השולח פרק
רביעי גיטין
לה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
לא
גמ'
היו ימים מועטים.
משום חינא. שיהא חן האנשים בעיני הנשים לינשא להם:
וא"ת ומאי טעמא איענש הא אמרינן
כו א מיי' פט"ז מהל'
א) לקמן מט: [כתובות פח.
צז: וע' תוס' לקמן מט:
אישות הל' טז טוש"ע
יהנה. יועיל להמיתו: דאשתרשי לה מקום דינר. נשתכרה
בפ"ג דשבועות (דף כו.) האדם בשבועה פרט לאנוס
ד"ה משום], ב) כתובות נד.
אה"ע סי' צו סעי' כ:
בו עיסה כעובי הדינר שאם לא היה
הדינר היתה נותנת עוד
כדרב כהנא ורב אסי דמר משתבע הכי אמר רב ומר משתבע
כז ב מיי' פט"ז מהל'
[ערכין כב.], ג) צ"ל ונדרה
ואסרה. רש"ש, ד) [פי'
עיסה בככר: ומאי מי שנשבע באמת.
האי לאו אמת הוא: כמי
הכי אמר רב וכי אתו לקמיה דרב ואמר כחד מינייהו אמר ליה אישות הלי"א סמג
כסות עבה של צמר. ערוך
עשין מח טוש"ע שם סעיף
שנשבע באמת. דהא שוגגת היא
אידך ואנא בשקרא אישתבעי ואמר
ערך גלפקרא], ה) צ"ל
יט:
ומפני שעונש שבועה מרובה נמנעו
ליה את לבך אנסך א וליכא למימר
משום חינא אקילו רבנן גבה קא משמע לן:
כח ג מיי' פי"ח מהל'
כשל. ראש משביר. ו) [לעיל
א)
מלהשביעה: אתיא לאורויי היתירא.
דלא ממעט קרא התם אלא למפטר אישות הל"א סמג
לד:], ז) ע"כ הוא מס"א,
נמנעו מלהשביעה: מ"ט אילימא משום דרב
❖
ח) [ערך הסת], ט) גליון,
לאוין פא ועשין מח טוש"ע
מקרבן אבל עונש איכא כדאשכחן
בדבר מועט וסבורה שאין פרעון
❖
כהנא דאמר רב כהנא ואמרי לה אמר רב
אה"ע סי' צג סעיף ה:
לה שבשכר טורחה נוטלתו: חוץ
בפ"ב דנדרים (דף יז.) גבי נשבע
יהודה אמר רב מעשה באדם אחד בשני
לב"ד משביעין אותה. ששבועת
לבטל את המצוה דמיבעי לן תרי
גליון הש"ס
בצורת שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה
הדיינין ה)של תורה היא ונקיט ס"ת
קראי חד למיפטריה מקרבן וחד
פסקי רי"ד (המשך)
גמ' דקא טרחה קמי
והניחתו בכד של קמח ואפאתו בפת ונתנתו
בידיה או תפילין ומשביע לה בשם
למיפטריה מלאו [והכא דליכא אלא
דיתמי. עיין ב"ב ד' נב
בשניהם צריך לכתוב
❖
לעני לימים בא בעל הדינר ואמר לה הבי
ע"ב תד"ה דטרחא:
או בכינוי כדאשכחן באברהם שים נא
חד קרא למיפטריה מקרבן] אבל
בפירוש פלוני הנקרא
פלוני ואם כתב פלוני וכל
לי דינרי אמרה ליה יהנה סם המות באחד
ידך וגו' ואשביעך בה' (בראשית כד)
עונש דשבועת שוא איכא ב דהא לבך
שום וחניכה דאית ליה ולא
ועונשה מרובה. וחוץ לב"ד שבועה
אנסך משמע ולא נשבעת לשקר ועוד
מבניה של אותה אשה אם נהניתי מדינרך
הזכיר השם השני בפירוש
הגהות הב"ח
הגט פסול ולא הועיל לו
דרבנן בקללת ארור ולא נקיט מידי
דבפ"ג דנדרים (דף כה:) מייתי דרב
כלום אמרו לא היו ימים מועטין עד שמת
(א) גמ' וליפול באודנאי:
זה הלשון כלום כי יכול
ואין עונשה כל כך: לא מגבי כתובה.
כהנא ורב אסי אשבועות שגגות
(ב) תוס' ד"ה לא שנו וכו'
אחד מבניה וכששמעו חכמים בדבר אמרו
הבעל לערער כאשר
משום דנמנעו מלהשביעה ואם איתא
דתניא בגמרא כשם שנדרי שגגות
לדרבנן ולא מידכר כצ"ל
פירשתי ואם לא הוחזק
מה מי שנשבע באמת כך הנשבע על שקר
❖
ותיבת והתם נמחק:
אלא בשם אחד אע"פ
לישבעה חוץ לבית דין ולגבייה
מותרות כך שבועות שגגות מותרות
על אחת כמה וכמה מאי טעמא איענשה
שיודע לאחר מכאן שהי'
כתובתה: וליאדרה. כדתנן ו) נודרת
ומפ' שבועות שגגות כדרב כהנא
לו שם אחר ובגט לא כתבו
דאישתרשי לה מקום דינר ומאי מי שנשבע
ליתומים כל מה שירצו: קילי נדרי.
ורב אסי דמשמע דמותרות ואפי'
אלא בשם האחד שידעו
לעזי רש"י
וגם לא כתבו בו וכל שום
באמת כמי שנשבע באמת אי משום הא
קלים היו נדרים בעיניהם לעבור
עונש ליכא ולא דמי לנשבע לבטל
❖
וחניכה דאית ליה כשר
קו"ט. מעיל.
עליהם הלכך לא סמכינן אנדרה
את המצוה דאיכא עונש שבועת שוא
מאי איריא אלמנה אפילו גרושה נמי אלמה
כדאמר רב אשי. א"כ
לאגבוייה: בקופצת. הואיל וקפצה
דהתם מיבעי לן ב' קראי אחד למיפטר
נמצא שזה שאנו כותבין
א"ר זירא אמר שמואל לא שנו אלא אלמנה
א
וכל שום וחניכה דאית לי
ונשבעה הרי נשבעה וגובה: אין לה
שוגג מקרבן ואחד למיפטר מזיד
מוסף רש"י
אבל גרושה משביעין אותה אלמנה שאני
לא מעלה ולא מוריד אלא
מזונות. מעתה דגליא דעתה דבעי
ממלקות וכשפטר שוגג לגמרי פטרו
משום חינא. שימצאו
אם יודעים לו (או) שם
דבההיא הנאה $ דקא טרחה קמי דיתמי
לאינסובי ואיהו לא אתני בהדה אלא
מעונש ומקרבן וה"ה גבי האדם
האנשים חן בעיני הנשים
אחר או כנוי צריך לכתוב
אתיא לאורויי היתרא אמר רב יהודה אמר
ויהיו נשואות להן שלא
בפירוש פלוני הנקרא
כל ימי מיגר ארמלותיך בביתי שהיא
בשבועה פרט לאנוס דפטור לגמרי
ג
תדאגנה להפסיד כתובתן
פלוני ואם אינן יודעים לו
ר' ירמיה בר אבא רב ושמואל דאמרי
אלמנה בשביל כבודו: הפכו לכורסי'
וי"ל דהכא גבי פקדון הוה לה
(כתובות פד.) שיהיו בעליהן
אלא שם אחד כותבין אותו
תרוייהו לא שנו אלא בב"ד אבל חוץ לבית
לחן בעיניהן ולא ימנעו
ותרצוה. הפכו כסאו וזקפוהו כדי
להזהר יותר לשמרו היטב והוה לה
ואין צריך לכתוב וכל שום
ב
הנשים מלינשא לאנשים
וחניכה דאית לי ולא גרסי'
דין משביעין אותה איני והא רב לא מגבי
שתתקיים הקללה בכך. ס"א הפכו
לאסוקי אדעתא שתבא לידי שבועה:
❖
.
במתני' שם עירו ושם
(שם צז: וכעי"ז לקמן מט:)
דמוריא היתרא.
לכורסייה תשפל גדולתו: כבי תרי
ולכך נמנעו
כתובה לארמלתא קשיא בסורא מתנו הכי
עירה א) אלא הרגל ליכתו'
גם היה וטעות הוא שלא
דיינת לי. כרב דלא מגבי כתובה
מלהשביעה שעונש
בנהרדעא מתנו הכי אמר רב יהודה אמר
היתה התקנה אלא לשמו
מוסף תוספות
וכשמואל להפסיד מזונות ע"כ ז):
שבועה מרובה אלא בהדרה דלא
שמואל לא שנו אלא בבית דין אבל חוץ
ולשמה
כדמוכח
לא איפרק מחולשא. לא נצול מלבא
חמיר כולי האי והשתא בזמן הזה
בשמעתא: מתני' אין
א. אלמא אנוס לא
לב"ד משביעין אותה ורב אמר אפי' חוץ
מיענש כלל. רשב"א.
אלמנה נפרעת מנכסי
לידי חולי: אדרה בב"ד. כל מה
תקנו לקבל חרם במקום שבועה שלא
ב. ולכתוב על פנקסו
יתומים אלא בשבועה
לב"ד נמי אין משביעין אותה רב לטעמיה
שירצו יתומים: וליפול באודני. חפץ
יהא העונש גדול כל כך:
היה שואל ואנא לשקרא
נמנעו מלהשביעה התקין
לא שנו אלא בב"ד.
דרב לא מגבי כתובה לארמלתא וליאדרה
אני שישמע הקול באזני שהוגבה
פי' בקונטרס
אשתבעי שכך היו רגילין
ר"ג שתהא נודרת ליתומים
לכתוב כדאשכחן בשבת
כל מה שירצו וגובה
וליגבייה בשני דרב קילי נדרי ההיא דאתאי
כתובה בימי: דבעינן דאיעביד בה
דחמירא משום דהויא באנקוטי
גבי ר' ישמעאל קרא
כתובתה מהן והעדים
מעשה. כשמואל רבי להוציא מלבן
חפצא ואיכא עונש טפי והא דאמר
לקמיה דרב הונא אמר לה מה אעביד
והטה. תוס' הרא"ש. וכ' על
חותמין על הגט מפני
של תלמידיו של רב כגון רב הונא ובית
בהכותב (כתובות דף פח.) אי פקח
פנקסו לכשיבנה ביהמ"ק
תיקון העולם הלל התקין
ליך דרב לא מגבי כתובה לארמלתא אמרה
אביא קרבן שמנה. וא"ל
פרוזבול מפני תקון העולם
דינו שלא היו מגבין כתובות אלמנה:
הוא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא
ליה מידי הוא טעמא אלא דלמא נקיטנא
רב דפטור מקרבן אבל
פי' נמנעו מלהשביעה
אבל גרושה משביעין. דלא טרחא
לא כמו שפי' בקונט' (שם) דנפקא
מ"מ עונש איכא. רשב"א.
והיתה מפסדת כתובה
מידי מכתובתי חי ה' צבאות אם נהניתי
קמייהו ולא מוריא היתירא: וגרושה.
מינה בין דאורייתא לדרבנן לענין
ג. ומשו"ה איענשה.
ולקמן מפרש טעמא
מכתובתי כלום אמר רב הונא מודה רב
ר"ן. אבל בהא דרב כהנא
התקין ר"ג הזקן שתהא
לא סגי בהדרה בתמיה: והא שלחו
אנקוטי חפצא דאפי' שבועה דרבנן
ורב אסי שלא נתכוונו
נודרת וכו' ובחרו להם
בקופצת ההיא דאתאי לקמיה דרבה בר
מתם. האשה מבבל היתה והלכה היא
הויא באנקוטי חפצא כדפי' הקונט'
דבר קשה להדירה כגון
לישבע רק לפי סברתם
רב הונא אמר לה מאי אעביד ליך דרב לא
פטורים שהרי פטרם
קונם פירות שבעולם עלי
ובעלה לארץ ישראל וגרשה שם
בעצמו כאן אלא יש לחלק בין
ד
הכתוב מן האדם בשבועה
אם נהניתי מכתובה וגובה
מגבי כתובה לארמלתא ואבא מרי לא
ותבעתו כתובתה ועשו לה פסק דין
דאורייתא לדרבנן כמו שמפרש בערוךח)
כתובתה שאם נתקבלה
פרט לאנוס, וממנו יש
על נכסיו שבבבל: דמתקרי איה
דשבועה דאורייתא הויא בכבוי נרות
מגבי כתובה לארמלתא אמרה ליה הב לי
ללמוד לנשבע שלא יאכל
היתה נאסרת בפירות
ככר זה אם אכל, ונמצא
וקיימי עלה בבל יחל ולא
מרי. כך היתה חניכתו: ונודרת
ועוד בריש שבועת הדיינים (שבועות
מזוני אמר לה מזוני נמי לית ליך דאמר רב
חשידה לעבור על נדרה:
שאכל, שמותר לאכלו
ואוסרת כל פירות שבעולם עלה.
דף מא.) מפרש חילוק בין דאורייתא
יהודה אמר שמואל ב) ג התובעת כתובתה
דאנוס היה, ומן האדם
מאי איריא אלמנה כ"ע נמי
אם קבלה מכתובתה: אלא גלופקרא.
לדרבנן (ובההיא פירקא מפרש מאי
ה ט)
בשבועה גמרי' לי'. רשב"א.
דהא קי"ל הבא ליפרע
בב"ד אין לה מזונות אמרה ליה אפכוה
ד. דבב"ד לא בעי
מנכסי יתומים לא יפרע
קו"ט: וממשלות. ספר משלי:
איכא בין שבועה דאורייתא לדרבנן
אשתבועי משום דבעי
אלא בשבועה אלמנה
ושמנום לכורסיה כבי תרי עבדא לי הפכוה לכורסיה
(ב) והתם לא מידכר חילוק דכבוי
אנקוטי חפצא בידיה אע"ג
איצטריכא ליה דס"ד
ותרצוה ואפילו הכי לא איפרק מחולשא אמר ליה רב יהודה לרב ירמיה
ולאנקוטי חפצא):
דשבועה דאלמנה שבועה
אמינא משום חינא אקילו
ונודרת
דרבנן היא. תוס' שבועות
בה רבנן קמ"ל: נמנעו
ביראה אדרה בב"ד ואשבעה חוץ לב"ד וליתי קלא וליפול באודני
ואוסרת פירות שבעולם
(א)
מא. ד"ה מאי. ה. (ו)לענין
מלהשביעה מ"ט אילימא
עליה שלא קיבלה
דבעינא כי היכי דאעביד בה מעשה גופא אמר רבי זירא אמר שמואל לא
אפוכי שבועה דלא מצי
כדרב כהנא דאמר רב
מכתובתה כו'. ל"ג כל פירות דאע"ג
לאפוכי
בשבועה
כהנא מעשה באדם אחד
שנו אלא אלמנה אבל גרושה משביעין אותה וגרושה דאדרה לא והא
דאורייתא למאן דלית לי'
שהפקיד דינר זהב אצל
דנדר חייל אף על דבר שאינו יכול
שלחו מתם איך פלוניתא בת פלוני קבילת גיטא מן ידא דאחא בר הידיא
דמר ב"ר אשי. תוס' הרא"ש.
אלמנה בשני בצורת
לקיים כדאמר בפרק שני דנדרים
דאי שבועה דרבנן היא
והניחתו בכד של קמח
דמתקרי איה מרי ג) ונדרת ואסרת פירות שבעולם עלה דלא קבילת
(דף טו.) גבי קונם עיני בשינה
מצי למימר השבע וטול
ואפאתו בפת ונתנתו לעני
מכתובתה אלא גלופקרא אחד וספר תהלים אחד וספר איוב וממשלות בלואים
ואי דאורייתא לא מציא
לימים בא בעל דינר ואמר
ד)
דפריך ואי לא יהיב שיעורא למילתיה
למימר לבעל השבע
לה תני לי דינרי זה
ושמנום
מי שבקינן ליה עד דעבר באיסור
והפטר כמו שאינו יכול
שהפקדתי אצלך אמרה לו
לומר השבע וטול. תוס'
יהנה סם המות לאחד
בל יחל והא"ר יוחנן שבועה שלא אישן ג' ימים מכין אותו וישן לאלתר והא דנדרי הבאי מותרים כדאמר בפרק ג' דנדרים (דף כד:) לאו
כתובות פח. ד"ה מייתי.
מבניה אם נהנתי מדינרך
משום דאסר עצמו במה שאינו יכול לקיים כגון דאמר יאסרו כל הפירות שבעולם עלי אם לא ראיתי גמל פורח באויר ונחש כקורת בית הבד אלא
ו. אשה ולא יאסר. תוס'
כלום פי' נשבעה באלה
❖
לפי שאין דעתו לומר ממש גמל ולא ממש כקורת בית הבד אלא מה שהוא טרוף בגבו מאד ומשונה משאר נחשים קורא כקורת בית הבד וחיל
הרא"ש.
והזכירה בשם או א' מן
הכינויין אלא שקצר לשונו
גדול מאד שראה קורא כעולי מצרים ואינו אומר כן אלא להחזיק דבריו ודוקא שבועות הבאי אסור מדרבנן דהחמירו משום דכתיב בה
אמרו לא היו ימים מועטים
לא ינקה אבל נדרי הבאי ואפילו לא אמר כל הפירות אלא אסר עליה חד פירא שרי בנדר ואין חילוק בין כל פירות ובין חד פירא מ"מ
עד שמת א' מבניה
פסקי רי"ד
הכא ל"ג כל פירות דאע"פ שעוברת לאלתר בבל יחל אם קבלה מכתובתה כיון דמשם ואילך לא מיתסרא כדאמר מכין אותו וישן לאלתר
וכששמעו חכמים בדבר
אמרו ומה הנשבע באמת
שניהם פלונית הנקראת
אינה חוששת הואיל ואינה עומדת באיסור כל ימיה כדמפרש בסמוך וא"ת בפ' בתרא דנדרים (דף פט:) דאמר ההוא גברא דאמר תיתסר
כך הנשבע לשקר עאכ"ו
פלונית שאם לא יכתבו
הנאות דעלמא עלי אי נסיבנא איתתא עד דלא תנינא הלכתא כו' ואתא רב אחא ושבשיה ואנסביה איתתא ושרקיה טינא כדי שלא יהנה
אי משום הא מאי איריא
אלא האחד הו"ל שינה
מן העולם מה מועיל מאי דשרקיה דכי אנסביה מיד עבר כיון שאין יכול בסוף לקיים וי"ל דדוקא בשעה שנודר אם אי אפשר לו לקיים
אלמנה אפילו גירשה נמי
שמו ושמה כפי מה
אם גירשה בעלה ולא
שהתקין ר"ג וכיון דרובא
עובר לאלתר אבל התם בשעה שנדר היה יכול לקיים דאפשר לו שלא ישא ו אע"ג דכי אנסביה אין יכול לקיים אינו עובר לאלתר עד שיהנה:
הספיק לפורעה עד שמת
קרי לה מרים צריך לכתוב
גט ובאה לגבות כתובתה מן
כך מרים הנקראת שרה
היתומים אלמה א"ר זירא אמר שמואל לא שנו אלא אלמנה אבל גרושה משביעין אותה. אלמנה היינו טעמא דבההיא הנאה
ולא יכתוב שרה הנקראת מרים וגם זה כך צריך לפרש כאשר פירשנו במשנתינו ולא שיכתבו בגט וכל שם שיש לה אלא
דקטרחא קמי יתמי אתיא לאורויי היתרא: אמר רב יהודה אמר רב ירמיה בר אבא רב ושמואל דאמרי תרוייהו ל"ש אלא
שיכתבו שני השמות כך נראה פתרון שיטה זו שאין צריך לכתוב בגט וכל שום וחניכה דאית ליה שזה הלשון לא מעלה
בב"ד אבל חוץ לב"ד משביעין אותה פי' שבועת הדיינין היא המורה שהיא בהזכרת השם ובנקיטת חפץ אבל חוץ לב"ד
ולא מוריד שאם הוחזק בשני שמות או שבעיר א' קורין לו שניהם או בשני עיירות ובמקום כתיבת הגט יודעים שהוחזק
אינה בנקיטת חפץ ולא בהזכרת השם אלא באלה ובארור:
א) נראה דצ"ל אלא הרגל הלשון דכותבין בגט הוא וטעות הוא וכו'.