ז:
האשה נקנית
פרק
ראשון קידושין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שמע
מינה
בעלי חיים. פי' בקונטרס אם נדחו ידחו לעולם
בעלי חיים נדחים. אם נדחו ידחו לעולם ואיכא למ"ד (ביומא דף סד.)
נד א מיי' פ"ג מהל' אישות
א) פסחים צח. יומא סד.
הל"י טוש"ע אה"ע סי' לא
כריתות כז. כח. תמורה כו:
דאיכא למ"ד אין דיחוי אלא בשחוטין אבל בעלי חיים
אין דיחוי אלא בשחוטין אבל בעלי חיים שנדחו חוזרים ונראין ולדידיה
זבחים יב. נט, ב) ["ופרוטה"
סעי' ז:
קריבה הך בהמה כשחזר ולקח חציה: דיחוי מעיקרא. כגון זו
שנדחו חוזרים ונראים ולדידיה קרבה הך בהמה כשחזר ולקח חציה
נה ב ג מיי' וטוש"ע שם:
ליתא בכת"י וברש"י, ועיין
נו ד מיי' פ"ז מהל' אישות
וש"מ דיחוי מעיקרא הוי דיחוי פי' כגון זו שמתחילת הקדישה לא
שמתחילת הקדישה לא נראית ליקרב ואיכא למ"ד (בסוכה דף לג:)
רש"ש], ג) [ע' תוס' זבחים ל.
ד"ה דבריו], ד) ["נותן" ליתא
הלי"ח סמג עשין מח
נראית ליקרב דאיכא מאן דפליג דאין
דפליג ואמר אין דיחוי אלא בנראה
❖
בכת"י], ה) [בכת"י נוסף: מי
טוש"ע שם סעי' א:
ש"מ בעלי חיים נדחים וש"מ דחוי מעיקרא
ונדחה: יש דיחוי בדמים. יש תורת
דיחוי אלא בנראה ונדחה וש"מ יש
א)
אמרינן], ו) [עיין תוס' לקמן ט
דיחוי בדמים פי' יש תורת דיחוי
דיחוי בדבר שאינו קדוש אלא לדמיו
הוי דחוי וש"מ יש דחוי בדמים בעי רבא
ע"א ד"ה והלכתא, ובמהרש"א
א
שם דלתוס' לא גרסינן "נמי"],
בדבר שאין קדוש אלא לדמיו כגון
כגון זו שמתחלה לא הקדישה אלא
הגהות הב"ח
חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה
ז) [ברש"י רי"ף: שמאום],
זו שמתחילה לא הקדישה אלא לדמיה
לדמיה שתמכר ויקדשו דמי חציה
(א) תוס' ד"ה ורב יוסף וכו'
ח) [בדפו"ר: ונשתמד, וכן
מהו כיון דאמר לה חצי פרוטה פסקה או
בהמשך], ט) [משלי כא, ועיין
שתמכר ויקדשו דמי חציה שהרי
שהרי ליקרב לחצאין לא היתה ראויה
בשטר וחכמים כצ"ל ותיבת חוב
דילמא מונה והולך הוא אם תימצי לומר
❖
נמחק:
חולין ה ע"א - ע"ב],
ליקרב לחצאין לא היתה ראויה ואפ"ה
ואפ"ה חל עלה תורת דיחוי לדחות
י) [עיין כריתות כז ע"א
מונה והולך הוא חצייך בפרוטה וחצייך
חל עלה תורת דיחוי לדחות מעל
מעל המזבח לעולם ולא אמרינן
ובשטמ"ק שם], כ) [תמורה יג
בפרוטה מהו כיון דאמר לה בפרוטה
ע"א], ל) [בדפו"ר: לי. ועיין
המזבח לעולם ולא אמרינן אין דיחוי
אין דיחוי אלא בדבר שהוקדש לגופו
תוס' ר"י הזקן
מהרש"ל], מ) [ושם ד"ה ש"מ],
ב) ופרוטה פסקה למילתיה או דילמא כל ביומיה
ליקרב: פסקה. והוה ליה כמקדש
אלא בדבר שהוקדש לגופו ליקרב
נ) [תוספתא תמורה פ"ב],
פסקא למילתיה. והואיל ואמר
מונה והולך הוא את"ל כל ביומיה מונה
לחצאין: מונה והולך הוא. ורישא
וא"ת למה לי למימר הני תרתי ש"מ
ס) [בדפו"ר: דסברי], ע) [שם
חצי פרוטה לא כלום הוא.
יט ע"ב], פ) [לקמן נא ע"א],
מונה והולך [הוא]. הוה
יש דיחוי בדמים ודיחוי מעיקרא
דמילתא אמסקנא נמי קאי ולאו
והולך הוא חצייך בפרוטה היום וחצייך
צ) [אצ"ל מודה רבה דצריכי],
ליה כאילו אמר התקדשי לי
והלא אי אפשר לדיחוי מעיקרא שלא
לחצאין הוא דהא חצי פרוטה לאו
בפרוטה למחר מהו כיון דאמר לה למחר
ק) [אצ"ל דלישנא], ר) [ט ע"א
בפרוטה ועולה חציך בחצי
❖
בר תפיסה הוא: כיון דאמר בפרוטה
יהא דיחוי בדמים א ויש לומר דאשכחן
ד"ה והלכתא],
פרוטה וחציך בחצי פרוטה.
פסקה או דילמא הכי קאמר לה קדושין
חציך בפרוטה מהו. דע כי
פסקה. ולא היה תחילת דבורו אלא
דיחוי מעיקרא אע"ג שקדוש קדושת
מתחלו מהאידנא ומגמר לא ניגמרו עד
טעם מונה והולך שייך טפי
הגוף כדאמר ר' יוחנן פ' נגמר
לחציה וטעה לומר שמקדשין לחצאין:
כשמחלק כל החשבון יותר
גליון הש"ס
למחר שני חצייך בפרוטה מהו הכא ודאי
ג)
כל ביומיה. הואיל ובדעתיה לגומרו
הדין (סנהדרין דף מז.) כגון אכל חלב
מכשכולל האחד ומחלק כי
גמ' בתר נותן ומקבל. עיין
בחד זימנא קאמר לה או דילמא אין אשה
הכא שאינו מחלק הפרוטה
היום: לשני בני. והם גדולים
והפריש קרבן ח) ועבד עבודת כוכבים
❖
ב"מ צו ע"א:
אלא האשה. ומסיק דאף כה"ג
מתקדשת לחצאין כלל תיקו: בעי רבא
ועשאוהו שליח לקדש: או דילמא
וחזר בו והואיל ונדחה כשעבד עבודת
ב
אמרינן מונה והולך הוא,
בתך בפרוטה. דמידע ידע דבבציר
כוכבים משום דזבח רשעים תועבה
שתי בנותיך לשני בני בפרוטה מהו $בתר
ט)
הואיל ועביד תרי דבורי לחלק
האשה ורוצה שהקדושין
מפרוטה לא מקדשה ופרתו לא אמר מוסף רש"י
ידחה ולאו דוקא נקט התם והפריש
נותן ומקבל אזלינן והאיכא ממונא או דילמא
ד)
יחולו יחד. כל ביומיה
קרבן תחלה דה"ה עבד עבודת
על פרוטה אלא שתקנה לו כשימשכנה:
בעלי חיים נדחים. בהמה
בתר דידהו אזלינן והא ליכא תיקו בעי רב
מונה והולך. שהקדושין יחולו
קרקעך בחזקה. כשאחזיק בה:
כוכבים ואח"כ הפריש קרבן דהשתא
שנדחית בחיים דחויה דיחוי
היום. שתי חצייך בפרוטה.
פפא בתך ופרתך בפרוטה מהו מי אמרינן
גמור, שאף לכשנראית למה
הכא לא מצינן למימר מונה
לא צריכי שומא. שישומו אותן
הוי דיחוי מעיקרא ב דהא ר"י הוא
שהיתה ראויה אינה קריבה
והולך דהא בדבור אחד
בתך בחצי פרוטה ופרתך בחצי פרוטה או
שמאים קודם שתקבלם: צריכי
דאית ליה דיחוי מעיקרא הוי דיחוי
אלא רועה (פסחים צח.) ואע"ג
אמר ולא שייך מונה והולך
דילמא בתך בפרוטה ופרתך במשיכה
דהדר מיחזו אידחו לעולם
שומא. וכיון שלא שמאום תחלה אינה
אלא משום אידך מילתא דרבי יוחנן
אלא כשעושה שני דבורים
משום דיחוי קמאי (תמורה
לחלק מניינא. בחד זימנא
תיקו בעי רב אשי בתך וקרקעך בפרוטה
מקודשת כדמפרש ואזיל: בכל דהו.
דמייתי התם אכל חלב והפריש קרבן
ג
כו:). דחוי מעיקרא. כגון
קאמר. והוא כאילו אמר
מהו בתך בחצי פרוטה וקרקעך בחצי פרוטה
ונשתטה וחזר ונשתפה דלא מצי
התקדשי לי בהן כמו שהן דלא צריכי
זו שמתחלת הקדשה נדחית,
ה)
כולך בפרוטה ומקודשת או
הוי דחוי. ופלוגתא היא
דילמא אין אשה מתקדשת
שומא דבציר מפרוטה לא שוו: אי
למימר דנשתטה תחילה כיון דשוטה
או דילמא בתך בפרוטה וקרקעך בחזקה
דאיכא למ"ד נראה ונדחה שוב
לחצאים כלל היכא דליכא
דאמר. התקדשי לי בחמשים זוז
הוא לאו בר הפרשה הוא ג נקט נמי
תיקו ההוא גברא דאקדיש בשיראי רבה
אינו חוזר ונראה, אבל דחוי
טעמא דמונה והולך, תיקו.
והרי לך אלו בדמיהם: ושוו חמשין.
הפריש קרבן ועבד עבודת כוכבים
מעיקרא לא הוי דחוי (שם).
הילכך בהני תרי בעיי קמאי
אמר לא צריכי שומא רב יוסף אמר צריכי
יש דחוי בדמים. אפילו דבר
הויא מקודשת ודאי דאמרינן
מיהו לא ז)שמאוה בקיאים קודם לכך:
ואשכחן נמי קדושת דמים אע"ג
שומא אי דאמר לה בכל דהו כולי עלמא
שלא קדש תחלה להקרבת גופו
מונה והולך ואידך בעיא ולא
דלא הוי דיחוי מעיקרא כגון המפריש
שוה
אלא לדמיו, כגון הקדיש חציה
איפשיטא ומקודשת מספק.
לא פליגי דלא צריכי שומא אי דאמר לה חמשין ולא שוו חמשין
נקבה לפסחו וילדה זכר והוי קדושת
וחציה השני חולין, דחוי ליקרב
וכן דעת הר"ם ז"ל [אישות
הא לא שוו כי פליגי דאמר חמשין ושוו חמשין רבה אמר לא
לגופו בתחילת הקדישו, אינו
פ"ג ה"י]. ואיכא מאן דמפרש
ד
דמים דאין פסח בא מנקבה ולא הוי
קרב עוד לעולם, דהואיל ונדחה
שני חצייך בפרוטה מהו דהדר
צריכי שומא דהא
שוו חמשין רב יוסף אמר צריכי שומא כיון
דיחוי מעיקרא שהרי הולד ראוי
ידחה, ולא תימא אין דחוי
ביה מההיא אוקימתא דאם
להקריב ויש ספרים דגרסינן ש"מ
בקדשים אלא הקדיש לגופו
דאיתתא לא בקיאה
בשומא לא סמכה דעתה איכא דאמרי בכל דהו
תמצא לומר מונה והולך
ונדחה מהקריב אבל קדושת
דלעיל, דסבר דאי אמרינן
קדושת דמים מדחה י) ומפרש דוחה
נמי פליגי רב יוסף
אמר שוה כסף הרי הוא ככסף מה כסף דקיץ
ו)
דמים לא אלימא למימר ביה
מונה והולך בתרי דבורי כ"ש
תמורתה מליקרב מדקתני ותמורתה
תורת דחוי ואי אתיא לה שעת
אף
הכא בחד דיבורא ופסקי
הכשר הקרבה כגון הכא דחזר
כיוצא בה ולא נהירא דהא בכריתות
דכולהו בעיא לא איפשיטא.
ולקח חציה תקרב (פסחים צח.
והעיקר מה שפירשנו. תדע
(דף כח.) גבי מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני הואיל ונדחה ידחה גרסינן נמי ש"מ תלת כמו בשמעתין והתם ע"כ אין
דאפילו כי אסיק דאמרינן
וכעי"ז זבחים יב: ותמורה כו:
לפרש קדושת דמים מדחה התמורה דאין תמורה בעופות כ) אלא ע"כ היינו קדושה ואינה קריבה וא"ת למה ליה ל) לרבי יוחנן לאשמועינן הני
וכריתות כז.). לישנא אחרינא
מונה והולך בחצייך בחצי
יש דחוי בשביל הדמים שלא
פרוטה הדר בעיא אי אמרינן
תלת מילי הא שמעינן לה בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צח. ) ויש לומר משום דפלוגתא היא בפרק בתרא דכריתות (שם) דפליגי בה
מ)
פרע לקנות חציה של חברו שלא
מונה והולך בחצייך בפרוטה.
רבי שמעון בן יוחאי ורבנן מייתי דברי האמוראים ד ויש לתמוה אמאי לא פריך עלה דרבי יוחנן כי היכי דפריך בסוף כריתות (שם) עלה
היתה קנויה לו כשהקדישה,
ועוד היכי תני סיפא מילתא
דרבי אושעיא דאמר מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני הואיל ונדחה ידחה דפריך עלה מרבי שמעון מההיא דאמר נ) המפריש
שעדיין לא קנה חציה משל
דסתירא ליה לרישא. לשני
חבירו, ואינ"ו נרא"ה למור"י
בני. ומיירי שהבנים עשו
נקבה [לפסחו קודם הפסח תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה פסח] ילדה זכר ירעה עד שיסתאב וימכר [ויביא בדמיו פסח] ורבי
❖
(זבחים יב:).
אביהם שליח לקדש. לא
שמעון אומר הוא עצמו יקרב פסח ועוד אדפריך עלה מרבי שמעון לסייעה עלה מדרבנן דקאמרי ברישא ירעה עד שיסתאב ה ועוד כיון
צריכי שומא. בקצת פירושים
דפריך מיחידאה אדפריך מרבי שמעון דברייתא לפרוך מרבי אליעזר דמתני' דתמורה דתנן פרק אלו קדשים (דף יח:) גבי מפריש נקבה
נמצא (ודוק) [דדוקא בשיראי]
הואיל ובקיאי כ"ע בשומא
לעולה וילדה זכר רבי אליעזר אומר הוא עצמו יקרב עולה ויש לומר היינו טעמא דפריך מרבי שמעון משום דבההיא אפילו רבנן מודו
מוסף תוספות
דידהו דדבר חשוב הוא
דעד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא בדבר דשייך ביה קדושת דמים ס) סברי מיגו דנחתא ביה קדושת דמים נחתא ביה נמי קדושת הגוף ע)
וסמכא דעתה דאשה נמי
א. שאם היה ראוי לקדושת
וקדושת הגוף לא הוי שהרי אין פסח בא מן הנקבה אבל גבי קן אפילו רבנן מודו שהרי אין קדושת דמים חלה בעופות ולמילתא דרבי יוחנן
בקיאה בהך שומא, אבל מידי
הגוף לא היה דחוי מעיקרא.
ו
תוס' הרא"ש. ואם כן כיון
אחריני שאין ידוע שווים כל
דהכא לא מצי לאותובי משום דהוה כי ההוא דהמפריש נקבה לפסחו ואי הוה מותיב מרבי שמעון הוה אמינא לסיועיה מדרבנן וממילתא
צ)
כך בעולם מודה דצריכי
דאמר דדחוי מעיקרו הוי
דר' אליעזר נמי לא מצי לאותביה משום דהוה יחידאה: חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה. ואם תאמר אמאי לא יועיל והא לא
שומא. ומכאן יש להוכיח
דיחוי שמעינן נמי דיש דיחוי
אמר לעיל דלא פשטו קידושין בכולה אלא משום דאיכא דעת אחרת ואינה מתרצה אלא למה ששומעת אבל אם היינו יודעים שמתרצה
בדמים. תוס' פסחים צח. ד"ה
שאם קדשה בטבעת זהב
וש"מ. ב. ולא הוי דיחוי
כיון דדבר חשוב הוא ובקיאי
בכולה פשטו קידושין בכולה והכא גלי דעתה שמתרצה בכולה וי"ל דאי הוי מיירי דאמר לה בלשון קידושין אין ה"נ דהוו פשטו קידושין
כ"ע בשומא דידיה מקודשת
בדמים דתחלת הקדשו למזבח
בכולה אבל הכא איירי דאמר לה הרי את מאורסת לי או בחד מהני לישני דלעיל (דף ו.): חצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה
ובלבד שלא יהיה בה אבן
שהרי חייב חטאת אלא שאין
למחר. כך אמר לה בפעם אחת : שתי בנותיך לשני בני. אומר ר"י דמיירי בבנות קטנות דקידושין דאב נינהו דאי בגדולות
דהיא לא בקיאה בשומת האבן
יכול להקריבו עד שיעשה
ז
תשובה. תוס' הרא"ש. ג. דאי
ולא סמכא דעתה. ע"כ. וקיי"ל
ואב מקבל קידושין בתורת שליחות פשיטא דבעי פרוטה לכל אחת דשליח לא עדיף ממשלחו דבתר נותן דקאמר לאו דוקא שהרי
דליתא לדרב יוסף ק) ללישנא
משנשתטה שוטה שהפריש
הנותן ע"כ בתורת שליחות בניו הוא בא ואי בתר נותן אזלינן הוי בעי שתי פרוטות כאילו הבנים בעצמם מקדשין אבל הבעיא היא
קרבן אין הקדשו הקדש. תוס'
בתרא, דקי"ל שוה כסף ככסף
סנהדרין מז. ד"ה אכל. ד. משום
אע"ג דלא קייץ כי הך מסקנא
אי בתר מקבל אזלינן לגמרי דשמא אין לחוש אלא שיקבל המקבל שוה פרוטה וצ"ל שבירר לאיזה מהם כגון רחל לראובן ולאה לשמעון
ח
דהכא דמסיק לעולם דלא שוי,
דפליגי תנאי בבעלי חיים אי
דאל"כ הוי קידושין שלא נמסרו לביאה פ): בתך ופרתך בפרוטה. כיון דפרה אין נקנית בכסף שדינא להו בתר בתו והדר בעי
הילכך אפילו קדשה בטבעת
נדחין אי לא אשמעינן דר'
בתך וקרקעך דקרקע נקנה בכסף: ורב יוסף אמר צריכי שומא.
קודם קידושין קאמר כדפי' בקונטרס ט ותימה דלקמן פ"ב (דף מח.)
שיש בה אבן אם אמר בכל
יוחנן אית ליה כמ"ד בע"ח
נידחין. תוס' תמורה כו: ד"ה
דהו דהיינו הרי את מקודשת
תניא גבי התקדשי לי (א) בשטר חוב וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ומשמע שמין את הנייר
ש"מ. ה. ונהי נמי דהכי קמשני
לי בטבעת זו ודאי הויא
אחר קידושין ואע"ג דמתחלה שומת הנייר לא היתה ידועה ויש לומר דללישנא דאמר בכל דהו כולי עלמא לא פליגי
מקודשת קדושין גמורין ואי
מ"מ מה ס"ד דמקשה וכי לא
איירי דאמר לה כל דהו וללישנא דבכל דהו נמי פליגי הכי קאמר ואם רוצה לקדשה בשטר שמין את הנייר מתחילה
הוה ידע שיתרץ לו כן. שם.
אמר לה בחמשין ושוי חמשין
מצי למימר הכי*. מיהו לדעת
ו. דבעופות לית בהו פדיון,
אם יש בו שוה פרוטה מקודשת כלומר אם שמוהו תחילה לאפוקי ממ"ד מקודשת אע"פ שאין בו שוה פרוטה מטעם שטר:
הר"ם [אישות פ"ז הי"ח] אין
ונעקרה מקדושת מזבח דלא
אף הן ולא דמיהן קרבי. תוס'
זה הדין אלא בבגדים מעולים
תמורה כו: ז. פי' ונתן לה שתי פרוטות עכשיו ואמר לה הכל עכשיו והיינו דאמרינן או דילמא הכי קאמר ניתחלו קדושי
שהאשה מתאוה להם כמו שנבאר לקמן. ר) שומא. כדמפרש. בכל דהו. שלא אמר לה שהן שוין כך וכך אלא אמר לה התקדשי
האידנא ולא ליגמרו עד למחר ואלו היתה אמירה של מחר למחר הא ודאי ליכא למימר הכי. ריטב"א. ח. כיון שבו
לי בשיראין אלו. לא סמכא דעתה. שיהיו שוין כמו שאמר לה ואינה מקודשת עדיין עד שתשום אותן, אבל שמו ולא חזרה
תלוי קידושיהן הוו כחד גופא. תוס'
הרא"ש. ט. דהא אפי' אמר לה בכל דהו פליגי לאיכא דאמרי דבעינן דקייץ בשעת
בה ודאי מקודשת דהו"ל כמאן דאמר התקדשי לי בזה לאחר שתשומי אותן. שוה כסף. דאמרינן בכל דוכתא ככסף, דוקא
הקדושין. תוס' הרא"ש.
היכא דקיץ, שקצוץ ערכו.
*אולי צ"ל: לא צריכים שומא ומקודשת.