מא:
השולח פרק
רביעי גיטין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
בת חורין אינו יכול. לישא מפני צד עבדות שבו: לא תוהו בראה.
טהרה דסבורה שלא יחשב איסור כמו שהיא אינה חוששת דהא
צב א ב ג מיי' פ"ז מהל'
א) לעיל כג: [תמורה כה:],
ב) [לעיל לט: וש"נ],
עבדים הלכה ד סמג
מינסבא לישראל והא דאסור נתין בשפחה טפי מממזר אע"ג דשניהם
יוצר הארץ לא על תוהו להיות ריקנית ברא אותה כי אם לשבת להיות
ג) [זבחים מח.],
עשין פז טוש"ע י"ד סימן
בה יישוב יצרה: גמ' קנה. והוי חציו בן חורין: והפדה לא
פסולי קהל דנתין אית ביה לאו דלא תתחתן אור"ת משום דבממזר
ד) [קדושין יז: וש"נ],
רסז סעיף ס:
נפדתה. דגבי שפחה חרופה איכא דדריש ליה בפדויה ואינה פדויה
צג ד מיי' פ"ג מהלכ'
לא שייך לא יהיה קדש דכולי מקדשות
קאתי מאיסור דלא תפסי
ה) רש"ל מ"ז, ו) [ברכות
ס. וש"נ], ז) כריתות יא.,
איסורי ביאה הלכה יג
קדושין ואף על גב דאסור בזכר
לקמן ובמסכת כריתות (דף יא.)
❖
ח) [צ"ל כולה], ט) [ועי'
סמג לאוין קכח:
ובבהמה א דנפקי נמי מלא יהיה קדש
חציה שפחה וחציה בת חורין וסתם
בת חורין אי אפשר שכבר חציו עבד יבטל
היטיב תוס' חגיגה ב: ד"ה
פדייה בכסף ובשוה כסף: חופשה לא
ובפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נד:)
לא תוהו], י) [לעיל לח:
והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה
לקמן מג:], יא) [ברכות
נתן לה. היינו שטר דגמר לה לה
לא שרינן אלא קדשות דאתי מיניה
מוסף רש"י
שנאמר לא תוהו בראה לשבת יצרה אלא
מז:], יב) [וע"ע תוס' זבחים
1
מאשה: מה כסף בין כולו בין חציו.
והא דשרי חרורי בנתיני ואסירי
לא תוהו בראה. לא
מח. ד"ה דכ"ע ותוס'
מפני תיקון העולם (א) כופין את רבו ועושה
❖
כדיליף מוהפדה לא נפדתה: מה
בשפחה אע"ג דבתרווייהו איכא לאו
ברא הקב"ה את הארץ
יבמות נט. ד"ה דומיא],
אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו וחזרו
להיות בלא יישוב, אלא
אשה לחציה לא. אין אשה מתגרשת
אור"ת דנתיני ילפינן משאר פסולי
ב"ה להורות כדברי ב"ש: גמ' א)ת"ר המשחרר
לשבת יצרה (חגיגה ב:).
מבעלה לחצאין: רבנן סברי ג"ש
קהל כגון עמוני ומואבי ומצרי ואדומי
המשחרר חצי עבדו
תורה אור השלם
חצי עבדו רבי אומר קנה וחכ"א לא קנה
רבי אומר קנה. העבד
עדיף. דלא שבקינן ג"ש וילפינן
דשרו בקהל גרים דלא אקרי קהל
א
1. כִּי כֹה אָמַר יְיָ בּוֹרֵא
אותו חצי (לעיל כג:) קנה
אמר רבה מחלוקת בשטר דרבי סבר
אבל עבדות דלאו בני קדושין נינהו
מהיקש. ורבי סבר היקש עדיף דכי
ב
לחציו, והוי חציו בן חורין
הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלֹהִים
לא
לא ילפינן מינייהו: תוהו בראה
איכא למילף מהיקש ומג"ש שבקינן
והפדה לא נפדתה או חופשה לא נתן לה
ואע"פ שלא שחררו כולו יש
יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא
2
לו יד לקבל את גיטו, וגיטו
לשבת יצרה. הא דלא נקט קרא
ג"ש וילפינן בהיקש: דכולי עלמא
כוֹנְנָהּ לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ
מקיש שטר לכסף מה כסף בין כולו בין חציו
וידו באין כאחד (תמורה
לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ אֲנִי יְיָ וְאֵין
גזירה שוה עדיפא. דכיון דמופנה
דפרו ורבו משום דאי הוה יכול לקיים
כה:). לה לה מאשה.
אף שטר נמי בין כולו בין חציו ורבנן ב)גמרי
עוֹד: ישעיהו מה יח
שבת כל דהו משום מצות פרו ורבו
לדרוש הוי ליה כמאן דכתביה
2. וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת
כתיב הכא וכתב לה, וכתיב
לה לה מאשה מה אשה חציה לא אף עבד
התם או חפשה לא ניתן לה
לא הוה כפינן ליה ב והכא כפינן ליה
בגופיה דקרא דהא קרא יתירא הוא
אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִוא
(חגיגה ד.). כח דהיתירא
נמי חציו לא ג אבל בכסף דברי הכל קנה
שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ
כדפירשנו אי נמי נקט האי קרא
וכי לאו מופנה נמי ואין להשיב עליה
עדיף ליה. טוב לו
וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ
פדויה ואינה פדויה לימא בהא קמיפלגי
משום דמוכחא דמצוה רבה היא וכן
כיון דמסיני גמרינן לה דאין אדם
להשמיענו כח דברי המתיר,
חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ בִּקֹּרֶת
שהוא סומך על שמועתו
דמר סבר הקישא עדיפא ומר סבר גז"ש
תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא
בפ' בתרא דמגילה (דף כז.) מייתי
דן ג"ש מעצמו איהי עדיפא מהיקש:
ג)
ואינו ירא להתיר, אבל כח
ויקרא יט כ
חֻפָּשָׁה:
שכן אינה יוצאה בכסף. לפיכך אינה
לה גבי מוכר ספר תורה ללמוד
עדיפא לא דכולי עלמא גזירה שוה עדיפא
3. כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה
האוסרין אינה ראיה שהכל
מתגרשת לחצאין: תאמר בשפחה
תורה ולישא אשה דקאמר שאני
יכולין להחמיר ואפילו דבר
וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא
ושאני הכא דאיכא למיפרך מה לאשה שכן
המותר (ביצה ב:). פדויה
תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא
שיוצאה בכסף. הלכך כי נפקא
תלמוד תורה דאמר מר גדול תלמוד
אינה יוצאה בכסף תאמר בעבד שיוצא
ואינה פדויה. והפדה
בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ
בשטר תצא אף לחצאין: דברה
תורה כו' אשה נמי לא תוהו בראה
לא נפדתה משמע פדויה
סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ
בכסף ורב יוסף אמר מחלוקת בכסף דרבי
❖
תורה כו'. ולעולם בשפחה גמורה
וה"ר יצחק ברבי מרדכי מפרש דנקט
ואינה פדויה (כריתות יא.).
וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ:
❖
סבר והפדה לא נפדתה פדויה ואינה פדויה
דברים כד א
משתעי: לא קנה. דגמר לה לה
לשבת יצרה משום דשייך אף בצד
ורבנן סברי ד) דברה תורה כלשון בני אדם
מאשה: בשטר הוא דפליגי. הדר
עבדות אבל פרו ורבו לא שייך אלא
פסקי רי"ד
אבל בשטר דברי הכל לא קנה מיתיבי
בצד חירות וכן משמע קצת בירושל'
פריך נימא בהך מתניתא שטר נקט
גליון הש"ס
בת חורין אינו יכול יבטל
המשחרר חצי עבדו בשטר רבי אומר קנה
דוקא דאילו בכסף דברי הכל קנה:
דפרקין (ה"ה) ודפ"ק דמ"ק (ה"ד) דאמר
גמ' לימא תהוי תיובתא.
והלא לא נברא העולם אלא
נימא תיהוי תיובתא דרב יוסף
תמן תנן אין נושאין נשים במועד שמעון
וחכ"א לא קנה תיובתא דרב יוסף תיובתא
כעין זה סוכה דף ד ע"ב
לפריה ולרביה שנאמר לא
❖
וש"נ:
תהו בראה לשבת יצרה
בתרתי. חדא דאמר בשטר רבי מודה
בר אבא בשם ר' יוחנן אומר מפני
(נימא) בשטר הוא דפליגי אבל בכסף לא
ה)
אלא מפני תיקון העולם
ביטול פריה ורביה פירוש שלא ימתין
והכא תניא דפליג ועוד דאמר רב
פליגי $ לימא תיהוי תיובתא דרב יוסף
כופין את רבו ועושהו ב"ח
מלישא עד המועד שהוא זמן שמחה
יוסף דבכסף פליגי וברייתא דיקא
וכותב לו שטר על חצי
הגהות הב"ח
בתרתי אמר לך רב יוסף פליגי בשטר וה"ה
דמיו חזרו ב"ה להורות
דבכסף מודו רבנן דקנה: להודיעך
ופנוי מכלום בעון קומי רבי אסי
(א) במשנה כופין את רבו.
כדברי ב"ש. פי' כגון עבד
בכסף והא דקא מיפלגי בשטר להודיעך
כחו דרבי. דאפי' בשטר דאיכא למגמר
העבד מהו שישא במועד אמר להון
ג
נ"ב צ"ע מגמ' דברכות דף
של שני שותפים ושחרר
❖
כחו דרבי וליפלגי בכסף ולהודיעך כחן
נשמענה מן הדא יבטל והלא לא נברא
לה לה מאשה דלא תיפוק לחצאין
מז ע"ב:
אחד את חלקו ולמה אין
חולקין מלאכת ידו ביניהם
דרבנן כח דהיתירא עדיף ליה ת"ש והפדה
פליג: להודיעך כחן דרבנן. דאפי'
העולם אלא לפריה ורביה ואמר
ו)
ז)
בכל יום ויום ותקנו שיום
שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן כל
בכסף דאיכא למדרש והפדה לא
יכול לכל ת"ל לא נפדתה אי לא נפדתה
ח)
אחד יעבוד רבו ויום אחד
מוסף תוספות
נפדתה פליגי: יכול לכל. שכולה
שהוא מצווה על פריה ורביה אסור לו
עצמו מפני שאומר רבו
יכול לכל ת"ל והפדה הא כיצד פדויה ואינה
ד
הוא עבדי ואתם עושים
א. בתוס' בב"ב יג. כתוב:
לישא במועד פירוש כל שהוא מצווה
פדויה ונתארסה לעבד עברי קרא
פדויה בכסף ובשוה כסף ואין לי אלא בכסף
אותו שותף לי מ"ה תקנו
אפי' למאן דמפיק להו בפ'
על פריה ורביה משום לשבת יצרה
משתעי וקאמר דלא יומתו מחמת
שיהא עובד יום אחד לרבו
ד' מיתות מלא יהיה קדש
בשטר מנין ת"ל והפדה לא נפדתה או
ניאוף תלמוד לומר לא נפדתה: אי
כגון עבד אבל אפרו ורבו ודאי לא
ויום א' הוא חפשי לעצמו
דאין להתירו בקדישות
חופשה לא נתן לה ולהלן הוא אומר וכתב
ואם מצא מציאה ביום של
אלא באותן שהוא בא
3
לא נפדתה יכול לכל. דלא נפדתה
מיחייב ט) ולפי זה בשפחה נמי שייך
רבו הכל של רבו ואם מצא
ממנו ומקדישות דזכר
לה ספר כריתות מה להלן בשטר אף כאן
בה שבת והא דלא כפינן בחציה
כלל ואפ"ה מיחייב אשם אביאה דידה
ובהמה לא בא. ב. לרבו
מציאה ביום של עצמו הכל
בשטר אין לי אלא חציו בכסף או כולו
לעצמו לא שיחלקו
דלא מיחייב בה כיון
שפחה וחציה בת חורין אלא היכא
הואיל ונתייחדה לעבד עברי שמותר
המציאה ביניהם וזהו
דאנוס הוא. תוס' לעיל ע"א
בשפחה: אין לי אלא בכסף. דאמרי'
בשטר חציו בשטר מנין ת"ל והפדה לא
דנהגו בה מנהג הפקר י) היינו משום
ד"ה לישא. ג. פי' יחוד
שאומ' תקנתם את רבו
ביה דנפקא לחירות: בשטר מנין.
כיון דלא מיפקדא אפרו ורבו שמא
נפדתה או חופשה לא נתן לה מקיש שטר
שלא תהא מלאכת ידיו
שפחה. תוס' הרא"ש.
בשותפות שאין רבו
ד. דלא התירו לאחר
שיוצאה לחירות: אין לי אלא חציו
גם לאחר שתשתחרר לא תקיים:
לכסף מה כסף בין כולו בין חציו אף שטר
כופין את רבו ועושה אותו בן
לרדותה שלא יתחייב זה.
מתרצה בכך להיות שותפו
בכסף. וכ"ש כולו: או כולו בשטר.
נמי בין כולו בין חציו בשלמא לרב יוסף בתר
אלא עובד את רבו יום א'
תוס' הרא"ש. ה. לכך
חורין.
וא"ת וכי אומרים
אבל חציו בשטר עדיין לא למדנו
כמו עבד שכופהו בעל
קאמר דגז"ש עדיפא,
דאיתותב הא מני רבי היא אלא לרבה רישא
כרחו למלאכתו וכל
דטוב [לנו] לעשות
לאדם חטא כדי שיזכה חבירך דהכי
שאם שיחרר חציו יהא חציו בן חורין:
המציאה של אותו היום
[ה]גז"ש דתהוי שטר
דברי הכל וסיפא רבי אמר לך רבה אין
בשלמא לרב יוסף לבתר דאיתותב.
אמר בפ"ק דשבת (דף ד.) גבי הדביק
שלו כך פחת הנגיחה נמי
בשפחה כמו גט דאשה
רישא דברי הכל וסיפא רבי רב אשי אמר
פת בתנור וי"ל דדוקא התם אמרינן
ואוקימנא על כרחין דבתרוייהו
שלו וכמו דאמרי' בגמ'
שלא להועיל [ב]חציה,
ד
(מב.) נגחו שור יום של
מלעשותו כמו כסף
רבי היא אלא מתניתין דקתני מי שחציו
פליגי: הא מני. דאמר דבתרוייהו
הכי משום דפשע שהדביק סמוך
רבו לרבו יום של עצמו
שסמוך לו 'והפדה', דהא
נפקא לחצאין רבי היא: אלא לרבה.
לחשיכה אבל הכא דלא פשע לא וכן
עבד וחציו בן חורין בשלמא לרבה
לעצמו ולא אמרי' שיחלקו
מגט אשה נפקא שטר
בפ' בתרא דערובין (דף קג:) אמר
דאמר בשטר פליגי אבל בכסף דברי
ביניהם דמי פחת הנגיחה:
שחרור. תוס' זבחים מח. ד"ה
מוקים לה בכסף ודברי הכל אלא לרב
לישא שפחה אינו יכול
דכולי. ו. (ד)רבי סבר. רבנו
הכל קנה: רישא. דקתני בכסף
כהן שעלתה לו יבלת חברו חותכה לו
יוסף לימא רבי היא
ולא רבנן אמר רבינא
מפני שחציו בן חורין בת
קרשקש. ז. לגבי האי דינא,
לחצאין דברי הכל: וסיפא. דקתני
בשיניו דקעביד שבות כדי שיזכה
חורין אינו יכול מפני
ואיכא נמי היקשא, האי
בעבד
חברו בעבודה וכן בריש תמיד נשחט
אף בשטר לחצאין רבי היא ולא
שחציו עבד ואע"פ דעבד
דינא. רבנו קרשקש.
מותר בממזרת כדאמרינן
ח. ורבנן סברי כיון דאית
רבנן: רב אשי אמר רבי היא. רבי אמרה לכולה דאית ליה
(פסחים דף נט.) אמר מחוסר כפרה בערבי פסחים
שמביא כפרתו
בקידושין בסוף פ' האומר
לן גז"ש לגמרי גמרי' לה
❖
אחר תמיד של בין הערבים דעשה דפסח שיש בו
כרת דחי עשה
בתרוייהו קנה ורבנן איפלוג עליה בעלמא אשטר ולא אכסף והא
(סט.) דרבי טרפון אמר
לכל דבר. רבנו קרשקש.
עבד נושא ממזרת וממזר
מתניתא מיהא איהו אמרה. ול"ג ונסיב לה אליבא דתנאי: מוקים
דהשלמה אלמא קא עברי כהני בעשה דהשלמה
כדי שיזכה זה
נושא שפחה ופסקינן התם
לה. דמשכחת חציו עבד וחציו בן חורין בכסף ודברי הכל:
בפסח וחציה שפחה וחציה בת חורין דכפו את רבה (לעיל לח:)
הלכה כר' טרפון אפ"ה
פסקי רי"ד (המשך)
משום דנהגו בה מנהג הפקר אע"ג דהם פושעים כיון שהיתה מחזרת
של
גיורת ומשוחררת אינו יכול
דכ"ע
כמוה אבל כשהנושא עבד
לישא דדוקא ממזרת
גזירה שוה עדיפא. בריש איזהו מקומן (זבחים דף מח.)
אחריהם ומשדלתן לזנות חשיבי כאונסים ועוד דמצוה דרבים שאני יא):
ממזרת אין בניו הולכים
האסורה לישראל יכול
ובפ' דם שחיטה (כריתות דף כב:) פליגי ר"ע ורבנן בספק מעילות ומשמע דלכ"ע הקישא עדיפא הכא שאני משום דעיקר שטר מג"ש נפקא
אחריו להקרא עבדים אלא
לישא אבל גיורת או
לן : מה לאשה כו'. אע"ג דג"ש מופנה היא דילפינן מינה
מילי טובא מ"מ כיון דאיכא למיפרך שבקינן לה משום הקישא :
ה יב)
ו
ז
ח
אחר האם והם ממזרים
משוחררת
המותרת
דעבד אין לו חייס וזרעו
לישראל אינו יכול לישא
בעבד
הוא זרע חמור הלכך בניו
העבד שלא יהא שוה
ממזרים ואי ק' ולימא ליה רביה המכר לי חצייך בעבד עברי ואתן לך שפחה כנענית (קשה דהמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית
לישראל ואע"ג דממזר מותר בגיורת כדאמרי' התם (עג.) דקהל גרים לא איקרי קהל דוקא ממזר שיש בו קדושת ישראל מותר
כשאר כל ישראל עוד קשה דעבד עברי אם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית עיין בהרמב"ם פ"ג מהלכות
בגיורת אבל עבד שאין בו קדושת ישראל אסור בגיורת המותרת לישראל הלכך מי שחציו עבד וחציו בן חורין הוא אסור בין
עבדים) ועד שנכיף לרב נכיף לעבד שימכר לו. תשובה אומר לך העבד איני מוכר עצמי בק' מנה אני איני שואל חירות. ב"ד
בשפחה בין בבת חורין ואי ק' אמאי תנן יבטל והרי מותר בממזרת דעבד נושא ממזרת כדאמרן ומשוחרר נמי מותר בממזרת
הוא שכופין את הרב ולא העבד כופה אותו הלכך אין תקנה אלא שנכוף הרב לשחרר וליקח דמיו שלא יחסרו לו עבדים אם
כדאמרן בפ' עשרה יוחסין (סט.) גירי חרורי ממזרי נתיני שתוקי ואסופי מותרים לבא זה בזה אלמא עבד משוחרר מותר בממזרת
רוצה לקנותם: ת"ר המשחרר חצי עבדו ר' אומר קנה וחכ"א לא קנה ואמר רבה מחלוקת בשטר דר' סבר והפדה לא נפדתה
(ולמה) [ולא] יבטל [ולמה] נכוף את רבו לשחררו תשובה מפני שאומר העבד אי אפשי ליקח ממזרת שיהו בניי ממזרים ולא
או חפשה מקיש שטר לכסף מה כסף בין כולו בין חציו אף שטר בין כולו בין חציו. ורבנן גמרי לה לה מאשה מה אשה לחציה
יהיה להם תקון עולמית שאם היה יכול לישא שפחה יהיו בניו עבדים ויש להם תקנה או בשחרור או בפדיון אבל ממזרים אין
לא אף עבד נמי לחציו לא אבל בכסף דברי הכל קנה פדויה ואינה פדויה. פי' קרא משתעי בחציה שפחה וחציה בת חורין
להם תקנה עולמית מ"ה כופין את רבו לשחררו ואע"פ שהעבד נושא ממזרת אין בניו הולכים אחריו להקרא עבדים אלא אחר
והתם פדיון הוא בכסף ובשוה כסף והלכתא כרבנן דקי"ל הלכה כר' מחבירו ולא מחביריו: בעבד של שני שותפין
האם הולכים והם ממזרים והכי אמרי' התם בפ' האומר דדוקא הזכרים יכולים ליטהר ולא הנקבות כשנושא ממזר שפחה ולדה