לו:
השולח פרק
רביעי גיטין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ואמור רבנן דתשמט. בזמן הזה: זכר לשביעית. שלא תשתכח תורת
דהוו ידעי דחרוב ביתא כדאמרינן בנזיר בפ' ב"ש (דף לב:) והא דבעי
א) יבמות פט: שקלים ג.,
א [מיי' פ"ט מהל' שמיטה
ב) [צ"ל אלעזר], ג) מסכת
ה"ב וה"ג]:
שביעית: ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא שביעית. בזמן
בסמוך לדריה תקין לאו לדריה ממש אלא לדור הסמוך אחר חורבן אי
א
ב
מ ב מיי' פכ"ד מהל'
ע"ז לו. מ"ק ג: מגילה ב.
הזה כרבי: ואמור רבנן דתשמט. ונמצא הלוה גזלן על פיהם: שב
נמי ההיא בעיא אליבא דרבא דמשני הפקר ב"ד הפקר והא דאמר
עדיות פ"א מ"ה, ד) שבת
סנהדרין הל' ו סמג
ואל תעשה. והלוה הזה שב ובטל ואינו עושה המצוה לפרוע את חובו
בסוף ערכין (דף לב:) מנו יובלות לקדש
שמיטין דמשמע דיובל לא
פח:, ה) [שם איתא רב],
לאוין רח טוש"ע ח"מ סי'
ו) ג"ז שם: יומא כג.,
ב:
נהג היינו למאי דס"ד התם מעיקרא
ולא עקר ליה בידים וכי האי גוונא
מא ג מיי' פ"ב מהל'
ז) צ"ל לא תיקשי מידי.
יעב"ץ,
דלא חזרו עשרת השבטים שגלו ולא
מותר לעקור דבר מן התורה כגון
❖
ותקינו רבנן דתשמט זכר לשביעית ראה הלל
א
ממרים הל' ב סמג
היו בגלות בבל אלא ב' שבטים
שופר ולולב ודומיהן ביבמות בהאשה
לאוין ריז ועשין קיא:
שנמנעו העם מלהלוות זה את זה עמד והתקין
מב ד מיי' פ"ט מהל'
וכשעלו בבית שני לא היו כל יושביה
רבה (דף צ:) דלא עקירה בידים
פרוסבול ומי איכא מידי דמדאורייתא לא
שמטה הל' יז סמג
גליון הש"ס
היא: רבא אמר. לעולם בין לרבנן
עליה אבל במסקנא דאמרי' דירמיהו
ג
לאוין רעא טוש"ע ח"מ סי'
משמטא שביעית ותקינו רבנן דתשמט אמר
גמ' הא אין ב"ד יכול. עי'
סז סעי' יח: החזירן ויאשיהו מלך עליהן נמצאו
דפליגי אדרבי ואמרי שביעית
אביי שב ואל תעשה הוא רבא אמר הפקר ב"ד
מג ה מיי' פ"ה מהלכות
יבמות ד' עט ע"ב תד"ה
דהיו שם מי"ב שבטים ואע"ג שלא
להשמטת מלוה בזמן הזה דאורייתא
❖
דעות הל' יג [ופ"ב
בימי רבי:
הפקר דאמר ר' יצחק ב מנין א) שהפקר ב"ד
❖
ותקין הלל דלא תשמט בין לרבי
עלו כולם ד חשיב כל יושביה ה ומיהו
שם ה"ג]:
הפקר שנאמ' וכל אשר לא יבוא לשלשת
דאמר לאו דאורייתא ואמור רבנן
קשה דזיל קרי בי רב הוא דבעזרא
1
דתשמט לא תיקשי ז) דבר דבדבר מוסף רש"י
הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל
מני לכל י"ב שבטים:
ותקון
תורה אור השלם
רבנן דתשמט זכר
שבממון אין כאן עקירת דבר מן
רכושו והוא יבדל מקהל הגולה רבי אליעזר
הפקר ב"ד הפקר. וכל
א] ב)
1. וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא
מידי דממונא לאו עקירה
לשביעית. והא דלא
התורה במקום סייג וגדר דהפקר
אמר מהכא אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר
2
היא (יבמות פט:). עלובה.
לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים כַּעֲצַת
ב"ד בממון הפקר: יחרם כל רכושו.
תקון נמי יובל זכר ליובל משום דאין
הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות וגו' וכי
חצופה, דעולבנא לישנא
הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָח¢ רַם
באנשי כנסת הגדולה כתיב: מה
רוב צבור יכולין לעמוד בה ליאסר
דחצופא היא (שבת פח:).
כָּל רְכוּשׁוֹ וְהוּא יִבָּדֵל
מה ענין ראשים אצל אבות לומר לך מה אבות
בקרב חופתה. כישראל
ענין ראשים אצל אבות. הוה ליה
בעבודת קרקע שתי שנים רצופות:
מִקְּהַל הַגּוֹלָה:
כשעמדו בסיני ועשו העגל
מנחילין את בניהם כל מה שירצו אף ראשים
עזרא י ח
אלא
אם כן גדול הימנו כו'.
למכתב וראשי המטות: כל מה
2. אֵלֶּה הַנְּחָלֹת אֲשֶׁר
(שם). נתן. עזב ריחו הטוב
מנחילין העם כל מה שירצו איבעיא להו כי
שירצו. מחלק נכסיו על פיו: לבטוליה.
וא"ת היכי דמי אי דפשט
לאחרים (שם). ועדיין
נִחֲלוּ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן
חביבותא היא גבן.
התקין הלל פרוסבול לדריה הוא דתקין או
וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְרָאשֵׁי
ברוב ישראל אפי' גדול הימנו אין
להושיב ב"ד אי אכשור דרי שלא יהו
אע"פ שהמקרא מספר
הָאָבוֹת לְמַטּוֹת בְּנֵי
יכול לבטל כדאמרי' בפרק אין
מונעין מלהלוות לבטל את תקנת
דלמא לדרי עלמא נמי תקין למאי נפקא
בגנותנו הראה לנו לשון
יִשְׂרָאֵל בְּגוֹרָל בְּשִׁלֹה
מעמידין (ע"ז לו.) גבי י"ח דבר שאפי'
הלל שאפילו כתב פרוזבול ישמט:
חבה (שם). הנעלבין
ו
לִפְנֵי יְיָ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד
מינה לבטוליה אי אמרת לדריה הוא דתקין
ואינן עולבים. אחרים
וַיְכַלּוּ מֵחַלֵּק אֶת הָאָרֶץ:
לא כתבינן פרוסבול. דלא אלים
יבא אליהו ובית דינו אין שומעין לו
מבטלינן ליה אלא אי אמרת לדרי עלמא
באין עליהם בחוצפה ולא
יהושע יט נא
לאפקועי ממונא: אלא בי דינא
ואי דלא פשט ברוב ישראל אפי' קטן
3. עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ
הן על אחרים (שם).
נמי תקין $ הא ג)גאין בית דין יכול לבטל דברי
דסורא. רב: בי דינא דנהרדעא.
עושין מאהבה. מאהבת
יכול לבטל כדאמרינן נמי התם גבי
נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ:
בית דין חברו אלא א"כ גדול הימנו בחכמה
ושמחין
המקום,
שיר השירים א יב
שמן דרבי יהודה הנשיא ובית דינו
שמואל דכי אמרה שמואל להך מילתא
4. כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ יְיָ
ביסורין. על עליבה הבאה
ובמנין מאי ת"ש דאמר שמואל לא כתבינן
נמנו עליו והתירוהו משום דלא פשט
וכי איתשיל הך שאלתא בבי מדרשא עליהם (שם).
וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ
פרוסבול אלא אי בבי דינא דסורא אי בבי
איסורו ברוב ישראל וי"ל דהא קאמר
הוה בי דינא דרב אמי ורב אסי
ז
בִּגְבֻרָתוֹ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ
מכאן שייך לעמוד הבא
בולי. לשון עושר וכו'.
אַרְבָּעִים שָׁנָה:
❖
דינא דנהרדעא ואי סלקא דעתך לדרי עלמא
התם ח וסמכו רבותינו על דברי רבן
והיינו דמשני דלמא כי תקון הלל
יתומין אין
שופטים ה לא
(מגילה טו.).
שמעון בן גמליאל ועל דברי רבי
נמי לדרי עלמא לא תקון אלא כגון
נמי תקין בשאר בי דינא נמי לכתבו דלמא כי
צריכין פרוסבול. דבלאו
הכי לא משמט שביעית
בי דינא דרב אמי ורב אסי: עולבנא
אלעזר בר צדוק שהיו אומרים אין
תקין הלל לדרי עלמא כגון בי דינא דידיה
ד
הגהות מהר"ב
לחוב שלהן, דאנן ידייהו
דדייני הוא. לקמן מפרש לשון חוצפא
גוזרין גזירה על הצבור אלא א"כ
דיתמי אנן ורמי עלן
וכרב אמי ורב אסי דאלימי לאפקועי ממונא
רנשבורג
שנוטלים ממון שלא כדין בחזקה: אם
רוב הצבור יכולים לעמוד בה משמע
להפוכי בזכותייהו, הלכך
אבל לכולי עלמא לא ת"ש דאמר שמואל הא
א] גמ' ר"א אמר מהכא.
שטרות שלהן כמסורים
איישר חיל. אם אחזיק כח: אבטליניה.
משום דהוה תרתי ט היה להם כח
נ"ב עי' לבוש עיר שושן סי'
לב"ד דמי ותנן המוסר
פרוסבלא עולבנא דדייני הוא אי איישר חיל
להתיר דלא פשט וגם לא היו יכולים
אלמא לאו לדרי עלמא תקין דא"כ
סז ס"א וס"ו דלר"א הפקר
שטרותיו לב"ד אין
אבטליני' אבטליני' והא אין ב"ד יכול לבטל
לעמוד בה אבל הכא או פשט ולא
היכי מצי שמואל למימר אבטליניה:
ב"ד היה הפקר מן התורה
משמיטין, וזהו גופו של
הוא דקרא דאלה הנחלות
פרוזבול מוסרני לכם פלוני
דברי ב"ד חברו אלא א"כ גדול הימנו
אימא ביה מילתא. אושיב בית דין
היו יכולים לעמוד או היו יכולים
בתורה כתיב עכ"ל וצ"ע
ופלוני הדיינין (ב"ק לז.).
לעמוד ולא פשט י ואין משמע כן
ואתקין דסתם מלוין יהו כמוסרין
בחכמה ובמנין הכי קאמר אם איישר חיל
דר"ג ובית דינו. להכי
דאין זה פסוק תורה כ"א
❖
שטרותיהן לבית דין ואע"ג דלא
ביהושע סי' יט פסוק נ"א:
נקט ר"ג דנשיא הוה ובית
בירושלמי בפ"ק דשבת (ה"ד) דאמר התם
יותר מהלל אבטליניה ורב נחמן אמר אקיימנה
דינו ב"ד חשוב (שם). אין
כתב ניהוי כמו שכתב: לישנא
ר"י בעי ולא כן תנינן שאין ב"ד
אקיימנה הא מיקיים וקאי הכי קאמר אימא
כותבין פרוסבול אלא
דניחותא. לא עשאוהו אלא לנחת
יכולין לבטל דברי ב"ד חברו אלא
על הקרקע. ואם יש
ביה מילתא דאע"ג דלא כתוב ככתוב דמי
מוסף תוספות
קרקע כל שהיא ללוה
אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין
הדיינים שלא יטריחו להגבות
איבעיא להו האי עולבנא לישנא דחוצפא הוא
כותבין עליה פרוזבול אף
א. או לדרי עלמא תקין.
ור' יהודה הנשיא ובית דינו מתירין
מלוותיהם לפני שביעית שלא תבא
מחוב גדול ושוב לא
תוס' הרא"ש. ב. ולפי
או לישנא דניחותא הוא ת"ש דאמר עולא
מה שאסר דניאל וחבורתו אלא רבי
שביעית ותשמיטיה הלכך אי איישר
תשמטנו שביעית, דכי תקון
דעת ר"ת ז"ל צריכין
עלובה כלה שזינתה בקרב חופתה אמר רב
הלל פרוזבול אשעבוד
חיל אבטליניה: עלובה. חצופה:
אנו לומר שצפה הלל
יוחנן כדעתיה דא"ר יוחנן בשם רבי
ד)
קרקעות תקון, דמלוה
שעתידין חכמי הדורות
שזינתה בקרב חופתה. בעוד שכינה
מרי ברה דבת שמואל מאי קרא עד שהמלך
אלעזר בר צדוק מקובלני שכל גזירה
3
המצויה היא
.
לתקן שתהא שמיטת
(קדושין כו:)
שב"ד גוזרין על הצבור ולא קיבלו
וישראל בסיני עשו את העגל שהרי
לאשר אשם לו. ולא
במסבו נרדי נתן ריחו אמר רבא עדיין
כספים נוהגת ועמד ותקן
ה)
כתב לאשר הלוהו, אלא
כנגד תקנתם וכו'. רשב"א.
רוב צבור עליהן אינה גזירה ובדקו
לא נסעו מסיני עד לאחר הקמת
חביבותא הוא גבן דכתיב נתן ולא כתיב
לאשר האשם שלו, ואשם
ג. (ו)צ"ל דע"כ דאיה"נ
ומצאו בגזירתו של שמן ולא קבלו
המשכן בשנה שניה כדכתיב ויהי
הוא קרן כדאמרינן בהגוזל
הסריח תנו רבנן ו) הנעלבין ה ואינן עולבים
דנהגו יובלות בבית שני.
רוב צבור עליהן אלמא משמע
בשנה השנית בחדש השני וגו' ויסעו
(ב"ק קי.) למי שהקרן שלו
תוס' ערכין לא: ד"ה התקין.
שומעין חרפתן ואין משיבין עושין מאהבה
ד. בימי עזרא, כדכתיב
דבהאי טעמא לחודיה סגי ועוד
בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני
(כתובות יט. וכעי"ז פסחים
לא.) לאשר הקרן שלו, ולא
(נחמיה ז) 'כל הקהל
ושמחין
ביסורין
עליהן הכתוב אומר
(במדבר י): מאי קרא. דיש לדרוש
דבריש מגילה (דף ב.) פריך ואי ס"ד
לאשר נושה בו (כתובות
כאחד ארבע רבוא אלפים
ואוהביו כצאת השמש בגבורתו מאי
עליהם כלה מזנה בחופתה: במסבו.
אנשי כנסת הגדולה י"ד וט"ו הוא
פב.). וכי מפני שאנו
4
שלש מאות וששים. תוס'
מדמין. שאנו אומדים
ערכין לא: ד"ה התקין. מיהו
פרוסבול
אמר רב
חסדא פרוס בולי ובוטי
בחופתו: נרדי נתן ריחו. בושמי
דתקון אתו רבנן ועקרו תקנתא
וסבורים ואומדין מאומד
מכולהו שבטים הוה בהו
דתקינו אנשי כנסת הגדולה והתנן אין
עזב ריחו הטוב כמו ולא נתן סיחון
בולי
לבנו (לעיל יט.). שטר
ולא היתה א"י חסרה
העומד לגבות כגבוי
את ישראל וגו' (שם כא): עדיין חביבותא הוא גבן. אע"פ שהזכיר
ב"ד כו' והתם מסתמא פשט ויכולין לעמוד וי"ל דדוקא בי"ח
לגמרי משבט אחד, וכיון
יא
דמי. מי שיש לו שטר חוב
שכן. רשב"א. ה. דאל"ה
קלקוליהן לא הזכיר אלא במראית חיבה דלא כתיב הסריח: הנעלבים
דבר אפי' גדול אין יכול לבטל כדאשכחן בירושלמי מפני שעמדו להם
על חבירו ושיעבד לו בו
אין לך בכל הדורות
גרסי'. אותן שנעלבים מיד אחרים: ואין עולבים. את אחרים: עושין. מצות
בנפשותיהם כדאיתא התם דתלמידי ב"ש היו הורגין בתלמידי ב"ה
נכסיו, מוחזק בעל השטר
שלא היו מקצת אנשים
בנכסים יותר מן הלוה
מאהבת המקום ולא ליטול שכר ולא מיראת פורענות: פרוז. תקנה:
מישראל הולכים חוצה
ובכל דבר גדול יכול לבטל חוץ מי"ח דבר והיכא דלא פשט כגון שמן אע"ג
יב
יג
יד
(סוטה כה.) כלומר גדול כח
לארץ, וא"כ יבטל דין
דעמדו עליהן בנפשותיהן אפי' קטן יכול להתיר והא דקאמר וסמכו
בולי השטר וכמו שמוחזק
היובלים עליהם, א"ו כל
רבותינו אהא דאין גוזרים גזירה על הצבור לא מייתי ההוא טעמא אלא משום דלא תימא הואיל והראשונים נמנו עליו לאוסרו למה נמנה הוא עליו
בנכסים (יבמות לח:).
שלא היתה הארץ חסרה
והמוסר שטרותיו לבית
שבט גמור, כל יושביה
להתירו אדרבה היה לו להמנות לאסור דאשכחן בכמה דוכתי דראשונים גזרו ולא קיבלו מנייהו ובתראי גזור וקבלו מנייהו בפ"ק דשבת (דף יד:)
דין. הוא פרוזבול שהתקין
עליה קרינא בי'. רשב"א.
ובפ"ק דחולין (דף ו.) להכי קאמר דלא רצה להמנות לאסור משום דחזא דאין רוב צבור יכולין לעמוד בו ומיהו בדבר שלא תקנו שיתפשט האיסור
הלל שכתוב בו מוסרני לכם
ו. דפשט איסורן. תוס'
בכל ישראל אלא במקום אחד דוקא כההיא דבפרק כל הבשר (חולין קי.) דרב איקלע לטטלופוש דאמר בקעה מצא וגדר בה גדר ואסר להו כחל
פלוני ופלוני הדיינין
הרא"ש. ז. [דהתם] נמי
שבמקום פלוני שכל חוב
מטעם דלא פשט גרידא
וכן כל הנך דפרק תולין (שבת קלט.) דשלחו ליה בני בשכר ואסר להם לפי שאינן בני תורה גדול יכול להתיר ולא קטן:
דאלימי לאפקועי ממונא. ר"ת כתב פרוסבול כי היה אומר דלא בעינן אלא ב"ד חשוב שבדור ואשכחן נמי (לקמן לז.) שהיו מקילין רבנן דבי רב
שיש לי שאגבנו כל זמן
לא התיר. תוס' ע"ז לו.
שארצה, אין משמטין.
ד"ה והתנן. ח. עוד טעמא
אשי דמסרי מילייהו אהדדי. תנן במסכת שביעית (פ"י מ"ה) פרוסבול המוקדם כשר והמאוחר פסול ומפ' בירושלמי משום דפרוסבול אינו
דלא קרינן ביה לא יגוש,
אחרינא. תוס' הרא"ש.
שהרי אינו תובע כלום
ט. אפי' ב"ד קטן.
מועיל מה שמלוה אחר כתיבת פרוסבול אלא למה שהלוה קודם זמן הכתוב בפרוסבול ולכך מאוחר פסול דמרויח שלא כדין כל מה שהלוה
(מכות ג:). מנין לבעל
תוס' הרא"ש. י. גדול
דכתיב
נתן ולא כתיב הסריח. אע"ג דאית ליה למכתב לישנא מעליא מ"מ הוה מצי למכתב עזב:
אחר כתיבת פרוסבול עד זמן הכתוב בו:
חוב שקונה משכון. לכל
יכול להתיר ולא קטן.
מילי להתחייב באונסין
אלא
תוס' הרא"ש. יא. דודאי
(ב"מ פב.) כל ימי הלואה המשכון קנוי לו ואם נאנס חייב באונסין, שאינו עליו לא כשומר חנם ולא כשומר שכר שפטורין באונסין,
פרוזבול פשט, ודקשיא לך אפי' גדול היאך יכול לבטל. תוס' ע"ז לו. ד"ה והתנן. יב. אף כי פשטו. תוס' ע"ז לו. ד"ה והתנן.
אלא כולו ברשותו ובשמירתו עומד (פסחים לא:). ולך תהיה צדקה. בהשבת העבוט כתיב, אי אמרת קונה משכון איכא צדקה
יג. ולא קטן. תוס' הרא"ש. יד. ולפיכך גבי פרוזבול אמר שמואל דאי איישר חיילי מהלל אבטליניה ואע"פ שפשט. תוס'
בהא שכיבה ששכב בשלמתו שהשאיל לו זה דבר הקנוי לו, ואם אינו קונה, צדקה בהשכבה זו מניין, על שלו שכב (שם).
ע"ז לו. ד"ה והתנן.