מ:
השולח פרק
רביעי גיטין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
וכתב
ליה גיטא דחירותא על שמיה. לא נהירא לרבינו שמואל
ומקרקיש ליה. עבדא: זוזי. דבר מועט לינוקא ולא יצטרכו ב"ד
פ א ב ג מיי' פ"ו מהל'
א) [לקמן סד. קדושין סה:
ב"מ ג:], ב) ב"ק צ. יבמות מו.
עבדים הלכה ב טוש"ע
פי' הקונטרס דמפרש על שמיה דקטן שאין מעשה
לכופו שהוא ישחררוהו מדעתו בשביל זוזי. ובלאו קרקושי זוזי לא
י"ד סי' רסז סעיף עד [חו"מ
וסו: כתובות נט: נדרים פו:,
קטן כלום להתירו בבת חורין כמו קטן שקנה יבמתו מן התורה
אפשר דינוקא לאו בר כפייה
הוא ואפוטרופסין אין רשאין להוציא
ג) [דף לט:], ד) במ"א: וכן
סי' רנו סעיף ד]:
פא ד ה ו מיי' פ"ד מהל'
דאינו נותן גט עד שיגדיל ואע"ג דפעוטות כבר שית כבר שבע
עבדים לחירות ולא לחוב
ליתומים כדאמרינן בהנזקין (לקמן
כולן בשטר בשדה הכי פירושו,
ה) צ"ל שמסרה, ו) [צ"ל
זכייה ומתנה הלכה יא
ממכרן ממכר במטלטלים (לקמן נט.)
זה מקחו מקח
דף נב.) ותינוק
❖
סמג עשין פב טוש"ע ח"מ
והקדש],
וממכרו ממכר במטלטלין כדתנן
היינו בממון דוקא דהפקר ב"ד היה
ומקרקיש ליה זוזי וכתב ליה גיטא דחירותא
סי' רמה סעיף א:
פב ז מיי' פ"ו מהל' עבדים
הפקר אלא נראה לו לפרש דכתב ליה
(לקמן דף נט.) הפעוטות מקחן
א
על שמיה ת"ר האומר עשיתי פלוני עבדי
א
הלכ' ג טוש"ע י"ד סי'
מקח וממכרן ממכר במטלטלים מוסף רש"י
גיטא על שמיה דאפוטרופוס ואע"ג
בן חורין עשוי בן חורין הרי הוא בן חורין
רסז סעיף עה:
דבעלמא אין האפוטרופסין רשאין
ואפוטרופוס מוקמינן לעיין בתקנתו
פג ח מיי' פ"ד מהל' זכיה
הודאת בעל דין כמאה
הרי הוא בן חורין אעשנו בן חורין רבי
לשומו בדמים מעולים: ה"ג האומר
להוציאן לחירות הכא כיון דעשה
עדים. ברייתא היא
ומתנה הלכה יב סמג
אומר קנה וחכ"א לא קנה א"ר יוחנן וכולן
עשין פב טוש"ע ח"מ סי'
בתוספתא דב"מ בפ' ראשון
ב
ג
עשיתי פלוני עבדי בן חורין עשוי
שלא כהוגן להקנותו לבנו קטן
רמה סעיף ד:
(ב"מ ג:) דכתיב (שמות כב)
בשטר: ת"ר ד האומר נתתי שדה פלונית
בן חורין הרי הוא בן חורין הרי
הפקירוהו ב"ד ונתנוהו לאפוטרופוס
פד ט י מיי' שם טוש"ע שם
אשר יאמר כי הוא זה, הרי
לפלוני נתונה לפלוני הרי היא שלו הרי היא
סעיף ה:
שסמך על מקצת הודאתו
הוא בן חורין. כלומר בא' מן הלשונות
לשחררו כדאמרינן דאפוטרופסין
ב
פה כ ל מיי' פ"ח מהל'
(קדושין סה:). הקדש חמץ
הללו הרי הוא בן חורין: אעשנו בן
שלו אתננה לפלוני (א) ר"מ אומר קנה
תורמין ומעשרין לאכול ג ואע"ג דדרשינן
ושחרור מפקיעין מידי
עבדים הלכה טז ופי"ח
חורין רבי אומר קנה. דהכי משמע
(לקמן דף נב.) אתם ולא אפוטרופסי'
וחכ"א לא קנה א"ר יוחנן וכולן בשטר
שעבוד. הקדש, כגון ששעבד
מהל' מלוה הלכה ו סמג לאוין
ה
ו
קי טוש"ע י"ד סי' רסז סעיף
שורו לבעל חוב וחזר והקדישו,
אלא הפקר ב"ד הפקר והפקירו ב"ד
אעשנו בן חורין בשחרור זה שאני
ד
ת"ר האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין
ז
סח וטוש"ע ח"מ סי' קיז
מפקיע שעבוד המלוה וגובה
התבואה של תינוק ונתנוה לאפוטרופ'
מוסר לו עכשיו ואנן מוקמינן לה
והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכה
סעיף ו:
חובו ממקום אחר וזה כשר
פו מ מיי' פ"ז מהל' ערכין
שיוכל לתרום ואינו אוכל טבלים ובלא
בדכתב ליה הני לישני בשטרא
לקרבן ואינו גזול, דלא הוה
לו ע"י אחר כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא
קני ליה אלא לגוביינא בעלמא,
הלכה יד [ופי"ב מהל'
ומסר ליה: וחכמים אומרים לא קנה.
קרקושי זוזי לא רצו בית דין להפקירו
ודוקא קדושת הגוף אבל
נדרים ה"י] ופי"ח מהל' מלוה
כתב לי ולא נתן לי א) הודאת בעל דין
ליתן לאפטרופא לשחררו דאינו נכון
שאין זו אלא הבטחה שיעשנו בן חורין
קדושת דמים דבדק הבית לא
ולוה הלכה ו ז סמג עשין צד
כמאה עדים דמי האומר נתתי שדה פלונית
לעבור על דעתו של תינוק ור"ת
לאחר זמן ובשטר אחר ועדיין לא
ח
מפקיע שעבוד, כדתנן בערכין
טוש"ע ח"מ סי' קיז סעיף ז:
ה
פז נ מיי' פ"ח מהל' עבדים
(כג:) מוסיף עוד דינר ופודה
לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא
עשה: אמר רבי יוחנן וכולן בשטר.
מפרש דהכא לאו קנסא הוא מדלא
את הנכסים הללו כו' (כתובות
הלכה טז [ופ"ז מהל'
קאמר הוא עשה שלא כהוגן לפיכך
האי האומר דקתני כותב הוא שכתב
זיכה לו ע"י אחר כתבתי ונתתי לו והוא
ט
חובל הי"א] סמג עשין פז
נט: וכעי"ז יבמות מו. ונדרים
נעשה לו שלא כהוגן כדקאמר ביבמות
לו אחד מן הלשונות הללו ומסר
טוש"ע שם סעיף ז וטוש"ע
פו: וב"ק צ.) חמץ, נכרי
אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בעל דין
❖
י"ד סי' רסז סעיף סח:
שהלוה את ישראל על חמצו
בפ' ב"ש (דף קי.) אבל כאשר עשה
לו אבל באמירה בעלמא לא הוי בן
כמאה עדים דמי מי אוכל פירות רב חסדא
ולא הרהינו אצלו, דמחוסר
כן יעשה לו הוי דינא כדאשכחן בס"פ
חורין ולא פקע ממוניה מיניה ומצי
גוביינא, שהיה עומד החמץ
אמר נותן אוכל פירות ורבה אמר משלשין
השואל (ב"מ דף קא:)
ו ובדין יכול
למיהדר ביה אם לא קנו מידו על
בביתו של ישראל ואין לנכרי
הגהות הב"ח
את הפירות ולא פליגי הא באבא הא בברא:
עליו אלא שעבוד, כשבא עת
י
האפוטרופוס לשחררו דרך מכירה
ידי חליפין דהוי כקונה עצמו מידו
מתני' כעבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים
(א) גמ' (ר"מ אומר) תא"מ
ביעורו מפקיע איסור החמץ
כדאמרינן (ב) ומוכרין אותן לאחרים
בכסף כדאמרינן לעיל ג) גבי ההוא
ונ"ב גירסת האלפסי רבי
את שעבוד הנכרי וחייב ישראל
ושיחררו שורת
הדין אין העבד חייב
אומר: (ב) תוס' ד"ה וכתב
לבערו, והא דתנן בפסחים
ולרבי נותן דמי עצמו ויוצא ואפילו בלא
דשקיל כומתיה שדא בה אי נמי שכיב
(ל:) נכרי שהלוה לישראל על
וכו' דרך מכירה כדאמרינן.
כלום אלא מפני תיקון העולם כופין את
קרקושי זוזי אלא משום דמי חזי
מרע משום דדבריו ככתובים וכמסורים
❖
חמצו מותר בהנאה לאחר
נ"ב לעיל דף לח ע"ב:
כחוכא ואיטלולא שהתינוק עומד
דמי. וכולן בשטר נמי דשדה הכי
רבו ועושה אותו
בן חורין וכותב שטר על
הפסח, מוקי לה רבי התם
בשהרהינו אצלו שנתנו במשכון
מפרשינן דאילו בדיבורא לא מיקניא
וצווח שלא למכור לפי שאביו מלמדו
ד)
דמיו רבן שמעון
בן גמליאל אומר אינו
ל
ביד נכרי, דלא מחוסר גוביינא
פסקי רי"ד
ארעא. ואני שמעתי וכולן בשטר צריך
לצווח ואיכא לזות שפתים אבל כי
כותב אלא משחרר: גמ' עבד שעשאו
ולא שעבוד אלא קנייה ממש
לכתוב גט שחרור וכן גבי שדה צריך
מקרקש ליה זוזי לא יחוש לדברי אביו
זוזי מוקמי ליה אפוטרופא
(ב"ק צ. וכעי"ז יבמות מו. וסו:
רבו אפותיקי ושיחררו: מי שחררו אמר רב
ומקרקש ליה בזוזי וכתיב ליה
לכתוב לו שטר מתנה והאומר דקתני
וגיטא דחירותא נמי לא הוה צריך
וכתובות נט: ונדרים פו:)
ושחרור, ישראל ששעבד עבדו
גיטא דחירותא על שמיה. פי'
רבו ראשון שורת הדין אין העבד חייב כלום
אמירה בעלמא היא ויש להקשות
דכסף גומר בלא שטר דדוקא ביוצא
ז
לבעל חובו ושחררו הלוה, יצא
אקנייה לבנו קטן שאין ראוי
לרבו שני כדרבא דאמר רבא הקדש
בראשי אברים איכא דמצריך שטר
בשלמא גבי עבד איכא למימר בלשון
ב) מ
לחירות, והמלוה גובה מלוה
לכופו בב"ד ומוקמי
שלו ממקום אחר (יבמות סז.
אפוטרופא לינוקא לברור לו
חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד אלא
משום דכתיב ישלחנו כדאמרינן בפ"ק
חירות פקע כספיה וקנה העבד
נ
דמים יפין כמה שהוא נמכר
וכעי"ז שם מו. וכתובות נט:
❖
דקידושין (דף כד:) אלא לפי שנעשה ח
עצמו בן חורין אבל גבי שדה מי
מפני תיקון העולם
שמא ימצאנו בשוק
ונדרים פו:).
בשוק שהרי צריך העבד
על כרחו של אב צריך מדרבנן לגיטא
איכא למימר הכי והיכי נימא קנה
לכתוב לו שטר על חצי דמיו
ויאמר
ומקרקש ליה עבדא מעט זוזי
דחירותא שלא יאמר לו עבדי אתה:
נהי דגבי נתתי ונתתיה נימא הרי
לינוקא כדי שלא יצטרכו ב"ד
חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר. האי חיישי' הוי ודאי כמו חיישינן
מוסף תוספות
הודה
שכבר נתן על ידי שטר או בקנין מתנה גמורה אבל אתננה
לכופו אלא הוא ישחררנו
שמא במי מילין כתבו (לעיל דף יט:): הודאת בעל
היכי נימא דקנה: שמא זיכה לו. גט חירות: על ידי אחר. ואמר
(הוא) מדעתו בשביל זוזי
א. אבל להתירו בבת
ובלא קרקוש זוזי א"א דינוקא
חורין אין כח ביד ב"ד
דין כו'. ט בנותן לא אמרינן הכי דפעמים י סבר שמקבל מידו וזכה בה
לו זכי בו לפלוני וזכות הוא לו וזכין לו שלא בפניו: הודאת בעל
לאו בר כפייה הוא
לעשות בשמו של קטן.
דין. עבד וכן מקבל מתנה כיון דאמר לא קבלתי נאמן ויכול זה
והוא לא קבל והא דבעי מי אוכל פירות פי' בעלמא הוא כדמסיק
יא
יב
ואפוטרופוס' אינם רשאין
תוס' הרא"ש. ב. ואח"כ
ולא פליגי: הקדש חמץ ושחרור כו'. פי' בקונטרס דוקא
להוציא עבדים לחירות ולא
לחזור ולזכות בו אם ירצה דאמרינן טעה כסבור שקבלה זה מידו:
כותב לו אפטרופא גט על
לחוב ליתומים כדאמרינן
שמו של אפטרופא לפי
משלשין. ביד שליש נאמן עד שיבא אליהו: הא באבא הא
קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד אבל קדושת דמים לא כדמשמע
לקמן בפ' הניזקין (נב.)
שהפקירוהו ב"ד והעמידו
בברא. אם מקבל מתנה עצמו בחיים ואמר לא נתן לי נאמן
בערכין (דף כג:) ובפ' אע"פ (כתובות דף נט:) נמי אמרינן
ותינוק זה מקחו מקח וממכרו
ברשותו של אפטרופא.
ממכר
במטלטלין
רשב"א. ג. אבל לא
שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו כדרבא כו' משמע דווקא קדושת
ואוכל הנותן את הפירות אבל אם מת ובנו אמר לא נתן שדה
ואפוטרופוס מוקמי' לעיין
להניח. רשב"א. ד. דלתקנת
הגוף מפקיע מידי שעבוד וקשה לר"ת דאי חשיב ברשותו של לוה
זו לאבא משלשין דשמא יבואו עדים ה) שמכרה לאביו וזה לא ידע:
בתקנתו ולשומו בדמים
היתומים כדי שיהא להם מה
מתני'
אפותיקי. אם לא אפרע לך חובך ממקום אחר הרי
כל זמן שלא הגיע הזמן אפי' קדושת דמים נמי תפקיע מיד שעבוד
מעולין ואי ק' וכי שחרורי של
שיאכלו. רשב"א. ה. דכל
זה לפניך לגבותה: ושחררו. בגמרא מפרש לה לכולה: גמ' שורת
קטן שחרור הוא והרי אין
היכא דאיכא למעבד תקנתא
ואי לא חשיבי ברשותו אפי' קדושת הגוף נמי לא דכי יקדיש את ביתו
קידושיו קידושין ואין
לינוקא, עבדינן. רשב"א.
הדין אין העבד חייב כלום לרבו שני. שלא היה גופו קנוי לו אלא
כתיב מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו ואור"י דרבא לטעמיה דאמר
מכירתו מכירה בקרקעו' ואין
ו. ונוקי אפוטרופא לשום את
משועבד ואתי שחרור ומפקיע שעבוד כדרבא: הקדש. עשה שורו
בפ' כל שעה (פסחים דף לא.) דבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה וחשיב
מעשיו כלום ובמטלטלין
העבד בדמים יפים וכו' ויכתוב
עביד רבנן תקנתא משום כדי
לו שטר על מותר הדמים. תוס'
ברשותו ודוקא קדושת הגוף שאין לו פדיון מפקיע מידי שעבוד
אפותיקי והקדישו קדושת הגוף למזבח. ודוקא קדושת הגוף דקדושת
חייו אבל היאך יתיר העבד
הרא"ש. ז. [ו]במה שנתן לו
כגון שור תם למזבח או קונמות דפ' אע"פ (כתובות דף נט:) ואצטלא
דמים לא מפקעה שעבוד כדתנן (ערכין דף כג:) מוסיף עוד דינר
בשחרורו בבת ישראל.
מקצת דמים וכ' לו שטר על
ופודה את הנכסים הללו: חמץ. עובד כוכבים שהלוה את ישראל ושעבד
דפרסוה אמיתנא ביבמות בפרק אלמנה (דף סו:) דכיון שחל
תשובה בפ' הניזקין אני עתיד
המותר קנה עצמו בכסף. תוס'
יג
להוכיח שאין זכייה לקטן
הרא"ש. ח. אפוטרופוס. תוס'
שעה אחת תו לא פקע דלא עדיף שעבוד יד מנתינת דמים טו וכן חמץ
לו חמצו ולא הרהינו אצלו אתי איסור חמץ ומפקע לשעבודיה דעובד
מדאורייתא כלל כ"א מדרבנן
הרא"ש. ט. פי' הודאת המקבל
וכן שחרור ומפרש בירושלמי טעמא משום דלא מצינו עבד משתחרר
כוכבים והוה ליה חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח ואסור בהנאה:
וכל מה שנותנים לו מתנה
וא"ת אדרבה גבי נותן נימא
וחוזר ומשתעבד והיינו כדפרישית דקדושת הגוף כיון דחיילא תו לא
מדאורייתא אינה מתנה ולא
הודאת בע"ד כמאה עדים דמי
ויאמר
טז
קנאה אלא מדרבנן והאי
וי"ל. תוס' הרא"ש. י. שטועה.
פקע אבל קדושת דמים לא אלים כח הקדש מכח מקדיש כיון דיש לה פדיון וראויה לפקוע כדאשכחן בשדה מקנה כשהקדיש לוקח דחוזרת
דאיקנייה לבנו קטן מן התורה
תוס' הרא"ש. יא. כגון שצוה
לבעלים ביובל והא דלא חשיב רבא מת כגון ההיא דאצטלא וע"ז כגון שעשה ביתו אפותיקי והשתחוה לו דמפקיעין מידי שיעבוד
יז
אין קניינו כלום כ"א מדרבנן
לאחר ליתנו לו. אבל המקבלו
ועדיין עבד אביו הוא והאי
ודאי ברי לו שאין לו במה
משום דהוו בכלל הקדש והא דלא חשיב מכר דעשה שורו אפותיקי ומכרו (ב"ק יא:) דאין בעל חוב גובה ממנו התם תקנתא
יח
יט
כ
דמצרכי' לקטן לכתוב לו גט
לטעות. תוס' הרא"ש: לפי
דרבנן היא משום פסידא דלקוחות כא דלית ליה קלא דהא בעשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה הימנו (שם) כיון דאית ליה קלא ונזהרים
על שמו כדי להפקיע קנין
שהנותן קדמה לו מחשבה
הלקוחות ועוד יש לומר דלא חשיב אלא הנך תלתא שהם משניות או ברייתות ודשחרור שמעינן ממתניתין דהכא וחמץ בפרק כל שעה
כב
דרבנן שיש לו עליו אבל מיהו
לתת אותה קודם שיתננה
לאביו ודאי היו כופין לכתוב
ופעמים שהוא סבר שנתן מפני
(פסחים דף לא.) ו) וקונמות בפ' אע"פ (כתובות דף נט:) אבל מת וע"ז ומכר דלא שמעינן להו ממשנה או מברייתא לא חשיב ובפרק
לו שחרורו שקניינו גמור הוא
שעלה בדעתו שיתן והוא לא
המניח (ב"ק דף לג:) דאמר הקדישו מוקדש משום דרבי אבהו אבל קדושה גמורה לא איכא לאוקמי אפילו בראוי למזבח אפילו הכי אין
ולא נסתלק מעליו והוא
נתן אבל המקבל אם קיבל אין
מפקיע מידי שיעבוד דניזק דכיון דאינו יכול לסלקו בזוזי אפילו לר' ישמעאל כדמפרש בפרק המניח (שם) מודה רבא דלמפרע הוא גובה
הרשיע להקנותו לבנו קטן
לו במה יטעה. רשב"א.
שאמר בלבו אע"פ שיכופו
יב. כשואל פי' הברייתא
ואם תאמר כיון דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד כהקדש א"כ כל לוה יפקיע נכסיו מן המלוה שיאסר עליו בקונמות וי"ל דאלמוה רבנן
אותו לכתוב לו גט חירות
כלומר כיון ששניהן אומרין
לשיעבודיה דבעל חוב כדאמר בפ' אע"פ דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל דעל כרחיך לאו דווקא דבעל דהא בריש המדיר (כתובות דף ע.)
לבנו שהוא קטן לא יכופו
שאינה שלהן, שהלה אומר
פריך וכיון דמשעבד לה כל כמיניה דמפקיע ליה לשיעבודה אלמא דאלמוה נמי לשיעבודה דאשה והא דאמרינן בפרק אלמנה (יבמות
ולא יתירוהו בבת ישראל
שנתן והלה אומר שלא קיבל
כג
כד
מפני קנין בנו שתקנו לו
מי אוכל פירות. רשב"א. ועי'
דף סו:) כה דקנייה מיתנא ומפקע ליה לשעבודה דאשה כו יש לחלק דלא אמרינן אלמוה אלא בקונמות דלא מיתסרי אלא אבעל חוב
חכמים זכייה והלכך לא יהו
מהרש"א. יג. דכיון דבשעת
דאילו הקדש אכתי של מקדיש הוא
חכמים נזקקים בשחרורו של
זה ולפי' קרקש לזה בזוזי שיתרצה מאליו לשחררו בלא כפייה ויפקע קנין דרבנן שיש לו עליו ואביו שהוא גדול בודאי שיכפוהו
וברשותו עומד חל עליו הקדש. רשב"א. יד. בעל חוב להפקיע קדושת הקדש יותר. רשב"א. טו. וכיון שאין פדיון מפקיעו אף שעבוד
לכתוב לו גט שחרור להפקיע קנין גמור שיש לו עליו: ת"ר האומר עשיתי עבדי פלוני ב"ח נעשה ב"ח הרי הוא ב"ח אעשנו
בע"ח אינו מפקיעו. רשב"א. טז. דבשעה שחלו איסור חמץ ואיסור שחרור היו ברשות הבעלים והיה להם כח לחול. תוס' הרא"ש כתובות
ב"ח ר"מ אומר קנה וחכ"א לא קנה א"ר [יוחנן] וכולן בשטר. פי' צריך שיכתוב לו הלשונות בשטר אבל אם אמר לו בדבור
נט: ד"ה הקדש. יז. אף גביית בע"ח מפקיעו ואתי מלוה וטריף ואתי מלוה ופריק ואפי' בשעבוד גרידא בלא אפותיקי. רשב"א.
בעלמא אינו כלום ויכול לחזור בו האומר נתתי שדה פלונית לפלוני נתונה לפלוני הרי היא שלו. אתננה לו הרי היא שלו ר"מ
יח. דהקדש כללא הוא לכל דבר שנאסר גופו שאין לו פדיון. רשב"א. יט. דמפקיע מידי שעבוד, כגון. רשב"א. כ. משום דלא הוי
אומר קנה וחכ"א לא קנה א"ר יוחנן וכולן בשטר: האומר עשיתי פלוני עבדי ב"ח והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכה
כטעמא דאריני דמן הדין לא מפקע אלא. תוס' ב"ק צ. ד"ה הקדש. כא. ולאו מדינא, דאי מדינא, כי היכי דפקע כח המוכר מהחפץ
לו ע"י אחר כתבתי ונתתי והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת ב"ד כק' עדים ומכאן מוכיח שהמזכה גט שחרור לעבד ע"י
המשועבד כשבא מלוה לגבות, פקע נמי כח של לוקח. ודוקא היכא. תוס' הרא"ש כתובות נט: ד"ה הקדש. כב. וכן בשעשה שורו אפותיקי
אחר אע"פ שלא הגיע הגט לידו של עבד נשתחרר כדכתיבנא בפ"ק (יא:): האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן
אגב מקרקעי דאית לי' קלא, בע"ח גובה הימנו, וכדאמרי' (ב"ב מד:) גבה מקרקעי גבה מטלטלי. רשב"א. כג. היכי מצי מדיר לה.
חיישינן שמא זכה לו ע"י אחר כתבתי ונתתי והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת ב"ד כק' עדים: מי אוכל פירות רב חסדא
תוס' כתובות נט: ד"ה קונמות. כד. ולימא דמפקע שעבודה ע"י קונם, א"ו. תוס' כתובות נט: ד"ה קונמות. כה. גבי אצטלא דפרסוה
אמר נותן אוכל פירות ורבא אמר משלשים את הפירות ולא פליגי הא באבא הא בברא. פי' אם היה מקבל מתנה עצמו בחיים
אמיתנא, אמאי קאמר. תוס' כתובות נט: ד"ה קונמות. כו. הא אלמוה רבנן לשעבודא דאשה. תוס' כתובות נט: ד"ה קונמות.
ואמר לא נתן לי נאמן ואוכל הנותן את הפירות ואע"פ שאמר נתתי לו שסבור היה שקיבלה והרי המקבל מודה שלא קבלה:
והאי דאמר משלשין בברא שמת המקבל ובנו אומר לא נתן שדה זו לאבא משלשים הפירות ביד שליש עד שיתרצו בין שניהם דשמא יבואו עדים שמסרה לאביו ובנו אינו יודע: מתני' עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושחררו משורת הדין