19/111

נז:

האיש

מקדש

פרק

שני

קידושין

עין משפט

מסורת הש"ס

נר מצוה

הרי

רובע ונרבע בעדים דבעלי חיים נינהו ואסירי. להכי נקט

מוקצה. בהמה

נ) שהוקצה לתקרובת

ע"ז אסורה לגבוה כדאמר

קעג א מיי' פ"ג מה'

א) תוספתא דב"ק ספ"ד,

ב) ת"כ פ' מצורע פרשה

איסורי מזבח הל"ו

עדים דאי על פי עד אחד או על פי בעלים אינם אסורין

בתמורה (דף כח.) מן הבהמה להוציא את הרובע ונרבע מן הבקר

ס)

ב, ג) [ע' תוס' חולין

והל' יא:

להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה. נעבד שהשתחוה

להדיוט ואם תאמר לפי' ר"ת דמפרשד) דשור הנסקל שרי בהנאה כל זמן

ב [מיי' שם פ"ד הל"ב]:

קטו. ד"ה לא אמרה וכו'

לה: רובע ונרבע בעדים.

קעד ג מיי' פי"א מהל'

שהוא חי אלא עד אחר הסקילה וכן נמי קאמר ברובע ונרבע אם כן

דבני סקילה נינהו דכתיב (ויקרא כ)

קושיא ופרוקה ולא הזכירו

טומאת צרעת הל'

מ"ש רש"י הכא בד"ה רבא

והרגת את האשה ואת הבהמה ונרבע

קשה מהכא דמאי קאמר דבעלי חיים

א:

אמר וכו' וקרא דאמרן

דכתיב

אסירי דמשמע אסורין בהנאה אף

(שם) ואת הבהמה תהרוגו

מוקצה ונעבד דבעלי חיים נינהו ואסירי כי

ד [מיי' פ"ו מהל' נזירות

כו' אסמכתא בעלמא היא],

מחיים ולפי שיטתו לא נזכר כאן

וילפינן לעיל (דף נו:) ע) משנגמר דינו

ד) יומא סז: חולין קטו.

הלי"ד]:

אסירי לגבוה להדיוט מישרא שרי מתקיף לה

קעה ה מיי' פי"ב מהל'

קמ., ה) פסחים כג.,

נאסר ואפילו שחטו ולהכי נקט

הנאה ה)כלל אלא ה"פ לא מצינו בעלי

רבי ירמיה הרי רובע ונרבע בעדים דבעלי

ו) בכורות ט., ז) מכילתא

בכורים הל"ד סמג

א) ב

בעדים

דאינו נסקל בעד אחד דאמר

חיים דאסירי כלומר שהזהיר הכתוב

עשין קמא טוש"ע יו"ד סי'

סוף פ' משפטים חולין

חיים נינהו ואסירי אלא אמר רבי יוחנן משום

קטו:, ח) חולין קטז.

מר

שלא לשוחטו כדי לאכול הבשר ופריך

כמיתת הבעלים

שכא סעי' ח:

(בב"ק דף מד:)

רבי שמעון בן יוחי לא מצינו רוב בעלי חיים

קעו ו מיי' פ"ט מהל'

בכורות י. מנחות קא:,

כך מיתת השור: יפו. חומתה על

הרי רובע ונרבע דבעלי חיים נינהו

ט) [מרש"י לקמן נח.

מאכלות אסורות

שאסורים דבי ר' ישמעאל תנא דאמר קרא

הים: בגבת. חומתה על המדבר

ולא הזהיר הכתוב אלא לשוחטן כדי

שכתב בד"ה בבשר בחלב

הל"א סמג לאוין קמ

ושלח על פני השדה כשדה מה שדה

ר' שמעון לטעמיה דאמר

טוש"ע יו"ד סי' פז סעיף

ורחמנא אמר שדה: שעומד בתוך

לאכול הבשר אבל ליהנות מהם כל

(א)

לעיל מותר בהנאה עכ"ל

א:

העיר ויזרקנה חוץ לחומה. מדכתיב פ)

מותרת אף האי נמי מותרת האי שדה להכי

זמן שהם חיים ודאי מותר ו):

ז [מיי' פי"ח מהל' מעשה

משמע דגריס כאן יוחאי

כל

שעומד תוך העיר ויזרקנה חוץ

ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר

הוא דאתא ההוא מיבעי ליה לכדתניא

אמנם בבכורות ובמנחות

הקרבנות]:

קעז ח ט י מיי' פ"ב

ובחולין איתא ר"ש בן

לחומה. פי' הקונטרס דבשדה

מכלל דעומד בעיר ומשלחה אל החוץ

שדה שלא יעמוד ביפו ויזרקנה לים בגבת

ב) ג

יהודה אומר משום ר"ש],

מהל' שחיטה הל' א

לא מהני שילוח דבעינן ושלח על פני

דאי בעומד חוץ לעיר מאי ושלח אל

❖

י) [תו"כ פרשת ויקרא

ויזרקנה למדבר ושלא יעמוד חוץ לעיר

סמג עשין סג:

השדה וקשה שהרי מצורע היה ונטהר

מחוץ לעיר איכא הא מעיקרא קודם

פיסקא קסג], כ) ספרי

ויזרקנה בתוך העיר אלא כל שעומד בעיר

פ' ראה, ל) ס"א הכשר,

שילוח נמי התם קיימא: רבא אמר.

חוץ לעיר שהרי אסור ליכנס לפנים

מ) [ושחט אותו (השני)

ויזרקנה חוץ לחומה ואידך א"כ ניכתוב קרא

תורה אור השלם

מן החומה וי"ל דשמא אחר כפרה

סברא הוא שהמשולחת מותרת דלא

ליתא בכת"י ובדפו"ר, וגם

שדה מאי השדה שמע מינה תרתי רבא

היה הכהן נושאה או הוא או שלוחו

אמרה התורה שלח לתקלה שתהא

ג)

1. וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר

לא הוגה ברש"ל. ונראה

מה

שנוסף בדפוסים מאוחרים

אמר לא אמרה תורה שלח לתקלה: בשער

לעיר ומשלחה חוץ לעיר: שלי

מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים

למכשול עון וילכדנה אדם ויאכלנה.

ד)

ע"פ רש"י. אמנם עי'

וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר

בשלך אסור. פי' בקונטרס אסור

וקרא דאמרן לעיל צ) לרבות את

נזיר: מנלן דאמר קרא קדש יהיה גדל פרע

ריטב"א], נ) [בדפו"ר:

הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה:

שהוקצת], ס) [ויקרא א, ב],

בהנאה לפי שאין להם מי יתירם

המשולחת אסמכתא בעלמא היא:

ויקרא יד ז

שער ראשו ה)ד גידולו יהיה קדוש אי מה קדש

ע) [בדפו"ר: דמשנגמר],

2. כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר

אמר קרא קדש יהיה. חסר וי"ו

דכיון דהוקדשו אינן יכולין להיות

תופס את דמיו ויוצא לחולין אף שער נזיר

פ) [ויקרא יד, נג. (בנגעי

לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד

מותרים אלא ע"י זריקה מתרת

כתיב ק) למידרש ביה קודש הוא וזה

בתים)], צ) [בעמוד א],

מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר

תופס את דמיו ויוצא לחולין מי קרינן קודש

ק) צ"ל הוא קדש כתיב

בקדשים ואלו שנשחטו בחוץ אין

א' מן השלשה עשר במסורת חסרים:

לַיְיָ קָדֹשׁ ›הְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע

קדוש קרינן: בפטר חמור: נימא מתניתין

למידרש ביה קדוש הוא

שְׂעַר רֹאשׁוֹ: במדבר ו ה

קדוש קרינן. להכי קרינן קדוש

נזרקין והקשה הר"מ דכמו כן מצינו

כו'. רש"ל, ר) [ט ע"ב],

3. רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי

דלא כר' שמעון דתניא ה פטר חמור ו) אסור

שזריקה מוציאה מידי מעילה ואפילו

למעוטי דמיו שאין דין קדושה עליו.

ש) [עי' חולין טז: - יז.

אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְיָ

בהנאה דברי ר' יהודה ור' שמעון מתיר

פלוגתת רבי ישמעאל ורבי

הכי אמרינן (מעילה דף יב.) קדשים

קודש משמע שם קדושה קדוש

אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי

עקיבא בזה], ת) [בדפו"ר:

בַּחֲלֵב אִמּוֹ: שמות כג יט

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לאחר

שמתו יצאו מידי מעילה ואע"ג שלא

משמע הוא קדוש: פלוגתא דר'

ובראוין, וכן בהמשך הדיבור

רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ

יהודה ור' שמעון בבכורות ר): לאחר

נזרק הדם וכמו כן נאמר שהשחיטה

בשאין ראוין], א) [בדפו"ר:

עריפה ודברי הכל: בשר בחלב: מנלן

תָּבִיא בֵּית יְיָ אֱלֹהֶיךָ לֹא

וכיון], ב) [בדפו"ר: למימ'.

עריפה ודברי הכל. דאמר התם

תוציא מידי איסור אבר מן החי

תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:

דתנא דבי ר' ישמעאל לא תבשל גדי

ז)

ומהרש"ל מוחק לגמרי

שמות לד כו

ומודה רבי שמעון לאחר עריפה

ויהיו מותרים באכילה לפיכך פירש

תיבה זו. ובדפו"מ הדפיסו

בחלב אמו ג"פ אחד ו איסור אכילה ואחד

לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה

שהוא אסור וגמר עריפה עריפה

הר"ם מה שלי בשלך אסור ואין להם

למיגמר], ג) [חולין ד ע"א,

לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ

איסור הנאה ואחד איסור בישול מתניתין

וע"ש כז:], ד) [בב"ק מה.

מעגלה ערופה: ומותר בהנאה.

תורת קדשים לעלות למזבח לפטור

תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר

תוד"ה מכור, בסנהדרין

דלא כי האי תנא ח) דתניא $ ר"ש בן ט)יהודה

לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ

דכתיב (שמות כב) לכלב תשליכון

הבעלים אף שלך בשלי לא היה להם

עט: ד"ה בשור, ובזבחים

אַתָּה לַיְיָ אֱלֹהֶיךָ לֹא

אומר בשר בחלב אסור באכילה ומותר

אותו: שחוט שלי בשלי. שחוט זבחי

תורת חולין ולא חזו להתרה דשייך

ע: ד"ה אפילו], ה) [יש

תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:

להוסיף מחיים. (הר"ש

דברים יד כא

בהנאה שנאמר כי עם קדוש אתה לה'

בחצרי כדכתיב (ויקרא א) ושחט את

בהו דהיינו אכילה:

מדעסויא)], ו) [וע"ע תוס'

4. וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי

תלמוד לומר ושחטו ושחט אותו

בן הבקר וגו': ושלך בשלך. כדכתיב

אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו ולהלן

סנהדרין עט: פ. בד"ה

וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא

ושחט אותו. פי' בקונטרס

(דברים יב) וזבחת מבקרך ומצאנך

בשור שלא נגמר ותוס'

תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן

הוא אומר ואנשי קודש תהיון לי מה להלן

זבחים ע: עא. בד"ה

שמות כב ל

אֹתוֹ:

וסיפיה דקרא בשעריך: מה שלי בשלך

דתלתי קראי צריכי חד לחיה וחד

אסור באכילה ומותר בהנאה אף כאן אסור

אפי' אחת], ז) [בתוס'

5. וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד

אסור. בהנאה דמי יתיר הנאה

לעופות וחד לאיסור אכילה בדיעבד

הרא"ש דאם], ח) [וכ"ה

לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן

באכילה ומותר בהנאה: וחולין שנשחטו

ברש"י דפו"ר, ועיין רש"ל,

כדמפרש גמרא ז) אם אינו ענין

שנאסר בה מחיים אחרי שאין דמו

לַיְיָ לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְיָ דָּם

❖

בעזרה: מנא הני מילי אמר ר' יוחנן משום

ומהרש"א],

יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם

נזרק: ושחטו ושחט אותו ושחט אותו

לשחיטה תניהו לאכילה דלבעלי

שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא

ר' מאיר אמרה תורה שחוט (ב) לי בשלי

מה ת"ל. שלש פרשיות סמוכות זו

מומין לא איצטריך קרא אף לשחיטה

מִקֶּרֶב עַמּוֹ: ויקרא יז ד

ושלך בשלך מה שלי בשלך אסור אף שלך

6. וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ

כדמפרש טעמא שהרי הוא מין הכשר

לזו בשלמים בראשונה כתיב ושחטו

הגהות הב"ח

קָרְבָּנוֹ וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל

בשלי אסור אי מה שלי בשלך ענוש כרת

והספר רוצה להביאו מסברא ולא

פתח אהל מועד ובשתים כתיב ושחט

(א) גמ' דאמר קרא ושלח

מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן

צריך קרא אע"ג דבחיה נמי

אותו מת"ל אלו שלשה מיעוטין דמשמע

את הצפור החיה על

אף שלך בשלי ענוש כרת אמר קרא ואל

הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם עַל

פני: (ב) שם שחוט שלי:

הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: ויקרא ג ב

קאמר מרבה אני את החיה שישנה

מכולהו זה נשחט בעזרה ולא אחר:

פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן

(ג) רש"י ד"ה ה"ג בת"כ

7. וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל

לפי שנאמר כי ירחק וזבחת. ובא

בשחיטה כבהמה משמע דבלאו קרא

וכו' ופירושא (חד לחיה

לה' ונכרת על קרבן ענוש כרת על חולין

רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ

מייתי לה ויש לומר דה"ק מרבה אני

הכתוב להתיר להם בשר תאוה

וכו' בדיעבד) תא"מ ונ"ב

לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ

שנשחטו בעזרה אין ענוש כרת איכא

ס"א חד לבעלי מומין

בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל

את החיה בדוחק אי לאו קרא אבל

משיבאו לארץ והם יתרחקו מן

❖

וחד לחיה וחד לעופות ח):

הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: ויקרא ג ח

למיפרך מה לשלי בשלך שכן ענוש כרת

כיון דאיכא קרא נוקי בה קרא אבל

המשכן לפי שבמדבר לא הותרו לאכול

8. וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל

אלא אמר אביי מהכא ושחטו ושחט אותו

בעלי מומין יותר שוין שהן מין

שום בהמה הראויה להקרבה אלא על

י) 6

רֹאשׁוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי

ושחט אותו תלתא קראי יתירי מה תלמוד

אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי

ידי הקרבה ש): בריחוק מקום. חוץ

הכשר וישנו בשחיטה עוד י"ל ת"ל

מוסף רש"י

אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל

❖

למקדש: אתה זובח. חולין שלך ואי

ושחטו ושחט אותו ושחט אותו

לומר לפי שנאמר כי ירחק ממך המקום

הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: ויקרא ג יג

הובא בסוף המסכת.

9. כִּי ›רְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם

דמשמע דמצריך ג' קראי חד לבעלי

אתה זובח בעזרה שהוא מקום הקרוב

וזבחת ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה

כ)

אֲשֶׁר ›בְחַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ

לו: ה"ג פרט לחולין שלא ישחטו

מומין וחד לחיה וחד לעופות ואיסור

זובח במקום קרוב פרט לחולין שלא ישחטו

לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ

תוס' ר"י הזקן

בעזרה: אלא תמימים. ת) ובראויה

אכילה בדיעבד נפקי לה מקרא

מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר

בעזרה ואין לי אלא תמימים הראוים ליקרב

דתמימים דכי היכי דנפקא לן דאסירי

להקרבה הכתוב מדבר דאילו בשאין

מוקצה. בהמה שהוקצה

נָתַן יְיָ לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ

מנין לרבות בעלי מומין מרבה אני את בעלי

לתקרובת ע"ז. נעבד.

וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל

לאכול תמימים מוזבחת ואכלת כמו כן

ראויה להקרבה לא איתסר בשר

שהשתחוה לה ואסירי

אַוַּת נַפְשֶׁךָ:

מומים שכן מין המכשיר מנין לרבות את

❖

ל)

תאוה דידהו במדבר: שכן מין הכשר.

נמי אסור הני מאחר דנפקא לן דאסור

דברים יב כא

לגבוה כדאיתא בתמורה

החיה מרבה אני את החיה שהיא בשחיטה

[כח, א]. רובע ונרבע

לשוחטן בעזרה דנאמר דקרא

להקריב א) כיון דדמי להו בהכי אתי

בעדים. דבני סקילה

כבהמה מנין לרבות את העופות תלמוד

ב) למיגמר ליה במה מצינו להחמיר

דמה שאתה זובח קאי אכולהו:

נינהו ואסורים לאחר

גליון הש"ס

ולאסור: שהיא בשחיטה כבהמה.

אלמא

לומר ושחטו ושחט אותו ושחט אותו יכול

שנגמר דינם. לתקלה.

מ)

גמ' רשב"י אומר משום

שאם ילכדנה אדם יאכלנה

ואיתקש לפסולי המוקדשין בפרשה

לא ישחוט ואם שחט יהא מותר תלמוד לומר כי ירחק ממך המקום וזבחת

ר"ש (בן יוחאי). כן הוא

הילכך הואיל ואמרה

זאת אך כאשר יאכל את הצבי וגו'

בחולין קטז:

ושלח ודאי מותרת היא.

ואכלת מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל מה שאתה

ודרשינן ליה בשחיטת חולין (דף כח.)

פלוגתא דר' יהודה ור'

זובח במקום קרוב פרט לחולין שנשחטו בעזרה ואין לי אלא תמימים

שמעון מפרש בבכורות

מה פסולי המוקדשין בשחיטה אף צבי

[ט, א], וקאמר התם

הראוים

ואיל בשחיטה וכיון דבשחיטה איתקש

דמודה ר' שמעון לאחר

להו איכא למיגמר נמי מינה שלא תהא שחיטה בעזרה דכל דבר זביחה אסר רחמנא: מנין לרבות את העופות. שאין שחיטתן מפורשת

עריפה שהוא אסור

בהנאה.

תלמוד לומר ושחטו ושחט אותו ושחט אותו. והכי נמי גרסינן בסיפרי ופירושא (ג) חד לחיה וחד

בתורה ג): הכי גרסינן בתורת כהנים

לעופות וחד לאיסור

אכילה בדיעבד.

ודקתני

מרבה אני את

החיה

הכי

קאמר אי

לא

כתב קרא

איכא למימר אתא

לריבויא בדוחקא:

ת"ל