כז:
כל הגט פרק
שלישי גיטין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
בזמן
שהבעל מודה יחזיר לאשה ואפי' לזמן מרובה. וא"ת כיון
איכא דאמרי. הא דשני ר' זירא במקום שהשיירות מצויות פסול
כב א ב ג ד ה מיי' פ"ג
א) [ב"מ יח: כז. חולין עט:],
ב) [מ"ש תוס' ב"ב טו: ד"ה
מהל' גירושין הלכה ט
והוא דהוחזקו דבעינן תרתי כרבה: בשלמא דרבה. דשני לעיל
דבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן והוא מודה שגירשה
ה)
[י] יא סמג עשין נ טוש"ע
ויש אומרים ע"ש צ"ל נמי
שנויא דידיה אתרתי מתני' חדא דגיטין וחדא דב"מ: מתני' אלימא
אפי' אין הגט שלה ניתן לה לראיה בעלמא ומאי פריך ויש לומר
הכא], ג) [יבמות קכ. ב"מ
אה"ע סימן קלב סעיף ד
❖
ליה לאקשויי. ד) דקא ס"ד
דלא מהימן אלא מכאן ולהבא מיגו שיכול עכשיו לגרשה ולא תטרוף
דאינהו רמינהו אהדדי ומתני' עיקר
כז: ], ד) ס"א דסבירא להו
וע"ש:
דאיהו כו', ה) [לקמן סד.],
מברייתא: אלא ר' זירא. דרמי
פירות אלא מכאן ואילך אבל למפרע
ו) נ"א ואי, ז) צ"ל כלבא ליכול
לא כשאומר גירשתיה מזמן הכתוב
מתניתין אברייתא מאי טעמא לא
בזמן שהבעל מודה מיהת יחזיר לאשה ואפי'
שירותא, רש"ל. ולפנינו איתא
מוסף רש"י
שם ליכול כלבא שירותא,
❖
בגט כדאמרי' ביש נוחלין
אמר שינויא דידיה אתרתי מתני'
(ב"ב קלד:)
לזמן מרובה ומשני כאן במקום שהשיירות
❖
כרבה: אמר לך. ר' זירא מתניתין
והכא שידוע לנו שלא בא לידה עכשיו
הובא בסוף המסכת
מצויות כאן במקום שאין השיירות מצויות
לא קשיין אהדדי: מי קתני. בבבא
זה הגט בתורת גירושין אינו נאמן
איכא דאמרי והוא שהוחזקו הוא דלא
גליון הש"ס
פסקי רי"ד מכאן ולהבא יותר מלמפרע ויחזיר
מציעא הא אמר תנו נותנין ואפילו
א
ליהדר והיינו דרבה ואיכא דאמרי אע"ג
רש"י ד"ה מספקא ליה
א
לזמן מרובה: דלמא אם אמר תנו
לאשה דקתני היינו בעדים ותתגרש
סימנין וכו' והאי דלא אמר
ר' ירמיה אמר כגון דאמרי
דלא הוחזקו לא ליהדר ופליגא דרבה
נותנין ולעולם כדקי"ל. כלומר ודאי
בחזרה זו אפי' לא נתגרשה עדיין
קסבר. עי' פ"ק דשבת במאור
עדים מעולם לא חתמנו
בשלמא דרבה לא אמר כר' זירא מתני'
דף ד ע"א ד"ה למימרא
ולא חיישינן שמא מאחר נפל אפי'
על כרחין הא אמר תנו נותנין
(אלא) על גט אחר של יוסף
❖
לזמן מרובה: מעולם לא
דפשיטא ליה לרבה:
בן שמעון כ"א על זה ומכירין
אלימא ליה לאקשויי אלא רבי זירא מאי
דייקי' מינה מדתלה טעמא בנמלך
שלזה יוסף בן שמעון חתמו
עליהן אלא לזמן מרובה מהיכא
חתמנו אלא על גט אחד של יוסף ב"ש.
טעמא לא אמר כרבה אמר לך מי קתני
פי' מתני' דהתם (בדייתקי)
[דדייקי] מינה הא אמר תנו
מתוך הלשון משמע שיודעין שלא
דייקת דילמא לעולם כדקי"ל בהכשירא
מוסף תוספות
אם אמר תנו נותנין ואפילו לזמן מרובה
ינתנו בכה"ג מיירי ואע"פ
חתמו אלא על א' אבל אין מכירים
דגיטין מצאו לאלתר כשר אבל
דלמא אם אמר תנו נותנין כדקי"ל לאלתר
שהשיירות מצויות והוחזקו
א. דאם יש לו להיות
מי הוא אותו יוסף ב"ש ותימה דא"כ
ברייתא ודאי קשיא דקתני יחזיר
כשר דתו ליכא למיחש ליוסף
נאמן אף היא מגורשת
רבי ירמיה אמר כגון דקאמרי עדים מעולם
ב
בן שמעון אחר שהרי אלו
למפרע, הלכך אפי' מכאן
אמאי מהימנין ליה לומר שהוא שלו
לאשה ואי לאלתר והבעל מודה
לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן
העדים מעידים שלא חתמו
ולהבא לא מהימן. תוס'
יותר משלא היו אומרים העדים כלום
פשיטא למאי ניחוש לה אי לאו
על אחר: רב אשי אמר
הרא"ש. ב. חתמו לו
שמעון אי הכי מאי למימרא מהו דתימא
שלא היה נאמן לומר שהוא שלו ולא
דאשמועינן אפילו לזמן מרובה לא
דקא אמרי עדים נקב יש בו
וחתמו גם לאחר. תוס'
בצד אות פלונית כך כתוב
הרא"ש. ג. ואנן חיישינן
ליחוש דלמא איתרמי שמא כשמא ועדים
מהדרינן ליה בטביעות עין דחיישינן
איצטריך למיתנייה דבשלמא מתני'
בספרים וה"ג ר"ח ור"י ז"ל
שמא גם לאחר חתמו.
שמא הוא משקר ואומר ר"י דלעולם
לא תנא בה בהדיא האמר תנו נותנין
כעדים קמ"ל רב אשי אמר כגון דקאמר
ג
אבל המורה גריס דקאמר פי'
תוס' הרא"ש. ד. אע"ג
לא חשדינן ליה שישקר במזיד לומר
ואצטריך למתנייה משום היא גופא
דאמר האי שליח שאבדו נקב
דעדיף מסימנין. תוס' הרא"ש.
נקב יש בו בצד אות פלונית דהוה ליה
יש בו בצד אות פלונית ואמת
ה. להוציא מאכל. רשב"א.
שהוא שלו לקלקלה דמשום להרויח
לאשמועינן דלא יחזיר שאני אומר
סימן מובהק ודוקא בצד אות פלונית דהוה
ודאי שכך הדין נותן שאם
ו. (ש)הגט שבתוכן. רשב"א.
כו': ר' ירמיה אמר. לא מתניתין
פשיטי דספרא לא היה מקלקלה
נפל מיד השליח ומצאו אדם
ז. בטביעות עין. תוס' יבמות
ליה סימן מובהק אבל נקב בעלמא לא
דהא בעל שאמר גירשתי את אשתי
קשיא ולא ברייתא קשיא דכל הני
אחר ואומר השליח נקב יש
קכ. ד"ה אמר. ח. שקשור
מספקא ליה סימנין אי דאורייתא אי
בו בצד אות פלונית סימן
בכיס. תוס' יבמות קכ. ד"ה
א)
דאמרינן יחזיר לזמן מרובה: כגון
נאמן ולא חיישינן להכי ולהכי
❖
מובהק הוא ומהימנינן ליה
מצאו.
דרבנן רבה בר בר חנה אירכס ליה גיטא
דקאמרי עדים. החתומים בו:
כשאומרים העדים שלא חתמו אלא
אי נמי אם מצאו השליח
בי מדרשא אמר אי סימנא אית לי בגויה
מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד
על גט אחד והוא אומר שעל
לאחר זמן ואין לו בו טביעות
עין אלא שהיה לו בו זה
של שם זה. ואותו חתמנו לאיש זה
אי טביעות עינא אית לי בגויה אהדרוה
שלו חתמו נאמן אבל כשאין העדים
פסקי רי"ד (המשך)
הסימן סומך עליו וכשר ולא
התובעו: כגון דקאמר. האי שליח
אומרים כלום חיישינן שמא הוא
ב
ניהליה אמר לא ידענא אי משום סימנא
לי סימן בגויה או טביעות
אמרינן דלמא אחרינא הוא
עינא [אית לי בגוה] אהדרוה
אלא רב אשי לא קאי אמתני'
סבור שהוא שלו לפי שאין יודע שיש
שאבדו נקב יש בצד אות פלונית:
אהדרוה וקסברי סימנים דאורייתא אי משום
ניהליה אמר לא ידענא אם
דמתני' קתני לאלתר כשר
ודווקא. נקט רב אשי בצד אות
יוסף בן שמעון אחר או יודע ואין
טביעות עינא ודוקא צורבא מדרבנן אבל
משום סימנא אהדרוה לי
ואם לאו פסול ורב אשי
נראה לו לחוש שגם הוא אבד גט
פלונית דהוי סימן מובהק דאין עדות
וקסברי סימנין דאורייתא אי
אתא לתרוצי ההיא מתני'
אינש בעלמא לא: ואם לאו פסול: ת"ר
משום טביעות עינא ודוקא
דפ' שנים אוחזין דדייקי'
ברורה מזו: מספקא ליה סימנים
ולכך אומר שהוא מכיר אע"פ שאינו
לצורבא מרבנן אבל איניש
מינה הא אמר תנו נותנים
איזהו שלא לאלתר רבי נתן אומר ששהה
דאורייתא או דרבנן. הא דאמרי'
מכיר ובקונטרס פי' כגון דקאמרי
ג
בעלמא לא פי' וההוא סימנא
דליכא התם שליח. דקאמרי
כדי שתעבור שיירא ותשרה ר"ש בן
עדים החתומים בו מעולם לא חתמנו
באלו מציאות (ב"מ דף כז.) שמחזירין
דהוה יהיב לא הוה סימן
עדים גרסינן דסמכינן אסימן
מובהק ואי ק' מהכא מוכח
מובהק ואי אמרי עדים
אלעזר אומר כדי שיהא אדם עומד ורואה
אלא על גט א' של שם זה ואותו
אבדה בסימנין ואיבעיא לן התם
דלא מהדרינן גט לשליח
שאנו מכירין אותו בטביעות
חתמנו לאיש זה התובעו ולפ"ז צריך
דאורייתא או דרבנן לרב אשי נמי
שלא עבר שם אדם ויש אומרים שלא
ב)
בטביעות עינא כ"א לצורבא
עין בלא שום סימן כשר
לומר שלא ראו עדים חתימת הגט
מספקא ליה הילכך באיסור אשת איש
מרבנן דלא משני בדיבוריה
שכל עדות העדים בעלמא
שהה אדם שם רבי אומר כדי לכתוב את
והתנן אם מכירו כשר דאלמ'
בטביעות עין [הוא] כגון
שאם ראו ואומרים שהוא כתב ידם
לא סמכינן אסימנין בעלמא דלמא
הגט רבי יצחק אומר כדי לקרותו אחרים
בטביעות עינא הוא כשר לכל
הא דאמרי כלי זה שביד
ולזה חתמו פשיטא שיחזיר ולא היה
סימנין דרבנן ובממונא הוא דמצו
אדם תשובה מתני' השליח
ראובן של שמעון הוא או
אומרים כדי לכותבו ולקרותו ואפי' שהה
צריך להשמיענו דהא ודאי לא חיישי'
רבנן להפקיע דהפקר ב"ד הפקר
מצאו ולא בא בידי אדם
פלוני הרג את הנפש וכל
ויש בו סימנין מעידים עליו דאמרי
אחר והגט יוצא מתחת ידו
כיוצא בזה היאך מעידין כ"א
ד
דלמא איתרמי שמא כשמא ועדים
וטעמא דתקנתא התם מפרש אבל
והוא אומר שיש לו בו
בטביעות עין והרי הכי נמי
נקב יש בו בצד אות פלונית ואין
כעדים וחתימה כחתימה ובשינויא
למישרי איסורא לא מצו רבנן לעקור
הכא והאי דבעי' סימן מובהק
טביעות עין וזהו הגט שנפל
מעידין על סימני הגוף דאמרי ארוך
ממני ומצאתיו הלכך כשר
משום דלא הות להו טביעות
נמי אינו מזכיר חתימה כחתימה:
דבר מן התורה. $ והאי דלא אמר
כגון
אבל רבה בר בר חנה אמר
עין בגויה ובאו להכירו ע"י
דקאמר נקב יש בצד אות
וגוץ מצאו קשור בכיס בארנקי ובטבעת
קסבר סימנין דרבנן משום דהתם
ג) ה
סימן זה ואם תימצי לומר
שמצאו אחר ואין הגט יוצא
פלונית.
מיבעיא לן ומהכא לא מצינן למיפשט
פי' בקונטרס דקאמר
או
מתחת ידו אינו נאמן לומר
דגרסי' דקאמר אין פירושו
טביעות עין יש לי עליו
על השליח דלא קאי שליח
השליח ואית ספרים דגרסי דקאמרי
דהא אי נמי מספקא ליה קאסר
התם אלא על הבעל דאמר
ולא סמכינן עליה אך אם
מספיקא: אירכס ליה. שליח היה: אי סימנא אית לי בגויה אי
עדים וי"ל דעדים מהימני אפילו כשראוהו כבר ושליח לא מהימן
הוא צורבא מרבנן דלא משני
תנו דאי אמר בעל נקב
אלא כשאומר כן קודם שראהו: סימנין דאורייתא או דרבנן.
טביעות עינא אית לי בגויה. אי סימנא בעיתו דאיתיהב לכו אית
בדיבוריה דכיון דלא נפיק
יש בו בצד אות פלונית
גיטא מתחת ידיה לא מהימן:
סמכי' אההוא סימן ולא
אי סימנין דרבנן הא דמהדרינן אבדה מן התורה היינו בעדים
לי בגויה סימנא ואי בטביעות עינא בעיתו להדורי ניהלי אית
אם מצאו לאלתר כשר: ת"ר
חיישינן דלמא אחרינא הוא
ורבנן הוא דעבוד במציאה תקנתא להחזיר בסימנין וא"ת והא דתנן
לי טביעות עינא בגויה שנתתי עיני בו עד שאני מכירו יפה בלא
איזו לאלתר ר' נתן אומר
ואע"פ שהשיירות מצויות
שום סימן: סימנים דאורייתא. שלא נתן בו סימן מובהק אלא
בפרק אלו מציאות (ב"מ דף כז.) דדבר שיש בו סימן חייב להכריז
כל שתעבור שיירא ותשרה
והחזקנו שני יוסף בן שמעון
פי' אם שהה כשיעור זה
בעיר אחת ואי אמר בעל
ושאין בו סימן הרי אלו שלו ו) ואפי' מדרבנן למה הוא שלו יכריז
סימנא בעלמא ומדאסמכו אסימנא באיסורא קסברי סימנין
הוא אחר זמן ופסול ואם
נמי אית לי טביעות עינא
וזה יביא עדים דמן התורה מה לי זה ומה לי זה כיון דבעי עדים
לאהדורי אבדתא דאורייתא מוכן תעשה לשמלתו כדאמרינן באלו
לא שהה כל כך זהו לאלתר
בגויה אע"ג דלא יהיב שום
מציאות (שם): לצורבא מדרבנן. דידע בטביעות עינא ולא משני
כך ימצא עדים בזה כמו בזה וי"ל דע"י סימן מכירים העדים
וכשר ר"ש בן אלעזר אומר
סימן נאמן מיגו דאי בעי
כדי שיהא אדם עומד ורואה
מצי מיפטרא בגיטא אחרינא.
בדיבוריה: כדי שתעבור שיירא ותשרה. שיעור שתוכל לעבור
בטביעות עין ועוד דע"י סימן שואלים אם יש שמכיר אותו דבר שיש
שלא עבר אדם שם פי' אין
ודוקא בצד אות פלונית
שיירא שם ולחנות: כדי שיהא אדם כו'. כלומר אין הדבר תלוי
בו סימן כך וכך דע"י כך ימצא עדים אבל כשאין בו סימן אין
הדבר תלוי בשיעור אלא
דהוי ליה סימן מובהק אבל
יודע היאך לישאל ומתייאש: ודוקא צורבא מדרבנן. אומר
בשיעור אלא צריך שיהא אדם עומד ורואה שלא עבר אדם שם
כדי שיהא אדם שומר ורואה
נקב בעלמא לא. מספקא
שלא עבר אדם שם משעה
ליה סימן אי דאורייתא אי
משעה שעבר השליח הזה שם עד שעת מציאת הגט: כדי
רבינו תם דעם הארץ נמי ידע בטביעות עינא כדאמרינן בפרק גט
שעבר השליח הזה שם עד
דרבנן פי' מה שאנו מחזירים
שיכתוב את הגט. שיעורא בעלמא נתנו בו: ואפילו שהה ויש בו
פשוט (ב"ב דף קסח.) האי צורבא מדרבנן דאזיל לקדושי איתתא
מציאת הגט וי"א שלא שהה
אבדה בסימנין אם הוא
אדם שם רבי אומר כדי
מדאורייתא כדילפי' משמלה
סימנים. מובהקים: מעידים עליו. סימנים אלו להכשירו: על סימני
לידבר עם הארץ בהדיה ובפרק גיד הנשה (חולין דף צו.) נמי מוכח
לכתוב את הגט ר"י אומר
(לה) וכדאמרי' באלו מציאות
גופו. של גט כגון ארוך או גוץ שאין אלו כלום שיש כאלה הרבה:
דכ"ע אית להו טביעות עינא והא דלא מהדרינן לעם הארץ בטביעות
כדי לקרותו אחרים אומרים
(כז.) ילפי' נמי גבי גט
עינא משום דלא מהימן: איזהו שלא לאלתר. ואית דגרסי איזהו
מצאו קשור בכיס או בארנקי. ומכיר את הכיס ואת הארנקי:
ד
כדי לכותבו ולקרותו פי'
לאיסורא מהתם או דלמא
בשיעור השהייה פליגי כמה
אינו מן התורה אלא מדרבנן
לאלתר ויש ליישב דברי התנאים לשתי הגרסות:
בין
א)
שתעבור שיירא ותשרה. מפרש רבינו תם ותשרה לשון סעודה כמו ז) שירותא (תענית דף יא:) דמתוך שמוציאים כליהם ה כדי
ישהא ויהיה פסול: ואפי'
ולא ילפי' איסורא מממונא
קרא וכתב ויש בו סימנים
דלגבי ממונא עביד תקנתא
לסעוד חיישינן שמא נפל מהם: מצאו קשור בכיס או בארנקי כו'. בפרק בתרא דיבמות (דף קכ.)
ו
מעידים עליו דאמר נקב יש
דהפקר ב"ד היה הפקר
בו בצד אות פלונית ואין
אבל גבי איסורא לא מצי
מדקדק מכאן דסימנין דאורייתא ותימה דבפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כז.) איבעיא לן אי סימנין דאורייתא או דרבנן ולא
מעידים על סימני גופו פי'
למיעבד תקנה מ"ה בעינן
מייתי לה ואומר
ר"י דבמסקנא דיבמות דמייתי תנאי ומסיק דכולהו סברי דסימנים דרבנן איכא לפרושי דהך ברייתא נמי סברא
אע"פ ששהה כדי לכתוב
סימן מובהק ומצאו בחפישה
הכי וכגון שיש עדים שהכיס והטבעת שלו או שמצאו בעצמו ומכיר שהן שלו ונאמן במיגו דאי בעי אמר לא אבדתי
ולקרוא שהוא פסול אם יש
ובדלוסקמא דתנן כשר לא
ז
בגט סי' מובהק דהיינו נקב
שמכירן ע"י סימנין אלא
ומעיקרא דהוה בעי למידק מינה
דסימנין דאורייתא הוה משמע
ליה דאיירי כשמצאו אחר ומהדרינן ליה ע"י סימן זה ח:
יש בו בצד אות פלונית
בטב"ע דאית ליה בגוייהו:
או מעיד השליח עליו ונותנים
רבה בר בר חנה אירכס
לו
אבל בשאר סימני גופו של גט
שאינן מובהקין אין סומכין עליהם: מצאו קשור בכיס או בארנקי או בטבעת
ליה גיטא בי מדרשא פי'
שליח היה באותו גט
ונפל ממנו ומצאו
אדם
אחר אמר אם [סימנא]
אית
א) אולי צ"ל ואפי' שהה כדי לכותבו ולקרותו ויש בו סימן מובהק וכו'.