השולח פרק
רביעי גיטין
מ.
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
יצא לחירות. דאי לאו דשחרריה לא הוה שביק ליה למנסב בת
לאפוקי מר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו אע"ג דרב
עד א מיי' פ"ו מהלכ'
א) ס"א ולא עוד אלא
שכופין את רבו וכותב
עבדים הלכה ח
חורין: כל כך יש בידך. משמיה דרבי ואני שונה וחכ"א אינה
גופיה פסיק כוותיה בההיא פרקא דהתם לשופרא דשטרא אתקין אבל
יא)
לו רבו שטר שחרור,
טוש"ע י"ד סי' רסז סעי'
מקודשת: שטר אירוסין. הרי את מקודשת לי וקדשה בו: דרבה
הכא למאן דאמר בכליו של מקנה לא מהני בכליו של קונה ובקונטרס
ב) כתובות כח., ג) לעיל יד:
סט וסעיף נח:
בר רב שילא לקמן: השיאו אשה. דאי לאו דשחרריה לא הוה מיעבד
עה ב ג ד מיי' פ"ח מהל'
פירש בהזהב (ב"מ מז.) דלוי
דאמר בכליו של מקנה כ"ש בכליו של
טו. [כתובות ע.], ד) [לעיל
לט.], ה) [לעיל לח:],
עבדים הלכ' יז סמג
איסורא על ידו: ואיהו עביד איסורא.
קונה ואין נראה כיון דאמר דגואל
ו) [ברכות טו: וש"נ],
עשין פו טוש"ע י"ד סי'
יצא לחירות א) א"ל רבי יוחנן כל כך יש
שנושא את שפחתו: צאי בו והתקדשי
נתן לבעז לא מהני אלא בענין זה
ז) [לעיל לט.], ח) ב"מ
רסז סעיף ע וטוש"ע
בידך ואני שונה הכותב שטר אירוסין
בו. כלומר אי דאמר התקדשי בו
כמו לרב נחמן דאמר פירי לא עבדי
קא:, ט) [מנחות לו:],
אה"ע סי' ד סעיף יב:
עו ה מיי' שם פ"ו הל' ד
י) לקמן דף מא:, יא) [עי'
גרידא ודאי שחררה מעיקרא אבל
חליפין משום דבעינן דומיא דנעלו
לשפחתו ר"מ אומר מקודשת וחכ"א אינה
א
תוס' לקמן עב. ד"ה הכי],
סמג שם טוש"ע י"ד
השתא דאמר לה צאי בו והתקדשי
ולא אמרינן דהואיל דכלי שוה פרוטה
מקודשת כדאמר רבה בר רב שילא כשרבו
יב) [ועי' היטב תוס' ב"מ
שם סעיף עז:
עז ו מיי' שם ופ"ט מהל'
מז. ד"ה בכליו], יג) [דף
בו וזה יהיה לך שטר שחרור ושטר
קני כל שכן פירות שוים אלף זוז
הניח לו תפילין הכא נמי כשרבו השיאו
ב
לט: ד"ה אין לו תקנה],
זכייה הלכה יב סמג
ארוסין גלי מילתיה דלא שחררה אלא
דאיכא הנאה טפי דגמר ומקני ועוד
❖
יד) צ"ל ת"ק דרשב"ג,
אשה ומי איכא מידי דלעבדיה לא מעבד
שם טוש"ע שם סעיף ע
בהאי: ר"מ סבר יש בלשון. הרי
אמרינן בנדרים בהשותפין (דף מח:)
[טוש"ע חו"מ סימן רנו
ליה איסורא ואיהו עבד איסורא אמר ר"נ
ס"ד]:
את מקודשת לי לשון שחרור וה"ק
דסודרא קני על מנת להקנות הואיב):
עח ז מיי' פ"ח מהל'
כשרבו הניח לו תפילין. ולא
בר יצחק הכא במאי עסקינן דאמר לה צאי
גליון הש"ס
הוי ראויה להתקדש לי בו והתקדשי
עבדים הלכה יג סמג
בו והתקדשי בו רבי מאיר סבר $ יש בלשון
בו: שהניח תפילין בפני רבו. אין
משום דלא מיעביד ליה
גמ' יש בלשון הזה לשון
שם טוש"ע י"ד סי' רסז
שחרור. ע' יבמות דף מז
סעיף סד:
הזה לשון שחרור ורבנן סברי אין בלשון
דרך עבד להניח תפילין דמ"ע
איסורא דמברך עליהן ואיכא ברכה
עט ח מיי' שם פ"ז הל'
ע"ב תד"ה שם גר: שם
שהזמן גרמא היא דלילה לאו זמן
לבטלה דהא סוכה לולב ושופר וכמה
הזה לשון שחרור א"ר יהושע בן לוי עבד
ח סמג שם טוש"ע
אמר אמימר המפקיר
❖
תפילין הואט): אפוטרופוס. על נכסיו
מצות עשה שהנשים מברכות אלא
עבדו. ע' לקמן דף מג ע"ב
שם סעיף סג:
שהניח תפילין בפני רבו יצא לחירות
תד"ה אבל: שם אזל
דאי לאו דשחרריה לא הוה חשיב ליה:
משום דאין עבדים רגילים בתפילין
מיתיבי לוה הימנו רבו או שעשאו רבו
ב)
ג
אקנייה לבנו קטן. ע'
הרי זה לא יצא לחירות גרסינן:
ואי לאו דשחרריה לא הוה מנח ליה:
לקמן דף מב ע"א תד"ה
אפוטרופוס או שהניח תפילין בפני רבו או
פסקי רי"ד
אותו
❖
העבד אין לו תקנה. פירוש
יום של רבו: אמרו לפניו. לפני ר' יוחנן: אי
שקרא שלשה פסוקים בבהכ"נ בפני רבו
אריב"ל עבד שהניח
אתה מודה. דאל ישתעבדו אינו
לא בבת חורין ולא בשפחה
תפילין בפני רבו יצא
ה"ז לא יצא לחירות אמר רבה בר רב
לשון שחרור ולא לשון הפקר אלא
כדפירש בקונטרס לעיל יג) ואין נראה
לחירות. פי' עבד לאו בר
מוסף רש"י
שילא כשרבו הניח לו תפילין כי אתא
לא יטריחוה בעבודתה אבל וולדות
מדאמר לעיל (דף לח.) עבד שברח
תפילין הוא דתפילין מצות
ד
או שעשאו רבו
עשה שהזמן גרמא הם
היוצאין ממנה מעכשיו עבדים הם
מבית האסורין א כו' ולא עוד אלא
רב דימי א"ר יוחנן מי שאמר בשעת מיתתו
אפוטרופוס. מסר נכסיו
ולילה לאו זמן [תפילין]
ואמאי כופין לשחררה ויפסידו ולדות
שכופין את רבו ועושה אותו בן
פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה לאחר
בידו להכניס ולהוציא
הוא ושבת נמי לאו זמן
לסחורה (כתובות כח:). לא
מכאן ולהבא שלא צוה אביהם כן:
חורין ומאי קא משמע לן פשיטא
תפילין הוא ועבד איתקש
ב
מותי כופין את היורשים וכותבין לה גט
יצא לחירות. ולא אמרינן
לאשה איתיביה לוה ממנו
ה"ג כי אתא רב שמואל כו' ולא
דכופין אותו כיון דאסור בשפחה
שחרור ה אמרו לפניו רבי אמי ורבי אסי רבי
אי לאו דשחרריה לא הוה
רבו או שעשאו רבו
גרסי' אלא. ופליג אדרב דימי ואמר
ובבת חורין כמו חציו עבד וחציו
ג
יזיף מיניה ולא הוה שביק
אפוטרופוס או שהניח
אי אתה מודה שבניה עבדים כי אתא רב
ליה לנהוג מנהג בן חורין
לא כך אמר רבי יוחנן אלא כך אמר:
בן חורין וכן הא דאמר בירושלמי
תפילין בפני רבו או שקרא
(שם). אין לו תקנה.
שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן ומי שאמר
ג' פסוקים בב"ה בפני רבו
ועושין לה קורת רוח. ואם אין רוחה
דהיכא דאמר שחררו כופין את היורשים
דכיון דהפקירו פקע
הרי זה לא יצא לחירות
בשעת מיתתו פלונית שפחתי קורת רוח
נתקררה בלא שחרור ישחררוה:
משום מצוה לקיים דברי המת תיפוק
ממוניה מיניה ואיסורא
אמר רבה בר שילא כשרבו
הוא דפש לבעלים עליהן
הניח לו תפילין וכן נמי אם
אין לו תקנה. ואפי' בשטר: לא
עשתה לי יעשה לה קורת רוח כופין את
ליה משום דאסור בשפחה ובבת
וכי מיית אין זו ירושה
השיאו רבו אשה יצא
מורית. שאין ירושה אלא בדבר שיש
חורין ובפ' בתרא דכריתות (דף כד:)
היורשין ועושין לה קורת רוח מ"ט ג) מצוה
להורישה לבניו, הלכך אין
לחירות וכופין אותו
בו ממון: והא כי אתא רב דימי
אמרינן דסבר יד) רשב"ג המפקיר
לו מי שיתירנו בגט (לעיל
לכתוב לו גט שחרור: אמר
לקיים דברי המת $ אמר אמימר המפקיר
❖
.
אמימר המפקיר את עבדו
כו'. וכיון דאמר אל ישתעבדו בה
עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור
לט.)
עבדו אותו עבד אין לו תקנה מ"ט גופיה
ומת אותו העבד אין לו
פקע ליה ממונא מינה וקאמר יורשין
ומעוכב גט שחרור אוכל בתרומה
תקנה מ"ט גופא לא קני
לא קני ליה איסורא הוא דאיכא גביה ואיסורא
כותבין לה גט שחרור: טעותא
ומסתברא כיון ד דאוכל בתרומה דשרי
ליה איסורא הוא דאיכא
מוסף תוספות
לא מצי מקני ליה א"ל רב אשי לאמימר
גביה ואיסורא לבריה לא
היא. כדאמרן לעיל דהוא לא צוה
נמי בשפחה ולכך נראה דאין לו
מורית. פי' שאין קנין
א. יצא לחירות. תוס'
ד)והאמר עולא אמר רבי יוחנן ה)ורב חייא בר
לשחררה: ופרכינן מאי טעותא. דרב
תקנה בבת חורין קאמר אבל בשפחה
האסור ממון להורישו
הרא"ש. ב. פשיטא דכיון
שרי: צריך ואין לו תקנה.
אבין אמר רב אחד זה ואחד זה יצא לחירות
דימי דלא אמר האב בלשון שחרור:
לבניו. וליתא לדברי
שיצא לחירות. רשב"א.
אמימר דאמ' ההוא
ג. משום דכתיב 'לשבת
הא אמר. הרי את בת חורין לא
ה תימה דתיקשי ליה מאידך דרבי
וצריך גט שחרור א"ל ו) צריך ואין לו תקנה
כסקרתא דעבדי ואיזדבן
יצרה'. רשב"א. ד. דקנוי
הוו קפדי רבי אמי ורבי אסי עלה:
יוחנן דאמר לעיל (לח.) עבד שברח
איכא דאמרי אמר אמימר המפקיר עבדו
לגוים. פי' עיר של עבדים
לרבו לענין. תוס' הרא"ש.
ז)
כרב שמואל בר יהודה סבירא לי.
מבית האסורין כו' ולא עוד אלא כופין
כדאמרן בפרק כיצד
ה. פי' ה"נ דלא הוה
ומת אותו העבד אין לו תקנה מאי טעמא
מעברין (נט.) גבי עיר של
מקשי לי' ר' אמי ור' אסי
דאמר לא א"ר יוחנן כן ולא אמרו לו
את רבו אלמא יש לו תקנה:
גופיה לא קני ליה איסורא הוא דאיכא גביה
יחיד כס הקרתא דריש
אלמא איסורא לבריה
הא
אמרה בלשון שחרור הכי נמי.
רבי אמי ורבי אסי כן וכיון דקאמר
גלותא כלו מרוותייהו
מורית וקשיא לאמימר.
ואיסורא לבריה לא מורית א"ל רב אשי
בתראי. פי' הגוים שקנאום
תוס' הרא"ש. ו. אפי' אי
יעשה לה קורת רוח לא מנע כח
תימה דלעיל קאמר אדרבי
ו
לאמימר והא כי אתא רב דימי א"ר יוחנן
אתו לקמיה דרבינא אמר
אמר לשון שחרור, ע"כ
היורשין ממנה אלא בהן תלה:
יוחנן אי הכי המפקיר עבדו ומת
להו זיל אהדרו אבני
דברי רב דימי שאמר
דרב דימי טעותא היא א"ל מאי טעותא
דיסקרתא. קריה: דעבדי. עבדים
נמי יהא משתלח בלא גט דעבדו
מרוותא קמאי ולכתבו לכו
משמי' דר' יוחנן שכופין
גיטא דחירותא כו' ותנן
את היורשים לשחררה,
דלא אמרה בלשון שחרור הא אמרה בלשון
של ישראל היו ומכרום לעובד כוכבים
כאשתו והכא משמע דבעי גט ושמא
לקמן (מג:) המוכר עבדו
בטעותא הוא, דכיון דפקע
ותנן (לקמן דף מג:) המוכר עבדו
לעיל אתיא כרב שמואל בר רב יהודה
שחרור הכי נמי א"ל אנא כדרב שמואל בר
לגוים יצא לחירות אבל
הממון מחיים ולא נשאר
לעובד כוכבים יצא לחירות: כלו
דהכא אי נמי הכא בעי גט מדרבנן
צריך גט שחרור להתירו
עליה רק איסור, מיתה
יהודה סבירא לי ההוא דסקרתא דעבדי
בבת ישראל והלכתא
מפקעת האיסור ולא בעיא
מרוותא בתראי. כלו אדוניהם
שלא יאמר לו ז עבדי אתה כדאמר
דאזדבן לעובד כוכבים כלו מרוותא בתראי
כרבינא שגם היורש יכול
שחרור. תוס' הרא"ש.
האחרונים עובדי כוכבים: אתו.
לקמן לחד תנא ביוצא בראשי אברים:
לשחרר ואע"ג דליכא
ז. בתוס' הרא"ש כתוב:
אתו לקמיה דרבינא אמר להו זילו אהדרו
וכתב עליה אלא קנין אסור
העבדים: לקמיה דרבינא. להתירן
ימצאו היורשים בשוק
אבני מרוותא קמאי ויכתבו לכו גיטא דחרותא אמרו ליה רבנן לרבינא והאמר
בלחוד. ההוא עבדא דהוה
ויאמרו לו.
בבנות ישראל: אהדרו אבני מרוותייכו
לבי תרי קם חד מינייהו
אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה אמר להו אנא כרב
קמאי. חזרו על בני אדוניכם הראשונים
ושחרריה לפלגא דידיה
דימי סבירא לי אמרו ליה דרב דימי טעותא היא אמר להו מאי טעותא
ובקשו מהם לכתוב לכם גט חירות:
אמר אידך השתא שמעי
רבנן ומפסדי ליה מינאי כי
אין לו תקנה. דאיסורא לבניו לא
דלא אמרה בלשון שחרור הא אמרה בלשון שחרור הכי נמי והלכתא כרבינא
ז
אמרי' לקמן מי שחציו
מורית והא נמי כי זבניה פקע
ההוא עבדא דבי תרי קם חד מינייהו ושחררי' לפלגי' אמר אידך השתא שמעי בי
עבד וחציו בן חורין כופין
כספיה מיניה ואיסורא הוא דהוה ליה
את רבו ועושין אותו בן
רבנן ומפסדו ליה מינאי $ אזל אקנייה לבנו קטן שלחה רב יוסף בריה דרבא
חורין וכותב לו שטר על
גביה ואיסורא לאו ירושה היא להורישה
לקמיה דרב פפא שלח ליה ח)כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישיב לו בראשו
חצי דמיו אזל אקנייה לבנו
לבניו: כרב דימי סבירא לי. דאמר
קטן שלחה רב יוסף בריה
אנן קים לן בינוקא דמקרבא דעתיה לגבי זוזי מוקמינן ליה אפוטרופוס
ח
דרבא קמיה דרב פפא
אל ישתעבדו בה ופקע להו ממונא
ומקרקיש
שלח ליה כאשר עשה כן
מינה וקאמר כותבים לה גט
יעשה לו גמולו ישיב
שחרור: הא אמרה בלשון שחרור.
כגון הרי את בת חורין: ה"נ. דלא טעותא היא וכופין דירושה היא להורישה
בראשו אנן קים לן בינוקא
דמיקרבא
דעתיה לגבי
לבניו: ומפסדי ליה מינאי. כדאמרינן במתני' י) כופין את רבו
ועושה אותו בן חורין: אקנייה
לבנו קטן. שאין ראוי לכופו בבית
דין: מוקמינן אפוטרופוס. לינוקא לברור לו דמים יפין כמה
שהוא נישום בשוק
שהרי צריך
העבד לכתוב שטר על חצי דמיו:
ומקרקיש