבל הריטב"א חולק
לההוא מילתא מיהא לשמו ולשמה
ובפרק מצות חליצה (שם דף קה:)
שמטה ויובל הל' כ:
וסובר שלפי רש"י ל"ג
נכתב: אפילו אחרון אינו פוסל.
כתחילת ארץ ישראל,
אמתניתין דהחולצת מן הקטן חליצתה
קטן ואנפיליא פסולות ואין פוסלות זעירי
י ג מיי' פ"ג מהלכות
דאין ברירה: לקוחות הן. דאין
פסולה אמר יג) שמואל זו דברי רבי
ד) פסחים פט. נדרים לו.,
גירושין הל' ד טוש"ע
אמר כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון וכן
ה) בכת"י אמנינהו
אה"ע סי' קלא סעי' ד:
ברירה דאיכא למיחש חלק שנטל זה
מאיר אבל חכמים אומרים אין
מעיקרא, ו) יומא מט:
אמר רב אסי כולן אין פוסלין חוץ מן
יא ד מיי' פ"ב מהלכות
היה ראוי לאחיו והחליפו והיינו
חליצת קטן כלום ואומר ר"י דהכא א
❖
פסחים [ס:] פט., ז) [עי'
קרבן פסח הל' יד:
האחרון א ור' יוחנן אמר אף אחרון נמי אינו
לקיחה וחוזר ביובל לתחילתו
פליגי בלשון המשנה ב דשמואל משמע
פסחים פט. נדרים לו.],
פוסל ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דא"ר אסי
ח) [לקמן כח.] חולין יד.
משום מצות יובל והדר שקליה
ליה הלשון חליצתה פסולה ופוסלת
ב"ק סט: סוכה כג: דמאי
א"ר יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן
לעזי רש"י
א) ב
כדמעיקרא: דלחומרא. מחזירין
ואתיא מתניתין כרבי מאיר ולא משום
פ"ז מ"ד יומא נה: עירובין
❖
ומחזירין זה לזה ביובל וצריכא דאי איתמר
לו: מעילה כב. [תוספתא
דס"ל כר"מ ובני מערבא משמע
חומרא היא ואי נמי הוה מספקא
קלצו"ן. נעלי בד.
דדמאי פ"ח], ט) [דברים
בהא בהא קאמר רבי יוחנן דאין ברירה
להו שפיר פסולה ואינה פוסלת
ליה אזיל לחומרא אבל אינו פוסל
כה], י) הרשב"א מביא בשם
ואי
ואתיא כרבנן: אשמעינן שדה
קולא הוא ואי לאו דפשיטא דאין
משום דבעינן לה לשמה אבל התם מכר
רש"י שגורס לאיש אחד
ב)
מוסף תוספות
לאברהם אבינו, ועי'
משום דלחומרא. ואם תאמר לקולא
ברירה לא אזיל לקולא: אי נמי
הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל אבל
ריטב"א, יא) [שמות יב],
א. לא פליגי בסברת
כתחילה. כשם שמתחילה היתה
נמי שמעינן ליה דאין ברירה בפרק
יב) [רש"ל מ"ז],
ירושה ומתנה לא ואי אשמעינן שדה
עצמן אלא וכו'. תוס'
בלא חלוקה לאיש י) אחד כך יחזור
בתרא דבכורות (דף נו:) גבי מעשר
יג) [לפנינו הגי' אמר רב
הרא"ש. ב. דפרק מצות
משום דלחומרא אי נמי כתחילה אבל הכא
ג)
יהודה אמר רב], יד) נראה
חליצה (קד.). תוס' יבמות
ביובל לאיש אחד וטעמא לאו משום
בהמה דקאמר אפילו חלקו היורשין
שצ"ל דאמרי. (מראה כהן),
❖
אימא לא צריכא: בעא מיניה רב הושעיא
צו. ד"ה ר"מ. ג. [ל]אביי.
דאין ברירה הוא: לאיזו שתצא בפתח
תשעה כנגד תשעה עשרה כנגד
רשב"א. ד. דמיתניא בה
מרב יהודה אמר ללבלר כתוב לאיזו שתצא
תחילה. יהא הגט לשמה ושמותיהם
עשרה אין אומרים זהו חלקו המגיעו
פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי
ור"ש. תוס' הרא"ש.
בפתח תחילה מהו אמר ליה תניתוה יתר
היו שוין: מהו. יש ברירה או אין
וי"ל דמ"מ לא שמעינן גט מינה
מוסף רש"י
ה. ישראל. תוס' עירובין
ברירה: על מי שיעלה מכם. יהא
כדאמר התם דאי אתמר בהא בהא
מיכן אמר ללבלר כתוב לאיזו שארצה אגרש
האחים
שחלקו
לו: ד"ה דתנן. ו. של
נמנה עליו ואני מקנה לו חלקו בשעת
קאמר רבי יוחנן דומיא דבנך מה
לקוחות הן ומחזירין
כותים. תוס' הרא"ש.
פסול לגרש בו אלמא אין ברירה איתיביה
ג
זה לזה ביובל. ולא
ז. אפי'
כשמרבה
שחיטה: כיון שנכנס ראשון. לאחר
בנך ברור לך אף צאנך ברור לך:
האומר לבניו הריני שוחט את הפסח על
אמרינן הוברר הדבר
ד)
בתרומה וגם זה לא יתכן
אי
אמרת בשלמא דאמנינהו
שחיטה ראשו ורובו: זכה בחלקו.
שזה חלק המגיע לכל
כלל. תוס' סוכה כג: ד"ה
מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כיון שנכנס
מעיקרא שפיר. תימה דבנדרים
דאמרינן יש ברירה דמשעת שחיטה
אחד, וירושה לא קאמר
עשרה ועי' תוס' הרא"ש.
ראשון ראשו ורובו זכה בחלקו ומזכה את
דתיהדר, אלא אמרינן
ח. אע"פ שעמי הארץ
היה זה ראוי לכך ונשחט פסח זה
משמע דאיירי בלא אמנינהו דשה
חלקו של זה היה ראוי
לא נחשדו על התרומה
אחיו עמו אמר ליה הושעיא ברי מה ענין
עליו ומזכה את אחיו עמו לימנות
לבית אבות לאו דאורייתא ואין צריך
לזה והחליפו והרי הוא
כדאיתא בסוטה. תוס'
פסחים אצל גיטין הא אתמר עלה א"ר יוחנן
כמקח וחוזרין ומחליפין
בחלקו ולקמיה מוקי לה שפיר: אמר
שום מינוי דקאמר בפ' אין בין המודר
הרא"ש. ט. אפי' תרומה
ביובל (ב"ק סט: וכעי"ז
גדולה. תוס' הרא"ש.
רבי יוחנן כדי לזרזן במצות. אביהן
כדי לזרזן במצות דיקא נמי דקתני כיון
(נדרים דף לו.) ואי אמרת שה לבית
ביצה לז:) וחוזרין וחולקין
י. דדרשי קרא כפשטיה.
המנה את כולן עליו משעת שחיטה
אבות דאורייתא אבישרא קאי ומזכה
שנכנס ראשון ראשו ורובו זכה בחלקו
(בכורות נב:). על מי
תוס' הרא"ש. יא. עשר
❖
שיעלה מכם ראשון.
תעשר. תוס' הרא"ש.
והא דקאמר על מי שיעלה ראשון
להון ואלא למה אמר להון אבוהון
ומזכה את אחיו עמו אי אמרת בשלמא
משמע שאינו ממנה עליו
לזרזינהו אתא כלומר נראה איזה הוא
כדי לזרזן במצות וי"ל דסוגיא דהכא
אלא הראשון (פסחים פט.).
דאמנינהו מעיקרא שפיר אלא אי אמרת
ראשון ולא הודיעם מה בלבו: שפיר.
איירי אי אמרינן שה לבית אבות
ומזכה את אחיו עמו.
פסקי רי"ד
דלא ה) אמנינהו לאחר שחיטה מי קמיתמנו
דאורייתא: והדר מותיב ליה תולה
בגמרא מפרש היכי מתמני,
משום הכי מזכה את אחיו עמו:
ומתרץ דאמנינהו אבוהון
וזעירי אמר כולן אינן
והתנן ו) נמנין ד ומושכין ידיהן ממנו עד
בדעת אחרים. על זה אינה תמיהה ג
נמנין. הרוצה לימנות: ומושכין את
מעיקרא וכדי לזרזן קאמר,
פוסלין חוץ מן האחרון ור'
שישחט תניא נמי הכי מעשה וקדמו בנות
ידיהן. מי שהיה נמנה ורוצה
דשפיר מותיב למאי דפשיט ליה:
ז)
שיזדרז כל אחד להיות
יוחנן אמר אפילו אחרון
הלוקח יין מבין הכותים.
ראשון ויהיה הוא ראש
נמי אינו פוסל אישתכח
לבנים ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים
לימשך ולהמנות על אחר מושך ידיו
לאחיו שיזכו על ידו
השתא דבראשון כ"ע לא
הימנו: עד שישחט. אבל לאחר
ברייתא היא ד דבמשנה
אמר אביי קא בעי מיניה תולה בדעת
וכך הודיעם (פסחים פט.).
פליגי דלא פוסל חוץ
שחיטה לא נמנין ולא נמשכין דכתיב
דפ"ז דדמאי (מ"ד) לא תני אלא
נמנין. על הפסח מי
משמואל דאמר ראשון נמי
אחרים וקא פשיט ליה תולה בדעת עצמו
שרוצה לימנות, ומושך ידיו
פוסל ובטל במיעוטו
ואם ימעט הבית יא) אם באו להמעט
מילתא דר"מ לחודה ואע"ג דר"מ גזר
והדר מותיב ליה תולה בדעת אחרים
ממנו מי שרוצה לימשך,
והלכה כרבים וכ"ש דרב
ולהמשך ממנו מהיות משה בחיותו
על יינן בפ"ק דחולין (דף ו.)
עד שישחט (יומא מט:)
פליג עילויה וקי"ל הלכה
אמר רבא מאי קושיא דלמא דמאן דאית
הבא למנות עליו ימנה
של שה יתמעטו: תניא נמי הכי. דלא
זאת נשנית קודם גזירה ורבי יוסי
כרב באיסורי ובאחרון כ"ע
ליה ברירה לא שנא תולה בדעת עצמו
והרוצה למשוך ידיו ממנו,
לא פליגי דפוסל חוץ מר'
נתכוין אלא לזרזן ומיהו כולהו
ורבי שמעון אף ע"ג דסבירא להו
שכבר נמנה עליו, מושך
יוחנן דאמר אינו פוסל
ולא שנא תולה בדעת אחרים אית ליה ברירה
אמנינהו: ובנים שפלים. ולא קתני
במנחות בפרק ר' ישמעאל (דף סו:)
(פסחים ס:). הלוקח יין
ובטל במיעוטו דהיכי
ומאן דלית ליה ברירה לא שנא תולה בדעת
מבין הכותים. בערב
אמרינן אין ברירה הני מילי
ונמצאו בנות זוכות בפסח ובנים לא
דכותים גרי אריות הן דאמר תורמין
יד)
שבת בין השמשות כדתניא
לקולא להתירה לעולם
זכו: אמר אביי קבעי מיניה.
עצמו ולא שנא תולה בדעת אחרים לית
משל עובדי כוכבים על של
בתוספתא (דמאי פ"ז)
אבל לחומרא לאוסרה
אתמוהי מתמה אביי ברב יהודה ורב
כותים מ"מ כיון שפורשים מע"ז
ליה ברירה א"ל רב משרשיא לרבא והא
וקדש עליו היום ואין לו
לכהונה אמרינן יש ברירה.
מה לשתות בשבת ואין לו
ובאמצעיתא רב ושמואל
אושעיא קבעי מיניה לאיזו שתצא
יותר משאר עובדי כוכבים ומחזיקין
רבי יהודה דתולה בדעת עצמו לית ליה
פנאי להפריש (ב"ק סט:)
אמרי פוסלין וזעירי ורב
בפתח תחילה דתלה יב)(זה) המתנה
בתורה שבכתב וגם אלהיהם אינם
או אין עמו כלים טהורים
ברירה ותולה בדעת אחרים אית ליה ברירה
אסי ור' יוחנן אמרי דאין
בדעת אחרים וקפשיט ליה לאיזו
עובדים כמו שהיו עושים בבית
להפריש לתוכן תרומה
פוסלין וקי"ל כל רב
תולה בדעת עצמו לית ליה ברירה
ומעשר (סוכה כג:) וסתם
ושמואל ור' יוחנן הלכ'
שארצה דהיינו תולה בדעת עצמו
ראשון להכי כשגזרו על יינן של עובדי
כותים לא מפרשי תרומה
כר' יוחנן וכ"ש הכא
דתניא ח) הלוקח יין מבין הכותים אומר שני
דילמא תולה בדעת עצמו לית לן
כוכבים לא גזרו על של כותים
(ערובין לו:) ואשמעינן הכי
דקיימי זעירי ור' אסי
לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה
ברירה דמדאתני ברישא גילה בדעתו
אע"פ שגזרו על פיתם על יינם לא
דכותים חשידי אתרומה
כותיה נמצא שכולן אינן
כדקתני שני לוגין שאני
פוסלים בכהונה חוץ מן
עשרה מעשר
ראשון
תשעה מעשר שני
שהיה פוסח על שתי סעיפים וליכא
גזרו אי נמי הכא במטהר ה יינם ו:
עתיד להפריש כו' (חולין
האחרון. ומתני' ר' אלעזר
ומיחל עשרה
מעשר ראשון כו'. לאו
למימר הוברר דמעיקרא דעתיה
יד.). הרי הן תרומה.
היא דבעיא כתיבה לשמה:
גדולה, ואחר כך עושה
להאי אבל זה שתלה באחרים גמר
דוקא עשרה ותשעה
ממה שנשתייר מאה מדות,
מבין הכותים. קודם
בדעתיה מעיקרא לאיזו שתצא:
דכשהסיר שני לוגין לתרומה גדולה פשו לה מאה נכי תרתי
מפריש עשרה למעשר
גזירה ואין לו כלי להפריש תרומות
ומעשרות בהן והוא צריך
ויש מפרשים דאין המעשר מתמעט משום תרומה גדולה כיון
ראשון ונשתיירו תשעים
דחטה אחת פוטרת את הכרי : שני לוגין שאני עתיד
מדות ומפריש מהן תשעה
לשתות. וכותים גירי אמת חשיב להו ואין ארץ ישראל
ז
למעשר שני (מעילה כב.).
להפריש. ח כותים אפילו תרומה גדולה לא מפרשי דאף ע"ג
נפקעת מקדושתה על ידיהם והן חשודין על המעשרות ועל
דבפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מז:) אמר הני כותאי עשורי
התרומה ולא כעמי הארץ שרובן מעשרין וכולן מפרישין תרומה
אבל כותים חשודין על
הכל והלוקח מהן צריך לעשר
מעשרי כראוי דבמאי דכתיב באורייתא מיזהר זהירי ה"מ
ודאי: שני לוגין. מתוך
מאה: הרי הן תרומה. בתוכו:
כשעושין לאכול לעצמן ואפי' מעשר ראשון מפרישין אבל למכור ט אין
מפרישין כלל דלא קפדי אלפני עור י אע"ג דאין חשודין על גזל לא
ומיחל
חשיב להו גזל דהוי ממון
שאין לו תובעים דהא עמי
הארץ נמי לא נחשדו על הגזל ונחשדו על המעשר ועוד דכל זמן שלא
הופרש אינו דומה
להו גזל
שעדיין לא
נתחייב ליתן לכהן
וללוי ועוד
סומכין כותים אהא דדרשינן
בב"מ (דף פח:) יא
ואכלת ולא מוכר:
ומיחל