נה:
האיש מקדש פרק
שני קידושין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
תהי
בה ר' יוחנן. בהא דרבי אושעיא: וכי
אומרים לו לאדם
מתנותיהם ומתנות של שלמים דשלמים טעונין שתי מתנות ע) ובכור
קס א ב ג ד ה ו ז ח ט מיי'
א) תוספתא דחלה פ"ק
פ"ו מהל' פסולי
ה"ח מנחות מח. שבת ד.
כו'. דכל בהמות מזבח אסור לחללה תמימה שנאמר אם בבהמה
ומעשר מתנה אחת ולא יכול להקריבה אלא צריך להמתין עד
פ) צ)
ו)
המוקדשין הלי"ח:
וצ"ע כי בעירובין לב: אמר
שיתמומם ולא רצה לתרץ שימתין לה עד שיתמומם ואז יאמר אם
הטמאה ופדה בערכך ואמר מר (מנחות דף קא.) בבעלי מומין שנפדו
קסא י מיי' פ"ז מהל'
ניחא ליה לחבר דליעבד
❖
שלמים תהא מחולל על מעות הללו דנהי דקדשים קלים אינם מחוללים
הכתוב מדבר יכול יופדו על
מום עובר כו' וזה שבא לימלך ולחוב
מעשר שני הלט"ז:
איסורא זוטא ולא ליעבד
עם הארץ איסורא רבה,
היינו כל זמן שהם תמימים משום
בדמיה נאמר לו עמוד וחטא לחללה
ב) [אמר מר ליתא בכת"י
דמשמע ליה לרבי אושעיא הא דקתני
מזיד בשביל שתזכה לתקן הקרבתה
תהי בה ר' יוחנן וכי אומרים לו לאדם
א)
ודפו"ר, ול"ה ברש"ל. וכן
מוסף רש"י
של בהמה זו: אלא אמר רבי יוחנן.
זכרים עולות ונקבות זבחי שלמים הוי
בהמשך], ג) [בכת"י: והאי
עמוד וחטא בשביל שתזכה אלא א"ר יוחנן
אישתכח], ד) [ע' תוס'
תהי בה. לשון מריח
מיד שמצא הבהמה מצי למיעבד הכי
הא דקתני זכרים עולות לא היא ולא
ממתין לה עד שתומם ומייתי שתי בהמות
כמו בת תיהא דמס' ע"ז
זבחים עה: ד"ה איכא בן
א
דמיה קריבין בעודה תמימה אלא
(סו:) כלומר מעיין ומחשב בלא המתנה עד שיתמומם:
שנה], ה) תוספתא דמעשר
ומתנה ב)אמר מר זכרים עולות דילמא תודה
דמייתי
נמי תודה. וא"ת ואמאי
ממתין לה עד שתומם מום קבוע
שני פ"א הט"ו [ע"ש],
לדעת טעמו של דבר
❖
היא דמייתי נמי תודה והא בעיא לחם
ו) [ויקרא כז, כז], ז) [שם
(ערובין סו.).
ב
צריך להביא בהמה
ויהא מותר לחללה ומייתי שתי בהמות
ה, כה], ח) [שם שם,
ג דמייתי נמי לחם ודילמא אשם הוא אשם
אחרת לתודה באותה עצמה שיעשה
חדא לעולה וחדא לשלמים ומתנה
טו], ט) [שם יט, כא],
בן שתי שנים ואישתכח בן שנה ודילמא
י) [נזיר: בבמדבר ו, יט.
זבחי שלמים יתנה ויאמר אם אינה
אם זו עולה תהא זו עולה תחתיה
ד
ג)
מוסף תוספות
מצורע: בויקרא יד, יב],
אשם מצורע הוא אשם נזיר הוא לא שכיחי
שלמים תהא תודה ואי משום המתנות
וחבירתה שלמי נדבה ואם זו שלמים
כ) [בכורות לא ע"א],
שלא בזמנו הקרב
א.
הוו שוין ואי משום דלא שוו באכילתן
תהא זו שלמים תחתיה וחבירתה
ל) [בדפו"ר: וכל כבש בן
ודילמא פסח הוא פסח בזמנו מזהר זהירי
שלמים. תוס' הרא"ש.
שנה הוא], מ) [בדפו"ר:
ב. כדאיתא בפסחים פ'
עולת נדבה: דמייתי נמי תודה.
דשלמים נאכלים לשני ימים ולילה
ביה א] ושלא בזמנו שלמים הוא ודילמא בכור
ותנאה], נ) [עי' תמורה
האשה גבי שכח רבו
ומתנה: ודילמא אשם הוא. וליכא
אחדק) ותודה ליום ולילהר) ואין מביאין
יז, ע"א], ס) [בדפו"ר:
ומעשר נינהו (א) למאי הילכתא למיכלינהו
מה אמר לו (דף פט.).
קדשים לבית הפסול ש) ע"כ האי תנא
למימר דנייתי נמי אשם דאין אשם
בהמה], ע) [זבחים נה
שם. ג. דהוה ספיקא
במומן הני נמי במומן מתאכלי אמר מר
ה
ע"א], פ) [שם נו ע"ב],
ומשום תקוני גברא
בא נדבה: ומשני אשם בן שתי שנים.
קסבר דמביאין מדקתני בסמוך פסח
צ) [בדפו"ר: יוכל], ק) [שם
נקבות זבחי שלמים דילמא תודה היא
וכר' שמעון דאית ליה
שלא בזמנו שלמים ואע"ג דפסחא אינו
דאשם גזילות ז) ומעילות ח) ושפחה
נה ע"א], ר) [שם], ש) [שם
בפ' התערובות (זבחים
דמייתי תודה והא בעינן לחם דמייתי נמי
נאכל אלא ליום ולילה ושלמים נאכלים
חרופה כתיב בהן איל והאי מתני'
ו
ז
עה ע"ב], ת) [עי' תוס'
ט)
עה.). ריטב"א. ד. כדאיתא
ב
נדה ע: ד"ה וסמיכה],
בזבחים בשלהי כל
לחם ודילמא חטאת היא חטאת בת שנתה
לב' ימים ולילה אלמא לא חייש מן
דאשתכח בן שנה וליכא לספוקי באשם:
א) [עי' זבחים ו ע"א.
התדיר (דף צא:). תוס'
ודילמא אשם נזיר או אשם מצורע.
האכילהג וי"ל משום דתודה בעי לחם
ואישתכח בת שתי שנים ודילמא חטאת
ח
ד)
וע"ע תוס' גיטין כח ע"ב
הרא"ש. והיה צריך לדחוק
דכתיב בהו כבש : בזמנו. כל זמן
וא"ת לייתי לחם ויתנה אם היא
ד"ה והא ותוס' זבחים עד:
י)
לאוקמי כמ"ד לספלין
שעברה שנתה לא שכיח אשתכח בת
ד"ה והא], ב) [מנחות צ
דפלוגתא דתנאי היא. תוס'
שהוא ראוי לפסח: שלא בזמנו.
תודה הרי לחמה ואם היא שלמים
שנתה מאי תניא חנניא בן חכינאי אומר
ע"ב], ג) [וע' היטיב תוס'
רשב"י. ה. דכיון דלא
עבר זמנו: שלמים הוא. והא מייתי
תהא הלחם נדבה הא אין לחם בא
מנחות צא: ד"ה דמייתי וכו'
נאבד בזמנו הא אקרבוה
עז בת שנתה לחטאת לחטאת סלקא
שלמים: למאי הלכתא. תירוצא הוא
נדבה וחולין בעזרה הוא כדאמרינן
ותוס' חולין כג: ד"ה דאמר
דמתני' בתמימים עסקינן.
בפרק התודה (מנחות דף פ:): דעתך אלא אמר אביי כחטאת כונסה
ומצוה לישב], ד) [הוגה
ריטב"א. ו. ואח"כ הבריא
ט
כלומר למאי הילכתא אתית לספוקינהו
ע"פ פסחים עג ע"א. ועיין
וחזי להקרבה. ריטב"א.
ודילמא
לכיפה והיא מתה
מאליה ה) תנו רבנן
אשם הוא. ואם תאמר
בבכור ומעשר למיכלינהו במומו
מראה כהן], ה) [ב"ק
ז. ומפרש בירושלמי
אין לוקחים בהמה
במעות מעשר שני
קי ע"ב], ו) [ושם ד"ה
דבזכרים וכו'. תוס'
ויתנה באותן של שלמים
שספק בכור וספק מעשר נאכלין
י
דזבין], ז) [ושם ד"ה שמא],
הרא"ש. (ועי' מהרש"א
ואם
דהא שוו במתנות ואי משום סמיכה
במומן לבעלים שהרי אין להם פדיון
ח) [כ"ה בירושלמי מע"ש
בסוכה). ח.
והך ברייתא
דשלמים טעונין סמיכה ואשם אין
והני נמי לכשנפדו נאכלין במומן
פ"א ה"ב], ט) [נדצ"ל
דהכא ע"כ רבנן היא. תוס'
דרבנן מחללין ואין מחללין.
הרא"ש. ט. בפלוגתייהו
טעון סמיכה ת) הא סמיכה לא מעכבא א) ואי משום אכילה הא קסבר
ואוכלן בתורת בכור ומעשר שאין נשחטין באיטליז ואין נשקלין
❖
רש"ש, ועי' עצמו"י],
דר"מ ורבנן. תוס' הרא"ש.
בליטרא כ): חטאת בת שנתה. היא דכתיב (ויקרא ה) נקבה מן
דמביאים קדשים לבית הפסול ויש לומר דאין להתנות אשם בשלמים
הצאן כשבה וכל ל)כשבה (בן שנה) [בת שנתה] היא: ואישתכח בת שתי
שהרי שלמים טעונין נסכים ואשם אין טעון נסכים ב) ואין לומר
שנים. ובהמה דמתניתין בבת שתי שנים עסקינן: עז בת שנתה
שיתנה לנסכים ויאמר אם היא שלמים מוטב ואם לאו יהו נסכי
הגהות הב"ח
לחטאת. לישנא דקרא (במדבר טו) לסימנא בעלמא נקט כלומר אם בת
נדבה שהרי אין נסכי חובה ונסכי נדבה שוין שנסכי חובה לספלים
(א) גמ' למאי הילכתא. נ"ב
ודילמא
אשם נזיר ואשם
שנתה היא מקריבה חטאת: חטאת סלקא דעתך. דילמא לאו חטאת
ונסכי נדבה מזלפן על גבי אישים ד ג):
עיין בזבחים דף ט ע"א
❖
וצ"ע:
מצורע הוא. ואם תאמר אשם מצורע מיהא יתנה בשלמים שהרי
היא והיכי קריבה מ) ותנאי נמי ליכא דחטאת לא קרבה נדבה:
כחטאת כונסה לכיפה והיא מתה מאיליה. כדין חטאת שאינה
שוין הן בנסכים ויש לומר דעיקר קושיא מאשם נזיר ואשם מצורע
ראויה ליקרב כגון חמש חטאות דאזלי למיתה (תמורה דף טז.): לכיפה.
נקט אגב אשם נזיר עוד י"ל דבאשם מצורע איכא חששא אחרינא
הגהות מהר"ב
לאו דוקא או שמא כיפה היתה מתוקנת לכך: והיא מתה. שאין נותנין
שצריך ליתן מדמו על בהונות מצורע והכא ליכא מצורע עוד אמר
רנשבורג
לה מזונות נ): אין לוקחין ס) בהמות במעות מעשר שני. חוץ לירושלים
ה"ר שמשון מקוצי דאין לומר שיתנה אשם בשלמים דשמא היום
א] גמ' ושלא בזמנו שלמים
הוא. נ"ב עי' חדושי
או למחר ידע בעל האשם שנאבד האשם ויביא אחר תחתיו ולא ידע
דכתיב (דברים יד) וצרת הכסף בידך ועוד שמא תכחיש בטורח הדרך:
הרשב"א והריטב"א:
שנמצא ויהיה אותו שיביא חולין לעזרה משום דהוי אשם שנתכפרו
בשוגג
בעליו באחר (ולמיתה) [ולרעייה] ד) אזלא והשתא ניחא דלא מצי להקשות מידי אבל בעולה ליכא למיחש להא אם יביא עולה אחרת שהרי
עולה בא נדבה: שלא בזמנו הוי שלמים.
וא"ת כיון דמזהר זהירי בפסח איך יבא לידי פסח שלא בזמנו ה וי"ל דלפעמים הפסח
חולה ומפריש אחר ו או שמא מיירי בפסח שנטמאו בעליו אי נמי כגון שהפריש שני פסחים לאחריות שעכשיו לא נקרב אלא אחד מהן
ונשאר אחר זמנו: אשתכח בת שנתה מאי. אבל לעיל גבי אשם לא מצי למיבעי אשתכח בת שתי שנים מאי לפי שנוכל לומר שיהיה
תקנה ברעייה דכל שבחטאת מתה באשם רועה ה) ואם כן תרעה עד שתסתאב והדמים יהיו לקייץ המזבח אבל בחטאת אין בה תקנה כלל
ומשום הכי בעי גמרא ומאי תקנתיה וא"ת לעיל דקאמר זכרים עולות ליחוש דילמא שעירי רגלים וראשי חדשים שהם חטאות צבור והם
זכרים וא"כ אמאי לא בעי גמרא לעיל כי הכא דילמא חטאות צ"ל דלהא ליכא למיחש דהא לב ב"ד מתנה עליהם שאם נאבדו יהיו חולין:
אין לוקחין בהמה במעשר שני. פירש בקונטרס חוץ לירושלים משום דכתיב (דברים יד) וצרת הכסף בידך דהתורה הקפידה בכסף צורה ועוד
שמא תכחיש בטורח הדרך ולא נהירא דהא דבעינן כסף צורה היינו דוקא דרך חילול כגון לקנות דבר שאינו אוכל שאז צריך לחזור ולמכור
אבל במקח להוליך בהמה ולאוכלה בירושלים שרי ולא בעינא כסף צורה והכי נמי אמר בהגוזל קמא (ב"ק דף צז: ו)) מי שיש לו מעות בבבל
שאינם יוצאין בירושלים זבין בהמה בבבל וממטי לה בירושלים אלמא לא בעינן כסף צורה מיהו ללישנא דשמא תכחיש לא קשה כולי
האי דאיכא למימר דיותר טוב לקנות בהמה ולהעלותה לירושלים ואע"ג שמתכחשת מטורח הדרך מלהביא המעות של בבל שאינם יוצאים
בירושלים אבל ללישנא דכסף צורה קשה טובא כדפרישית לכך נראה לר"י לפרש דהיינו טעמא דאין לוקחין בהמות כו' גזירה שמא יגדל עדרים
עדרים והכי נמי אמרינן בפרק לולב הגזול (סוכה דף מ: ז)) דקאמר התם מעות מעשר שני מתחללין על בהמה חיה ועוף בין חיים בין
שחוטים דברי ר' מאיר וחכמים אומרים על שחוטים מתחללין על חיין אין מתחללין ומסיק מחלוקת בזכרים אבל בנקבות דברי הכל אין
מתחללין על חיין שמא יגדל מהם עדרים ז ובזכרים פליגי אי גזרינן זכרים אטו נקבות אי לא ח) דרבי מאיר לא גזר ורבנן גזרי והכא דקאמר
אין לוקחין גזירה זכרים אטו נקבות ח ואם תאמר כיון דטעמא הוי משום גזירה אמאי קאמר התםט לשון מתחללין דמשמע אפילו דיעבד לא
מהני והא אמר בכל דוכתי דכל דבר שהוא דרבנן בדיעבד מהני ואם כן מחללין מיבעי ליה דכוותיה אמרינן בפרק הזהב (ב"מ דף מה:)
דקאמר התם אלא מאי דרבנן ט) אין מתחללין אין מחללין מיבעי ליה ויש לומר כיון דבההיא דלולב הגזול יש תקנה לעשות לומר יחזרו
דמים למקומן כדקאמר הכא משום הכי
קאמר דאפילו דיעבד לא מהני דאי
אמרינן מהני כך
לי
דיעבד כמו שהיה עושה אותו בתחלה:
ואם