השולח
פרק
רביעי גיטין
מא.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ויאמר לו עבדי אתה. ויוציא לעז $ על בניו: אלא המשחרר כותב.
דאילו לדידיה שרי כיון דאין מתכוין אלא להפקיע שיעבודא אבל
פח א מיי' פ"ז מהל'
א) [ב"ק לג:], ב) לקמן נג.
וש"נ, ג) (ב"ק יא: לג: ב"ב
חובל ומזיק הלכ' יא
שטר לבעל חובו על דמיו הואיל והזיק שעבודו ישלם לו: אין העבד
היכא דמיתסר אכולי עלמא כגון מיתנא והקדש דקדושת הגוף לא
מד:), ד) פסחים פח.
סמג עשין פב טוש"ע י"ד
חייב כלום במצות. הנוהגות בבני חורין יותר מבעבדים שלא היה
אלמוה לשיעבודיה א וא"ת ולאביי דאמר בפ' כל שעה (פסחים דף לא.)
חגיגה ב. ב"ב יג. עדיות
סי' רסז סעיף סח:
קנוי לו ולא יכול לשחררו: על דמיו.
העודפים על החוב: אינו
פט ב מיי' שם סמג עשין
דלמפרע הוא גובה היכי משני למתני' דהכא דכדרבא לא מצי
פ"א מי"ג ערכין ב, ה) נ"א
ב
ור"ח, ו) ס"א מכורין,
טו טוש"ע ח"מ
כותב. אין עבד כותב לו שום שטר
לשנויי דאביי לית ליה דמפקיע מידי
ז) ד"ה מגרשה בגט,
[סימן פו סעיף ה וסימן
דמאי עבד ליה איהו לא גרם ליה
שעבוד כיון דסבר דלמפרע הוא
❖
ויאמר לו עבדי אתה כופין את רבו שני
ח) [קדושין כ.],
קד סעיף א] וסימן שפו
ולא מידי: אלא משחרר כותב. לו
גובה וכעולא נמי לא מצי לשנויי
סעיף ב:
ג
ועושה אותו בן חורין וכותב עבד שטר
צ ג ד מיי' פי"ח מהל'
שטר על העודף: היזק שאינו ניכר
דקאמר שורת הדין אין העבד חייב
על דמיו רשב"ג אומר אין העבד כותב
מלוה ולוה הלכה ג [ד]
גליון הש"ס
שמיה היזק. ולתנא קמא לא שמיה
כלום במצות ולאביי דאמר למפרע
סמג עשין צד טוש"ע ח"מ
אאלא משחרר כותב במאי קא מיפלגי א)במזיק
גמ' אמי שפיר נאה.
הוא גובה אמרינן ד דשפיר אקדיש סי' קיז סעיף א:
היזק לפיכך אין לנו לחייב את
שיעבודו של חבירו קא מיפלגי דמר סבר
צא ה מיי' פ"ז מהל'
בנדה דף יט ע"ב קרי
המשחרר אלא העבד לפי הנאתו
ושפיר זבין ואפי' העבד שוה יותר מן
ליה אמי וורדינאה עי'
עבדים הלכה ז
בחייב ומ"ס פטור איתמר נמי המזיק שיעבודו
מן השחרור: שני רבו קרית ליה.
החוב לכל הפחות חלקו משוחרר
פרש"י שם: רש"י ד"ה
טוש"ע י"ד סי' רסז סעיף
❖
של חבירו באנו למחלוקת רבן שמעון ב"ג
סב:
ויאמר לו כו' על בניו.
וי"ל דאביי מפרש כעולא וכגון דרוצה
תנא דמתני' בתמיה דקתני כופין את
קשה לי הא קי"ל דעבד
רבו ומוקמת לה ברבו שני: משחרר
ורבנן עולא אמר מי שיחררו רבו שני שורת
הלוה לסלקו בזוזי ה וא"ת ואצטלא
הבא על בת ישראל הולד
קרית ליה. מי הוי שחרורו שחרור:
דפרסוה אמיתנא אמאי קנייה מיתנא
הדין אין העבד חייב כלום במצות אלא מפני
כשר אלא דלהרבה פוסקים
פסקי רי"ד
פגום לכהונה ולמאי נקט
ושטפה נהר. ושוב כל השדה
וגוף
הא אין יכולין לסלקה בזוזי דהדין
תיקון העולם שהרי יצא עליו שם בן חורין
רש"י בניו ולא כפשוטו
אין העבד חייב כלום אלא
הקרקע מקולקל שהמים צפין
עוד
עמה א"כ מודה רבא התם דלמפרע
כופין את רבו ראשון ועושה אותו בן חורין
דיוציא לעז עליו שפסול
מפני תקון העולם כופין
לעולם עליה: שפיר נאה.
כך
הוא גובה דבפ' כל שעה (שם
לבא בקהל דהוא עבד ומאי
את רבו ועושה אותו ב"ח
וכותב (א) שטר על דמיו רשב"ג אומר אינו
❖
אולמא בניו ממנו:
וכותב לו שטר על דמיו
כינויו: לא יהא לך פרעון
כו'.
דף לא.) מפרש טעמא דרבא כיון
כותב אלא משחרר כותב במאי קמיפלגי
רשב"ג אומר אינו כותב
אבל אמר לו אם לא פרעתיך
גבה
דאילו הוה ליה זוזי הוה מסליק ליה
אלא משחרר: מי שחררו
בהיזק שאינו ניכר קמיפלגי מ"ס שמיה
מזו לא קמה ליה ברשותיה ולאו
בזוזי אשתכח דהשתא הוא דקא קני
ב)
רב אומר רבו ראשון. פי'
הגהות הב"ח
ראובן לוה משמעון ועשה לו
היזק ומר סבר לא שמיה היזק עולא מ"ט
אדעתא דידה לחודה אוזפיה ואינו
וי"ל דמכל מקום כיון דמשתמשין
(א) גמ' עולא אמר וכו'
עבדו אפותיקי ואח"כ שחררו
חייב באחריותה וגובה משאר נכסים:
באצטלא לעשות בו כל חפצם ואם
❖
לא אמר כרב אמר לך שני רבו קרית ליה
וכותב עבד שטר:
שורת הדין אין העבד חייב
גובין משאר נכסים. כלומר אם
מכרוה לא טרפה מלקוחות ומסלקו
כלום לרבו שני כדרבא דאמר
ורב מ"ט לא אמר כעולא אמר לך שני
רבא הקדש חמץ ושחרור
ירצה מוכר את אלו והן גובין מן
לה בזוזי אמרינן מכאן ולהבא הוא
משחרר קרית ליה איתמר העושה שדהו
ג)
מפקיעין עצמן מידי שעבוד.
במזיק
מוסף רש"י
שעבודו של חבירו
השאר: אינה גובה משאר נכסים
גובה:
פי' אע"פ שעשה עבדו
אפותיקי לאחרים ושטפה נהר $ אמי שפיר
קמיפלגי. וכגון דא"ל אין לך פרעון
לפי שאין דרכה של אשה לחזר על
במזיק שיעבודו של
אפותיקי להלואת המלוה
נאה א"ר יוחנן אינו
גובה משאר
נכסים
חבירו. קרקע המשועבדת
והוא משועבד לו בחובו
בתי דינין. כלומר דווקא הטילה
אלא מזה דלא גבי משאר נכסים
לחבירו (ב"ק לג:). אמי
אתי שחרור ומפקיעו וחייל
ואבוה דשמואל אמר גובה משאר נכסים
אחריות כתובתה על שדה זו וע"מ
דאי לאו הכי אמאי פטור הרי עדיין
שפיר נאה. אמי ורדינאה,
עילויה ואין המלוה יכול
אמר רב נחמן בר
יצחק משום
דאמי
נאה כוורד, ובגיטין קרי
כן נשאת ולא שיהיו כל נכסיו אחראין
חייב לו חובו והא דלא מוקי פלוגתייהו
לעכב שחרורו וכן אם
ליה אמי שפיר נאה (נדה
עשה שורו אפותיקי ואח"כ
שפיר נאה הוא אומר שמעתא דלא שפירן
לה ולא תדע על איזה לחזר מי קנה
בדינא דגרמי משום דאפי' מאן דפטר
יט:). תקנתם את רבו.
הקדישו למזבח וכן אם
ראשון ומי אחרון ותצטרך לדון עם
בדינא דגרמי אפשר דמחייב במזיק
תתרגם שמעתיה דא"ל לא יהא לך
פרעון
שאינו מפסיד כלום מן
עשה חמצו אפותיקי לנכרי
כל אחד ואחד: מתני' מי שחציו
הראוי לו (פסחים פח:).
ועבר עליו הפסח אתי איסור
שעבוד חברו כדמוכח בפ' המניח
אלא מזו תניא נמי הכי העושה
שדהו
ג
(ב"ק דף לג:) ו: בהיזק שאינו
ואת עצמו לא תקנתם.
חמץ וחייל עילויה ולא יקרא
עבד כו'. כגון שהיו ב' אחין או ב'
מה תהא עליו (שם) כל
אפותיקי לאחר ושטפה נהר גובה משאר
חמצו של נכרי אלא מפני
ניכר קמיפלגי. לרב דמוקי לה בשחררו
שותפין ושחרר א' את חלקו: תקנתם
תקנת רבו כאן היא אבל
תיקון העולם כופין את רבו
נכסים ואם אמר לו לא יהא לך פרעון
תקנת העבד אין כאן, אם
שני ועושה אותו ב"ח שמא
את רבו. שאינו חסר כלום: לישא
רבו ראשון חשיב שפיר היזק ניכר
נתקן במשפט הממון לא
ימצאנו בשוק ויאמר לו
אלא מזו אינו גובה משאר נכסים תניא
שפחה אינו יכול. מפני צד חירות שבו:
אבל שחרור דרבו שני דלא הוי אלא
נתקן בפריה ורביה (חגיגה
עבדי אתה ומוציא לעז על
בת אידך העושה שדהו אפותיקי לבע"ח
מדרבנן חשיב היזק שאינו ניכר וצ"ל
ד
ב:). לישא שפחה אי
בניו שהן עבדים וכותב לו
אפשר. מפני צד החירות
העבד שטר על דמיו רשב"ג
ולכתובת אשה גובין משאר נכסים רשב"ג אומר בעל חוב גובה משאר
דהאי היזק שאינו ניכר חשיב ניכר
שבו (שם) דצד חירות אסור
אומר אינו כותב העבד
טפי מההוא דפ' הניזקין (לקמן דף
נכסים אשה אינה גובה משאר נכסים שאין דרכה של אשה לחזר על
בה דכתיב (דברים כג) לא
אלא המשחרר כותב: במאי
בתי דינין: מתני' מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו
נג.) דהתם קי"ל דלא שמיה היזק והכא
יהיה קדש, לא יסב איתתא
קמיפלגי במזיק שעבודו של
ד)
❖
אמה (פסחים פח:).
חבירו מר סבר חייב ומר
קיי"ל כרשב"ג דמשנתנו דשמיה היזק:
יום אחד ואת עצמו יום אחד דברי ב"ה ב"ש אומרים תקנתם את רבו
סבר פטור. פי' וכגון דא"ל
גובין
משאר נכסים. כלומר אם
לא יהא לך פרעון אלא
ואת עצמו לא תקנתם ה לישא שפחה אי אפשר שכבר חציו בן חורין
רצה מוכר את אלו והן
מזה דאי לאו הכי לא הזיקו
מוסף תוספות
בת
גובין מן השאר: אשה אינה
שגובה משאר נכסיו כדאמרן
לקמן: איתמר העושה שדהו
א. [ד]ליכא למיחש
גובה משאר נכסים לפי שאין דרכה לחזר אחר בתי דינין. פי' בקונט' דווקא הטילה אחריות על שדה זו וע"מ כן ניסת ולא שיהיו כל
אפותיקי ושטפה נהר אמי
להכי, ומפקיע מידי
שפיר נאה (אמר) פי' כינויו
שעבוד כמו הקדש. תוס'
נכסיו אחראין לה ולא תדע על איזה לחזור מי קנה ראשון ומי אחרון ותצטרך לדון עם כל אחד ואחד ונראה דאם מכר מכרו בטל לגמרי
היה אמר ר' יוחנן אינו גובה
כתובות נט: ד"ה קונמות.
דאפילו בעל עצמו שמכר יכול לחזור ולבטל המכירה דהכי אמרינן ביבמות בפ' אלמנה (דף סו:) גבי מכנסת שום לבעלה ז דתניא
משאר נכסים אבוה דשמואל
ב. אי כרב דאמר שורת
מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות ופי' שם בקונט' מכרו שניהם או זה או זה דאם
אמר גובה משאר נכסים אמר
הדין אין העבד חייב כלום,
רב נחמן משום דאמי שפיר
לא מתוקם. שיט"ק.
מכר הבעל האשה מוציאה ואם מכרה האשה הבעל מוציא ה)ור"ת פי' דאפילו אם מוכר הבעל הוא עצמו מוציא דתקון רבנן שלא יתקיים המקח
נאה אמר שמעתתא דלא
ג. אשתכח דמההיא
כלל ובטל לאלתר שלא תטרח האשה לטרוף מהם דרשב"ג לטעמיה דאמר הכא שאין דרכה של אשה לחזר אחר בתי דינים ולא דמי
שפירן תתרגם שמעתתיה
שעתא הוה ברשות המלוה
לשאר נכסים של בעל שהמקח קיים עד שתבא האשה ותטרוף דהתם אין כתובתה מיוחדת עליהן יותר משאר נכסים ואי איכא בני חרי
כגון דא"ל לא יהא לך
ולא היה כח בלוה
פרעון אלא מזה תניא נמי
לשחררו. תוס' הרא"ש. ורב
לא גביא ממשעבדי אבל הכא אפילו איכא בני חרי יכולה היא לומר לא שקילנא אלא הני שנתייחדו לי על כן הפקיעו חכמים כח המוכר
הכי העושה שדהו אפותיקי
צריך לפרש כדרבא.
לאלתר שלא תהא צריכה לחזר אחר בתי דינין וכן מוכח בירושלמי (יבמות פ"ז ה"א) דפליג ר' יוחנן ור"א בנכסי צאן ברזל ר' יוחנן אמר מכרו אינן מכורין
לאחרים ושטפה נהר גובה
שיט"ק. ד. כיון דמטא
א"ל ר"א אוכלין בתרומה מכחו ואת אמרת אינן מכורין והדר קאמר במאי פליגון במכרן לעולם או במכרן לשעה ומסיק דאתיא דר"א
משאר נכסים ואם אמר לו לא
זימניה ולא פרעיה איגלאי
יהא לך פרעון אלא מזה אינו
מילתא דכי אקדיש. רשב"א.
כרבנן דאמרי הכא גובין משאר נכסים ור' יוחנן כרשב"ג הוי כשמכרן לשעה אינון קיימין אבל מכרן לעולם דברי הכל אינן ו)קיימין ומתיישב
גובה משאר נכסים. תניא
ה. הלכך, אפי' לאביי
לישא
שפחה אינו יכול. וא"ת אפי' יכול לישא שפחה הא אינו מקיים בכך פריה
בהך פי' הקונטרס דהאשה שנפלו (כתובות דף פא.) ז):
אידך העושה שדהו אפותיקי
דאמר למפרע הוא גובה
ורביה כדמוכח בפ' הבא על יבמתו (יבמות סב.) גבי היו לו בנים קודם שנתגייר ונתגייר דאמר הכל מודין בעבד שאין לו חייס וי"ל דאם
לבעל חובו ולכתובת אשתו
כיון שרוצה לפרעו בזמנו
ח
ט
י
גובים משאר נכסים רשב"ג
ולא בא לידי טירפא אין לו
היה יכול לקיים שבת כל דהו משום מצות פרו ורבו לחודיה לא הוה כפינן לרבו דלא מיחייב בה כיון דאנוס הוא יא וא"ת וליתי עשה דפרו
אומר בעל חובו גובה משאר
למלוה בעבד כלום. תוס'
ורבו ולידחי לאו דלא יהיה קדש (דברים כג) וי"ל דהכא אפשר לקיים שניהם על ידי כפייה ועוד דכי מיעקרא לאו לא מקיים עשה אלא
יב
יג
נכסים כתובת אשתו אינה
הרא"ש. ואפ"ה קאמר
בגמר ביאה דחזיא להתעבר ועוד דבדידה ליכא עשה דאפי' מיפקדא אפשר לה בכיוצא בה וא"ת וימכור עצמו בעבד עברי דע"ע שרי
גובה משאר נכסים שאין
שהוא משוחרר מטעם
דרכה של אשה לחזר על בתי
שהרי יצא עליו שם בן
בשפחה יד ואפי' אין לו אשה ובנים הא איכא למ"דח) דרבו מוסר לו שפחה כנענית וי"ל דאמר באיזהו נשך (ב"מ עא. ע"ש) גר ומשוחרר אין נמכרין
דינין. פי' אם רצה הלוה מוכר
חורין. רשב"א. ו. עי'
בע"ע משום דבעינן ושב אל משפחתו וא"ת וישא חציה שפחה וחציה בת חורין כדאמרינן בפ' אותו ואת בנו (חולין דף עט.) דפרדה שתבעה
את האפותיקי והן גובים
רשב"א שמבאר את הראי'.
משאר נכסים (ואי קשיא כיון
ז. או שהכניס לה שום
אין מרביעין עליה אלא מינה וי"ל דגבי כלאים לא אסר אלא תרי מיני והנהו הוו חד מינא אבל הכא אתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות
טו
טז
דאם שטפה נהר הוא גובה
משלו. תוס' הרא"ש.
וא"ת וישא ממזרת דצד עבדות שרי בה כדתנן בפרק האומר (קידושין סט.) יכולין ממזרים ליטהר כיצד ממזר נושא שפחה וצד חירות נמי שרי
משאר נכסים וגם הלוה יכול
ח. דפליגי ר"י ור"ל.
בה כדתנן פרק י' יוחסין (שם סט.) חרורי וממזרי מותרין לבא זה בזה וכ"ת דאתי צד עבדות ומשתמש בא"א ישאנה באיסור בלא קדושין
למוכרה והוא גובה משאר
תוס' הרא"ש. ט. אם קיים
נכסים היכי שאומר לו מקום
פריה ורביה. תוס' הרא"ש.
כמו שממזר נושא שפחה וכמו לישא שפחה אינו יכול ואומר ר"ת דאין זו תקנה להרבות ממזרים בישראל וא"ת וישא נתינה דחרורי ונתיני מותרין
הנחתי לך לגבות ממנו א"כ
י. ואם היו לו בנים
לבא זה בזה בפרק י' יוחסין (שם) ועבד נמי מותר בה דאמרי' בפ' יש מותרות (יבמות פה:) ממזרת ונתינה לישראל איכא בינייהו למ"ד מפני
מה תועלת יש בו) שהלוקח
בעבדותו ונשתחרר לא
שהוא מרגילה וזו היא מרגילתו פי' שיוכל בנה ליטהר על ידי שישא שפחה וי"ל דאע"ג דאסור בנה בשפחה אינה חוששת רק שיש לו
יכול לומר לו הנחתי לך
קיים פריה ורביה. תוס'
מקום לגבות ממנו א"כ מה
הרא"ש.
יא. ומה"ט
טהרה
תועלת יש באפותיקי יותר
מייתי קרא דלשבת יצרה
מסתם שעבוד נכסים וי"ל דלהכי אהני אפותיקי שאם לא מכרה וגם לא שטפה נהר ובא לגבות חובו מן הקרקע גובה
ושביק קרא דפרו ורבו. תוס' הרא"ש. וע"ע תוס' בע"ב ד"ה לא, ותוס' יבמות סב. ד"ה הכל. יב. וישא שפחה או בת חורין.
ממנה ואע"פ שהיא עידית ואינו יכול לדחותו אצל הבינונית אי נמי אם מת גובה ממנה ואין היורשים דוחים אותו אצל
תוס' הרא"ש. יג. דבשעת העראה מיעקר הלאו, והעשה לא מיקיים. תוס' הרא"ש. יד. ובבית שני נהוג יובל ועבד עברי,
הזיבורית אלא זה נפרע מן האפותיקי שלו ואף על פי שהיא עידית: מתני' מי שחציו עבד וחציו ב"ח עובד את רבו יום
כדפרישית לעיל (לו. ד"ה בזמן) גבי פרוזבול. תוס' הרא"ש. טו. ולא אמר דאתי צד חמור ומשתמש בצד סוס. תוס' ב"ב יג. ד"ה
כופין. טז. טעמא משום קדשות. תוס' הרא"ש.
אחד ואת עצמו יום א' כדברי ב"ה אמרו להם בית שמאי תקנתם את רבו את עצמו לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול