מד:
השולח פרק
רביעי גיטין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
נטייבה.
ואם תימצי לומר. גבי מכוון מלאכתו
פי' בקונטרס נזדבלה וקשה דהא איסורא דרבנן הוא
במועד שיכול לעשות קודם
קכד א מיי' פ"ז מהל'
א) [מ"ק יג.] שביעית פ"ד
משנה ב, ב) [עי' פרש"י
י"ט הל' ד סמג
והיכי פשיט מינה בבכורות בפ' פסולי המוקדשין (דף לד:)
המועד או להניחה מלהתחיל בה עד לאחר המועד וכיון דצמצם
עירובין ה.], ג) [מ"ק יג.
לאוין פה טוש"ע א"ח
אצרם אזן דהוי איסורא דאורייתא וכן הכא מפקע ליה ממצות היכי
להתחיל בה סמוך למועד שאם לא יגמרנה במועד יהא דבר האבד ויהיה
בכורות לד:], ד) [לקמן נג.
סימן תקלח סעיף ו:
קכה ב מיי' פ"א מהל'
מותר לגומרה ותנן התם (מו"ק דף יג.) וכולן אם כוונו מלאכתן במועד
פשיט מינה ומפרש ר"ח נטייבה חרש בה חרישה יתירא דהוי דאורייתא
ושם נסמן], ה) [תוספתא
א
ע"ז פ"ד], ו) [יבמות סו:],
שמטה הל' יד סמג
ונדיירה כפירוש הקונטרס ואף על פי
יאבדו ואיבעיא לן כוון ומת מהו שיקנסו
ז) [כתובות קי:], ח) ערכין
לאוין רסז:
שהוא דרבנן חשיב טפי מנתקווצה
בנו אחריו ואם תמצא לומר בההיא
ואם תימצי לומר כוון
מלאכתו במועד ומת
קכו ג ד מיי' שם הל' יג:
כט:, ט) במ"א: שהוליך,
קכז ה ו מיי' פרק ז
ומייתי ראיה מנטייבה ומיהו אכתי
תפשוט לן דקנסוהו ואע"ג דלא עבד
י) רש"ל מ"ז ועיין מ"ד,
אלא קנסו בנו אחריו משום דלא עבד איסורא
יא) [ב"קל:], יב) [שייךלעיל
מהל' חובל ומזיק
קשה הכא היכי פשיט דילמא עבד
איסורא כ"ש הא דעבד איסורא אבל
הכא מאי לדידיה קנסו רבנן והא ליתיה
במשנה ד' מג:], מ) לולי
הלכה ג סמג עשין ע
שאני דמפקע ליה ממצות חמיר טפי
אם תמצא לומר בההיא דלא קנסוה
דברי הגרע"ק ניחא בלא
טוש"ע ח"מ סימן שפה
או דילמא לממוניה קנסו רבנן והא איתיה
מאיסורא דאורייתא כדאמרינן בפרק
אכתי הא מבעיא לן דהתם הוא דלא
הגהה כלומר חדא מניהו
סעיף א:
אמר ליה תניתוה שדה שנתקווצה בשביעי'
קכח ז מיי' פ"ח מהל'
שאמר שמואל דהדרי זביני
א)ב
כל פסולי המוקדשין (שם דף לד:)
עבד אבוה איסורא שהרי מת קודם
עבדים הלכה ו
גבי שדה אמרה. (מצור
תזרע למוצאי שביעית גנטייבה או נדיירה לא
❖
המועד ולא בא לידי איסור: לממוניה.
ואומר ר"ת דגבי שביעית אית לן
סמג עשין פז טוש"ע י"ד
דבש)
תזרע למוצאי שביעית וא"ר יוסי בר' חנינא
סי' רסז סעיף פב:
לפדותו מנכסיו: והא איתיה. ביד
להחמיר טפי מבשום מקום לפי שהיו
קכט ח מיי' שם הל' ז
בנו: שנתקווצה. ניטלו ממנו קוצים
נקטינן הטיבה ומת בנו זורעה אלמא לדידי'
מזלזלין בה כדאמרינן בסוף הניזקין
ב)ד
סמג שם:
וברקונין ליפותה ואין זו עבודת קרקע מוסף רש"י
(לקמן נד.) שהיו חשודין על השביעית
קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן ג)אמר אביי
ט [מיי' פכ"ב מהל' אישות
ואם תימצי לומר כוון
הלכ"ו טוש"ע אה"ע סי'
לכך מייתי שפיר מינה דלא קנסו בנו
מן התורה לא קנסוהו ותזרע למוצאי
נקטינן טימא טהרות של חבירו ומת לא
ה
מלאכתו במועד. הא
פח סעי' ג]:
שביעית: נטייבה. נזדבלה והוליךט) לה
אחריו ב ובשטר שיש בו רבית שקונסים
קל י כ מיי' שם הל' ח
קנסו רבנן בנו אחריו מ"ט ד)והיזק שאינו ניכר
דאמרינן במו"ק (יב:)
זבל בעגלות ומשאות: נדיירה. על
אותו דמשמע לעולם אפילו בנו כיון
יא)
סמג שם טוש"ע שם
המכוין מלאכתו במועד,
לא שמיה היזק וקנסא דרבנן היא לדידיה
סעיף פג:
דמניח כרמו לבצר ואומר
ידי דיר בהמה לזבלה עבודת קרקע
דקנסו זכה בו הלוה ג ובשנים שהפקידו
קלא ל מ מיי' פרק יא
במועד אבצרנה שהרי דבר
קנסוהו רבנן לבריה לא קא קנסו רבנן:
היא וקונסין אותו: לא קנסו בנו
אצל אחד זה מנה וזה מאתים דאמר
מהל' שמטה הלכה
האבוד הוא והתירו חכמים
או לחוצה לארץ: תנו רבנן המוכר עבדו
❖
אחריו. לשלם ואע"ג שהוא חייב לשלם
ר' יוסי הכל יהא מונח עד שיבא אליהו
ה) ז
יא סמג לאוין ערה:
במועד, תאבד ולא יבצרנה
הואיל ולכך נתכוין,
לחוצה לארץ יצא לחירות וצריך גט שחרור
(ב"מ דף לז.) התם קנסינן להו כי היכי
כדתנן בהניזקין (לקמן דף נב:) המטמא
ומיבעיא לן התם אם מת
והמדמע והמנסך שוגג פטור ומזיד
דלודי ואם היה מחזיר לבנו לא היה מודה:
מרבו שני רבן שמעון בן גמליאל אומר פעמי'
קודם המועד מהו לקנוס
שנתקווצה. פי' ר"ח קוצין
גליון הש"ס
חייב: שאינו ניכר. הטומאה אינה
בנו אחריו ולא יבצרנה
ד
יצא ופעמים לא יצא כיצד אמר פלוני עבדי
רש"י ד"ה קנייה רבו שני
במועד, ואם תימצי לומר
ניכרת בפירות: לא שמיה היזק.
התלושים בה וכן
מכרתיהו לפלוני אנטוכי לא יצא לאנטוכי
התם הוא דלא קנסינן לבנו
וכו' דהדרי. מ) צ"ל דלא
❖
לחייב נכסיו מן התורה: לחוצה לארץ.
מפרש בירושלמי אבל מחוברים הן
ה
דהא לא עבד אביו איסורא,
הדרי:
שבאנטוכיא יצא והא תניא מכרתיהו לאנטוכי
אפילו לישראל: לפלוני אנטוכי.
אסורין מדאורייתא כדאמרינן בפרק
דהא מת קודם המועד
יצא לאנטוכי השרוי בלוד לא יצא לא קשיא
(בכורות לד:). שדה
הבונה (שבת דף קג.) התולש עולשין
משמע שנולד באנטוכיא ולא משמע
שנתקווצה. שנטל קוציה
הא דאית ליה ביתא בארץ ישראל הא דאית
מוסף תוספות
והמזרד זרדין אם ליפות הקרקע כל
שנולד ודר באנטוכיא ואיכא למימר
ממנה שהיו תלושין
ליה אושפיזא בארץ ישראל בעי רבי ירמיה
ומפוזרין בה, תזרע
שהוא אע"פ דפטר התם בארעא
לא לקחו על מנת להוליכו שם הלכך
א. והכי איתא בתוספתא
ח
ו
למוצאי שביעית. דליכא
דשביעית 'איזוהי ניטייבה,
בן בבל שנשא אשה בארץ ישראל והכניסה
דחבריה הכא ליכא לאוקמי בהכי
לא יצא לחירות ואפילו הוליכו יש לומר
למיקנס מידי, דהא לא עבד
כל שבנ"א חורשין ה' והוא
דעתו לחזור: שבאנטוכיא. משמע
דשביעית לא מיפטר משום מלאכה
לו עבדים ושפחות ודעתו לחזור מהו תיבעי
בשביעית עבודה חשובה
חורש ו', ו' והוא חורש ז'.
(שם). נטייבה. נזדבלה
תוס' הרא"ש. ובתוס' בכורות
שדירתו שם ועל מנת כן לקחו: לוד.
שאינה צריכה לגופה:
למ"ד הדין עמה תיבעי למ"ד הדין עמו
ו)
ט
ע"י עגלות ומשואות של
לחוצה
לד: ד"ה ניטייבה הביא מקור
לארץ יצא לחירות.
בא"י: הא. דקתני לפלוני אנטוכי
יב)
זבל (שם). או נדיירה. על
תיבעי למאן דאמר הדין עמה כיון דהדין עמה
לפי' זה מהירושלמי.
לא יצא עד דאמר שבאנטוכיא: דאית
ואם תאמר היכי דמי
ידי דיר בהמות שמעמידין
ב. [ד]אי הוה קנסינן
כדידה דמו או דילמא כיון דמשעבדי ליה
ומשכיבין אותה חדש או
בשום דוכתא הוה קנסינן
ליה. להאי אנטוכי בית בא"י: והא.
אי אזיל מנפשיה איבד את זכותו
חדשים כדי לזבלה (שם).
נמי בשביעית. תוס' הרא"ש.
לפירא כדידיה דמו ותיבעי למאן דאמר הדין
כדאמר בשמעתין דבעל כרחו אינו
דקתני לאנטוכי יצא דלית ליה בית
ז
לא תזרע למוצאי
ג. ולא מצי מלוה להוריש
עמו כיון דהדין עמו כדידיה דמו או דלמא כיון
אבל אושפיזא אית ליה: ודעתו לחזור.
יכול להוציאו כדאמרינן בשלהי כתובות
שביעית. דקנסינן דעבד
לבניו ממון שאין לו רשות
עבודה חשובה בשביעית
בו. תוס' הרא"ש. ועע"ש
דלא קני ליה לגופיה כדידה דמו תיקו: אמר
לבבל: מהו. מי הויא הך איתתא
(דף קי:) דאין הכל מוציאין ח ויש לומר
(שם) כל הני מדרבנן נינהו
שהסביר כעי"ז גם בהא
דמיד כשמכרו קנסינן ליה ט פן ישדלנו
כמוכרת עבד זה לחוצה לארץ בנישואין
ר' אבהו שנה לי רבי יוחנן עבד שיצא אחר
ואעפ"כ קנסו דלא תזרע
י
דב' שהפקידו. ד. שנטל.
לוקח בדברים לילך אחריו:
הללו דקיימא לן (כתובות דף צה:) בעל
למוצאי שביעית (מו"ק יג.).
תוס' בכורות לד: ד"ה
רבו לסוריא ומכרו שם רבו יצא לחירות והתני
נקטינן. מסורת מאבותינו
שנתקווצה. ה. על [הך]
בנכסי אשתו לוקח הוי ויצאו לחירות
מידי
ר' חייא איבד את זכותו לא קשיא כאן שדעת
מנהג מרבותינו (ערובין
כ
משנה [דקאמר] 'תמן
או לא: תבעי למ"ד. (יבמות דף סו:)
ה.). טימא טהרותיו כו'
[מורין] כשנטלו קוציה',
רבו לחזור כאן שאין דעת רבו לחזור והתניא יוצא העבד אחר רבו לסוריא
לא קנסו בנו אחריו.
במכנסת שום לבעלה וגירשה היא
משמע דמוקי לה
יוצא לא סגי דלא נפיק והתנן ואין הכל מוציאין אלא יצא העבד אחר
לשלם אע"ג דלדידיה קנסו
בתלושין. תוס' בכורות לד:
ז)
אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר
כדאמרי בפ' ארבעה אבות
ד"ה שנתקווצה. ו. וה"נ
רבו לסוריא ומכרו רבו שם אם דעת רבו לחזור כופין אותו ואם אין דעת
דמים אני נותן כמו ששמאום לי
נזיקין (בכורות לה.). היזק
איכא יפוי קרקע כשתולש
רבו לחזור אין כופין אותו אמר רב ענן שמעית מיניה דמר שמואל תרתי חדא
שאינו ניכר. דהא בעיניה
קוצים לחורשה ולזורעה.
באחריותי בנכסי צאן ברזל הנישומין
הוא (מו"ק יג.) שהרי
תוס' בכורות לד: ד"ה
הך ואידך דאיתמר המוכר שדהו בשנת היובל עצמה רב אמר מכורה
בכתובה ואיכא למ"ד הדין עמו הואיל
ח)
טהרותיו מונחות לפניו ואין
שנתקווצה. ז. ואם אינו
ומאותה שעה הם באחריותו ואיכא
היזק ניכר בהן, לא שמיה
ויוצאה ושמואל אמר אינה מכורה כל עיקר בחדא הדרי זביני ובחדא
רוצה לצאת אמאי יצא
ל
היזק. לחיוביה אפילו
לחירות, ישתעבד רבו שני
למ"ד הדין עמה משום שבח בית
לא הדרי זביני ולא ידענא הי מינייהו אמר רב יוסף ניחזי אנן מדתני בברייתא
לדידיה
מדאורייתא
בו בא"י. תוס' הרא"ש.
אביה: כי דידה דמו. ולאו מכירה
(בכורות לה.). מכורה
המוכר עבדו לחו"ל יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני שמע מינה קנייה
ח. ואמרי' עלה בגמ',
היא דהא אם נתארמלה או נתגרשה
ויוצאה. ביובל וזה הלוקח
לאיתויי מאי, לאיתויי עבד
רבו שני ולא הדרי זביני וכי אמר שמואל התם אינה מכורה ומעות חוזרין
מ
איבד מעותיו (ערכין כט:).
עברי שברח מחו"ל לארץ
דידה נינהו: לפירא. שהוא משעבד
בחדא הדרי זביני.
דאמרינן לי' זיל זבניה,
ורב בהן למלאכתו: דלא קנו ליה לגופיה.
מחדא מהנך תרתי שמעית
וכ"ש זה שהוא דר בארץ
דאי מיית או מגרש לה הדרי לה: לסוריא. ארם צובה וכחוצה לארץ היא למכירת עבדים כדתניא בפ"ק (לעיל ח.) המוכר עבדו לסוריא כמוכר
מיניה דמר שמואל שהמקח
שאין מוציאין. רשב"א. ואי
בטל והמעות חוזרין, או
כשיצא העבד עם רבו שני
לחוצה לארץ: יצא לחירות. ואע"פ שיצא מתחלה לדעת ואי הוה מחי העבד לא הוה רבו מצי כייף ליה כדתנן הכל מעלין לארץ ישראל
מהך דהמוכר שדהו בשנת
לחו"ל וכגון שדעת רבו
ואין הכל מוציאין בשני דייני גזירות (כתובות קי:): כאן שדעת רבו לחזור. כשיצא על מנת כן יצא וכיון דמכרו הוי כמוכר מארץ לחוצה לארץ:
היובל עצמה או מהך
היה לחזור, דכה"ג לא
והתניא. בניחותא: יוצא עבד אחר רבו לסוריא. משמע דין על העבד לצאת אחר רבו לסוריא. ופריך לא סגי דלא נפיק בתמיה והתנן אין
דהמוכר עבדו לישראל
איבד את זכותו, הא
בחוצה לארץ (שם). ובחדא
מדאמרי' בברייתא בגמ'
הכל מוציאין י) (לישנא אחרינא) גרסינן יצא עבד כו' עבד שיצא אחר רבו לסוריא ומכרו רבו שם ומקמי הך תרצתא הוה גרסינן הכי יוצא
לא הדרי זביני. אלא
כיצד מכרתיו לפלוני
עבד אחר רבו לסוריא מכרו רבו שם כו' ולא שבקיה לאסוקי לכולה מתניתא עד דפרכיה: אם דעת רבו לחזור. אם כשיצא על מנת לחזור יצא:
הלוקח מפסיד מעותיו, ולא
אנטוכי וכו' משמע דמיירי
ידענא בהי מינייהו המקח
כופין אותו. להוציאו לחירות: תרתי. בשני דברים הללו שמעתי שפסק דין: חדא הא. מכירת עבד לחוצה לארץ: ויוצאה. לבעלים מיד וזה
שלא יצא עדיין העבד
בטל. ואי קשיא פשיטא
מא"י. תוס' הרא"ש.
הפסיד מעותיו: אינה מכורה כל עיקר. מקל וחומר ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר. וקאמר רב ענן בשני
דמהך דהמוכר שדהו בשנת
ט. שלא ישתעבד בו אפי'
דברים הללו שמעתי ממנו מה תהא על המעות: בחדא אמר דהדרי זביני. וחוזרות המעות ללוקח: ובחדא לא הדרי. אלא איבד הלוקח
היובל קאמר שמואל
בא"י, דחיישינן. תוס'
דהמקח בטל והמעות
הרא"ש.
מעותיו: ולא ידענא הי מנייהו. וא"ת אי לשמואל במוכר שדהו לא הדרי זביני ואיבד מעותיו במאי פליג עליה דרב דהא לרב נמי לא
❖
חוזרין, דאי מעות אבודין
הדרה דקאמר מכורה ויוצאה ודאי פליגי דאילו לרב המכר מכר ואם קנו עמה נכסים שאין להן אחריות נקנין עמה במכירה זו בלא משיכה
מאי איכא בין רב לשמואל,
ולשמואל אינו מכר והמעות מתנה נינהו ואין נכסים שאין להן אחריות נקנין עמה במכירה זו בלא משיכה ויכולין לחזור בהן ומעות
איכא בינייהו אי שמיט
לוקח וקצצן אילנות שהיו
המטלטלין חוזרין ומעות הקרקע מתנה דאדם יודע שאין מכר שדה בשנת היובל וגמר ונתן מעות לשם מתנה: מדקתני בברייתא. לעיל
פסקי רי"ד
בה, לרב דאמר מכורה
ברישא דשמעתין: קנייה רבו שני. ואיבד מעותיו דאי הדר זביני ורבו ראשון קנייה למה ליה לשני לשחררו היה לנו לכוף את הראשון שאיסורו
היא, שדה הדרא בעינא
או לחוץ לארץ ת"ר המוכר
עליו אלמא לא הדרי זביני. וכיון דשמע רב ענן בחדא מנייהו אמר שמואל $דהדרי זביני ודאי גבי שדה אמר שמואל דהדרי ולא הפסיד הלוקח:
ואילנות דקץ קץ, לשמואל
עבדו לחוץ לארץ יצא
דאמר אינה מוכרה ומעות
לחירות וצריך גט שחרור
ורב
מתנה, הדרי אילנות,
מרבו שני ומפסיד לוקח
ואע"ג דלוקח לא שקל זוזי, אי נמי כגון שמכר עמה מטלטלין והחזיק לוקח בקרקעות ולא משך המטלטלין, דקיימא לן (קדושין
את דמיו. פי' אע"פ שאין הלוקח רשאי להוציאו מא"י בעל כרחו של עבד כדתנן הכל מעלין לא"י ואין הכל
כו.) נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה ואין צריך משיכה, לרב דאמר מכורה
מוציאין אחד נשים וא' עבדים ואפ"ה כיון שקנאו ע"ד להוציאו קנסי' ליה שיוציאנו לחירות שמא יתפתה וילך אחריו
ויוצאה, שדה הדרא ומטלטלין מיקנו, לשמואל דאמר אינה מכורה ומעות מתנה לא מיקנו מטלטלי, דחזקה דקרקע לא הויא
ואע"פ שחוזר הלוקח ואומר כשרואה שב"ד כופין אותו לשחררו אני אדור בא"י אין שומעין לו אלא אמרי' כיון
חזקה (ערכין כט:). קנייה רבו שני ולא הדרי זביני. והלוקח מפסיד וכיון דבההיא חזינן דלא הדרי זביני, ודאי כי אמר
שקנאו ע"ד להוליכו לחו"ל קנה עצמו ב"ח. ודוקא המוכר עבדו לחו"ל קנסו אבל המוציא עצמו לחו"ל לא קנסו
שמואל בהא אינה מכורה ומעות חוזרין (שם).
שהרי אם רוצה העבד למאן ולסרב בו שלא יוציאנו יכול. ולא עוד אלא אי (לא) מכרו שם אחר שיצא אבד העבד
זכותו כדאמרינן בגמ' מפני שהיה לו לסרב ולא סירב וצריך גט שחרור מרבו שני שהמוכר עבדו לכנענים צריך גט
שחרור מרבו ראשון דכנעני לא קני ליה אלא למעשה ידיו
וקנין האסור עדיין נשאר אצל רבו ראשון אבל כשמכרו ישראל לחו"ל קנה הלוקח שני הקניינים ונסתלק רבו ראשון מעליו סילוק גמור הילכך צריך גט שחרור מרבו שני: