האיש מקדש פרק שני קידושין
נו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ואם
לקח בשוגג יחזרו דמים למקומם. פי' בקונט' דכופין המוכר
בשוגג. שלא ידע שהן מעות מעשר שני יחזרו דמים למקומם כופין
קסב א ב מיי' פ"ז מהל'
א) לעיל נב: [בכורות ט:],
❖
ב) [בכורות שם], ג) מעשר
מעשר שני הל' יז:
המוכר להחזיר הדמים דמקח טעות הוא שאילו ידע שהן מעות מעשר
להחזיר הדמים דמקח טעות הוא דאם היה יודע שמעות
שני פ"א מ"ז, ד) [בדפו"ר
לא היה לוקחה דטריחא ליה מילתא להוליכה לירושלים ובמעות הוה
מעשר הן לא היה לוקחה דטריחא ליה מילתא להוליכה לירושלים
ליתא אפי', והרש"ל מוחק
ניחא ליה לאמטויינהו: במקום. בירושלים דכתיב (דברים יב) אל
והמעות הוה ניחא ליה לאמטויינהו וא"ת מה קנס הוא למוכר בהך
בירושלים. וכן ליתא במשנה
תוס' ר"י הזקן
דמע"ש], ה) [בכת"י נוסף:
המקום אשר יבחר וגו': בד"א.
אדרבה ריוח הוא לו שיפטר לעלות
בירושלים, וכ"ה בראשונים],
יאכל כנגדן. הלוקח יקח
אמזיד קאי: לשם שלמים. שכן דרך
לירושלים כי המעות של מעשר שני
ואם לקח בשוגג יחזרו
דמים למקומם במזיד
ו) [דברים כז, ז], ז) [שם יד,
מעות משלו ויאכלם
אינן בידו כיון דאמרינן יחזרו למקומם
כל בהמות שנקחות בכסף מעשר
כו], ח) [ע"ב], ט) [נראה
בירושלים ויאמר כל מקום
תעלה ותאכל במקום אמר רבי יהודה במה
דיש להוסיף: במתכוין
שהמעות ביד המוכר הרי
וי"ל דודאי קנס הוא לו מה שאנו
ליקרב שלמים כדילפינן לה במנחות
דברים אמורים במתכוין ולקח תחילה לשם
להוציא מעשר לחולין. הר"ש
הם מחוללים על אלו.
אומרים יחזרו דמים למקומם דבלאו
(דף פב.) שם שם וזבחת שלמים
מדעסויא, ע"ש], י) [סוכה
אשה יודעת. פי' קסבר
שלמים אבל במתכוין להוציא מעות מעשר
מ:], כ) [פרק א הלכה
חזרת המקח יכולים לפוטרו מלהעלות
ואכלת שם ו) ובמעשר כתיב ואכלת
הואיל ואשה שייכא נמי
שני לחולין בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים
ט"ו], ל) [וע"ע היטב
במעשר שני יודעת כל
שם: ז) לחולין. שלקחה לאוכלה חוץ
המעות לירושלים שהיינו מצריכים
תוס' סוכה מ: ד"ה שמא
הדינין. ואותביה והרי
למקומם והאנן תנן א)רבי יהודה אומר במזיד
למקום: בין שוגג. לאו אמתכוין
הלוקח לחלל קדושת מעות המעשר
יגדל], מ) [מע"ש פ"ג
בהמה טמאה דאדם יודע
קידש אמר רבי אלעזר אשה יודעת שאין
מ"י, ע"ש], נ) [בדפו"ר:
שביד המוכר מאחר שהמוכר לפנינו
להוציא לחולין קאי דא"כ לאו שוגג
וכו'. כלומר כולהו שייכי
ב)
בקדוש', ונדצ"ל בקדושתן],
במעשר ולדידך כל בני
מעות מעשר שני מתחללין על ידה ועולה
והיה הלוקח מעלן לירושלים והיינו
הוא והאי מתכוין דקתני אמזיד קאי
ס) [בדפו"ר: ועל כרחך,
אדם יודעים כל הדינים.
דפריך ליקנסיה ללוקח שיאכל כנגדן
והכי קאמר אבל לקחה לשם חולין
ול"ה ברש"ל], ע) [בדפו"ר:
ואוכלתו בירושלים מתקיף לה ר' ירמיה
ק) ושאני הכא באשה
דאמ', ונדצ"ל דאמרינן],
חברה. כלומר סתמא
בירושלים ויחלל עליהם קדושת מעות
דמזיד דידיה מתכוין להוציא מעשר
והרי בהמה טמאה עבדים וקרקעות דאדם
פ) [עיין לעיל כג ע"ב],
דאינשי ונשי אע"ג דשייכי
המעשר שביד המוכר:
לחולין הוא בין שוגג בין מזיד יחזרו
צ) [וע"ע תוס' ב"ק סח:
יודע שאין מעות מעשר שני מתחללין עליהן
בעניינא לא בקיאי בכולהו
במזיד תעלה ותאכל במקום.
דמים למקומם שוגג משום דמקח
ד"ה הוא דאמר ותוס' סוכה
דינין דההוא עלמא,
ותנן אין לוקחים בהמה טמאה עבדים וקרקעות
א
ג)
לט. ד"ה מעות], ק) [יתכן
ומתני' איירי באשה
טעות הוא ומזיד דקנסי' ליה למוכר
וקשה כמאן אתיא הך
שצ"ל ומשני דשאני הכא],
במעות מעשר שני ד) אפי' בירושלים ואם לקח
שלמדה מעשר שני כל
כדאמר לקמן ח) דלאו עכברא גנב אלא
ברייתא אי כרבנן הא אמרי י) אין
ר) [תיבת לאו צ"ב ויתכן
דיניו. ומיהו ר) לאו בדם
יאכל כנגדן אלא הכא באשה חבירה עסקינן
חורא גנב: במזיד קידש. דכיון
מתחללין אפי' דיעבד ואי כר' מאיר
ה)
שהיא ט"ס, או שצ"ל ומיהו
טומאתה וטהרתה שהיא
לאו [כללא הוא דהא] בדם],
סופרת לעצמה ובעלה
דידעה אמר מר אם לקח יאכל כנגדן [א] ואמאי
דליכא טעות משום קנסא לא אמרי
אפי' לכתחילה מחללין דהכי איתא
ש) [ברש"י טהורה, אמנם
נשען עליה, כל אשה
רבנן דליבטול: אמר ר' אלעזר.
בתוספתא דמסכת שביעית (פ"ו)
❖
יחזרו דמיו למקומם כי התם אמר שמואל
ב
עי' הגהות הגר"א וצ"ב],
היא חברה לגבי הא
מתניתין ליכא למיקנסיה כלל דאשה
דקתני אחד שביעית ואחד מעשר
מילתא, ואם טמאה את
כשברח
עצמה מדם שראתה שוב
יודעת כו' ולא נתכוונה להוציאו
שני מחללין על חיה ועוף ועל
אינה יכולה לומר שאותו
הגהות הב"ח
לחולין אבל מוכר זה יודע שהמעות מתחללות על הבהמה וחולין הן
הבהמה בעלת מום והא דנקט לעיל מתחללין במלתיה דר"מ דמשמע
דם הוא ממכה שיש
(א) תוס' ד"ה מתקיף וכו'
בידו ועבר על לפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט) דיודע שהלוקח
דיעבד משום רבותא דרבנן נקטה לאשמועינן דאפי' דיעבד אין
לה במקור כמו שבארנו
רוצה לומר דהלוקח וכו':
פרק תינוקת. ומהכא חזינן
מתכוין לאוכלה בעירו: והרי בהמה טמאה דאדם יודע כו'. דאיכא
מתחללין ואומר ר"י דאתיא כרבנן ולכך מתחלל הכא על בהמה
(ב) בא"ד על מעות הללו
בהדיא דבמאי דשייכי
למימר כי שקיל להו למעות אדעתא לאסוקינהו לירושלים שקיל להו
דמיירי בתמימה דחזיא לשלמים ויביא אותה לירושלים ויאכלה בתורת
ומשני כל המתלקט
חדא דינא אית להו עם
אלמא דמשוה חלול
ותנן יאכל כנגדן הלוקח יקח מעות משלו ויאמר כל מקום שהמעות
שלמים והתם מיירי בבעלת מום דלא חזיא לשלמים ולכך אין מתחלל
שאר אינשי דלא גמירי
א
להקדש ופי' ריב"א
דהא דשאינה חברה דינה
ביד מוכר יהו מחוללות על אלו ויעלם ויאכלם בירושלים: אלא מתני'
בדיעבד גזירה שמא יגדל עדרים עדרים והכי נמי איתא בתוספתא
❖
כצ"ל:
שוה עם סתם מוכר שמכר
באשה חבירה עסקינן דידעה. שאין מעשר שני מתחלל ע"י קידושיה
דמעשר שני כ) בהך ברייתא דקתני במילתיה דרבי יהודה אם היתה
לו בהמה טמאה, והכי
משמע הך שיטה, ומשום
ועולה ואוכלתן אבל סתם מוכר לא ידע שאין מעשר מתחלל על בהמה
בעלת מום או שהיו פירותיו טמאין בין בשוגג בין במזיד יחזרו
הכי איצטריך לאוקומי
הגהות הגר"א
טמאה: כי התם. כדאמרן גבי לוקח בהמה טהורה מזיד ט):
דמים למקומם ומההיא דהגוזל קמא (ב"ק דף צז:) דקאמר זבין
באשה חברה. [כי התם].
בהמה וממטי לה התם שמא אתיא כר' מאיר דאמר מותר לחלל
כשברח
[א] גמ' ואמאי יחזרו דמיו
דה"נ אמרינן גבי לוקח
לכתחילה אי נמי כרבנן ואפילו לכתחילה ומשום תקנת מעות בבל שאינם יוצאים להדיא בירושלים ל): אבל במתכוין להוציא מעות
למקומם. נ"ב פי' דהא
בהמה ש) טמאה מזיד
בבהמה טמאה בין שוגג כו'
ברייתא. שברח. המוכר
מעשר שני לחולין. פי' בקונטרס שלקחה לאוכלה חוץ לירושלים בין שוגג לאו אמתכוין להוציא לחולין קאי דאם כן לאו שוגג הוא והאי שהדמים בידו.
כמ"ש בתוס' ד"ה במזיד
❖
מתכוין דקתני אמזיד קאי וה"ק אבל לקחה לשם חולין דמזיד דידיה מכוין להוציא מעשר לחולין הוא בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים
בשם התוספתא:
למקומם שוגג משום דמקח טעות הוא ומזיד דקנסינן ליה למוכר כדאמרינן לקמן לאו עכברא גנב אלא חורא גנב ופריך והאנן תנן
ר' יהודה אומר במזיד קידש פירוש כיון דטעות ליכא משום קנסא לא אמרו רבנן דליבטל כי הכא דאמרינן יחזרו דמים למקומם אמר
מוסף רש"י
ר' אלעזר מתני' ליכא למיקנסיה כלל דאשה יודעת כו' ולא נתכוונה להוציאו לחולין אבל מוכר זה יודע שהמעות מתחללות על הבהמה
במזיד. שנתכוון לחללו,
וחולין הן בידו ועובר על לפני עור לא תתן מכשול שהרי יודע הוא שהלוקח מתכוין לאוכלה בעירו כך פירש הקונטרס וקשה טובא
קידש. אם קידש בו את
חדא דאטו ברשיעי עסקינן שפי' שהלוקח מתכוין לאכלה חוץ לירושלים ועוד קשה מאי לפני עור לא תתן מכשול איכא הכא הלא אם לא
האשה מקודשת (בכורות
ט:). דמעשר ממון הדיוט
יקח ממנו יקח מאדם אחר ולא שייך לפני עור אלא דוקא דקאי בתרי עברי דנהרא כגון מושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח
❖
הוא (לעיל נב:).
כדאמרינן פ"ק דמסכת ע"ז (דף ו:) ועוד קשה דמשמע מתוך פירושו שהבהמה נתפסת בקדושה והמעות נתחללו וכי משום קנס נאמר יחזרו
דמים למקומם והמוכר יאכל הבהמה חוץ לירושלים וליכא למימר שיחזור ויחלל לוקח קדושת הבהמה על מעותיו דהא ארבי יהודה קיימא
דסבר לקוח בכסף מעשר אינו נפדה מ) דלא אלים למתפס פדיונו ועוד קשה מאי פריך והאנן תנן רבי יהודה אומר קידש הא לא דמיא
מוסף תוספות
כלל דהכא לוקח אמר בפירוש שלא יוליכנה לירושלים אבל הכא האשה אומרת שתוליכנו לירושלים לכך פר"י אבל במתכוין להוציא מעות
וכמו שמפרש ר' יהודה
א.
מעשר שני לחולין כלומר שהתנה עם המוכר שלא תחול קדושת המעות על הבהמה אלא המעות יהו נ) בקדושה ועל המוכר להעלותן לירושלים
שלקחן מתחילה לשם
שלמים דאז לא גזרו
והיינו מתכוין להוציא מעות מעשר שני לחולין שהקדושה לא תחול על בהמתו יחזרו דמים למקומם דחיישינן שמא יאכלם המוכר חוץ
בדיעבד שמא יגדל וכו'.
לירושלים שהוא סבור המוכר דפקע מינייהו קדושת מעשר שני ואע"ג שפירש לו הלוקח קסבר שאין ללוקח להפקיע קדושת המעות כיון
תוס' הרא"ש. ב. אע"ג
שמכר לו דבר הראוי להתחלל והשתא פריך שפיר והא תנן במזיד קידש ומעות לא נתחללו ושבקינן להו ביד האשה וסמכינן עלה
דצנועים פליגי התם קיי"ל
כר' יוחנן דלית ליה
שתעלם לירושלים הכא נמי למה המכר בטל יעלם המוכר לירושלים ויאכלם בקדושת מעשר ומשני אשה יודעת כו' אבל הכא המוכר
כצנועים. תוס' הרא"ש.
אינו יודע לפי שמוכר לו דבר הראוי להתחלל עליו וקסבר שלא הועיל תנאי של לוקח ויצאו לחולין ואם נאמר לו שיוליכם לא יאמין לנו:
מתקיף לה ר' ירמיה והלא בהמה טמאה. שאינה ראויה להתחלל עליה מעות ואפילו הכי קאמר יאכל כנגדן ולא אמרינן אדם יודע
ואם כן גבי אשה נמי הוה ליה למימר דבעל יאכל כנגדן בירושלים ופירש בקונטרס דיאכל כנגדן רוצה לומר (א) והלוקח
יקח מעות משלו ויאמר כ"מ שהמעות ביד המוכר יהו מחוללים על מעות אלו ויעלם ויאכלם בירושלים והקשה רבי יצחק בן אברהם
הא מוקמא לה בסמוך כשברח המוכר וא"כ היאך הוא יכול לחללם והרי אין אדם מחלל דבר שאין ברשותו כדאמר בפרק מרובה
(ב"ק דף סט.) בשמעתא דצנועין דפריך לר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה
לפי שאינו ברשותו ופריך מהאי דצנועין שהיו אומרים כל הנלקט מזה יהו מחוללין על מעות הללו (ב) אלמא דמשוה חלול להקדש ב ומשני כל
המתלקט ופירש ריב"א דאין זה אלא קנסא דקנסוהו ללוקח אבל לעולם המעות קדושים ביד המוכר והר"ר מאיר מפרש שאני הכא
שהלוקח יכול לחלל המעשר ביד המוכר משום דזכות הוא לו למוכר וזכין לו לאדם שלא בפניו דהא זכייה מטעם שליחות והוי כמו
שליח והכי נמי אמרינן בנדרים (דף לו:) דבעי התם התורם משלו על חבירו צריך דעת בעלים או לא מי אמרינן זכות הוא לו וזכין
לאדם שלא בפניו או דילמא ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה ס) ועד כאן לא מיבעיא ליה התם אלא משום ע) דאמר ניחא ליה לאינש
למיעבד מצוה בממוניה אבל היכא דלא שייך כי אם זכות כי הכא עבדינן זכותיה אבל בההיא דצנועים ליכא למימר הכי שהרי הגזלנים עצמם
אינם יכולים לתקן כלום מה שבידם שהרי אינו שלהם והוי גזל ולא נתייאשו וכיון דאינהו לא מצי עבדי שלוחייהו נמי לא מצי עבדי פ) והשתא
ניחא שכשהמעות
ביד המוכר יצא לחולין אם יאכל הלוקח כנגדו אע"פ
שאין בידו דכיון שהוא זכות
למוכר יעשה לוקח
שלוחו ויחללנו צ):
כשברח