לז:
השולח פרק
רביעי גיטין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
המחזיר חוב לחבירו בשביעית. בזמן שהשביעית נוהגת ועברה עליו
מעובדי כוכבים אם מקבל עליה אחריות מחייב עליה בבל יראה ועובד
נה א ב ג מיי' פ"ט מהל'
א) שביעית פ"י מ"ח שבת
קמח:, ב) [גי' הערוך
שמיטה הל' כח
כוכבים שהלוה לישראל על חמצו אי הוה קני עובד כוכבים מישראל
שביעית ואח"כ החזירו. ולא שהחזירו בשביעית עצמה דא"כ לא הוה
בערך תלא רבא וע"ש
[והכ"ט] סמג לאוין רעא
לא מחייב ישראל אפי' משכנו בשעת הלוואה משום דאלים שיעבודיה
צריך למימר משמט אני דקי"ל י) אין שביעית משמטת אלא בסופה:
ובכ"מ פ"ט מהל' שמיטה
טוש"ע ח"מ סימן סז סעי'
צריך. המלוה שיאמר לו משמט אני: ואם אמר לו אע"פ כן. אני
דלא חשיב מצוי ביד ישראל דדרשינן לא ימצא מי שמצוי בידו למעוטי
הלכה כה], ג) [בהרא"ש
לו:
נו ד ה מיי' שם הל' כד
איתא אמר ר"י אמר רב
רוצה להחזירו לך: שנאמר וזה דבר
ייחד לו בית אפי' קיבל עליו אחריות
[והל' כה והל' כו]
נחמן וכו' אבל בטור וב"י
השמטה. צריך לומר דיבור של
כדאמרינן בפ"ק דפסחים (דף ו.)
המחזיר חוב לחבירו בשביעית צריך שיאמר
א)א
טוש"ע שם סעי' לג:
ח"מ סי' סז משמע דהיה
נז ו ז מיי' פ"ח מהל'
שמיטה: ותלי ליה. אם היה רוצה
ומיהו בפ"ק דקידושין (דף ח:) גבי
גרסתם אמר רב נחמן
לו משמט אני ואם אמר לו אע"פ כן יקבל
עבדים הל' טו סמג
נאמן וכו' ולא היה לפניהם
קדשה במשכון אחרים דמקודשת
לחזור בו יתלנו על עץ אם גברה
הימנו שנאמר וזה דבר השמטה אמר רבה
אמר רב יהודה], ד) [ע"ז
לאוין קמ טוש"ע י"ד סימן
ב)
1
ידו עד דאמר ליה אע"פ כן: עד
ומייתי מדר' יצחק צריך לומר דדוקא
לט: חולין ד. תמורה כז.],
רסז סעיף סז:
ותלי לי' עד דאמר הכי איתיביה אביי כשהוא
ה) [כתובות לו. ב"ב מא.],
דאמר הכי. במתנה אני נותן לך
במשכנו שלא בשעת הלוואתו
ח מיי' פ"ח מהל' מתנות
נותן לו אל יאמר לו בחובי אני נותן לך
ו) כתובות פט.,
עניים דין יד טוש"ע י"ד
ב
מקודשת דבפרק האומנין (ב"מ פב.)
ואין כאן משום לא יגוש יא) דלא בבי
ז) [תוספתא פ"ג],
סי' רנב סעיף ז:
אלא יאמר לו שלי הן ובמתנה אני נותן לך
משמע דלא מהני דר' יצחק להתחייב
דינא קתבע ליה ולאו משום חוב:
נח ט מיי' פ"ט מהל'
ח) [יומא מ. וש"נ],
אמר ליה תלי ליה נמי עד דאמר הכי אבא
ט) [יבמות מז.], י) [ערכין
עבדים הלכה ה
הוה מסיק ביה רבה זוזי. היה נושה
באונסין ולא חשיב אלא כשומר שכר
ג
כח:], יא) [דברים טו],
[טוש"ע יו"ד סימן רסז
בו מעות. רבה היה המלוה: אזל
בר מרתא דהוא אבא בר מניומי הוה מסיק
אלמא לא חשיב כשלו לגמרי א"כ
❖
יב) ועי' קדושין דף ח:
סעי' יז]:
תד"ה משכון,
❖
לגביה. אביי אתא לגבי אבא בר
מאיזה טעם נחשב כשומר שכר אם
ביה רבה זוזי אייתינהו ניהליה בשביעית
מרתא: אמר. רבה לא הוה ביה
לא משום דנהנה דקני ליה לקנות בו
אמר ליה משמט אני שקלינהו ואזל אתא
מוסף רש"י
את האשה וקרקעות או בחליפין וא"כ
דעתא בהאי (א) מדרבנן מעיקרא דהוה
אביי אשכחיה דהוה עציב אמר ליה אמאי
תורה אור השלם
ליה למימר אע"פ כן: כיון דתקון
בשעת הלוואתו אינו יכול לקדש בו
ואם אמר לו. לוה,
עציב מר אמר ליה הכי הוה מעשה אזל
אע"פ כן. איני חפץ
1. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה
רבנן פרוזבול. ומצי למיגבי בהיתרא:
את האשה יב):
שישמטו, יקבל ממנו (שבת
לגביה אמר ליה אמטת ליה זוזי למר אמר
לא
שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ
שביק היתירא ואכיל איסורא.
לא שביק היתירא. דמלוה בלא
קמח:). שנאמר וזה דבר
אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא
ליה אין אמר ליה ומאי אמר לך אמר ליה
אומר ר"ת דמהאי טעמא
פרוזבול למימר הוה לי ואבד ואכיל
השמטה. אפילו מקבל
יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו
חובו יזכיר לו שמיטה
משמט אני אמר ליה ואמרת ליה אף על פי
איסורא: הרי אלו לא יפרעו.
כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַיְיָ:
נאמן אפי' בלא שבועה:
בדבורו (שם). וכן בעל
לעולם לפני יאוש כו'. לרבו
דברים טו ב
בכתובות בפרק הכותב. אלמא לא
כן אמר ליה לא אמר ליה ואי אמרת ליה אף
חוב שמוציא שטר
2. וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים
שני לא דהא לשום בן
מהימן לומר היה לי ואבד דעל
חוב. אחר שביעית, ואין
הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ
על פי כן הוה שקלינהו מינך השתא מיהת
עמו פרוזבול. זה אומר
וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם
חורין פרקיה ה"ה דמצי למימר לרבו
כרחיך בדטעין היה לי ואבד
אמטינהו ניהליה ואימא ליה אע"פ כן אזל
השמיטתו שביעית וזה
אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם
אומר פרוזבול היה לי שלא שני לא דהא לפני יאוש הוא:
עסקינן דאי לאו הכי צריכא למימר
וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה:
אמטינהו ניהליה ואמר ליה אף על פי כן
דלמא
❖
מימנעי ולא פרקי ליה.
דשביעית משמטת: אינו צריך. דנאמן
תשמיטנו שביעית, ואבד,
ויקרא כה מה
שקלינהו מיניה אמר לא הוה ביה דעתא
הרי אלו לא יפרעו.
לומר אבד: מתני' עבד. כנעני:
וא"ת מהאי טעמא
חיישינן (באשה שאומרת
בהאי צורבא מרבנן מעיקרא אמר רב
שנשבה ופדאוהו. ישראלים אחרים:
כשפדאו לשום עבד ישתעבד לרבו
אבד גיטי) שמא כבר גבתה
הגהות הב"ח
גמ'
יהודה אמר רב נחמן נאמן אדם לומר
בגט וזה השמיטתו שביעית
ישתעבד. בגמ' מפרש:
אי
שני וי"ל דמטעם זה אין ראוי לגזול
ג)
ד
❖
(א) רש"י ד"ה אמר כו'
(כתובות פט.).
לפני יאוש. של בעלים הראשונים
פרוסבול היה בידי ואבד ממני מאי טעמא
לזה את עבדו וליתנו לחבירו א ולא
❖
בהאי צורבא מרבנן:
פדאוהו מן העובד כוכבים: לשום עבד
שייך האי טעמא אלא כשפודהו לשם
כיון דתקינו רבנן פרוסבול ד)לא שביק היתירא
אמאי ישתעבד. וקס"ד לרבו ראשון
מצוה לשם בן חורין ב:
פסקי רי"ד
ואכיל איסורא כי אתו לקמיה דרב אמר ליה
ה
בין כך ובין כך ישתעבד כדחזקיה.
מוסף תוספות
ואמאי הרי נתייאש: ולשום עבד. על
מידי פרוסבול היה לך ואבד ה)כגון זה פתח פיך
דאמרי שטר העומד לגבות
כגבוי דמי: תנן התם פירש בקונטרס לרבו ראשון
מנת להחזירו לרבו ראשון או אפי' על
א. וליכא למימר נמי
לאלם הוא תנן וכן בעל חוב שמוציא שטר
ו)
המחזיר חוב לחבירו
דמימנע ולא פריק שהרי
מנת להשתעבד בו: ישתעבד לרבו
וכן מגיה ר"ת דאי כשפדאו לשם עבד
בשביעית יאמר לו משמט
אינו מפסיד את דמיו שרבו
חוב ואין עמו פרוסבול הרי אלו לא יפרעו
ראשון. דשני לא קנה דמידע ידע
ישתעבד לשני יפיל עצמו לגייסו' כדי
אני אם אמר לו אע"פ כן
הראשון צריך ליתן לו
תנאי היא דתניא המוציא שטר חוב צריך
שירויח לענין מציאה ומתנה דלא קני
דלא פקע שם מריה מיניה לפני יאוש
ג
יקבל ממנו שנאמר וזה
דמיו אם ירצה להשתעבד
דבר השמטה. פי' בדבור
בו. תוס' הרא"ש. ב. [ד]אם
שיהא עמו פרוסבול וחכמים אומרים אינו
והרי הוא כגוזלו ממנו: כך מצוה לפדות
ליה שני ד אלא למעשה ידיו ופעמים
בעלמא שאמר משמיט אני
יש לו לרבו ראשון
צריך: מתני' עבד שנשבה ופדאוהו אם
את העבדים. וליכא למיחש למימנעי
נמי שהוא שונא לרבו ראשון מתמול
ו
קיים המצוה ואח"כ מותר
להשתעבד בו מימנע ולא
ולא פרקי: לרבו שני. ולקמן פריך
שלשום ומפקיע עצמו ממנו ומיהו
לגבות חובו אמר רבא
פריק אפי' אם יש לרבו
לשום עבד ישתעבד אם לשום בן חורין לא
ותלי ליה עד דאמר הכי
הראשון ליתן לו דמים.
ממאן קנייה: בין כך ובין כך ישתעבד.
נוכל לומר דלא פליג ר' שמעון בן
ישתעבד רשב"ג אומר בין כך ובין כך
פי' כיון שקיים המצוה
תוס' הרא"ש. ג. [ד]מפקיע
לרבו ראשון כדחזקיה: בשלמא
גמליאל אתנא קמא אלא בפדאו
ישתעבד: גמ' במאי עסקינן אילימא לפני
ואמר משמט אני אבל אם
עצמו מעבדות גופו. דגוי
לאביי. דמוקי בלפני יאוש וטעמא
לשום בן חורין דמשום דבר מועט לא
לא הביאם לו כלל אינו
לא קני ישראל אלא
יפיל עצמו לגייסות : אי לפני יאוש
יאוש לשום בן חורין אמאי לא ישתעבד אלא
יכול לכופו שיביאם אליו
למעשה ידיו. שיט"ק.
דת"ק משום מימנעי ולא פרקי: היינו
ה
שהרי לא קיים שום מצוה:
ד. הפודהו משבאי וכו'
לאחר יאוש לשום עבד אמאי ישתעבד
דקאמר כשם. דאיהו לא חייש
קאמריתו. אע"פ שמסתפק ר' שמעון בן
ו
איתיביה אביי כשהוא נותן
יותר מחלק גוי. שיט"ק.
אמר אביי לעולם לפני יאוש ולשום עבד
לו אל יאמר לו מחוייבני
ה. [ו]ישתעבד האי
גמליאל בדברי רבנן מ"מ לא מסתבר
למימנעי ולא פרקי משום דמצוה
ונותנם לך אלא יאמר שלי
כדיניה והאי כדיניה, לשם
לפדותו: אלא לרבא. דמוקי בלאחר
ישתעבד לרבו ראשון לשום בן חורין לא
ליה לרבא כלל לומר דפליג לפני יאוש ז:
הם ובמתנה אני נותנם לך
עבד לרבו שני, שהרי רבו
יאוש וטעמא דת"ק משום אפקעתא
אבל
ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני לרבו
א"ל ותלי ליה עד דאמר
ראשון נתיאש ולקחו זה
לו הכי: אבא בר מרתא
לעצמו, לשם בן חורין
דיאוש הוא מאי כשם דקאמר הא
שני לא דהא לשום בן חורין פרקיה לרבו ראשון נמי לא דילמא ממנעי ולא
הוה מסיק בי רבה זוזי
ישתעבד לרבו ראשון
טעמא דרשב"ג משום דחזקיה שלא
פרקי רבן שמעון בן גמליאל אומר בין כך ובין כך ישתעבד קסבר ז) כשם
אייתינהו ניהליה בשביעית
כדחזקיה. תוס' הרא"ש.
יפיל עצמו לגייסות הוא: למעשה
א"ל משמט אני שקלינהו
ו. תימה, מאי דוחקיה
שמצוה לפדות את בני חורין כך מצוה לפדות את העבדים רבא אמר לעולם
ז
ואזל אתא אביי אשכחיה
דרבא למימר הכי כיון
ידיו. וישראל קני ליה מידו למעשה
דהוה עציב א"ל אמאי
דידע להך ברייתא. וי"ל.
לאחר יאוש ולשום עבד ישתעבד לרבו שני לשום בן חורין לא ישתעבד לא
ידיו בכספא ולגופיה בטבילה לשם
עציב מר א"ל הכי הוה
תוס' הרא"ש. ז. [ד]לפי
לרבו ראשון ולא לרבו שני לרבו שני לא דהא לשום בן חורין פרקיה לרבו
עבדות כדאמרינן ביבמות בהחולץ
מעשה אזל לגביה א"ל
האמת אין לומר כן. תוס'
❖
אמטיית לי' זוזי למר א"ל
הרא"ש.
ראשון נמי לא דהא לאחר יאוש הוה רבן שמעון בן גמליאל אומר בין כך ובין
(דף מז:) ואפילו מל וטבל גבי רבו
ומאי אמר לך א"ל משמט
ראשון קנייה שבאי ביאוש למעשה
כך ישתעבד כדחזקיה דאמר חזקיה מפני מה אמרו בין כך ובין כך ישתעבד
אני א"ל ולא אמרת ליה
ידיו דהא אפי' ישראל נמי מיקני ליה
אעפ"כ א"ל לא א"ל אי
שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומפיל עצמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו
פסקי רי"ד (המשך)
אמרת ליה אעפ"כ הוה
לעובד כוכבים למעשה ידיו ונהי
מיתיבי אמר להן רשב"ג חכשם שמצוה לפדות את בני חורין כך מצוה לפדות
שקלינהו מינך השתא נמי
פרקי פי' אע"פ שמן הדין
דישראל נפיק מיניה ביובל אבל
אמטיינהו ניהליה ואימא
הוא לחזור לרבו ראשון
את העבדים בשלמא לאביי דאמר לפני יאוש היינו דקאמר כשם אלא
עבד משתעבד לעולם: מהם תקנו.
ליה אעפ"כ אמטיינהו
שהרי לא נתייאש ממנו
לרבא דאמר לאחר יאוש האי כשם משום דחזקיה הוא אמר לך רבא רשב"ג
ניהליה וא"ל אעפ"כ
מ"מ מפני תיקון העולם
רבויא הוא דהא כתיב לעיל מיניה מהם
וקבלינהו מיניה אמר לא
כדי שיפדוהו ולא ישתקע
לא הוי ידע מאי קאמרי רבנן והכי קאמר להו אי לפני יאוש קאמריתו
ח)
תקנו עבד ואמה וכתיב בתריה וגם
הוה ביה דעתא להאי
ביד הגוים אמרו שאם
היינו כשם אי לאחר יאוש קאמריתו כדחזקיה ולרבא דאמר לאחר
צורבא דרבנן מעיקרא:
פדאוהו לשם ב"ח שיהא
מבני התושבים הגרים עמכם ולישתוק:
אמר רב יהודה אמר רב
ב"ח וכופין את רבו ראשון
יאוש ולרבו שני רבו שני ממאן קני ליה משבאי שבאי גופיה מי
ולא לשחררו שאם אתה אומר
נחמן נאמן אדם לומר
קני ליה אין קני ליה למעשה ידיו דאמר ריש לקיש ט מנין לעובד כוכבים
פרוזבול היה לי ואבד
ישתעבד לרבו ראשון א)
ממני מ"ט כיון דתקינו ליה
קסבר כשם שמצוה לפדות
שקנה את העובד כוכבים למעשה ידיו שנאמר וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו אתם קונים מהם
ט)
2
רבנן לא שביק היתירא
בני חורין כך מצוה לפדות
ולא
ואכיל איסורא כי הוה אתי
את העבדים: רבא אמר
לקמיה דרב א"ל מידי
לעולם לאחר יאוש לשם
פרוזבול היה לך ואבד כגון זה פתח פיך לאלם הוא: תנן וכן ב"ח שהוציא ש"ח ואין עמו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו תנאי
עבד ישתעבד לרבו שני שרבו ראשון כבר נתייאש ולקמן אמרי' ממאן קנייה רבו שני לשם בן חורין לא ישתעבד לא
היא דתניא המוציא ש"ח על חבירו צריך שיהא עמו פרוזבול וחכ"א אינו צריך: מתני' עבד שנשבה ופדאוהו לשם עבד
לרבו ראשון ולא לרבו שני לרבו שני לא דהא לשם ב"ח פרקיה לרבו ראשון נמי לא דהא לאחר יאוש הוא רשב"ג
אומר בין כך ובין כך ישתעבד לרבו ראשון כדחזקיה דאמר חזקיה מפני מה אמרו ישתעבד לרבו ראשון שלא יהא כל
ישתעבד לשם ב"ח אל ישתעבד רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד: במאי עסקי' אילימא לפני יאוש לשם ב"ח אמאי לא
אחד ואחד הולך ומפיל עצמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו פי' אם ידע דביאוש כזה דאתי בעל כרחו יוצא מיד רבו
ישתעבד פי' הרי של רבו ראשון הוא ומה כח יש ביד הפודהו לשם ב"ח להפקיעו מתחת יד רבו הראשון שלא נתייאש ממנו
ראשון יפיל עצמו לגייסות של גוים עד שיתייאש ממנו רבו ואח"כ יברח מהם ויהיה ב"ח מ"ה תקון רבנן שביאוש כזה
(יצא) [אלא] לאחר יאוש לשם עבד אמאי ישתעבד פי' דקס"ד לרבו הראשון קאמר וכיון שרבו הראשון נתייאש הימנו ה"ל
שהוא בעל כרחו לא יצא ב"ח אך המפקיר עבדו מרצונו ב) וקי"ל אביי ורבא הלכה כרבא ואקשי' ולרבא דאמר לשם עבד
כאילו הפקירו וקי"ל המפקיר עבדו יצא לחירות: אמר אביי לעולם לפני יאוש ולשם עבד ישתעבד לרבו ראשון לשם בן חורין
לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני לרבו שני לא דהא לשם ב"ח פרקיה לרבו ראשון נמי לא דילמא מימנעי ולא
ישתעבד לרבו שני רבו שני ממאן קנייה משבאי ושבאי גופיה מי קני ליה אין למעשה ידיו כדריש לקיש דאר"ל מנין לגוי
א) צ"ל ממנעי ולא פרקי: רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד קסבר כשם כו'. ב) נראה דצ"ל בוודאי יצא ב"ח וקיי"ל כו':