נ:
הניזקין פרק
חמישי גיטין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
יתומין
שאמרו כו' בין לשבועה בין לזיבורית. וא"ת לשבועה
ב) במקום שיש בני חורין. דאתו לקוחות לאינצויי
ולמימר מיניה גבי
יז א מיי' פי"ד מהל' מלוה
א) ב"ב קלח., ב) [שייך לעיל
במשנה מח:], ג) [ב"מ טו.],
ולוה הלכה א סמג עשין
שהרי יש לך מקום: במתנה היאך. אם שיעבוד של משועבדים הללו
היכי משכחת לה בקטנים לרב אסי דאמר בפרק שום
ד) [קדושין יג:], ה) [ובנותיו
סד טוש"ע ח"מ סימן קח
היתומים (ערכין דף כב.) אין נזקקין לנכסי יתומים א אלא אם כן רבית
אינו מחמת מכר אלא שנתנם במתנה לאחר שלוה מזה ושייר זיבורית
רש"ש], ו) [בסנהדרין סג:
סעיף ג וסעיף יז וטוש"ע
לפניו היאך מיגבי מזיבורית
בני חורין או מבינונית משועבדים:
אוכלת בהם ובשלמא זיבורית משכחת לה כשהודה ומת לרב הונא דאמר
ב
תוס' ד"ה אסור ובכורות ב:
אה"ע סימן צו סעיף טז:
תוד"ה שמא], ז) [בתוס'
יח ב מיי' פי"ט שם הלכה א
אין אומרים כל הקודם בשטר. צואה
דמשום צררי אבל שבועה ליכא ולר"ת
שם], ח) [כתובות פ"ט ה"ח]
,
סמג עשין צד טוש"ע
ט) [בערכין שם], י) [צ"ל
זכה ליקדם שלא יטלו אחרונים אלא
דמפרשו) דדוקא שותפות ג אמרו חכמים
יתומין שאמרו גדולים וא"צ לומר קטנים בין
א
ח"מ סי' קח סעיף יח וסימן
מה ששייר הראשון שאם יחסר שלא
(סנהדרין דף סג:) דאסור לעשות עם
אחריו. רש"ל וכ"ה בתוס'
תיט סעיף ג:
לשבועה בין ב לזיבורית: אין נפרעין מנכסים
הרא"ש], יא) [ב"ב קכד.],
יט ג מיי' פ"י מהל' זכייה
ימצאו שם כל כך לא יהיה נפסד
העובד כוכבים שמא יתחייב לו שבועה
משועבדים במקום שיש בני חורין: בעי
יב) [שייך לעיל במשנה מח:],
ומתנה הל' יג [יד] סמג
הראשון הא לא אמרינן דכיון דלא
אבל אם כבר נתחייב מותר לקבל
יג) [וע"ע תוס' כתובות נא:
עשין פב טוש"ע ח"מ סימן
רב אחדבוי בר אמי $ במתנה היאך תקנתא
אמר אחריו לפלוני לאו דוקא אקדמיה
הימנו כדי להציל מידו וקרא דמייתי
ד"ה חמשה וכו' ביתר ביאור],
קיא סעי' ח וסי' רנג סעי' ט:
הוא דעבוד רבנן משום פסידא דלקוחות אבל
כ ד מיי' פי"ט מהל' מלוה
יד) [לפנינו שם ליתא וכן מוכח
אלא שאי אפשר להוציא שני דברים
לא ישמע על פיך (שמות כג) אסמכתא
ולוה הלכה ב סמג עשין
מתוס' שם ד"ה תדע שכך
מתנה דליכא פסידא דלקוחות לא או דלמא
כאחד: יצא עליו שטר חוב. על המת
בעלמא דקרא בישראל איירי ד אתי
עד טוש"ע ח"מ סי' קיא
כותב וכו' הו"ל למכתב נמי
❖
מתנה נמי אי לאו דאית ליה הנאה מיניה
סעי' ח:
ופיריהן וכו' ע"ש וקצ"ע],
לאחר שגבו אלו: גובה מכולם.
שפיר דאיכא לאוקמי בשטר שיש בו
כא ה מיי' פכ"א מהל'
לא יהיב ליה מתנה והלכך כי פסידא
רבית ובעובד כוכבים שקיבל עליו
כלומר כולן נפסדים בדבר איש איש
❖
מלוה ולוה הל' א:
לדון בדיני ישראל ה אבל לפי מה שפי'
לפי חלקו בעל ארבע מאות נפסד
דלקוחות דמי א"ל מר קשישא בריה דרב
מוסף רש"י
רבינו שמואל ז) דאסור לקבל הימנו
יותר מכולן שהדין לחזור ולחלק לאחר
חסדא לרב אשי ת"ש שכיב מרע שאמר
א) ג
שכיב מרע שאמר כו'.
גליון הש"ס
שבועה מק"ו דשותפות קשה וי"ל
שיפרעו לזה מחלקו של אחד מהם
ו
תנו מאתים זוז לפלוני וג' מאות לפלוני וד'
להכי נקט שכיב מרע,
דמיירי בגר תושב שקיבל עליו שלא
שאם יצא עליהם חוב של מנה חולקין
גמ' במתנה היאך. עי' ב"ב
דבדידיה איכא לאיפלוגי
מאות לפלוני אין אומרים כל הקודם בשטר
❖
קעה ע"א תד"ה הא דמקוים:
בין היכי דאמר אחריו
לעבוד עבודת כוכבים ז אי נמי כדמוקי
אותו לתשעה חלקים וישלם זה ב'
לפלוני להיכא דלא אמר,
זכה לפיכך יצא עליו שט"ח גובה מכולן אבל
חלקים וזה שלשה וזה ד': גובה מן
לה בירושלמי בהכותבח) תיפתר כשערב
משום דראוי לחלק כל
אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו לפלוני
האחרון. שאפילו יצא שט"ח קודם
לו מן העובד כוכבים וקיבל העובד
נכסיו בדבור פיו, לזה
פסקי רי"ד
כך ולזה כך, אבל בריא
ואחריו לפלוני אומרים כל הקודם בשטר זכה
כוכבים להפרע מן החייב תחילה דאי
שגבו הן וגבה בעל חוב את חובו
רגיל ליתן לכל אחד בפני
יתומין שאמרו גדולים ואין
לאו הכי העובד כוכבים בתר ערבא
הוה הראשון לצואה קודם לגבות את
לפיכך יצא עליו שט"ח גובה מן האחרון אין
עצמו והדבר ידוע למי
צ"ל קטנים בין לשבועה בין
אזיל ואסור כדאמרינן באיזהו נשך
הנמצא עד שיגבה כל חובו ואחריו
מקנה תחלה ולמי לבסוף
לזיבורית. ואי ק' והא אמרינן
לו גובה משלפניו אין לו גובה משלפני פניו
(רשב"ם ב"ב קלח.). תנו
בערכין בפרק שום היתומים
(ב"מ דף עא:) אי נמי כר' יוחנן דאמרט)
יטול שני והשלישי יפסיד והשתא נמי
ואע"ג דקמא בינונית ובתרא זיבורית מזיבורית
מאתים זוז כו'. וכגון
(כב:) הלכה כרב הונא בריה
נזקקין לכתובה : תנו מאתים זוז
לא שנא: אין לו. אין בשל אחרון
ח
ט
דלא שייר אחריהן כלום,
דרב יהושע דאמר חיישינן
גבי מבינונית לא גבי ש"מ דבמתנה נמי עבוד
כו'. דוקא בכי האי גוונא שאינו נותן
כדי חיוב השטר: מזיבורית גבי.
דאי שייר מידי שלא חלק
דלמא צררי אתפשה והילכך
רבנן תקנתא הכא במאי עסקינן בבעל חוב
להם, אע"ג דמית לא
אין נזקקין לנכסי יתומים
להם בשוה אבל אם היה נותן להם
מבתרא כדאמרן דקמא קדים ואמר
קנו אא"כ הקנה להם
ואפילו בשבועה עד דגדלי
והא תנו קאמר תנו בחובי וליחזי שטרא
בשוה אפילו בלא י) אחריות נמי כל
ליה כשנשתעבדו לי תחילה קודם
בקנין סודר כדפסקינן במי
והכא אמרינן דבשבועה
דמאן קדים דליכא שטרא והא כל הקודם
שמת (קנא:) מתנת שכיב
שאמר ואחריו לפלוני היו שלי
הקודם בשטר זכה מדלא אמר תנו שש
מיהת נפרעין וא"ת כגון
י
מרע במקצת בעי קנין
שחייב מודה אי הכי שבועה
בשטר קאמר בשטר פקדתא ואב"א אפילו
מאות לפלוני ופלוני ופלוני ש"מ
משועבדים והשאר בני חורין והוטל
ואע"ג דמית . לפיכך
מאי עבידתיה י"ל מאי
(שם)
גובה
מכולם.
דלהקדימם נתכוון:
דינך עליהן הלכך בתרא שקל דינך
מתנה נמי ולא קשיא מאי גובה מן האחרון
יצא עליו שט"ח. קודם
דאמרינן הכא דנפרעין
שקבלו המעות, אי נמי
בשבועה מן היתומים
אלמא במתנה נמי אמרינן אין נפרעין
נראה דכל אחד יתן לפי חלקו כדאשכחןיא)
אין נפסד אלא אחרון ואב"א דשוו כולהו
כגון דהני מאתים זוז ושלש
מיתוקמא בכתובת אשה
גבי בכור דנותן פי שנים ורבינו
מנכסים משועבדים במקום שיש
מאות זוז הן שדות ששוות
להדדי: אין מוציאין לאכילת פירות: מאי
דנזקקין מנכסי יתומים משום
ב"ח: בבעל חוב. אותן שאמר עליהם
חננאל דימה למתניתין דפ' מי שהיה
כך וכך דמים, הלכך אפילו
חינא אבל לשאר חוב אין
טעמא אמר עולא אמר ריש לקיש לפי שאין
לאחר שגבו גובה בעל חוב
נזקקין ואפילו בשבועה עד
תנו להם כך וכך מלוים היו: וליחזי
נשוי (כתובות דף צג.) ונראה שיש לחלק יא:
מהן, דמקבל מתנת שכיב
דגדלי: ירושלמי (כתובות
כתובין אמר ליה רבי אבא לעולא והא מזון
אע"ג
דקמא בינונית. קשה קצת
שטרא. דהלואה דמאן קדים אמאי
מרע כירושה שויוה רבנן
פ"ט ה"ז) אין נפרעין מנכסי
האשה והבנות דכמאן דכתיבי דמו וקתני
דמאי קא סלקא דעתין
אזלינן בתר דקדים ומאוחר דצואה אי
ומקרקעי דיתמי משתעבדי
יתומים אלא בשטר שהרבית
לבעל חוב (שם). גובה
אוכלת בו וי"א אף לכתובת
אין מוציאין א"ל התם מעיקרא הכי אתקון
דמקשה דלא מפרש דאין נפסד אלא
נמי ברישא כי לא אמר ואחריו אמאי
מכולן. שהרי לכולם
אשה מפני מזונות וי"א אף
גובה מכולם: דליכא שטרא. דהלואה
אחרון והא רישא דקתני גובה מכולם
כתובין הן אצל בני חורין ואין כתובין הן אצל
נתכוין ליתן ביחד, אלא
לגזילה ולניזקין א"ר יוסי אף
דמלוה על פה הואי: פקדתא.
על כרחך צריך לפרש דנפסדים כולם
שאין אדם יכול להוציא
אנן תנן תרויהון לגזילה מן
משועבדין וכן אמר רבי אסי אמר ר' יוחנן לפי
שני דברים כאחד, וכגון
הדא דתניא בהגוזל ומאכיל
צוואה: ואי בעית אימא. לעולם אי
דהתם פשיטא דשקיל בינונית יב:
שאין כתובין אמר ליה רבי זירא לרבי אסי
שלא שתק בינתים דהיינו
(ב"ק קיא:) אם היה דבר שיש
שמע
מינה במתנה נמי עבוד
קמא בינונית ובתרא זיבורית מקמא
נמלך, הלכך גובה מכולן,
בו אחריות חייבים להחזיר
והא מזון האשה והבנות דכמאן דכתיבי דמו
רבנן תקנתא. דאע"ג דיש
מן המעט ימעיט ומן הרב
גבי דשקיל דיניה ולא אמר במתנה
ולניזקין מהדא אין נפרעים
וקתני אין מוציאין א"ל מעיקרא הכי אתקון
ירבה, כגון אם בא בעל
מנכסי יתומים אלא מן
לחלק בין מתנת שכיב מרע לשאר
אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום
חוב לטרוף תשע דינרין,
הזיבורית כך היא מתני' אין
כתובין הן אצל בני חורין ואין כתובין הן אצל
מתנות דלא מסיק אדעתיה דמית
שיש בני חורין ומאי גובה מן האחרון
גובה מן המאתים ב' דינר
נפרעין מנכסי יתומים לניזקין
משועבדין ר' חנינא אמר לפי שאין קצובין
ומן השלש מאות שלש דינר
אלא מן הזיבורית והתניא
ויהיב כל נכסיו כדאמרינן לעיל דלא
אינו נפסד אלא אחרון דכי נמי גבי
ה
ומן הד' מאות ארבע דינר
עמד הבן תחת האב הניזקין
איבעיא להו לרבי חנינא קצובין וכתובין בעי
מסיק אדעתיה מלוה דמית לוה ואין
מקמא חוזר על האחרון וגובה ממנו
והא דנקט האי סידרא,
שמין להן בעידית וכו' א"ר
כאן נעילת דלת לא מסתבר ליה לחלק
דאמר ליה לית לך למשקל מקמאי:
או
רבותא הוא דנקט ומשום
יוסי לא קשיא כאן ביתום
סיפא, דהיכא דאמר אחריו
גדול כאן ביתום קטן ובהא
ואי בעית אימא. דוקא גובה מן
אי נמי הכא במתנה במקצת דהויא
יג
יד
טו
ואחריו דאחרון אחרון
כמתנת בריא טז: הכא במאי עסקינן בבעל חוב. ומהכא משמע דבע"ח
פליג עם תלמודא דידן
האחרון קאמר ואפילו הכי לא תפשוט מינה דאין נפרעין כו' והכא
נפסד ואע"פ שאוהבו
דאמרינן יתומים שאמרו
מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה דקתני יצא עליו שטר חוב כו'
במאי עסקינן דשוו כולהו קרקעות או כולן בינונית או כולן זיבורית
השכיב מרע יותר ליתן לו
גדולים ואין צ"ל קטנים בין
וכן הלכה במקרקעי : והא כל הקודם בשטר קאמר. אי
לשבועה בין לזבורית: מתני'
מתנה מרובה (שם). אין
או כולן עידית: לפי שאין כתובין. הפירות הללו כשנכתב שטר
יז
לו. כדי החוב, גובה.
אין נפרעין מנכסי משועבדי'
במתנה איירי ניחא דפשיטא דאיירי בשטר פקדתא דליכא לספוקי
מכירת הקרקע הגזולה עדיין לא היו ולא כתב בשטר אלא פלוני
המותר, משלפניו (שם).
מקום שיש נכסים ב"ח
אין
בשטרא אחרינא יח: יב) מוציאין לאכילת פירות. בפרק נערה
מכר קרקע פלונית לפלוני באחריות הלכך דמי הקרקע הוו כמלוה
לפי אין קצובין. ואין
ואפילו הן זיבורית אין
הלוקח יודע בכמה להזהר
מוציאין לאכילת פירות
(כתובות דף נא:) תניא חמשה גובין מן המשוחררין ותנא ושייר הכא
בשטר להחזיר אחריותו עליו אבל דמי הפירות הוי כמלוה על פה
❖
(כתובות נה.).
ולשבח קרקעות ולמזון
והתם ואע"ג דהתם תני חמשה : לפי שאין כתובין. פי' בקונטרס
ולא טרפי ממשעבדי ואף על גב דכתב ליה אנא איקום ואשפי זבינא
יטיג)
האשה והבנות מנכסים
אע"ג דבפ"ק דבבא מציעא (דף טו.) אמרינן שכן כותב ללוקח אנא
אלין אינון ועמליהון ושבחיהון ופירי דידהון אהני לאחיוביה באחריות'
משועבדים מפני תיקון
ג)
העולם המוצא מציאה לא
איקום ואשפי זבינא אלין אינון ועמליהון ושבחיהון יד) ופירי דידהו
וליגבי מבני חרי אבל ממשעבדי לא דטעמא דמלוה בשטר טרפא
מוסף תוספות
ישבע מפני תיקון העולם בעי
מ"מ כיון דבשעת כתיבה לא הוי עדיין שום שבח אין קול לאותה כתיבה
ממשעבדי משום דאית ליה קלאד) ולהך כתיבה לית לה קלא דבשלמא
רב אחדבוי בר אמי במתנה
א. קטנים. תוס' הרא"ש.
לפי זה הא דפריך והא מזון האשה והבנות כמאן דכתיבי דמי לאו
על הקרקע נפיק קלא פלוני מכר לפלוני וקיבל עליו אחריות אבל
היאך תקנתא הוא דעביד רבנן
ואפי' בשבועה עד דגדלי.
משום פסידא דלקוחות אבל
תוס' רי"ד. ב. כי המלוה
על הפירות שאינן עדיין בשעת מכירה אין קול יוצא: כמאן דכתיבי
מבנות פריך אלא מאשה שהיא בעולם כ אי נמי דבנות נמי מי לא
מתנה דליכא פסידא לא או
בריבית אין מוסרין לו
דמי. דתנאי בית דין הוא ומשניסת לו קול יוצא שהוא משועבד לה
עסקינן דהוו בעולם כגון דגירשה ואהדרה:
כא
דלמא מתנה נמי אי לאו דאית
שבועה. ר"ן על הרי"ף.
כתובין הן אצל בני חורין. וא"ת אמאי לא משני אימור צררי
ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב
ג. לשון הרשב"א: דדוקא
דתנן לא כתב לה בנן נוקבין דיהוו ליכי מינאי כו' ואת תהא יתבא
כב
ליה מתנה והילכך כלקוחות
לכתחילה אמרו חכמים אסור
אתפסה כדאמרינן לקמן ויש לומר דהשתא לית ליה האי
בביתי כו' חייב שהוא תנאי ב"ד בכתובות בפרק נערה (דף נב:):
דמיא ופשיט מר קשישא לרב
לעשות שותפות עם העכו"ם.
מעיקרא להכי איתקן. תנאי ב"ד כך היה שיהו כתובים אצל בני חורין
שינויא אי נמי לקמן דמוקי לה בקנו מידו איכא למיחש לצררי והכא
אשי דמתנה נמי עביד רבנן
ד. ולפני עור ליכא דבני נח
לא מיירי בקנו מידו וליכא למיחש לצררי : רבי חנינא קצובין וכתובין
תקנתא בה כלקוחות ובפ' מי
לא הוזרו על כך. תוס' סנהדרין
ולא יהו חשובים ככתובים אצל משועבדים לפי שאין לך אדם רוצה
כג
שהיה נשוי (כתובות צה:)
סג: ד"ה אסור. ה. לענין
בעי. אריש לקיש לא מיבעיא ליה אי קצובין וכתובין בעי או לאו :
ליקח שדה מחבירו אם מזון אשתו ובניו חוזרים עליו עולמית:
ה)
כד
כה
כו
איפסיקא הלכתא אישתדוף
השבועה. תוס' הרא"ש.
קצובין ו. ואין לומר דנקט שבועה
או
בני חורי טריף ממשעבדי:
מתני' אין מוציאין לאכילת פירות. פי' אכילת פירות תמצא אצל נגזל דאתי ושקיל לה לארעא ומשלם ליה כל פירי דשמט ואכיל
משום גדולים, מדפריך תלמודא ודלמא ה"מ לענין שבועה אלמא דבקטנים נמי שייך שבועה. תוס' הרא"ש. ז. שנשבע בשם. תוס'
כתובות צד. ד"ה שנמצאת. ולא קבל עליו שלא ליטול רבית. רשב"א. ח. לנכסי יתומים. רשב"א. ט. משום מזוני או משום חינא. רשב"א.
מינה דהדרא ארעא והדרי פירי אבל ב"ח נהי דגובה שבח המגיע לכתפים (ב"מ טו:) מפני שהוא מחובר לקרקע אבל פירי דשמיט
י. [ד]פשיטא ד'אחריו' קאמר. שיט"ק. יא. ואינה ראיה גמורה דדלמא שאני ירושה לפי שאין להן בנכסים כלום אלא מה ששייר
לוקח מההוא שדה לית ליה ושבח נמצא בין בנגזל בין בבעל חוב אלא זה יש ביניהן שב"ח טורף את השבח ואינו נותן הוצאתו
בע"ח של אביהם וכן דחו בתוס'. רשב"א. הרשב"א מביא חילוק בין בכור לכאן ויש לעי' האם זה כוונת התוס' [ועי' מהר"ם שי"ף שפי' בענין
של לוקח שהוא אומר לו אילולי אתה שקנית שעבודי היה (לו) הלוה מוציא (ליה) הוצאות ומשביחה והייתי טורפה ממנו ולא
אחר]. יב. וי"ל דהתם ודאי שייך לומר לשון גובה דמאיזה מהם שירצה גובה, אבל הכא שאינו יכול לגבות אלא מן האחרון לא
הייתי נותן לו מהוצאתו כלום וכל דיני שהיה על הלוה יש לי עליך שקנית שעבודי אבל הנגזל טורף השבח ומחזיר לו הוצאתו
משמע לי' לפרושי אין נפסד אלא אחרון. תוס' הרא"ש ועי' עוד תירוץ ברבינו קרשקש. יג. דלעולם מתנת שכ"מ כירושה היא. ר"ן.
אם השבח מרובה על ההוצאה שאף אם מצאה ביד הגזלן היה דינו כך שאין לו לטרוף אלא את שלו ולא היתר ולמה ירויח הוצאתו
של זה לא יהא אלא היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות שיש לו הוצאתו אבל בע"ח בחובו הוא טורף הכל ואינו מחזיר
יד. שכ"מ. ר"ן. טו. ובקנין, עסקינן. ר"ן. טז. ומה ששייר אינו מספיק לחובו, א"נ וכו' דאשתדוף בני חרי גבי ממשעבדי. רבנו
קרשקש. יז. ושמעינן מהא, דאפי' למ"ד מה שגבה לא גבה, לענין בינונית וזיבורית מה שגבה גבה. רשב"א. יח. אלא אי אמרת
כלום. ואם מכר ראובן לשמעון שדה ובא הנגזל וטרפה ממנו עם הפירות שאכל ממנה או שבא בע"ח דראובן וטרפה ממנו עם
בבע"ח, סתמא דמלתא כל הקודם בשטר חובו קאמר, ואהדר לי', לדידיה נמי שטר פקדתא היא. רשב"א. יט. והא דפריך בפ"ק
השבח שהשביחה וחוזר שמעון על ראובן מפני שמכרה לו באחריות הקרן של שדה גובה מנכסים משועבדים אם אין לו בני
חורין והפירות והשבח שהפסיד אינו גובה אלא מבני חרי וכן מזון האשה דכתב לה ואת תהא יתבת בביתי וכו' וכן מזון הבנות
דקידושין (טז:) גבי ד' מעניקין להם ג' באיש וג' באשה כו' תנא תני ארבעה ואת אמרת תנא ושייר, היינו משום דקתני 'ואי אתה
יכול לומר ארבעה באחד מהם'. תוס' כתובות נא: ד"ה חמשה. כ. אבל מבנות לק"מ דאע"ג דכתיבי כיון דלא היו בעולם בשעת
דכתב לה בנן נוקבין דיהוין ליכי מינאי וכו' אינן ניזונות אלא מנכסים בנ"ח מפני תיקון העולם פי' מפני תקון הלקוחות ואמרינן
כתיבה, לא מהניא כתיבה. תוס' הרא"ש. כא. בשעת כתיבה. תוס' הרא"ש. כב. [ד]כיון דבתנאי ב"ד קא אכלה. רשב"א. כג. וטעמא
מ"ט אמר עולא אר"ל לפי שאין כתובין פי' מוקי למתני' כגון א) דכתב ליה אחריות על השבח ועל הפירות אלא כתב לו אני מוכר
לך שדה זו באחריות ולא כתב לו אנא אקום ואשפי זבינייא אילין ועמליהון ושבחיהון ופירי דידהון וקסבר עולא כיון שמכר לו
דהכא לא מצי למימר לקמן כיון דמיירי בקנו מידו. תוס' הרא"ש. כד. דאיכא למימר דאתא לאוסופי אטעמא דר' יוחנן, אבל. תוס'
הרא"ש. כה. שלא הזכיר כ"א 'כתובים'. תוס' הרא"ש. כו.
[ד]פשיטא לי' דלא בעי קצובים. תוס' הרא"ש.
השדה באחריות דין הוא שישלם לו הפירות והשבח אבל מיהו ב) מבני חרי ולא ממשעבדי דכיון שלא כתב לו אחריות השבח
א) צ"ל כגון דלא כתב ליה וכו' ודלא כפרש"י. ב) צ"ל לא גבי אלא מבני חרי וכו'.