לח:
השולח פרק
רביעי גיטין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
גופיה
לא קדיש. פי' בקונט' שאינו ראוי למזבח ולא לבד"ה לדמי לא
וכפו את רבה. מפני שלא היתה ראויה לא לעבד ולא לבן חורין:
סב א ב מיי' (פ"ו) פ"ט
א) [יבמות סו. לקמן מג:],
ב) ברכות מז: ע"ש,
מהל' עבדים הל' ו
ואמר רב נחמן. לאו משום דאיתתא מיפקדה אפריה ורביה אלא
קאמר דהיה לו לומר דמי עבדי עלי ולא דמי למקדיש בהמה
ג) סוטה ג., ד) (סוכה
סמג עשין פב טוש"ע י"ד
טמאה א דהתם כיון דליכא למימר למיהוי עם קדוש קאמר ע"כ לדמי
מתוך שלא היתה ראויה לא היתה מיוחדת לאיש והיו נוהגין בה הפקר
כט:), ה) [עי' פרש"י
סי' רסז סעי' עט:
בזנות: רשות. משום דכתיב
קאמר אע"ג דלא אמר דמיה עלי הרי היא קדושה לימכר קאמר אבל
בשבעה אומות (דברים כ) לא תחיה כל
ג מיי' פ"ט מהל' עבדים
תענית כ: ד"ה וסייר],
ו) [ע' תוס' לעיל יב. ד"ה
דין ו טוש"ע י"ד סימן רסז
הכא דשייכא בגופיה לשון קדושה לא
נשמה איצטריך למיכתב מבני התושבים
אמר רב], ז) יבמות מח.
סעיף עט:
אמרינן דלדמי קאמר ואם תאמר
לעולם בהם תעבודו להתיר אחד
וכפו את רבה ועשאה בת חורין ואמר רב
סג ד ה מיי' שם פ"ח הל'
א)
נזיר סב: קדושין עב:,
ואמאי לא קאמר נמי קדוש לימכר לא
משאר אומות הבא על הכנענית שהיא
ח) [לקמן מ.], ט) [קדושין
יג סמג שם טוש"ע
נחמן בר יצחק $ א מנהג הפקר נהגו בה הכי
נ: וש"נ], י) לקמן [לט:]
י"ד סי' רסז סעיף סד:
קאמר כיון דמילתא אחריתא היא
משבעה אומות והוליד בן שאתה רשאי
השתא התם לא לעבד חזיא ולא לבן חורין
סד ו מיי' פ"ו מהל'
נב., יא) [עירובין נ:
וי"ל כדפירש בקונטרס בסמוך דאפי'
לקנותו בעבד והכי מפרש לה
ערכין הל' יח:
כתובות ח. ב"ב מב.
חזיא הכא אפשר דמיחד לה לעבדיה ומנטר
סה ז מיי' שם הל' יז סמג
בהמקנאיב): ודלמא ר' אליעזר סבר לה.
אמר כן בהדיא שיהא קדוש לימכר ב יצא
סנהדרין פג. חולין קכב:],
❖
לה גופא אמר רב יהודה אמר שמואל כל
יב) [סוטה דף ג.],
עשין קלב:
ב)
לחירות מידי דהוה אמתפיס תמימים
כר' ישמעאל ומאי דוחקיה לשנויי לעיל
יג) [פסחים קה.], יד) צ"ל
המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר 1לעולם
ורשותן. רש"ש, טו) צ"ל
מצוה שאני: דמפקי עבדייהו
לבדק הבית דאין יוצאין מידי מזבח
❖
בהם תעבודו מיתיבי מעשה בר' אליעזר
במנחות דף קא.,
לחירות. ועברי בעשה: מסיירי
לעולם ולהכי לא מוקי ההיא דאין
מוסף תוספות
נכסייהו. שדותיהם מסתכלין בשבת
שנכנס בבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר
הגזברין כגון דאמר שיהו קדושין
א. שהיא קדושה לדמיה
לידע מה הן צריכין: בעידן בי
לדמיהן ומיהו קשה דאי מדמינן
עבדו והשלימו לעשרה $ מצוה שאני: ת"ר
ואע"ג דגופה אינו ראוי
ב
תורה אור השלם
לא למזבח ולא לבדק
מדרשא. כשהחכם
למתפיס תמימים נימא דאף על פי
דורש דרשות
לעולם בהם תעבודו רשות דברי רבי
ג)
1. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם
הבית ואע"ג דלא אמר
שהעבד יצא לחירות צריך לפדייה
לרבים בשבת והם
יושבין בסעודה
ישמעאל ר"ע אומר ג חובה ודילמא ר"א
דמיה עלי. רשב"א. ב. כיון
לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת
או לאחר: בערב
ויפלו דמיו לבדק הבית כמו במתפיס
והיה להם להקדים
דשייך בגופו לשון קדושה
אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם
סבר לה כמאן דאמר רשות לא סלקא דעתך
כעם קדוש כי אמר
שבת. בלילי שבת
תמימים ג שתימכר לצורכי מזבח ד
ואין כאן כבוד
תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי
דתניא בהדיא רבי אליעזר אומר חובה אמר
נמי קדוש לדמיו. רשב"א.
יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא
כדאמרי' בהמנחות והנסכים (מנחות
שבת דקיימא לן יג)
כבוד יום קודם
ג. [ד]לא אמרו שיהו
תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ:
רבה בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים
לכבוד לילה והם
היו מתכוונים
קא.) כשהן נפדין אין נפדין אלא למזבח
ד)
ה
מוקדשין למזבח אלא
ויקרא כה מו
2. כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיְיָ
שאין יוצאין מידי מזבח,
מנכסיהון דמפקי עבדייהו לחירותא ודסיירי
והדמים הם לבדק הבית כדאמר
בשביל ביטול בית
המדרש. ואיכא
ה)
לומר. רשב"א. ד. ויפלו
אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר יְיָ
בפרק קמא דתמורה (דף ו.) דאף על
דמפרשי בערב שבת ממש וכן בכל
נכסייהו בשבתא ודקבעי סעודתייהו בשבתא
דמיו לבדה"ב. תוס' הרא"ש.
לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה
פי שהוא בלא תעשה מה שעשה עשוי
יום מרוב עושר אבל בהא מיהא
ה. המתפיס תמימים
ו
מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל
בעידן בי מדרשא דא"ר חייא בר אבא א"ר
לבדה"ב. רשב"א. ו. א"כ
פְּנֵי הָאֲדָמָה:
ולכאורה משמע דליהוי עם קדוש
איכא איסורא שיכנס לשבת כשהוא
יוחנן שתי משפחות היו בירושלים אחת קבעה
בעבד נמי נאמר שימכר
דברים יד ב
שבע בלא תאוה: גופיה לא קדיש.
קאמר ואינו נותן שום דמים להקדש
3. אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר
ופדיון העבד יהיה למזבח.
סעודתא בשבתא ואחת קבעה סעודתא
ועוד מאי קפריך מאך כל חרם
שאינו ראוי לא למזבח ולא לבדק
רשב"א. ז. ובהא ודאי רב
יַחֲרִם אִישׁ לַיְיָ מִכָּל אֲשֶׁר
בערב שבת ושתיהן נעקרו אמר רבה אמר
מודה. רשב"א. ח. דבת"כ
לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה
הבית: לדמי לא קאמר. היה לו לומר
דהתם דאמר בלשון חרם לא שייך
ממעט עבדו ושפחתו
וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לֹא יִמָּכֵר
רב ו)המקדיש עבדו יצא לחירות מאי טעמא
דמי עבדי עלי: דליהוי עם קדוש.
לומר דלמיהוי עם קדוש קאמר ז ועוד
העברים מדכתיב האדם
וְלֹא יִגָּאֵל כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ
גופיה לא קדיש לדמי לא קאמר דליהוי עם
כי משני דאמר לדמי והיינו לפירוש
ישראל גמור דכתיב בהו כי עם קדוש
ולא כל האדם, ואי דאמר
קָדָשִׁים הוּא לַיְיָ:
2
❖
דמיו עלי. תוס' הרא"ש.
ויקרא כז כח
קדוש קאמר ורב יוסף אמר רב המפקיר
הקונטרס דאמר דמי עבדי ושפחתי
אתה (דברים יד) ולא דמי למקדיש בהמה
ז) ד
ט. ולמעול בו ואפי' אם
עלי דאם הקדישם לדמים יצאו
טמאה דהתם כיון דליכא למימר בה
עבדו יצא לחירות מ"ד מקדיש כ"ש מפקיר
הקדישו בפירוש לימכר
לדמיו שאז לא יצא
לחירות ואם כן מאי איריא עבדיו
דתיהוי עם קדוש קאמר על כרחך
גליון הש"ס
מאן דאמר מפקיר אבל מקדיש לא דלמא
לחירות, מ"מ אין שום
ושפחותיו אפילו דחברו נמי ועוד ח
לדמי קאמר ואע"ג דלא קאמר דמיה
גמ' מנהג הפקר נהגו בה.
לדמי קאמר איבעיא להו צריך גט שיחרור
קדושה חלה על גופו
מאי שנא כנענים אפילו עבדיו
עלי הכי קאמר הרי היא קדושה לימכר
עי' שבת דף ד ע"א תד"ה
להיות אסור בהנאה אפי'
או לא צריך ת"ש דאמר רב חייא בר אבין
ח)
וכי אמרינן: שם מצוה
בעודו ברשות הקדש שלא
ושפחותיו העברים נמי ונראה לפרש
אבל הכא דשייכא בגופיה לשון קדושה
שאני. ע' פסחים דף נט
נמכר עדיין, והכי קים ליה
אמר רב אחד זה ואחד זה יצא לחירות
לא אמרינן לדמי קאמר: צריך גט
גופיה לא קדיש פי' ליאסר בהנאה
ט
ע"א תוס' ד"ה אתי עשה
לרב דלא שייך קדושת
וצריך גט שחרור אמר רבה ומותבינן
שיחרור. מקדיש ומפקיר: אחד זה
כמו בהמה טמאה שמועלין בה וכן
דפסח: שם ת"ש אך כל
ה
ט)
י
יא
הקדש בגוף האדם, וכ"מ
חרם. עי' ערכין דף כח
בפ"ק דסנהדרין דפריך
אשמעתין המקדיש נכסיו והיו בהן עבדים
ואחד זה. מקדיש ומפקיר: ומותבינן
בקרקע יב אם עקר ממנו חוליא יג ואפילו
❖
ע"א תד"ה דת"ר:
אדם מי קדוש, משמע
אשמעתין. אשמועת עצמינו: אין
במחובר איסורא מיהא איכא יד לדמי
אין הגזברין רשאין להוציאן לחירות אבל
ו
דפשיטא לי' דלא שייך
הגזברין רשאין להוציאן לחירות.
לא קאמר שיהא גופיה קדוש לימכר
קדושה בגוף האדם. תוס'
מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן
הרא"ש.
י. שה[יא]
והשתא פריך שפיר מכל חרם
ואפי' לקבל מיד העבד פדיונו דקיימא
מוסף רש"י
לחירות רבי אומר אומר אני י) אף הוא נותן
קדוש[ה] לימכר אפי'
דמיתפסא בהון קדושה ליאסר בהנאה
לן (קידושין כג:) עבד קונה את
וכפו את רבה ועשאה
כשהוא מקדיש[ה] סתם,
דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכרו לו
בת חורין. כדי שתהא
כמו מחרים שאר נכסים ומשני
עצמו בכסף אם נתנו לו על מנת
דהתם חל מיהא שם
מתני' קא רמית עליה דרב רב תנא הוא
מותרת לינשא (יבמות סו.).
קדושה על גוף הבהמה.
יא)
דאמר לדמי שיהיו לימכר ולא מיירי
שאין לרבו רשות בו פודה בו את
מנהג הפקר נהגו בה.
תוס' הרא"ש. יא. עד
ופליג $ ת"ש 3 אך כל חרם וגו' מאדם אלו
במקדיש בלשון חרם והשתא ניחא
עצמו מיד בעליו והני גזברין אין
בזנות, דלא היתה מיוחדת
שתמכר. תוס' הרא"ש.
עבדיו ושפחותיו הכנענים הכא במאי
לאדם ולא היתה משמרת
יב. אע"ג דאין מעילה
דדוקא עבדיו ושפחותיו הכנענים
רשאין לכך שאין גופן קנוי להקדש
ז
עצמה (לקמן מג:) לפי שלא
במחובר. תוס' הרא"ש.
עסקינן דאמר לדמי אי הכי אידך נמי דאמר
ופריך אידך נמי דאמר לדמי ומשני אי
שלא הקדישן אלא לדמן וזו דרך
היתה יכולה לינשא היתה
יג. ונהנה בה מעל. תוס'
הכי גזברין מאי עבידתייהו דאותו
שחרור הוא ולא דרך מכירה אבל
טו
לדמי א"ה אין הגזברים רשאין להוציאן
מפקרת עצמה וחוטאים
הרא"ש.
יד. הלכך
בה, לפיכך כפו את רבה
כשהקדיש בסתם י"ל
שהקדישו לדמיו הוא יפדנו
מוכרין אותן לאחרים והדמים להקדש
לחירות גזברים מאי עבידתייהו ותו אבל
לשחררה (יבמות סו.). ר"ע
לימכר לדמיהן קאמר, אבל
ויהיה שלו:
ואותן אחרים מוציאין אותם לחירות
אומר חובה. שאסור
מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן
בעבד שאין שום איסור
אין הגזברין רשאין להוציא אותן
אם ירצו: אף הוא נותן דמי עצמו
לשחרר עבדו (סוטה ג.).
הנאה בגופו אין לפרשו
לחירות אחרים מאי עבידתייהו ותו רבי
ומותבינן אשמעתין. יש
לימכר לדמיו אלא למהוי
לחירות. וכן אמר בפרק
ויוצא. אם ימצא אדם שיהא נותן לו
לי להשיב על דברי (קדושין
עם קדוש: תוס' הרא"ש.
אומר אומר אני אף הוא נותן דמי עצמו
הנזקין (לקמן נב.) גבי יתומין דאין
כסף על מנת שאין לבעליו רשות בו:
נ:) אדידיה גופיה קא
טו. להוציא לחירות או
ויוצא מפני שהוא כמוכרו לו ואי לדמי מאי
מפני שהוא כמוכרו. הגזבר לו לעצמו
האפוטרופסין רשאין להוציא אותן
מותיב (מנחות מט.). אומר
למכרן לאחרים ואחרים
אני אף הוא נותן דמי
מוציאין אותן לחירות,
מפני שהוא כמוכרו לו תא שמע המקדיש
כשם שהוא יכול למכור לאחרים ובלבד
לחירות אבל מוכרין אותן לאחרים כו' טז
עצמו ויוצא. כשם
והלא אין להקדש בהן
ונראה דהיינו טעמא דאסור דרך
שיתנם דרך מקח וממכר ולא דרך
עבדו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו
שרשאין למוכרן לאחרים כך
אלא קנין דמים, וכיון שיש
הם רשאים לקבל הכסף
שיחרור דסברי דקא מזלזלי בנכסי
פדיון. אלמא המקדיש עבד קדוש
בעבד שני קנינים, קנין
הא
מיד העבד עצמו בתורת
דמים, וקנין הגוף שאינו
יתומים והקדש יז אבל דרך מכירה ידעי כולי עלמא שמוכרין אותן בשויין: לדמיו: אך כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו מאדם וגו' אלו
מכירה, מפני שהוא
אלא איסורא בעלמא כעין
עבדיו ושפחותיו הכנענים. שאם הקדישן מקודשים לבדק הבית. וכיון
הא
כמוכרו לו. לעבד עצמו
קנין אישות, הלכך זה שלא
❖
(לקמן נב.).
דיליף טעמא מקרא קשיא לרב: דאמר לדמי. דמיו עלי להקדש ולא הזכיר עליו שם קדושה: אי הכי אידך נמי. אמאי אוקמת דפליג אדרב תרצה
הקדיש אלא דין ממון שבו
אין הגזברין ולא אחרים
נמי דאמר לדמי: גזברין מאי עבידתייהו. מה רשות יש להן בעבד הלא אין להן על הבעלים אלא מעות. ואי קשיא לוקמה כגון דאמר הרי הוא קדוש
רשאין להוציא אותן
לדמיו דעכשיו הוא קדוש לימכר יד)ורשותו עליו למכור וכמקדיש קרקע ובהמה טמאה תריץ דכיון דשייך בגופו לשון קדושה דעם קדוש כי אמר
לחירות לדברי הכל.
פסקי רי"ד
רשב"א. טז. פירש"י לפי
הרי הוא קדוש לדמיו חיילה אגופו למיהוי בן חורין כדקיי"ל במתפיס תמימים לבדק הבית דאין יוצאין מידי מזבח טו) בכריתות
שאין גופו קנוי להקדש,
אמר רב יהודה כל
ובתמורה (דף לג:) הלכך על כרחך מתני' פליגא למימר דכי אמר הרי הוא קדוש לא לשון עם קדוש הוי אלא לשון הקדש לימכר בדמיו: עושה.
שלא הקדישו אלא לדמיו,
המשחרר עבדו עובר
העבד: ואוכל. ואין מעשה ידיו הקדש: שלא הקדיש אלא דמיו. ולא אמר אלא הרי הוא הקדש לדמיו והוי כקרקע ובהמה טמאה:
וזה דרך שחרור הוא ולא
בעשה שנאמר לעולם בהם
דרך מכירה, וטעם זה לא
תעבודו כתנאי לעולם בהם
הא
יתכן לקמן דהתם גופן קנוי ליתומים. ועוד כי מוכרין אותם לאחרים היאך מוציאין אותם אחרים לחירות הרי לא מכרו להם תעבודו רשות דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אמר חובה. אמר רבה בהני תלת מילי נחתו בעלי בתים מנכסייהו
הגזברים אלא מה שיש לו להקדש בהם. תוס' הרא"ש. יז. שיאמרו שהן מוציאין עבד וכו' לחירות בחנם וכו' ואתו לזלזולי דמפקי עבדייהו לחירות ודסיירי נכסייהו בשבתא ודקבעי סעודתייהו בעידן מדרשא דא"ר חייא בר אבא א"ר
בהקדשות וכו' [ו]בנכסיהם. רשב"א.
יוחנן שתי משפחות היו בירושלים א' קבעה סעודתא בערב שבת וא' קבעה סעודתא בשבת ושתיהן נעקרו:
ההוא אמתא דהואי בפומבדיתא דהות קמעבדא אינשי איסורא אמר אביי אי לאו דאמר רב יהודה כל
המשחרר עבדו עובר בעשה הוה כפיינא לה
למרא וכתיב לה
גיטא
דחירותא אמר ליה
רבינא כי הא מודה רב יהודה משום אסורא אמר רב יוסף אמר רב
המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור פי' יצא
לחירות דקנין דמים שהיה לו עליו והפקירו
הוא
העבד קודם
לכל
אדם
וזוכה לעצמו
קודם לכל
אדם
אבל
קנין האסור אינו דבר דמטיל
עליה שם הפקר
הלכך
לא
פקע מיניה עד דכתיב
ליה גיטא דחירותא: