השולח פרק
רביעי גיטין
לט.
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
הא
מני ר"מ היא. הכא משמע דרב דלא כר"מ והא דאמר בפ"ק
הא מני ר"מ היא דאמר אין אדם מוציא דבריו. להקדש לבטלה דתניא
סו
א) [ערכין ה. וש"נ],
א מיי' פ"ו מהלכות
ב) [סנהדרין טו.],
ערכין הל' כ סמג
(ערכין דף ה.) המעריך פחות מבן חדש ר"מ אומר נותן דמיו דאדם
דערכין (דף ה.) האומר ערך כלי עלי נותן דמיו כר"מ וכן בפ'
ג) [יבמות צט. ב"ק יב. ב"ב
עשין קלב:
יודע שאין ערך לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים הכא נמי יודע
האומר משקלי עלי (שם כ.) דתנן ערך ידי ורגלי עלי לא אמר כלום ואמר
סז
סח. קנ.], ד) ב"מ ק:
ב מיי' פ"ה מהלכו'
שאין עבד ראוי לא להקרבה ולא לבנין וכיון דבלשון הקדש אקדשיה
רב עלה נותן דמיה ומפרש לר"מ אליבא דר"מ קאמר וליה לא סבירא
סנהדרין טו. שבועות מב:,
מעילה הל' י:
סח ג מיי' פ"ה מהל'
ה) [לקמן מ.], ו) (כתובות
גמר בדעתו להקדיש דמיו ולומר דמיו
ליה ואע"ג דבסוף פ"ק דסנהדרין (דף
כד:), ז) קדושין כג.,
טוען הל' ד סמג
עלי: אי אמרת בשלמא ר"מ היא.
טו.) גבי הערכין המטלטלין מפרש רב
הא מני ר"מ היא דאמר אין אדם מוציא דבריו
ח) [עירובין טו. וש"נ],
א)
עשין צה טוש"ע ח"מ סימן
באומר ערך כלי עלי כר"מ לא סבירא
ט) [לקמן מ.], י) [ויקרא
וטעמא לאו משום מקדיש סתם שיקדיש
צה סעיף ב:
לבטלה ה"נ מסתברא דקתני סיפא וכן הוא
סט ד מיי' פ"ה מהל'
פרשה יא ב], יא) [שבועות
ליה הכי וכי האי גוונא אשכחן בריש
לימכר אלא משום דאין מוציא דבריו
שהקדיש עצמו עושה ואוכל שלא הקדיש
מב:], יב) [דף לח:],
מעילה הל' י:
א
לבטלה הוא וכמו שאמר דמיו עלי ויש
אלמנה נזונית (כתובות דף צו.) דבעי
ע ה מיי' פ"ב מהל' זכייה
יג) [ע"ב], יד) [דף מ.],
אלא דמיו אי אמרת בשלמא ר"מ היא שפיר
טו) צ"ל לשמואל. מ"כ,
להן עליו מעות היינו דחייב לתת דמים
למימר טו)שמואל דהניזונת תנן וכאנשי
הלכה יז סמג עשין פב
אלא אי אמרת רבנן היא בשלמא עבדו לדמי
טז) [וע' תוס' סנהדרין סח:
טור ש"ע י"ד סי' רסז
יהודה אע"ג דבסוף נערה שנתפתתה
דאדם יודע שאין גופו קדוש ואמר לשם
ד"ה קטן], יז) ס"א ואבא,
סעיף סה וטוש"ע ח"מ סי'
קאי אלא איהו לדמי קאי לימא כתנאי
❖
דמים: אלא אי אמרת רבנן. וטעמא
(שם נד.) אמר שמואל הלכה כאנשי
ועי' רש"א ורש"ל, יח) [וע'
ערה סעיף כט:
גליל: עבדא כמקרקעי דמי.
המקדיש עבדו אין מועלין בו רבן
היטב תוס' חולין צז. ד"ה
משום דמקדיש סתם דבר שאין ראוי
ב)
ב
אמר רבא ותו' קדושין כג.
לגופו הקדישו לדמיו לימכר: בשלמא.
שמעון בן גמליאל אומר מועלין בשערו מאי
ולכך אין מועלים בו דאין מעילה
❖
ד"ה וא"ד],
תורה אור השלם
בעבד איכא למימר סתמיה לדמים
במחובר דבפ' הנהנה (מעילה יח:)
לאו בהא קמיפלגי דמר סבר קדוש ומר סבר
1. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם
קאי וה"ק הרי הוא קדוש לימכר אבל
ילפינן מעילה חטא חטא מתרומה
לא קדוש ותסברא האי מועלין בו ואין מועלין
לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת
גליון הש"ס
בעצמו מי איכא למימר שיהא קדוש
והא דאמרי' בפ' המוכר את הספינה
בו האי קדוש ואינו קדוש מיבעי ליה אלא
אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם
לימכר וכי יש דמים לבן חורין ומה
(ב"ב עט.) הקדיש בור מלא מים
גמ' מר סבר כגזוז דמי.
תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי
דכולי עלמא קדוש והכא בהא קמיפלגי דמר
ע' נדרים ד' סה ע"ב ונזיר
מכירה יש בו אלא ר"מ היא ולאו
מועלין בו ובמה שבתוכו לא כמו
יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא
❖
דף נא ע"א:
סבר עבדא כמקרקעי דמי ומר סבר כמטלטלי
תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ:
דמשמע מלתא לדמי אלא מתוך שאינו
שפי' שם רבינו שמואל שהצניע חפציו
❖
ויקרא כה מו
דמי אי הכי אדמיפלגי בשערו ליפלגו בגופו
מוציא דבריו לבטלה גמר בלבו ואמר
בבור דהא אין מעילה במחובר אלא
אלא דכולי עלמא עבדא כמקרקעי דמי והכא
דמי עצמי עלי והיינו דאמר הריני
כשעקר מן הבור חוליא ונהנה
מוסף רש"י
ג)
פסקי רי"ד
הקדש שמין אותו כעבד ולא שימכר
ממנה:
בשערו העומד ליגזז קמיפלגי $ מ"ס כגזוז דמי
יש דברים שהם
קטנים כל המחזיק בהן זכה
וגבי עבד נמי אין רשות הגזברין עליו
כקרקע.
מחוברים
וכן אמר עולא א"ר יוחנן
ומר סבר לאו כגזוז דמי לימא הני תנאי כהני
לקרקע, ואינן כקרקע.
המפקיר עבדו יצא לחירות
בהן. דאין להן יד
אלא מעות יש להן על הבעלים:
תנאי דתנן ר"מ אומר יש דברים שהם
אלא כמטלטלין (סנהדרין
ד)
וצריך גט שחרור איתיביה
לימא כתנאי. מקדיש עבדו קדוש או
לזכות בעצמן וכן בפרק מי שמת
טו.) ונשבעין עליהן
ר' אבא לעולא גר שמת
כקרקע ואינן כקרקע ואין חכמים מודים לו כיצד
לא קדוש: מועלין בשערו. דוקא
(שבועות מב:). ר"מ
גבי פלוגתא דזכין לקטן
ובזבזו ישראל את נכסיו
(ב"ב קנו:)
עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר
מחייב. שבועה (ב"מ ק:)
והיו בהן עבדים בין
נקט ולקמיה מפרש לה: אלא דכולי
ואין זכין לגדול ואע"ג דאית ליה
א
לישבע על השאר שהודה
גדולים בין קטנים קנו
אינן אלא חמש ר"מ מחייב וחכמים אומרים
עלמא קדוש. לימכר לדמיו: אין מעילה
זכיה במציאה כדאמרינן בהניזקין
מקצת הטענה, אע"ג דאין
עצמן בני חורין אבא
כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וא"ר יוסי
נשבעין על הקרקעות,
בקרקעות. דגמרינן מעילה חטא
(לקמן נט:) היינו מדרבנן מפני דרכי
שאול אומר גדולים קנו
כדילפינן בשבועת הדיינים
עצמן ב"ח קטנים כל
בר' חנינא ענבים העומדות ליבצר איכא
חטא מתרומה מה תרומה בתלוש
שלום והכא לא שייך ההוא טעמא
(מב.) הכא כיון דאין צריכין
המחזיק בהן זכה וכי מי
אף מעילה בתלוש במס' מעילה
וא"ת בפרק לולב וערבה (סוכה מו:)
ב
בינייהו דרבי מאיר סבר כבצורות דמיין ורבנן
לקרקע דעומדות ליבצר
כתב גט חירות לאלו: אמר
ג
הן, כדמוקי ר' יוסי בר
רב נחמן קסבר עולא עבדו
כגזוז דמי. ואינו
(דף יח:) ובת"כ י):
אמר לא ליקני איניש לולבא לינוקא
סברי לאו כבצורות דמיין אפי' תימא רבי
חנינא לפלוגתייהו, כבצורות
דגר כאשתו מה אשתו
כמחובר לקרקע: יש דברים שהם
בי"ט ראשון דינוקא מקני קני אקנויי
דמיין ונשבעין (סנהדרין
מאיר עד כאן לא קאמר ר"מ התם אלא
נשתלחת בלא גט אף
כקרקע. מחוברין לקרקע: ואינן
לא מקני וליכא למימר דהתם בפיקח
טו.). הרי הוא כקרקע.
עבדיו משתלחים במיתה
בענבים דכמה דקיימין מיכחש כחישי אבל
ואין נשבעין עליהן (ב"מ
בלא גט פי' אין הפקר
כקרקע. דקי"ל יא)
אין נשבעין על
כגון צרור וזרקו אגוז ונוטלו דהא
ק:). אבל הכי. שערו,
דלאחר מיתה דומה
הכא דכמה דקאי אשבוחי משבח כי סליק ר'
הקרקעות ועל גפנים הללו נשבעין
בפ"ק דקדושין (דף כב:) בההוא עובדא
כמה דקאי אשבוחי
להפקר דמחיים דעבד
חייא בר יוסף אמר להאי שמעתא דרב קמיה
בהודאת מקצת הטענה: מסרתי לך.
דא"ל שלוף לי מסנאי משמע דהוה בו
משבח. הלכך אפילו ר"מ
איתקש לאשה דגמר לה
בשער כרבנן סבירא ליה
לה דכתיב או חופשה לא
דר' יוחנן א"ל אמר רב הכי והוא לא אמר הכי
לשמור בקרקעי: אפילו תימא. הא
דעת וקאמר התם איכא דאמרי קטן
(סנהדרין טו.). קטנים כל
נתן לה וכתיב וכתב לה
דקתני הכא אין מועלין בשערו כר"מ
הוה וי"ל דדעת אחרת מקנה אותן
והאמר עולא אמר ר' יוחנן המפקיר עבדו
המחזיק בהן זכה בהן.
ה)
ו)
ספר כריתות מה אשה
שאני : וכי מי כתב גט שחרור
היא: אשבוחי משבח. הלכך לאו כגזוז
אפילו לאחר זמן (קדושין
טז)
אינה יוצאה מחיים בלא
יצא לחירות וצריך גט שחרור הכי קאמר ליה
כג.) אין לו תקנה. אפילו
גט ולאחר מיתה יוצאה
לאלו. אלמא לא בעי גט להתירו בבת
דמי דעדיין צריך לחיבורו: להא
❖
אמר רב כוותי ואיכא דאמרי לא סיימוה קמיה
בשטר (לקמן מ.)
.
ה"ה הכי נמי עבד: אי הכי
שמעתא דרב. המפקיר עבדו יצא
חורין והיינו כשמואל דאמר מי שאין
ישראל נמי אמר קרא
א"ל ולא אמר רב צריך גט שחרור ור' יוחנן
לחירות: אמר רב הכי. בתמיהה.
לו רשות רבו עליו אינו קרוי עבד
והתנחלתם אותם לבניכם
לטעמיה דאמר עולא א"ר יוחנן המפקיר עבדו
אחריכם אבל גר שאין לו
מוסף תוספות
ופריך הש"ס ואיהו רבי יוחנן מי לא
וטעמא דאבא שאול בקטנים דחשיב
יורשים יוצא במיתת רבו
יצא לחירות וצריך גט שחרור גופא אמר
אמר הכי ומאי מתמה אדרב: לא
רשות רבן עליהן כיון שאין להן
א"ר יעקב בר אידי אריב"ל
א. וטעמא משום דגדול
עולא אמר ר' יוחנן המפקיר עבדו יצא לחירות
סיימוה קמיה. למילתיה דרב כולה
הלכה כאבא שאול דאמר
יש לו יד לזכות לעצמו,
יד בעצמן :
ג
אלמה אמר אמימר כו'. וא"ת מאי
קטנים כל הקודם בהן זכה
אבל קטן שאין לו יד
וצריך גט שיחרור איתיביה ר' אבא לעולא
אלא כרב יוסף אמרו קמיה דלא
שאין להן יד לזכות
לזכות לעצמו זוכין
סיים בה משמיה דרב וצריך גט
אי הכי כ"ש דלשמואל
גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהן
בעצמן: ור' חייא בר אבא
בעבורו.
רשב"א.
ז)
א"ר יוחנן אין הלכה כאבא
ב. אשכחן וכו' דאית
שחרור ולא פירשו לפניו הא דאמרי'
תקשי דאמימר וי"ל דהא לא קשיא
עבדים בין גדולים ובין קטנים קנו עצמן בני
שאול והלכתא כאבא
להו זכיה. תוס' הרא"ש.
לעיל יב) דרב חייא בר אבין סיים בה
ליה משום דשמואל תנאי היא בפרק
חורין אבא שאול אומר ה גדולים קנו עצמן
שאול דהכי אמרי' בפ"ק
ג. ורבנן סברי דקטנים
משמיה דרב וצריך גט שחרור: גר
החולץ (יבמות מח.) ובפרק בתרא דנזיר
דקידושין (כב:) רב יהודה
כבר זכו בהם שמים. תוס'
בני חורין קטנים כל המחזיק בהן זכה בהן
הנדואה גר שאין לו
הרא"ש. ד. ומיהו ר"ת
שמת. ואין לו יורשין וכל נכסיו
(דף סב:) אבל הא קשיא ליה אי אתיא
יורשים הוה חלש על מר
בעצמו היה דוחה דהא
וכי מי כתב גט שחרור לאלו אמר ח)דמי האי
הפקר: קנו עצמן. הן קודמין לכל
דאמימר דלא כר' יוחנן רביה ולהכי
זוטרא לשיולי ביה חזייה
דפליג ר' יוחנן התם
מדרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתא וטעמא
אדם להחזיק בעצמן מן ההפקר:
נמי לא מצי למיפרך לאמימר
דתקיף ליה עלמא טובא
דקאמר 'את הבית הגדול'
אמר ליה לעבדיה שלוף לי
בית שמגדלין בו תפלה,
מאי אמר רב נחמן קסבר עולא עבדו דגר כי
אבא שאול אומר. קטנים אין להן
מדרבנן יז)דאבא שאול דאיהו מוקי להו
מסנאי ואמטינהו לגו
אף שמגדלין בו תפלה
יד לזכות בעצמן: מי כותב גט שחרור
כההוא תנא דאית ליה דשמואל אבל
אשתו מה אשתו משתלחה בלא גט אף עבדיו
ביתאי איכא דאמרי גדול
קאמר, להכי מייתי מריב"ל
לאלו. מעתה להתירן בישראלית הרי
איהו סבר כההוא תנא דפליג עלייהו
הוה זה פירש למיתה וזה
דלרב פפא דאמר איפכא
משתלחים בלא גט אי הכי אפי' ישראל נמי
פירש לעבדות ואיכא
לא הוי לא כריב"ל ולא כר'
מתו בעלים: עבדו דגר כאשתו.
וסבר דלדידיה צריך גט שחרור ואין
אמר קרא 1והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם
דאמרי קטן הוה וכאבא
יוחנן. תוס' חולין צז. ד"ה
כלומר אין הפקר זה דומה
לו תקנה:
שאול דאמר קטנים כל
אמר רבא.
לרשת אחוזה אי הכי המפקיר עבדו ומת נמי
הלכה כאבא שאול. אומר ר"ת
להפקר מחיים דעבד גמר לה לה
המחזיק
בהן זכה:
אלמה ט)אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו
מאשה יג) וכתב לה ספר (דברים
דהלכה כריב"ל לגבי רבי
העבד אין לו תקנה דאמימר קשיא אמר רבי
כד) או חופשה לא נתן לה
יוחנן כדמוכח בפרק בתרא דמגילה
יעקב בר אידי א"ר יהושע בן לוי הלכה כאבא
(ויקרא יט) הלכך מחיים אין לו תקנה
(דף כז.) דאמר כוותיה דרב פפי
שאול אמר ליה רבי זירא לרבי יעקב בר אידי
בלא גט כאשה אבל הפקר שלאחר
מסתברא דאמר ריב"ל בית הכנסת
מיתה כי היכי דאשתו משולחת בלא
מותר לעשותו בית המדרש ואע"ג דר'
בפירוש
גט עבדו נמי לא בעי גט: א"ה. ישראל שמת נמי לא יוחנן פליג עליה התם דייק מדר' יהושע בן לוי דהלכה כרב פפי דיח):
יזכו בניו בעבדיו דהא כאשתו הם: המפקיר עבדו. דתו
מה
ליכא נחלה לבניו: ומת. לא ליבעי גט שחרור להפקיע איסורו דהא מית ליה ובניו לא זכו בהן מעולם: אין לו תקנה. כדמפרש
לקמןיד) דכיון דהפקירו פקע ממוניה מיניה ואיסורא הוא דפש לבעלים עליהן וכי מיית אין זו ירושה להוריש לבניו הלכך אין לו מי שיתירנו בגט:
בפירוש