השולח פרק
רביעי גיטין
מו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אי
אמר לה הכי מצי מקלקל לה. נראה דחששא זו אינה כי אם
משום נדר אני מוציאך. בההוא אסרו רבנן להחזיר ואי לא אמר
קמח א מיי' פ"י מהל'
א) [תוספתא פ"ג], ב) שם,
ג) כתובות עה., ד) [שם
גירושין הלכה יב
מותר להחזיר: קסבר. רב נחמן: טעמא. דמתני' משום קלקולא
לעז בעלמא ולא שיהיה ממש גט בטל ובניה ממזרים דהא לא
א
ע"ש], ה) [שם], ו) [שם
סמג עשין מח:
שלא יקלקלנה על בעלה לאחר שתנשא לאחר ויאמר אילו הייתי יודע
אמר ע"מ ב דאע"ג דבכמה דוכתי מהני גילוי דעת כמו שטר מברחת
צב:], ז) צ"ל דבמוציא
ב טוש"ע י"ד סי' רכח
משום. רש"ש, ח) צ"ל
❖
שהדברים בדאין או שהנדר יש לו הפרה אפילו היו נותנין לי מאה
דהאשה שנפלו (כתובות דף עט.) וזבין ולא איצטריכו ליה זוזי דפרק
סעיף כא:
משום. רש"ש,
❖
מנה לא הייתי מגרשיך וכן אמרתי
אלמנה ניזונת (שם דף צז.) הכא ליכא
בשעת גירושין שמפני כך אני מוציאך
למימר הכי ג מדבעי לר"מ תנאי כפול ד
משום נדר אני מוציאך קסבר טעמא מאי
פסקי רי"ד
וכשגרשתיך היה בדעתי להחזירך אם
לכך נראה דלא אתי אלא ללעז בעלמא
משום קלקולא אי אמר לה הכי מצי מקלקל
תורה אור השלם
שאמר לה משום ש"ר אני
ימצאו דברים בדאים ונמצא גט בטל
שיוציא עליה לעז ה כדי להחזירה אע"ג
לה ואי לא לא מצי מקלקל לה איכא דאמרי
1. וְלֹא הִכּוּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
מוציאך משום נדר אני
ובניה מן השני ממזרין לפיכך אומרים
דכבר נישאת לאחר שריא ליה דזנות
מוציאך קסבר טעמא מאי
כִּי נִשְׁבְּעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי
אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן צריך
דשוגג הוא ו לכך אמרו חכמים דלא
לו קודם גירושין הוי יודע שלא תחזירנה
משום קלקולא אם אמר לה
הָעֵדָה בַּיְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל
שיאמר לה הוי יודעת שמשום שם רע אני
הכי מצי מקלקל לה ואי לא
וַיִּøנוּ כָל הָעֵדָה עַל
עולמית ושוב אינו נאמן לומר כן שכיון
יחזיר דהשתא שוב לא יוציא לעז ורש"י
ז
❖
יהושע ט יח
לא פי' אמר לה בעת
הַנְּשִׂיאִים:
מוציאך ומשום נדר אני מוציאך קסבר טעמא
שידע שאסור לו להחזירה אפילו לא
פי' דאפילו יאמר אילו הייתי יודע כו'
הגירושין משום ש"ר אני
מאי כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות
תנשא לאחר ולא חש להמתין ולבדוק
אינו נאמן דכיון דיודע שאסור להחזירה
מוציאך כבר גילה דעתו
שאינו מגרשה אלא בעבור
מוסף תוספות
בעריות ובנדרים הלכך צריך למימר לה הכי
אחר הדברים גילה בדעתו שלא היתה
ולא חש להמתין ולבדוק אחר הדברים
הלעז שיצא עליה ואילולי
חביבה עליו: ואי לא לא מצי מקלקל
גילה בדעתו שלא היתה חביבה עליו
ח
תניא כלישנא קמא ותניא כלישנא בתרא
הלעז לא היה מגרשה ועצב
א. והא דתניא בברייתא
הוא בגירושי' וכל מה
גט בטל ובניה ממזרים לפי
לה. שהרי לא אמר שמוציאה משום
ולר"מ דבעי תנאי כפול כי לא כפליה
תניא כלישנא קמא א"ר מאיר מפני מה
א)
שעושה אינו עושה אלא
דבריו קאמר כלומר שהוא
שם רע וכיון דלא מצי לקלקלה
למילתיה אפילו לעז ליכא והא דקאמר
אמרו המוציא את אשתו משום שם רע לא
בעבור הלעז ואם יתברר לו
יוציא עליה לעז שהגט
משניסת לא אסרו לו להחזירה עד
ר"מ כל נדר שצריך חקירת חכם לא
היום ומחר שהיה שקר עתיד
בטל וכו'. רשב"א. ב. אם
יחזיר ומשום נדר לא יחזיר שמא תלך ותנשא
הוא להחזירה הלכך אע"פ
אמת יהא גט ואם לאו לא
שלא ניסת: וצריך שיאמר כו'. תקנו
יחזיר היינו בדכפליה למילתיה ט ולא
לאחר ונמצאו דברים בדאין ויאמר אילו הייתי
שנותן לה גט סתם בלי שום
יהא גט, אלא מילתא
חכמים למוציאה שיאמר לה כן ומיהו
כפליה לתנאיה דאי כפליה לתנאיה אין
י
תנאי שבעולם אנן שהדי שכל
בעלמא הוא דאמר משום
יודע שכן הוא אפי' אם היו נותנים לי מאה
בין אמר בין לא אמר לא יחזיר:
מועיל מה שלא יחזיר דלעולם איכא
לבו אינו אלא שאם ימצא
שם רע אני מוציאך. תוס'
קלקולא: שלא יהו בנות ישראל
הלעז שקר שלא יהא גט ואף
הרא"ש. ג. דחשיב כמו
מנה לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובניה
קסבר טעמא. דלא יחזיר משום קנס
ע"פ שלא פירש בתר דעתיה
תנאי מה שגילה בדעתו
פרוצות כו'. יא הני תרי לישני דרב יוסף
הוא שלא יהו בנות ישראל כו':
ממזרין לפיכך אומרים לו הוי יודע שהמוציא
אזלי' שאין הגט גומר אלא
שאינו מגרשה אלא משום
ונמצאו דברים בדאין. של שם רע
אליבא דת"ק פליגי דלישנא קמא סבר
כפי מחשבת לבו ואילו היה
שם רע. תוס' הרא"ש.
את אשתו משום שם רע לא יחזיר ומשום
מתנה עמה בפירוש הרי זה
ד. דהא אמרי' לקמן
וה"ה לענין נדר דהותר: אומרים לו.
כיון דקתני במתניתין נמי משום שם
נדר לא יחזיר תניא כלישנא בתרא אמר רבי
ב)
גיטיך ע"מ שהשם רע הוא
(ע"ב) מאן חכמים ר"מ
קודם גירושין וכיון דלא חש וגרשה
רע והתם אין שייך פריצות דמה לה
יב
אמת בודאי כי האשה לא
דאמר בעינן תנאי כפול,
אלעזר ברבי יוסי מפני מה אמרו המוציא את
תו לא מצי לקלקלה דגלי דעתיה דלא
לעשות אם מוציאין ש"ר עליה אלא
היתה נישאת עד שהיה
והכא במאי עסקינן בדלא
אשתו משום שם רע לא יחזיר ומשום נדר
מתברר אם היה אמת ככל
כפלי' לתנאי', ואי משום
חביבה עליו כולי האי: מ"ט דרבי
טעמא משום קלקולא הוא ולישנא
תנאי' דעלמא שהבעל מתנה
גילוי הדעת קא אתית לה
לא יחזיר שלא יהו בנות ישראל פרוצות
יהודה. דאמר נדר שהודר ברבים
בתרא סבר דבמוציא ז) ש"ר לא מצי
בגט ואין האשה נישאת עד
לא שייך ביה תנאי כפול.
בעריות ובנדרים לפיכך אומרים לו אמור
אין לו הפרה: ולא הכום. בגבעונים
מקלקל לה דכיון דמשום ש"ר מגרשה
שיתקיים התנאי שהתנה
רשב"א.
ה. לומר
א
בעלה עמה אלא מפני שנתנו
שבדעתו היה לתנאי גמור.
כתיב: נשבעו להם. והוה להו
לה הוי יודעת שמשום שם רע אני מוציאך
דעתו בכל ענין לגרשה אפי' יהא בטל יג
לה סתם בלי תנאי אנו
רשב"א. ו. כשסבורה
לאתשולי אשבועתייהו אי לאו משום
וכן בנדרים דמסתברא דחד טעמא הוי
ומשום נדר אני מוציאך: רבי יהודה אומר כל
חוששין שמא תלך האשה
שהיא מגורשת גמורה.
ותנשא בגט זה ואחר שיתברר
רשב"א. ז. שאינו מצוי
דהודר ברבים: ורבנן. דאמרי דיש
בתרוייהו והשתא אתי שפיר דמייתי
נדר שידעו בו רבים לא יחזיר ושלא ידעו בו
שהש"ר אינו שם רע נמצא
לקלקלה אלא כל זמן
לו הפרה: התם. לאו משום דאין לו
תניא כלישנא קמא מדר"מ את"ק דלא
רבים יחזיר: ג) אמר רבי יהושע בן לוי מ"ט
שהיה גט בטל ובניה ממזרים
שהוא חושב שתחזור לו.
הפרה הוא דאפילו הפרה לא צריך
מייתי אלא דשייך במוציא ח)ש"ר משום
ואע"פ שאין הבעל טוען
רשב"א. ח. דלפירושו
דר' יהודה דכתיב ולא הכום בני ישראל כי
1
שאינו כאן או שמת אחר
שרוצה לומר דגט בטל
דמי חיילה שבועה עלייהו כלל הלא
קלקולא והוא הדין לת"ק וא"ת ללישנא
שהולידה הבנים אנו טוענים
ממש וחשיב לי' תנאי גמור
נשבעו להם נשיאי העדה ורבנן התם מי חלה
בטעות היתה: משום קדושת השם.
בתרא דרב יוסף דטעמא משום
א)
כך וזה שכתוב ויאמר אילו
צריכין אנו לומר דגילוי
שבועה עילוייהו כלל כיון דאמרו להו מארץ
שלא יאמרו העובדי כוכבים עברו על
פריצותא מנא לן דפליגי רבנן עליה
הייתי יודע וכו' לאו דוקא
דעתו דהוי דברים שבלב
שיאמר הבעל אלא יכול לומר
מבטל התנאי, ולפי
רחוקה באנו ולא באו לא חיילה שבועה
שבועתן: ימים שנים רבים ג'. גבי זבה
דר' יהודה וסברי דנדר שהודר ברבים
כך וכיון שיכול לומר כך
פירושנו ניחא דליכא אלא
דרשינן הכי בשילהי נדה: עדה.
יש לו הפרה דקאמר ורבנן מי חיילא
עילוייהו כלל והאי דלא קטלינהו משום
אע"פ שלא אמר אנו אומרים
לעז בעלמא וכיון שיודע
עשרה דכתיב גבי מרגלים (במדבר יד)
כו' וי"ל דהך סוגיא אתיא כלישנא
כך דס"ל לרבנן אע"פ שהגט
שאינו יכול להחזירה לא
קדושת השם וכמה רבים רב נחמן אמר
ד)
ב
בסתם הוא נותנו לה ואינו
יוציא לעז. תוס' הרא"ש.
לעדה הרעה יצאו יהושע וכלב:
קמא דטעמייהו משום קלקול א"נ
ג' ר' יצחק אמר עשרה רב נחמן אמר ג'
מטיל בו שום תנאי. כיון
ט. וכגון דאמר לה הוי
אדם רוצה שתתבזה. כלומר אינו
הא דקאמר ורבנן היינו ר"מ ור"א
שגילה דעתו שמשום שם רע
יודעת שמשום שם רע אני
ימים ב' רבים ג' רבי יצחק אמר עשרה
מקפיד בכך הלכך צריך חקירת חכם
דאמרי לא אסרו צריך כו' דקסברי
הוא מוציאה אנן סהדי שאם
מוציאך, שאלו לא היה
דכתיב עדה: רבי מאיר אומר כל נדר שצריך
ימצא ש"ר שאינו ש"ר אין
הנדר ושם רע לא הייתי
מצי לקלקלה: מאי תנא. לעיל מיניה
טעמא משום קלקולא ואפילו בהודר
רצונו שיהא גט ואע"פ שלא
מוציאך, וטעמא משום
וכו': תניא רבי אלעזר אומר לא אסרו צריך
בנדרים שנדר הוא: דקתני מעשה.
ברבים קאמר דלא אסרו אלא מפני
פירש דבר זה בפיו כך הוא
דר"מ לית לי' מכלל לאו
אלא מפני שאינו צריך במאי קמיפלגי ר"מ
כאילו פירש והתנה בפיו
אתה שומע הן, וכל שלא
שאינו צריך דאי ברבים אסור משום
הלא אין אנו עסוקין אלא בנדרים שנדרה
ה)
דבתר מחשבת לבו אזלי' וכך
כפל דבריו לא שמעינן
היא: אבל נדר הוא. שיגרשנה: יחזיר.
סבר אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ור"א
פריצותא הו"ל למיסר לא ידעו בו
הוא שוה גילוי דעתו כתנאי
ממאי דקאמר לה משום
אם ירצה דליכא למיחש לקלקולא:
רבים אטו מפני דידעו בו רבים ולא
סבר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד:
גמור ואנו חוששין שמא
נדר הרי אני מוציאך
ו)
תנשא האשה בגט זה בעבור
שאילו לא היה הנדר נדר
מפני שאין צריך:
מאי
א"ר יוסי בר' יהודה מעשה בצידן וכו': מאי
שנתנו לה סתם ונמצא הלעז
כיון דאמרו מארץ רחוקה וכו'. וא"ת
לא הייתי מוציאך, ואפי'
תנא דקתני מעשה חסורי מיחסרא והכי קתני בד"א כשנדרה היא אבל נדר
שקר ונמצא הגט בטל הלכך
לעז ליכא. רשב"א.
בלא"ה מי חיילא שבועה והא
אומרים לו הוי יודע שאתה
י. כגון דאמר לה ע"מ
איהו יחזיר ואמר רבי יוסי ברבי יהודה מעשה נמי בצידן באחד שאמר לאשתו
מגרשה בעבור ש"ר ולעולם
שהנדר נדר ואם לא היה
הוי נשבע לבטל את המצוה דכתיב
היא אסורה לך ואפילו אם
הנדר נדר לא יהא גט.
קונם אם איני מגרשיך וגירשה והתירו לו חכמים שיחזירנה מפני תיקון העולם
(דברים כ) לא תחיה כל נשמה ואע"ג
ימצא הלעז שקר כדי לשבר
רשב"א. יא. ת[י]מה,
מאי
דאמרי' בירושלמי דשביעית פרק ששי
ולבטל מחשבתו שחושב
במאי פליגי הני תרי לישני,
בלבו שאם ימצא שקר
ע"כ תרוייהו איתנהו, דהא
(ה"א) אמר רבי שמואל בר נחמני שלש פרוזדוגמאות שלח יהושע לארץ ישראל עד שלא יכנסו לארץ מי שהוא רוצה לפנות יפנה להשלים ישלים
אחזירנה ואז ימלך ולא יתן
ר"מ ור' יהודה פליגי
לעשות מלחמה יעשה מלחמה גרגשי פינה והלך לאפריקא גבעונים השלימו שנא' (יהושע י) וכי השלימו יושבי גבעון את ישראל שלשים ואחד
לה הגט ואם יתנהו לה בודאי
במתני', מר אית לי' משום
מלכים עשו מלחמה ונפלו היינו קודם שעברו את הירדן כדקאמר עד שלא יכנסו לארץ אבל משנכנסו משמע שלא היו יכולין להשלים ולכך
כי גמר ומגרשה בכל לב ואין
קלקולא ומר אית לי'
בלבו עוד להחזירה אפי' אם
משום פריצותא, וא"כ מאי
הוצרכו להערים ולומר מארץ רחוקה באנו וי"ל דעל כרחך באין רוצים להשלים כתיב לא תחיה כל נשמה כדמוכחי קראי (דברים כ)
ימצא שקר שהרי כך הודענו
תניא כלישנא קמא
וקראת אליה לשלום וגו' ואם לא תשלים עמך וגו' רק מערי העמים וגו' לא תחיה כל נשמה וא"ת מ"ט דרבי יהודה הא ודאי שבועה
לו וע"ד כן נתנו לה ושוב אינו
וכלישנא בתרא, תרוייהו
בטעות הואי ועוד לר' יהודה איך הניחום בארץ הכתיב (שמות כג) לא ישבו בארצך וגו' והוה ליה נשבע לבטל את המצוה וע"כ משום
יכול לטעון עליה כלום
תננהי. ומפרש רבנו יצחק.
ודוקא כשא"ל משום ש"ר
שיט"ק. יב. דאם ימצאו
חילול השם הוא כדאמרי רבנן וי"ל דקסבר ר' יהודה דאי איתא דיש לו הפרה לא היה בדבר חילול השם יד וא"ת בלא חילול השם נמי
אני מגרשך אז אנו הולכים
הדברים בדאין. רשב"א.
אין יכולין להורגן כיון דבאין להתגייר כדאמרינן לעיל (דף מה.) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי יכול בעובד כוכבים שקיבל עליו
אחר מחשבת לבו מפני שהוא
יג. [ד]מ"מ גנאי הוא לו
גילה מחשבתו בפירוש אבל
שיצא עליה שם רע. תוס'
שלא לעבוד עבודת כוכבים כו' ואמרינן נמי בפרק אלו נאמרין (סוטה דף לה:) וכתבו להן מלמטה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות וגו'
טו
טז
יז
אם לא אמר שום דבר בעת
הרא"ש. אלא ודאי פריצותא
הא למדת שאם חוזרין בתשובה שמקבלין אותן וההוא קרא בז' אומות כתיב וי"ל דאי לאו חילול השם נהי שלא היו יכולין להרגן היו
הגירושין אע"פ שידענו
שי[י]כא בי', שהרי פשעה
יכולין לגרשן מעריהם ועוד דבאותה שעה לא באו להתגייר כי אם אחרי כן: רב נחמן בר יצחק אמר שלשה.
נראה דעל דעת
שהיתה ביניהם קטטה בעבור
במה שלא הרחיקה מן
הלעז שיצא עליה כיון שנתן
הכיעור.
שיט"ק.
רבים לא בעי אלא שנים דבפרק שבועת הדיינין (שבועות דף לט.) כשאמר להם משה לישראל הוו יודעים שלא על דעתכם אני
לה גיטה בסתם ולא אמר לה
יד. וטעמא דמהתם
משביע דבר בודאי דגמר ויהיב בכל
משמע שהגבעונים נתיראו
לב ולא אמרי' שמא מחשבתו לא היתה אלא ע"ד שהלעז הוא אמת שכיון שלא גילה מחשבתו בעת הגירושין לכולי האי לא
שמא למחר כשיודע להן שרמו אותן והרגום ולפכך שאלום אי זו שבועה יש שאין לה התר ואמר להם שבועה שידעו בו רבים
ולפיכך אם יהרגום עתה אע"פ שלא חלה השבועה יש חילול בדבר שהם חשבו שאין לה היתר לעולם בשום ענין כמו שאמר חיישינן. ואי קשה היכי אמרינן דמשום גלויי דעתא בלא תנאי מפורש מצי לבטולי גיטא והא קי"ל (לד:) כאביי דאמר גילוי
להם ואינן יודעים דמשום שהטעום לא חלה השבועה. רשב"א. טו. הכתוב מדבר. תוס' הרא"ש. ת"ל פן יחטיאו אותך לי. רשב"א. דעתא בגיטא לאו מילתא היא ה"מ בדאיתי הכי מעיקרא ובתר הכי בעי לבטולי ע"י גילוי דעתא כדאמרי' לעיל (לד.) גבי גידול
בר ליואי דשדר לה גיטא לדביתהו ובתר הכי אמר לשליח ברוך הטוב והמטיב וכל מה דשקלי' וטרי' התם הכי הוא דמעיקרא
טז. ששה שבטים עלו להר גריזים, ר"ש אומר אף ע"ג סיד כתבוה. רשב"א. יז. ככל תועבותם. חי' הר"ן.
יהיב גיטא בדעת ברורה ובתר הכי מגלה בדעתיה דבעי לבטולי התם אמרינן דגלויי דעתא בגיטא לאו מילתא היא ולא בטיל
אבל הכא דמעיקרא מכי יהביה ניהליה גלי אדעתיה דע"מ כן יהביה ניהליה משום ש"ר או משום נדר אפילו אביי מודה דמילתא הוי ומצי למיטען היום ומחר דהכי הות דעתא ולבטולי גיטא ובהא פליגי רבנן ור' יהודה דבעי' למימר לקמן דלא חייש לקלקולא
דרבנן דחיישי לקלקולא משום דסברי אע"פ שהגט נתן בסתם בתר גילוי דעתו אזלי' אך שוה מחשבת לבו כתנאי גמור שמתנה בפיו ור' יהודה לא חייש לקלקולא דקסבר כיון שהגט ניתן לה בסתם ולא פירש לה שאם ימצא הלעז שקר שלא יהא גט הרי
הוא גט גמור ואע"פ שהיה הלעז שקר ואינו יכול לומר שלא גמרתי בלבי ליתן אלא ע"ד שהיה הלעז אמת שדברים שבלב אין דברים והיה לו לפרש בפיו וכיון שלא פירש בפיו לצמיתות נתנו לה בלי שום תנאי ומחשבת לבו לא חשיבא תנאי. א"ד אמר רב
יוסף אמר רב נחמן וצריך שיאמר לה משום נדר אני מוציאך משום ש"ר אני מוציאך קסבר טעמא מאי לא יחזיר משום קנסא שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים והילכך צ"ל לה כי האי לישנא כדי שתתסרנה כל הנשים תניא כלישנא קמא תניא
כלישנא בתרא תניא כלישנא קמא א"ר מאיר מפני מה אמרו המוציא את אשתו משום ש"ר לא יחזיר משום נדר לא יחזיר שמא תלך ותנשא לאחר ונמצאו דברים בדאים ויאמר אילו הייתי יודע שכך אפילו היו נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשה. תניא
כלישנא בתרא א"ר אלעזר בר יוסי מפני מה אמרו המוציא אשתו משום ש"ר לא יחזיר משום נדר לא יחזיר שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים לפיכך אומר לה הוי יודעת שמשום ש"ר אני מוציאך ר' יהודה אומר כל נדר שידעו בו רבים לא
יחזיר פי' ר' יהודה לא חייש לקלקולא כדאמרן וקסבר טעמא משום קנסא הוא הלכך אם נדרה ברבים שהוא נדר חמור שאין לו הפרה קנסי' לה אבל אם לא ידעו בו רבים שיש לו הפרה לא קנסי' לה אמר ריב"ל מ"ט דר' יהודה דאמר נדר שהודר ברבים
אין לו הפרה דכתיב (בגבעונים כתיב) ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה וגו' והוה להו לאתשולי אשבועתייהו אי לא משום שנדרו ברבים ורבנן התם מי חיילא שבועה עלייהו כלל ולאו משום דאין לו הפרה הוא דאפילו הפרה לא צריך דלא
חיילא שבועה עלייהו כלל דהלא בטעות היתה (הכא) כיון דאמרו מארץ רחוקה באנו ולא באו מארץ רחוקה לא חלה שבועה עלייהו כלל והאי דלא קטלינהו משום קידוש השם שלא יאמרו הגוים עברו על שבועתם: וכמה רבים רב נחמן אמר ג' ר' יצחק
אומר י' רב נחמן אמר ג' ימים שנים רבים ג' ר' יצחק אמר עשרה דכתיב עדה. ר' מאיר אומר כל נדר שצריך חקירת חכם לא יחזיר ושאינו צריך חקירת חכם יחזיר. פי' ר' מאיר סבר טעמא משום קלקולא הוא הלכך נדר שאין הבעל יכול להפר וצריך
א) נראה דצ"ל וזה דתני בברייתא ויאמר כו'.