השולח פרק
רביעי גיטין
מב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
בעבד
של שני שותפין
ודברי הכל. וא"ת והא לר' אליעזר
של שני שותפין. דכיון דאין לו בו אלא חציו אפי' רבנן מודו דקנה
צד א ב מיי' פ"ז מהל'
א) לקמן פז., ב) [עי' תוס'
בכורות לא: ד"ה א"כ],
עבדים הלכ' ד סמג
כי שחרריה לפלגיה דהא לא שייר מידי והוי כאשה דנפקא מיניה
דבפ' החובל (ב"ק דף צ.) אינו יכול לשחרר חלקו כמו
ג) ב"ב קמט: פאה פ"ג
עשין פז טור ש"ע י"ד סי'
לגמרי: מחלוקת. דרבי ורבנן: והניח חציו. דבעינן דניפוק כוליה
שאינו יוצא בשן ועין דבעינן עבדו המיוחד לו ח)ומוקי התם אליביה
מ"ח לעיל ח:, ד) גי' רש"ל
רסז סעיף ס:
מיניה כי אשה: אבל שיחרר חציו. ומכר תחילה חציו או בבת אחת:
צה ג ד מיי' שם הלכה ג
הא
דאמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא
דאמר הכי הא, ה) [צ"ל
דבתרייתא], ו) דברים כד,
טוש"ע שם סעיף נט:
הכותב נכסיו לשני עבדיו. שכתב
כלום וקאמר התם חציו עבד וחציו
צו ה מיי' פ"ד מהל'
ז) [לעיל מא.], ח) [צ"ל
שני שטרות כל נכסיו לזה וכל נכסיו
בן חורין וכן עבד של שני שותפין
בעבד של שני שותפין
ודברי הכל אמר
א
דמוקי
מהר"ם],
חובל ומזיק הלכ' יב
לזה וזיכה לשליח אחד בבת אחת
ט)[פי' אליביה דר"א] אין יוצאין בראשי
ט) מהרש"ל, י) [וע"ע
סמג עשין ע טוש"ע ח"מ
רבה ב מחלוקת בששיחרר חציו והניח חציו
❖
תוס' זבחים ל. ד"ה דבריו],
סי' תכד סעיף ד וטוש"ע
לשניהם דפלגי דלא קדם אחד לחבירו:
איברים וי"ל דשותפין דהתם היינו
אבל שיחרר חציו ומכר חציו או נתן במתנה
י"ד סי' רסז סעיף סב:
והן משחררין זה את זה. לפי שכל
לזה גוף ולזה פירות כמו מוכר עבדו
צז ו מיי' פי"א מהל' נזקי
חציו כיון דקנפיק מיניה כוליה דברי הכל
אחד זכה בחצי חבירו: הא דאמר
לאחר ופסק עמו ע"מ שישמשנו ל'
ממון הלכ' ב סמג
מוסף רש"י
קנה אמר ליה אביי ובכולו לא פליגי והתני
עשין סז טוש"ע י"ד סי'
כולו. קמייתא כגון שכתב שני
יום דהוי דומיא דאיש ואשה אבל כשיש
❖
קנו ומשחררין זה את
רסז סעיף סב:
חדא א) הכותב נכסיו לשני עבדיו קנו
שטרות כדפרישית ובכל אחד כתב
לו גוף ופירות יכול לשחרר חציו והא
זה. קנו כל הנכסים ונמצא
ומשחררין זה את זה ותניא אידך האומר
כל אחד חציו בן חורין וחציו
כל נכסיי לפלוני עבדי ומודו רבנן
דקאמר התם חציו עבד וחציו בן חורין
עבד לחברו ומשחררים זה
מוסף תוספות
כל נכסי נתונין לפלוני ופלוני עבדיי אף
דכיון דזיכה להם בבת אחת ונפקי
היינו למשנה אחרונה וא"ת והא
את זה חצייהן
(לקמן
כולהו מיניה קנו. ובתרייתא דאמר
אמימר גופיה אית ליה לעיל לחד
עצמם לא קנו מאי לאו הא רבי והא רבנן
פז.). הכותב כל נכסיו
א. [דאל"ה] אדמפליג
לעבדו. כגון כל נכסיי
בין אמר כולו להיכא דאמר
חצי חצי בשטר האחד כתב חצי נכסי
לישנא דמפקיר עבדו יש לו תקנה
לא אידי ואידי רבנן הא דאמר כולו הא
ג
נתונין לך, יצא לחירות.
חצי חצי ליפלוג הכל בחצי
לך וכן בשני לחבירו לפיכך לא קנו
בשטר וי"ל דשטר ודאי מפקיע האיסור
דאמר חצי חצי והא מדקתני סיפא ואם אמר
שאף הוא בכלל נכסים
חצי בין היכא שפירש חצי
דהוה ליה בכל אחד שחרר חציו
כדאמרינן לעיל מה אשה איסורא
וכל שאר נכסים נמי קנה
אחר בין היכא שלא פירש.
חצי חצי לא קנו מכלל דרישא דאמר כולו
ולא ממונא: הא דאמר חצי חצי.
(לעיל ח:). שייר קרקע
תוס' הרא"ש. ב. דאע"פ
והניח חציו. ולא מיבעיא כתב ומסר
כל שהוא. קרקע לאו
ב) פרושי קא מפרש אף עצמן לא קנו כיצד
שפירש דשני החצאין נתן
לזה והדר מסר לזה דלא קנו דכי
פי' בקונטרס שכתב בשטר אחד חצי
דוקא כדאמר בב"ב בפ'
לשניהם לא קנו. תוס'
כגון דאמר חצי חצי הכי נמי מסתברא דאי
מסר לקמא שייר פלגיה ולא קנה
נכסיי לך וכן בשני לחברו ואפי' מסר
מי שמת (שם). לא יצא
הרא"ש. ג. שאם נתן
לחירות. דבשלמא רישא
המחצית לזה ואחר זמן
ס"ד רישא דאמר כולו השתא אמר כולו לא
וכן לשני אלא אפילו מסר לשניהם
בבת אחת לא קנו דדלמא חד פלגא
דלא גלי דעתיה דנחית
נתן המחצית האחר לזה
כאחת לא קנו דכיון דחצי נכסיי כתב
הוא דכתב לתרוייהו ואיכא שיור
קנו אמר חצי חצי מיבעיא אי משום הא
לשיורא לא אמרינן דשייר,
ודאי לא קנו. ר"ן.
בכל חד דלמא חד פלגא כתב לתרוייהו
וקשה לרבינו שמואל דהא מדקאמר
אבל הכא דנחית לשיורא
ד. וקי"ל דאפי' כ' כל
לא איריא תנא סיפא לגלויי רישא שלא
אמרינן לדידיה נמי שייר
נכסיו לעבדו ושייר קרקע
ואיכא שיור: מדקתני סיפא. ה)דברייתא:
כל נכסיי משמע שמפרש בשטר
תאמר רישא דאמר חצי חצי אבל אמר
וכי אמר כל נכסיי לך אשאר
כל שהו, אף עצמו לא קנה,
ואם אמר חצי חצי לא קנו. וסלקא
שחציו שנתן לזה לא נתן לזה אלא
נכסים קאמר ולחנופי ליה
כ"ש הכא. רשב"א. ה. ואי
כולו קנו תנא סיפא דאמר חצי חצי מכלל
דעתין דהכי קאמר ואם אמר חצי
הכל נתן לשניהם ועוד מדמפליג בין
קאתי ולא שחרריה כיון
אתי ראשון דזכה בהם
דרישא דאמר כולו ואפ"ה לא קנו ואיבעית
דלא אמר ליה עצמך
ומקנה אותם לשני קנה
חצי נמי לא קנו: מכלל דרישא דאמר
אמר כולו לאמר חצי משמע דוקא
ונכסיי (שם) או: שהעבד
שני. תוס' הרא"ש. ו. אע"ג
אימא לא קשיא כאן בשטר אחד כאן בשני
כולו. ואפ"ה לא קנו: בשטר אחד.
אמר כולו קנו אבל חצי אפי' פירש
הוקש לקרקעות דכתיב
דבזה אח"ז השני לא קנה.
שטרות בשטר אחד מאי איריא חצי חצי
והתנחלתם, והאי קרקע
לא קנה כגון כל נכסי לפלוני ופלוני
שלא חצי אחד נותן לשניהם אלא הכל
תוס' הרא"ש. ז. עי' תוס'
כל שהוא איכא למימר
הרא"ש שמתרץ שיטת רש"י.
אפי' אמר כולו נמי לא קנו ד ה"נ קאמר אף
עבדיי דכתיב ו) לה ולא לה ולחברתה
אפ"ה לא קנו א ונראה לרבינו שמואל ב
שעל העבד הוא אומר
ח. דכשם שאין שתי
אין שתי נשים מתגרשות בגט אחד
דרבה לטעמיה דאית ליה בפ' שני
עצמן לא קנו בד"א בשטר אחד אבל בשני
ונמצא שאינו בן חורין וגם
נשים מתגרשות בגט אחד,
הנכסים לא קנה, וה"ה
ה"נ שני עבדים אינן יוצאין
דקידושין (דף נ:) ובמי שהוציאוהו
ואין שני עבדים משתחררים בגט
שטרות קנו ואם אמר חצי חצי אף בשני
אם אמר חוץ ממטלטלין
בגט אחד. רבנו קרשקש.
אחד: מאי איריא. דפריש סיפא
(עירובין נ.) כל שאין בזה אחר זה
כל שהוא, כדמפרש ר"א
שטרות נמי לא קנו ואיבעית אימא ל"ק
ט. דקתני עובד את רבו
לרישא דאמר חצי חצי כדאמרן: ה"ק.
אפי' בבת אחת אינו ובזה אחר זה
לקמיה שעשו המטלטלין
יום אחד ואת עצמו יום
כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה בשלמא
שיור אצל העבד, דדלמא
אחד. רשב"א. י. כיון
כלומר לאו פרושי קמפרש: אף בשני
לא קנה ג כיון דשייר ד ולא דמי לשיחרר
האי עבד הוא המטלטלין
שכופין את רבו, אפי'
בתרא לא קני דהא קני ליה קמא אלא קמא
שטרות נמי לא קנו. משום דשייר:
חציו ומכר חציו דהתם הוי בזה אחר
ששייר, דעבדא מיטלטל,
בעוד שלא כפו אותו אינו
ליקני נפשיה ולקנייה לחבריה אלא מחוורתא
כאן בבת אחת. ותרוייהו בדאמר
זה אם מכר חציו תחילה וקצת קשה
אבל אם אמר כל נכסיי
עובדו. רשב"א. יא. וא"ת,
נתונים לך חוץ משדה
למשנה ראשונה מאי דהוה
כדשנינן מעיקרא רב אשי אמר שאני התם
כולו והא דקתני קנו שמסר שני
לפירושו דאם כן כי אמר כולו נמי
פלוני, הרי הוא בן חורין,
הוה. תוס' הרא"ש.
השטרות בבת אחת והא דתני לא קנו
לא ליקני בבת אחת כיון דבזה אחר
דקא קרי להו עבדיי א"ל רפרם לרב אשי
שהעבד אינו בכלל אותו
יב. דלא מפקדא אפריה
בזה אחר זה: כדשנינן מעיקרא.
זה שני לא קני כמו במקדש שתי
שדה שפירש (רשב"ם ב"ב
ורביה. ר"ן. יג. בתר
ודלמא עבדיי שהיו כבר מי לא תנן הכותב
ג)
קמט:). לעולם הוא בן
דשחרר חבריה לפלגא.
בהנך לישני כולהו: דקרי להו עבדיי.
אחיות דאינן מקודשות כיון דבזה אחר
❖
כל נכסיו לעבדו יצא לחירות שייר קרקע
חורין. אם שייר קרקע
תוס' הרא"ש.
בשטר גופיה דקתני כל נכסיי לפלוני
זה לא תפסי קדושין בשניה אלא ודאי
כל שהוא, דשייר קרקע
כל שהוא לא יצא לחירות ר' שמעון אומר
ולא עבד (שם) דמאי דגלי
ופלוני עבדיי שמע מינה לא שחררינהו
לא שייך כל שאינו בזה אחר זה אלא
לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסי
גלי ומאי דלא גלי לא גלי
פסקי רי"ד
לדידהו וטועה דסבר יכול הוא לתת
היכא שהראשון מונע את השני מלחול
(לעיל ט.). עד שיאמר
נתונין לפלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא
להם שאר נכסים בלא שחרור: שייר
כמו בשתי אחיות שמונעים קידושי
כו' חוץ מאחד מרבוא.
דברי הכל אף בשטר קנה
שבהן טעמא דאמר [חוץ מאחד מרבוא
עד שיאמר סתם חוץ
קרקע כל שהוא. דכתב חוץ מן
שכל אחד משחרר כל
הראשונה מלחול קידושי שניה אבל
ד)
מדבר מועט ולא יפרש מה
חלקו ולא שייר בו כלום
הקרקע כל שהוא: לא יצא בן חורין.
שבהן] הא לא אמר הכי קני אמאי והא
הכא הא דלא קני שני בזה אחר זה
הוא משייר, דהתם אמרינן
ולא דמי למשחרר חצי
דלא ידעינן הי קרקע שייר ובכל כל
לאו משום דלא חזי לקנות אלא משום
עבד קא קרי ליה אלא עבדי שהיה כבר הכא
דאחד מריבוא דקאמר
עבדו. ואין שני עבדים
דהיינו עבד ואיהו לא חשיב
משתחררים בשטר א' כמו
שהוא אמרי' האי שייר וכיון דקרקעות
דכבר נסתלק הנותן ואין לו בהן כלום
ה
נמי עבדיי שהיו כבר נגחו שור יום של רבו
ה
ליה אלא כאחד מריבוא
שאין שתי נשים מתגרשות
לא קנה לגופיה נמי לא קנה דלא
מידי דהוה אנותן כל נכסיו לשנים וכתב
בנכסים, אע"ג דשוי טפי
לרבו יום של עצמו לעצמו אלא מעתה יום
בגט א'.
פלגינן דיבורא הואיל ובחד דיבורא
לכל א' נכסיי נתונין לך במתנה וזיכה להן
(שם) שההוא אחד מרבוא
של רבו ישא שפחה יום של עצמו ישא בת
אעבד קאי ואינו משוחרר,
אקני ליה גופיה ונכסים ופלגא
בבת אחת דקנו כל הנכסים ו ואין לדמות
ודרך כבוד כתב לעבדו
חורין איסורא לא קאמרינן ת"ש ו המית מי
דיבורא לא איתקיים אידך פלגא נמי
ממון הראוי לחלק ואיתיה לחצאין כדאמר
כך ומ"מ לא קנה כלום
התם אמעשר : מאי איריא חצי אפי'
שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו
לא מיקיים: ור"ש. סבר פלגינן
(ב"ב שם).
זי)
וחצי כולו נמי. הכא ליכא לשנויי תנא
הואיל והזכיר קרקע בשיורא קרקעות
הוא דלא קנה אבל הוא עצמו דליכא
סיפא לגלויי ארישא דפשיטא דבשטר
אחד אין חילוק בין אמר חצי חצי לאמר כולו ח: יום של רבו לרבו. היינו
לספוקי בשיורא קנה: חוץ מאחד
מרבוא. דכיון דלא פירש
שיורא אמרינן היינו איהו דשייריה ולדידיה לא חשיב ליה אלא
למשנה ראשונה ט דלמשנה אחרונה י מעשה ידיו שלו דבסמוך מדמי ליה
אחד מרבוא: נגחו שור. אמתני' קאי מי שחציו עבד כו' ז)
למעוכב גט שחרור יא ומיהו נ"מ אף למשנה אחרונה כגון בשל יתומים קטנים
ומימרא בעלמא הוא: יום של רבו לרבו. אם ביום של רבו
דלאו בני כפייה נינהו או בחציה שפחה וחציה בת חורין יב ולא נהגו בה
נגחו וחבל בו פחת דמיו לרבו. שור משלם נזק דהיינו פחת דמים:
מנהג הפקר וקצת תימה כיון דלפי משנה אחרונה מעשה ידיו שלו מה
איסורא לא קאמרינן. דתיהוי לחצאין אבל כל זכיית ממון כי היכי
הרויח לעיל ההוא גברא דאקני לבנו קטן יג והא מכי משחרריה חבריה
דמלאכתו תלויה בימים כן כל שבח ממון: המית. בשור המועד
לפלגיה מיד זכה העבד בעצמו והוה ליה מעוכב גט שחרור ואין יכול
קאי דגבי עבד נותן שלשים כסף דהיינו קנס דאפילו אינו שוה
להקנות לבנו אלא מה שיש לעצמו בו אבל טפי לא ושמא הקנה לבנו
דינר נותן שלשים סלע וגבי בן חורין נותן כופר דהיינו דמי ההרוג:
קודם ששחררו חבירו לפי שהיה יודע שחברו היה רוצה לשחרר חלקו:
וחצי
ושור