המביא
גט פרק ראשון גיטין
ה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אילימא
חרש. ולא בעי למימר כגון אלם או שלא ראה כתיבת
חוץ מחרש שוטה וקטן. דלאו בני דעה י) נינהו ואין יכולין ליעשות
י א ש"ע אה"ע סי' קמב
א) לקמן כג., ב) לקמן ט.,
הגט דא"כ הוה ליה למימר ולא אמר : אי הכי יכול
ג) לקמן טז:, ד) בכת"י
סעיף יד בהג"ה:
שליח לגרשה כדאמרינן בקידושין (דף מב.) דאין קטן נעשה שליח והוא
א
יא ב מיי' פ"ז מהל'
נוסף: נגזור שמא יחזור
נמי. פי' יכול נמי סגי בקיום חותמיו וא"ת מאי קשיא ליה לרבה כי היכי
הדין להנך: לרבא ניחא לרבה קשיא. דקתני יתקיים בחותמיו והלא
הדבר לקלקול., ה) [עירובין
גירושין הל' י"ד סמג
אין בקיאין לשמה: לאחר שלמדו. דבעי לשמה: אי הכי. דלמדו:
דלרבא ניחא ליה דמפרש אינו יכול צריך קיום חותמיו אבל יכול סגי
סג: וש"נ], ו) לקמן כג:
עשין נ טוש"ע שם סעיף
סב:, ז) לקמן טז: ע"ש,
יח:
יכול נמי. לא ליצרכוה. אם אפשר
באומר בפני נכתב ונחתם ואין צריך
יב ג מיי' שם הלכה ז יז
ח) בכת"י ובלבד שתהא
צריכה. (וכן לעיל),
לקיימו בעדים לא יצטרך לומר בפני
שנים הכי נמי יפרש לרבה דלאחר
❖
אילימא חרש חרש בר איתויי גיטא הוא והתנן
טוש"ע שם סעיף ח:
ט) בכת"י ליתא תיבת לה,
שלמדו רבה ורבא שוים ואומר ר"ת
נכתב ובפני נחתם. ומשני אע"ג דלמדו
ב
הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחרש
א)
❖
י) בס"א: שליחות,
דלרבא ניחא דתנא אינו יכול לאשמועי'
לא עקרו רבנן תקנתייהו גזירה שמא
שוטה וקטן ב) ואמר רב יוסף הכא במאי
הגהות הב"ח
דבעי קיום חותמיו אבל ביכול סגי
יחזור דבר לקלקולו וישכחו הלכך
ג
ד
עסקינן כגון שנתנו לה כשהוא פקח ולא
(א) תוס' ד"ה בי תרי וכו'
השתא נמי צריך השליח לבדוק שהוא
באומר בפני נכתב אע"ג דלא חשיב
גליון הש"ס
הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם עד
בפנינו נחתם דדייק מינה
לשמה: והא אשה דלא שכיחא.
לרבא כמו קיום חותמיו אבל לרבה
גמ' גזירה שמא. עירובין
רבה וכו' בפנינו נחתם
שנתחרש לרבא ניחא לרבה קשיא הכא במאי
❖
בפני נכתב עדיף מקיום חותמיו
שתהא היא עצמה מביאה את גיטה
ד' פא ע"א: תוס' ד"ה בי
משו' דקודם:
עסקינן לאחר שלמדו אי הכי יכול נמי
תרי וכו' מ"מ נקט בפנינו
בתורת שליחות שלא תתגרש בו עד
שמעיד שנעשה לשמה ע"כ תנא אתא
ג)
ה
משום דקודם שלמדו. לא
שתגיע לבית דין פלוני: ובלבד שתהא
$ גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו אי הכי
לאשמועינן דאינו יכול סגי בקיום
זכיתי להבין דהא ל"צ
פסקי רי"ד
צריכה כו'. בפ"ב (לקמן דף כד.) מותבינן
חותמיו ו כיון דאוקמינן לאחר שלמדו
אינו יכול נמי ד) פקח ונתחרש מילתא דלא
לומר כלל ואיך שייך וב'
אומרים ובאמת הא מבואר
בעא מיניה שמואל מרב
מכי מטא גיטא לידה איגרשה ומשנינן
יכול נמי תיסגי ליה בקיום חותמיו
שכיחא ומילתא דלא שכיחא לא גזור בה
ה)
בסוגיא דשם דל"ק סבר
הונא שנים שהביאו גט
דאייתיתיה עד ב"ד פלוני בתורת
ולקמן מפרש אי הכי חד נמי ליבעי
רבנן והא אשה דלא שכיחא ו) ותנן האשה
דמתני' מיירי דוקא בלא
ממדינת הים צריכין
שליחות: שלא תחלוק בשליחות.
שמואל מרב הונא אי סגי בקיום
אתיוה בי תרי דבאתיוה
שיאמרו בפנינו נכתב
עצמה מביאה גיטה ובלבד שצריכה לומר
בי תרי ל"צ לאמירה כלל
ובפנינו נחתם או אין
שינויא הוא לא חלקו חכמים בין שליח
חותמיו כיון דליכא למיחש למידי או
דאי כרבא אי כרבה דבי
בפ"נ ובפ"נ שלא תחלוק בשליחות אי הכי
צריכים אמר ליה אין
לשליח אבל הא דאינו יכול לאו חילוק
דילמא לא פלוג בין למדו ללא למדו
ז
תרי ל"ש ואידך לישנא
צריכים ומה אילו יאמרו
בעל נמי אלמה תניא הוא עצמו שהביא גיטו
הוא שהרי הוצרך לומר אלא שאי
ומשני בחד פשיטא ליה דצריך גזירה
א
מוקי ביוצא מבי תרי דס"ל
בפנינו גירשה מי לא
דלרבה גם בכה"ג צ"ל
מהימני. פי' אע"פ שהביאו
אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם
אפשר: שהביא את גיטו. שכתבו
משום שמא יחזור הדבר לקלקולו ור"י
בפ"נ וא"כ למ"ד בשמעתין
ואינן מכירין החתימה
במדינת הים ובא כאן לגרשה: טעמא
מפרש דהכי פריך אי הכי יכול נמי
טעמא מאי אמור רבנן צריך לומר בפני
דאתיוה בי תרי ל"צ
נותנין אותו לאשה ונשאת
מאי כו'. שינויא הוא כלומר טעמא
היכא דאין צריך קיום לא יצטרך לומר
לומר ע"כ דמתני' דהתם
בו ואין הבעל יכול לערער
נכתב ובפני נחתם דילמא אתי בעל מערער
מיירי בלא אתיוה בי תרי
היום ומחר שאם יבא
מאי אצרכוה רבנן לכל שליח לומר
לרבה בפני נכתב ונחתם כיון דלמדו
ופסיל ליה השתא מינקט נקיט ליה בידיה
וכל"ק דשם וממילא בפנינו
ויאמר לאשה את זייפת
כך משום חששא דילמא אתי בעל
ולעיל אמרינן באתיוה בי תרי ובאותה
ח
דוקא וצלע"ג: תוס' ד"ה
הגט תאמר לו הרי עדים
וערעורי קא מערער עליה ז) תא שמע דבעא
וכו': שנים שהביאו גט. שניהם נעשו
מדינה במדינת הים דלרבה בהני
כשניסת וכו' ואין לומר
שאתה מסרתו בידם כתוב
מיניה שמואל מרב הונא שנים שהביאו גט
דלא חשיב וכו' דהא
וחתום פיך כק' עדים
שלוחים: ומה אילו יאמרו כו'. כלומר
נמי קתני מתניתין דצריך דכולה מתני'
אמרינן בפ"ט. יסוד זה
שהוא מקויים והילכך
ממדינת הים צריכין שיאמרו בפנינו נכתב
אם רצו הן אומרים אנו מעידים
אית לן לאוקמא בלמדו מדפריך
דמה דאינו ראוי לחשבו
אע"פ שאין השלוחין
ובפנינו נחתם או אין צריכין אמר ליה אין
לא שייך לומר דממעט
שגרשה ונתן לה גט או לשלוחה גט:
ממתני' דהאשה עצמה מביאה גיטה
מכירים החתימות כיון
ב
אותו כתבו ג"כ בתוס'
שמעידים כי הבעל נתנו
לרבה קשיא. דאמר כי מייתי בי תרי
צריכין ומה אילו יאמרו בפנינו גרשה מי לא
וא"כ רישא נמי איירי בלמדו ובענין
נדה דף יח ע"ב ד"ה הא
להן אינו צריך שום קיום
צריכין לומר: אי הכי. דלמדו: חד
זה יש לפרש אי הכי חד נמי ומתחילה
ט
מהימני לרבא ניחא לרבה קשיא הכא במאי
אר"י. ועי' יבמות דף ג
בעולם. ודכותה נמי גבי
ע"ב וצ"ע: בא"ד אי נמי
שטרות הלוה יכול לומר
נמי. כי מייתי ליה חד נמי לא
כתב רש"י בפירוש כתב ידו דהך
עסקינן לאחר שלמדו אי הכי חד נמי גזרה
יאמר דהך דרבה ורבא
למלוה אתה זייפת זה
ליצרכוה: הוי לא הוצרכו כו'. כלומר
קושיא דאי הכי יכול נמי י ואי הכי חד
תנאי היא. תמוה לי הא
שמא יחזור דבר לקלקולו אי הכי בי תרי
השטר וצריך המלוה
אמור מעתה לא אצריכו לומר בפני
נמי איירי למאי דסלקא דעתא
גם למסקנא דשם דפליגי
לקיימו ואילו מביא המלוה
נמי בי תרי דמייתו גיטא מילתא דלא שכיחא
ביחזור הדבר לקלקולו
עדים כי הלוה מסרו בידו
נכתב להחמיר דכי מקויים ניצרכיה:
מעיקרא דרבה לית ליה דרבא דכן
ניחא די"ל דר"י לא
כתוב וחתום כי ההיא דתנן
ומילתא דלא שכיחא לא גזור בה רבנן והא
אלא להקל. דלא מצרכינן ליה לתרי
דרך הש"ס דבתר דאיתותב מחדא
ס"ל לאוקימתא דכשניסת
(ב"ב קסז:) כותבים שטר
אשה דלא שכיחא ותנן האשה עצמה מביאה
סהדי אחריני: כשניסת. כבר ומשום
הדר מותיב ליה מאידך ושוב מחקו
ומוקי לברייתא דהכא כר"י
ללוה אע"פ שאין מלוה
דלא חייש ליחזור לקלקולו
עמו שוב אינו צריך לקיימו
גיטה ובלבד שהיא עצמה ח)צריכה לומר בפני
הא גזירה לא מפקינן מיניה: משום
רש"י יא ואין לפרש יכול נמי לא יצטרך
❖
וצע"ג:
שהרי לוה הודה בפיו כי
דניסת הוא. ואם לא ניסת לא
לרבה בפני נכתב יב כיון דלמדו בשלמא
נכתב ובפני נחתם שלא תחלוק בשליחות אי
היה מקויים כשמסרו לו
שבקינן לה לאינסובי ואע"ג דאיקיים
לרבא דחייש לאיחלופי ניחא אבל לרבה
אבל אם היה השליח אחד
הכי בעל נמי אלמה תניא הוא עצמו שהביא
אע"פ שאומר כי הבעל
היינו חומרא: הכי קאמר. לעולם
דידענו לא מהני א"כ לא אתי לאיחלופי
מוסף רש"י
גיטו אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם
מסרו לו אינו נאמן
מה צריך בפני נכתב דהא לקמן בריש
בניסת קאמר דלא מפקינן לה וה"ק הוי
חוץ מחרש שוטה
להכחיש הבעל היום ומחר
טעמא מאי אמור רבנן צריך לומר בפני נכתב
וקטן. שאין בהם דעת
לא הוצרכו לומר בפני נכתב להחמיר
פרק שני (דף טז:)
משמע דכיון
אם לא יאמר בפני נכתב
ובפני נחתם דילמא אתי בעל מערער ופסיל
ואין שליחותן שליחות לגרש
ובפני נחתם דהימנוהו
עליה ולהוציאה אחר שניסת דלא תימא
דאיתקן בפני נכתב לרבה משום לשמה
❖
(לקמן ט.).
רבנן כבי תרי וזה סובר
ליה השתא מינקט נקיט ליה בידיה וערעורי
להחמיר עליה ולהוציאה: אלא להקל
מודה רבה דצריך לאומרו אפילו אחר
כרבא ולא חיישינן לאין
שלמדו משום איחלופי: שלא תחלוק
קא מערער עליה ת"ש המביא גט ממדינת
עליה. מתחילה שלא תיזקק לעדים:
בקיאין לשמה דאילו
ג
חיישינן מה לי הביאו חד
מוסף תוספות
בשליחות. פירוש בשליחות דיכול:
הים ונתנו לה ולא אמר לה בפ"נ ובפ"נ אם
טעמא
ט)
מה לי הביאו תרי ומכאן
אי הכי בעל נמי.
לרבא ניחא דכי
נתקיים בחותמיו כשר ואם לאו פסול הוי לא הוצרכו לומר בפ"נ ובפ"נ
א. בתוס' הרא"ש נקט
מוכיח שהלכה כרבא.
הטעם שלא אמר על "לא ראה"
תניא המביא גט ממדינת
מייתי ליה בעל ליכא למיחש
להחמיר עליה אלא להקל עליה לרבא ניחא לרבה קשיא הכא במאי עסקינן
אבל על אלם הוא אומר: לא
הים ונתנו לה ולא אמר
לזיוף דאינו חשוד להכשילה במתכוין
בעי נמי לאוקומי באלם
לאחר שלמדו והאמרת גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו כשניסת אי הכי
בפני נכתב ובפני נחתם אם
דמשמע לי' לרב יוסף
אלא לרבה בבעל נמי ליחוש שלא
נתקיים בחותמיו כשר ואם
הוי לא הוצרכו לומר בפ"נ ובפני נחתם להחמיר עליה אלא להקל עליה
דליכא שום חידוש באלם,
לאו פסול הוי אומר לא
יערער דמתחילה לא היה יודע שצריך
אבל בחרש קמ"ל דלא
הוצרכו לומר בפני נכתב
משום דניסת
הוא הכי קאמר וכי תימא להחמיר עלה ולפקה הוי לא
גזרינן פקח ונתחרש אטו
לשמה ומשני מינקט נקיט בידיה כיון
ובפני נחתם להחמיר עליה
חרש מעיקרו. ב. דהא
הוצרכו לומר בפני נכתב ובפני נחתם להחמיר עליה אלא להקל עליה
דערעור זה אינו אלא לעז ליכא למיחש
אלא להקל עליה. פי'
יג
אסיקנא דרבה אית לי'
שיערער כיון דנקיט ליה יד: בי תרי
אע"פ שאין עליו עוררים
טעמא
דרבא. תוס' הרא"ש.
צריך שיתקיים בחותמיו
ג. ואע"ג ד[קיום] חמיר
דמייתו גיטא כו'. לפי זה ליכא בינייהו
ולא יהבינן לה לאשה
טפי. רשב"א. ד. הקלו
לאחר שלמדו דאתיוה בי תרי אבל איכא בינייהו מקויים ולקמן בר"פ שני (דף טז:) איכא למ"ד דשנים צריכין לומר אפילו אחר שלמדו דלא
להנשא בו בלא עדים
חכמים.
רשב"א.
דדוקא בא"י דשכיחי
ה. משא"כ
בקיום.
חשיב ליה מילתא דלא שכיחא ולמאי דחשיב ליה מילתא דלא שכיחא הא דקתני בפ"ב (לקמן דף טו.) וב' אומרים בפנינו (א) דדייק מינה רבה
רשב"א. ו. הא יכול לא
שיירתא שאם יבא הבעל
דידענו לא מהני אע"ג דמסתמא איירי אחר שלמדו $ מ"מ נקט בפנינו משום דקודם שלמדו הוה בפנינו דוקא: שלא תחלוק
סגי דלא אמר בפ"נ ובפ"נ.
לערער יהיו עדים מצויים
רשב"א. ז. כיון דתקנת
בשליחות. פי' בשליחות דחד דגזרינן חד דלא שכיח אטו חד דשכיח אבל בי תרי אטו חד לא גזרינן:
לקיימו אז יהבינן לה בלא
כשניסת. והא דתניא לקמן לא אמר בפני נכתב ובפני נחתם הולד ממזר היינו כשלא נתקיים בחותמיו וא"ת וליחשביה (לקמן דף פו.)
חכמים היא דבחד צריך
קיום ונשאת בו אבל
טו
טז
יז
היכא דלא למדו. תוס'
ממדינת הים דלא שכיחי
הרא"ש. ח. א"נ חד. תוס'
בהדי ג' גיטין פסולין ואם ניסת הולד כשר ויש לומר דקסבר רבה דבג' גיטין תצא והכא לא תצא ואם תאמר להאי
שיירתא לא יהבינן ליה
הרא"ש. ט. [ד]ה"ק, כיון
לאשה עד שיתקיים שאם
לישנא דבפ"ב (לקמן דף יז.) דאית ליה לר' יוחנן שנים שהביאו גט ממדינת הים צריכין לומר בפנינו נכתב כו' משמע דקסבר לפי שאין בקיאין לשמה
דלמדו בימי רב ושמואל
תנשא בלא קיום ויבא
היכי משני הך ברייתא דהכא דאי משני לה כשניסת א"כ ליחשביה (לקמן דף פו.) בהדי ג' גיטין פסולין דהא ר' יוחנן אית ליה בפ"ט (שם) דג'
כ"ש בימי רבה שהיו
הבעל ויערער ולא נמצא
דורות אחרונים ובקיאי
גיטין נמי לא תצא $ ואין לומר דלא חשיב אלא פסול התלוי בגט עצמו דהא אמרינן בפ"ט מניינא דסיפא למעוטי נתנו לה ולא אמר בפני
עדים לקיימו יהיה הגט
טפי כדאמרי' בשמעתין,
בטל ובניה ממזרים: הוי
נכתב יוציא והולד ממזר ואומר ר"י דההוא מילתא דר' יוחנן דסבר לא תצא קאי כלישנא קמא דבפ"ב (לקמן דף טז:) דאית ליה לר' יוחנן לפי שאין
ורבה דאמר לפי שאין
אומר מה שהצריכו חכמים
בקיאין לשמה מסתמא אף
עדים מצויין לקיימו וכמסקנא דשמעתין $ אי נמי יאמר דהך דרבה ורבא תנאי היא כדבעינן נמי למימר בפרק שני (ג"ז שם) לרבי יוחנן:
לומר לשליח בפני נכתב
לבני דורו קאמר, ובהא
אי ובפני נחתם לא להחמיר
קאמר איכא בינייהו
באותה מדינה במדינת הים דלרבה צריך, ואמאי, והלא למדו. תוס' הרא"ש. י. ואידך דבסמוך. תוס' הרא"ש. יא. והדין עמו על האשה ולומר אע"פ שהוא מקויים יהא צ"ל שמא לא נכתב לשמה אלא להקל עליה שאע"פ שאין עדים מצויין לקיימו
דא"כ קיום חותמין נמי לא ליבעי כיון דלית ליה דרבא, דהא בלא עדי ערעור מיירי מדקתני רישא 'אם יש עליו עוררים יתקיים
הוא נאמן בשנים לקיימו כשנים באומרו בפני נכתב ובפני נחתם והיום ומחר אם יבא הבעל ומערער לא משגחינן ביה
בחותמיו', מכלל דסיפא דאם יש עליו עדים בלא עוררין מיירי. תוס' הרא"ש. יב. [ו]לא נימא אלא בפני נחתם לחודיה שלא
תזקק לעדים. רמב"ן. יג. בעלמא, כדפרישית לעיל (ב: ד"ה לפי - השני), אבל מן הדין אין בערעורו כלום. תוס' הרא"ש. יד.
[ובתוס' הרא"ש פליג אהא]. טו. [בע"ב]. טז. יוציא. תוס' הרא"ש. יז. אבל אם נתקיים בחותמיו לא תצא. תוס' הרא"ש.