האיש מקדש
פרק
שני קידושין
נח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אלמא
חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא. וא"ת הא משמע
ת"ל כו'. כיון דאיתרבו הנך מינייהו לענין איסור שחיטה איתרבו נמי
קעח א ב מיי' פ"ב מהל'
א) פסחים כב., ב) [פסחים
כב. כג: נזיר כט.] ב"ק עב.,
שחיטה הל' ב סמג
לענין אכילה כתמימים: ואי אתה משליך לכלב וכו'. והכי משתמעי
דאיכא איסורא דרבנן דהכי משמע לישנא וא"כ היאך
ג) תמורה לג: חולין פה:,
עשין סג:
מקדש בהן והאמר רב בפ"ק דפסחים (דף ז.) דהמקדש מו' שעות
חולין מיניה דאילו האי קרא מיירי בבשר היוצא חוץ ממחיצתו כגון
קעט ג מיי' פ"ז מהל' ע"ז
ד) [עמ"ש בגליון עירובין סא:
עובר שהוציא את ידו בשחיטת אמו ילפינן לה (חולין דף סח.) מהאי קרא
ולמעלה ואפילו בחיטי קרדנייתא דאינם אסורים אלא מדרבנן אין
על מלת פלגאה וע' פרש"י
הל' ט סמג לאוין כב
דהכא ודהתם], ה) [בכת"י
טוש"ע י"ד סי' קמד סעיף א:
חוששין לקדושין וי"ל דהתם איכא
לאיסורא ובשר בשדה כגון שיצא בשר
קפ ד מיי' פ"ו מהל' שמיטה
נוסף: דאמר שחיטה שאינה
מיהא שעות דאורייתא לפי מה שפי'
חוץ למחיצתו בגלוי כשדה שאין לו
הראוים ליקרב מנין לרבות בעלי מומין מרבה
ראויה לא שמה שחיטה],
ויובל הל' ו:
קפא ה מיי' שם הל' ז:
מחיצה הרי הוא כטרפה ולא תאכלו
ו) חולין פה:, ז) ע"ז נד: [חולין
ר"ת ק)התם א אבל הכא ליכא אלא איסורא
אני בעלי מומין שכן מין (א) המכשיר ומנין
קפב ו מיי' פ"ה מהל' אישות
קמ. תמורה ל:], ח) [לעיל כד.
ומיעט בסיפיה לכלב תשליכון אותו
דרבנן ולפי' הקונטרס נמי לא קשה
לרבות את החיה מרבה אני את החיה שהיא
וש"נ], ט) ע"ז נד: סוכה מ:,
הלכה ה:
למעוטי חולין שנשחטו בעזרה ודריש
מידי למסקנא דהא אפילו לר"ש אינה
קפג ז מיי' שם הל' ג:
י) שביעית פ"ח מ"ז סוכה מ:
בשחיטה כבהמה מנין לרבות את העופות
מקודשת ר): וכן חיה שנשחטה בעזרה.
קפד ח ט י מיי' שם הלכה
[ע"ז נד: בכורות ט:], כ) צ"ל
הכי אותו הוא דנאסר ביציאת מחיצה
❖
ת"ל ושחטו ושחט אותו ושחט אותו יכול לא
והיית חרם כמוהו וכתיב התם
ו:
ולכלב תשליכון אותו דמותר בהנאה
וע"כ דאורייתא נשרפים כדמוכח פרק
כו'. רש"א [וכן הוא בילקוט פ'
ישחוט ואם שחט ישליכנו לפני כלבים תלמוד
ולא חולין שנשחטו בעזרה הנאסרין
כיסוי הדם ב (חולין דף פה:) דקאמר
בהר ודלא כרש"ל וכן יש להגיה
לומר לכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך
כאן בתוס' ד"ה ושני כתובין
התם אא"ב דחולין שנשחטו בעזרה
ע"י כניסת מחיצה דאסורין אף בהנאה:
1
תורה אור השלם
כו'], ל) [לעיל נג. בכורות כט.],
תניא המקדש בפטר חמור כו'. ברייתא
לכלב ואי אתה משליך חולין שנשחטו
דאורייתא היינו דגזרינן חיה אטו
א
א)
מ) פסחים מו: ב"מ יא: נדרים
1. וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי
היא: רבי שמעון אומר מקודשת.
בהמה וניחא מה דקאמר וכן חיה
פד: חולין קלא:, נ) [עיין תוס'
בעזרה אשכחינהו מר יהודה לרב יוסף ולרב
וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא
פסחים כב ע"א ד"ה חולין
אלא אי אמרת לאו דאורייתא מאי
בפטר חמור מחיים ר' שמעון לטעמיה
תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן
שמואל בריה דרבה בר בר חנה דהוו קיימי
ותוס' ב"ק עב ע"ב ד"ה דאי],
שמות כב ל
אֹתוֹ:
וכן חיה היא גופה אינה אלא דרבנן
דאמר לעיל (דף נז:) מותר בהנאה:
ס) [חולין פה ע"ב, ע"ש], ע) כן
2. וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל
אפיתחא דבי רבה אמר להו תניא המקדש
ואנן נגזור: ושני כתובים הבאים
ובבשר בחלב. רבי שמעון לטעמיה
הגי' רש"ל וח"מ הגי' ואפשר
בֵּיתֶךָ וְהָ›יתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ
בפטר חמור בבשר בחלב ובחולין שנשחטו
בקבורה [ובדפ"ר: ואפר. ועיין
כאחד אין מלמדין. תימה היכי הוו
דאמר לעיל (שם) ומותר בהנאה:
תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי
הערות לרש"ל], פ) [עיין
בעזרה ר' שמעון אומר מקודשת וחכ"א אינה
דברים ז כו
חֵרֶם הוּא:
ובחולין בעזרה. קסבר איסורו לאו
ב' כתובים הבאים כאחד הא לא אתי
פסחים כד ע"א], צ) [עי'
3. כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה
מקודשת אלמא חולין שנשחטו בעזרה לר'
דאורייתא לא איסור שחיטתו ולא
שביעית מעבודת כוכבים דאיכא
ב)
חולין פה: ובתוס' שם ד"ה
לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת
❖
היינו דגזרינן], ק) [שם ו ע"ב
ויקרא כה יב
שמעון לאו דאורייתא ורמינהו ר"ש אומר
תְּבוּאָתָהּ:
למיפרך מה לעבודת כוכבים שכן
איסור הנאתונ) ולא דריש בריחוק מקום
ג)
ד"ה משש], ר) [וע"ע תוס'
הכי אלא מדרבנן דילמא אתי למימר
אסורה בהנאה וי"ל מ"מ נכתוב
חולין שנשחטו בעזרה ישרפו וכן חיה
חולין ד ע"ב סוד"ה מותר],
ש) [פסחים מה. נזיר לז: ולעיל
קדשים שנפסלו לאחר שחיטה הן שלא
שביעית וניתי עבודת כוכבים מינה
שנשחטה בעזרה אישתיקו אתו לקמיה דרבה
מוסף תוספות
לד:], ת) [ושם ד"ה משום],
נזרק דמן וקא מתהני מינייהו ואתי
וכהאי גוונא מיקרי שפיר ב' כתובים
אמר להו פלגא אוקמינכי הב"ע כגון
א) [בדפו"ר: והיית חרם כמוהו
ד)
א. דמשש שעות ולמעלה
ליהנות מקדשים שלא נזרק דמן ס):
הבאין כאחד בכמה דוכתי ש)ולא בעינן
שמע מינה. וכצ"ל. ולפנינו
היינו סוף שש דהוי דאורייתא
שנשחטה ונמצאת טריפה ור"ש לטעמיה ה)
ישרפו. ולא סגי להו בקבורה אלמא
שיהא כל אחד יכול ללמוד וא"ת אכתי
הוגה בטעות ובשיבוש ע"פ
כדדריש בריש פסחים ולא
דתניא השוחט את הטריפה וכן השוחט
מה שנראה למגיה מהרש"ל.
כמו שפרש"י מתחילת שש
ו)
איסורו מן התורה דאי מדרבנן מי
אי לא כתיב עבודת כוכבים לא הוה
ועיין ריטב"א ותוס' הרא"ש],
ולמעלה דלישנא שש משמע
ונמצאת טריפה זה וזה חולין בעזרה ר"ש
מחמרינן כולי האי נהי דבבהמה גזור
ידעינן דינא דעבודת כוכבים משביעית
ב) [כאן צריך להגיה ע"פ
מסוף שש. תוס' הרא"ש.
מתיר בהנאה וחכמים אוסרים: מכרן וקידש
רש"ל כי חרם הוא, ולמהרש"א
ב. עי' תוס' שם ד"ה היינו
אטו פסולי המוקדשין דלא נימרו
שהרי אינם שוים דשביעית אחרון
ב
אין צריך], ג) [נדצ"ל ומותר],
דגזרינן בביאור הגמ' דשם.
בדמיהן מקודשת: מנלן מדגלי רחמנא
קדשים פסולין נקברים אלא חיה אי
אחרון נתפס והראשונים יוצאים לחולין
ד) [יתכן דצ"ל מישראל], ה) [כל
וכן עי' תוס' הרא"ש כאן.
עיקר איסור דידה לאו דאורייתא
ובעבודת כוכבים (ע"ז דף נד: ת)) איכא
זה בבכורות כז ע"א], ו) [נדצ"ל
בעבודת כוכבים והיית חרם כמוהו כל
ג. הריטב"א מתרץ למ"ד דע"ז
ז)
2
שהרים], ז) [וכ"ה בכת"י וכ"ה
חלופיה וחלופי חליפיה. ואיכא
מהיכא תיתי הא ליכא למיגזר אטו
למאן דאמר חליפין וחליפי חליפין
שאתה מהייה הימנה הרי הוא כמוהו
❖
ג
ברש"ל], ח) [וכ"ה ברש"ל],
למימר דהא כתב רחמנא
קדשים ולמה היא בשריפה ע)ואפילו
אסורין ואפילו למאן דאמר חליפי
מכלל דכל איסורים שבתורה שרו ונילף
בע"ז כי חרם הוא שאינו
בקבורה אלא ודאי איסורן מן התורה
חליפין מותרים אכתי לא הוי כשביעית
יוצא לחולין לעולם וכתב
מינה משום דהוה עבודת כוכבים ושביעית
נמי והיית חרם כמוהו לומר
ושריפתן מדברי סופרים בבהמה גזור
שהאחרון נתפס וי"ל מדכתיב (דברים ז)
הגהות הב"ח
שתופס כל חליפיו לאיסור
שני כתובים הבאים כאחד ח)וכל שני כתובים
א)כי חרם הוא דמשמע מינה דלדרשא
דילמא אתי למימר קדשים פסולין
(א) גמ' שכן מין ז) הכשר
והוא עומד באיסורו ונהי
הבאים כאחד אין מלמדין עבודת כוכבים
אתא לומר דעבודת כוכבים ושביעית
לקבורה והתורה אמרה ישרפופ) ובחיה
ומנין: (ב) שם במשנה ובאפר
דאצטריך למיכתב והיית חרם
(חטאת) תז"מ ונ"ב ס"א
כמוהו לאסור כל חליפיו
הא דאמרן שביעית מאי היא יובל היא
נמי גזרו שלא תחלוק בדין חולין
הוו ב' כתובים הבאים כאחד דליכא
3
❖
פרה ח):
לא הוה מיצטריך למיכתב
שנשחטו בעזרה שהשוו חכמים דבריהן
למימר דאיצטריך לגופיה לאשמועינן
קודש תהיה לכם מה קודש תופס את דמיו
ט)
כי חרם הוא לומר שתופס
בכל מקום שלא יפקפקו בהם : פלגא.
דחליפי חליפין מותרים דהא ידעינן
צ)
את דמיו ואינו יוצא לחולין
אף שביעית תופסת דמיה אי מה קודש תופס
ד
דהא משביעית הוה יליף
קנטרן רגיל לחלוק על חביריו: הכא
מדכתיב (שם) ב)כמוהו דמשמע שאינו
מוסף רש"י
את דמיו ויוצא לחולין אף שביעית תופסת
שפיר הילכך לגבי הא הוו
במאי עסקינן. דאמר רבי שמעון
עושה כיוצא בו אלא פעם אחת ג:
ואי אתה משליך חולין
ע"ז ושביעית שני כתובים
דמיה ויוצאה לחולין תלמוד לומר תהיה
❖
שנשחטו בעזרה. ומשום
מקודשת שנמצאת טריפה ור' שמעון
הבאים כאחד.
מימיו
בהוייתה תהא כיצד לקח בפירות שביעית
דאין מפורש בהן לאו בהדיא
ה
לטעמיה דאמר לענין כיסוי הדם (חולין
באכילה, איצטריך למילף להו
בשר אלו ואלו מתבערים בשביעית בבשר דגים יצא בשר נכנסו דגים
דף פה.) ואותו ואת בנו (שם דף פ.)
איסור הנאה מהכא, והכי
תוס' ר"י הזקן
בדגים יין יצאו דגים נכנס יין ביין שמן יצא יין נכנס שמן הא כיצד אחרון
משמע אותו שנאסר משום חוץ
ותשלומי ארבעה וחמשה (ב"ק דף עא.)
י)
למחיצה אתה משליך לכלב,
אותו. דייק דאיירי בבשר
אחרון נתפס בשביעית ופירי עצמו אסור הניחא למאן דאמר אין מלמדין
שחיטה שאינה ראויה לאכילה לא שמיה
דהא מהאי קרא ובשר בשדה
היוצא חוץ למחיצתו כגון
שחיטה וכל חיוב ואיסור הבא ע"י
אלא למאן דאמר מלמדין מאי איכא למימר מיעוטי כתיבי כתיב הכא כי
טריפה נפקא לן איסור מחיצה
עובר שהוציא את ידו
כ)
כגון הושיט העובר את ידו
חרם הוא וכתיב התם יובל היא היא אין מידי אחרינא לא: מתני' המקדש
בשחיטת אמו כדדרשינן
שחיטה אינו חל עליה הילכך איסור
ל)ו
בשעת שחיטה, בפרק בהמה
בחולין [סח, א], והנאסר
חולין הללו ע"י שחיטה בא עליה והא
המקשה לילד (חולין סח.).
בתרומות ובמעשרות ובמתנות ז ובמי חטאת ובאפר (ב) חטאת הרי זו מקודשת
ביציאת חוץ אתה משליך
לאו שחיטה היא: את הטריפה. טריפה
אבל יש לך אחר הנאסר
לכלב (אבל) שמותר בהנאה,
ואפילו ישראל: גמ' אמר עולא טובת הנאה אינה ממון איתיביה רבי אבא
ח
משום מחיצה ואי אתה משליכו
אבל הנאסר בכניסת פנים
הניכרת: מנלן. דלא תפסי דמייהו:
לכלב ואיזה זה זה חולין
אסור בהנאה. יצא בשר.
לעולא המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות במי חטאת ובאפר פרה הרי
שאתה מהייה גרסינן: יצא בשר.
שנשחטו בעזרה (פסחים כב.).
ג)
מותרות בשביעית, והפרי
זו מקודשת ואפילו ישראל א"ל הכא בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי
מקדושת שביעית דבפירות גופייהו
ט
חולין שנשחטו בעזרה.
הראשון אסור לאחר הבעור.
מתני'. מתנות. הזרוע
דאסירי בהנאה, לאו דאורייתא
אמו כהן וקא סבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין בעא מיניה ר' חייא
כתיב בו תהיה בהווייתו תהא אבל
י
(שם). ר"ש אומר חולין
והלחיים והקיבה. אפילו
חילופיהם הן יוצאין לחולין: ופירי עצמו.
בר אבין מרב הונא טובת הנאה ממון או אינה ממון אמר ליה תניתוה המקדש
שנשחטו בעזרה ישרפו.
מ)
ישראל. אפילו הוא ישראל.
גמ'. טובת הנאה. דבר מועט
משום דמיחלפי בהו קדשים
הפירי הראשון אסור לאחר הביעור
בתרומות ובמעשרות ובמתנות במי חטאת ובאפר פרה הרי זו מקודשת ואפילו
שאירע בהו פסול, דאי אמר
שלא יצא מקדושתו: מתני' ובמתנות.
שאם אמר ישראל לחברו תן
ישראל א"ל ולאו אוקימנא בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן
יקברו, כיון דלא מוכחא מילתא
תרומותיך לקרובי כהן ואתן
הזרוע והלחיים והקיבה: ואפילו הוא
אי חולין הוו אי קדשים, אתו
לך כך וכך רשאי הישראל
א"ל ליקח והוא יעשה בדבר מועט
למימר נמי קדשים שאירע בהן
ישראל. וקא ס"ד אע"פ שאין לו בכל
פסול טומאה או פסול נותר
שהרי חייב הוא ליתנו לכהן.
אלו אלא טובת הנאה שבידו לתתם לכל מי שירצה וגם היא לא זכתה אלא בטובת הנאה זו שהיא צריכה ליתנם לכהן והמעשר ללוי ומיקדשא בטובת
יקברו וקי"ל בפסחים בפ"ב
ודוקא ד) ישראל אבל מכהן
גמ'
הנאה זו דקסבר טובת הנאה ממון: אינה ממון. לקדש בו האשה: כמי שהורמו דמיין. הואיל ועומדת לתרום ונגמרה מלאכתו לכך
(כד.) בקדש באש תשרף, לימד
עצמו אסור מפני מראית העין.
על כל הפסולין שבקודש שהן
א"נ שנראה ככהן המסייע
וזכה הכהן בחייו בתרומה שבו שלא הוטל עליו אלא להפרישה ולקיימה לעצמו אף יורש זה יפרישנה וימכרנה לכהנים וכן היא תמכרנה.
בשרפה (תמורה לג:). וכן חיה
בבית הגרנות, ה) והכי איתא
והוא הדין נמי דמצי לאוקמה בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן אלא הא קשיא ליה א"כ מאי קמ"ל מתניתין פשיטא דמקודשת:
שנשחטה בעזרה. אם היא
כאן בירושלמי. וקאמר עולא
הוצאה שאע"פ שיש לישראל טובת
דהקדש בדק הבית כיון דאין
קדושת מזבח חלה עליה כחולין היא, אי נמי אם חולין היא וקמ"ל דאע"ג דליכא למיגזר משום דלא ליקבור קדשים פסולין, דהא
הנאה בתרומתו שהאשה יש לה אותה טובת הנאה, אינה מקודשת שלא נתן לה מעות. מקודשת. וקס"ד בתרומה שהפריש
כולי עלמא ידעי דחיה במוקדשים ליכא ולא אתי לחלופי אפילו הכי תשרף (שם). אע"ג דכולי עלמא ידעי דלאו קדשים נינהו
תרומה לכהן. כמו שהורמו. ושלו הם ומוכרה לכהן שהרי זכה בהן מורישו כאילו הורמו, הואיל ונגמרה מלאכתן ועומדת
(חולין פה:). השוחט את הטריפה. כגון נחתכו רגליה טריפות הניכר, וכן השוחט ונמצאת טריפה. בבני מעיין (שם).
לתרום הרי הוא כאילו הפרישה אבי אמו בחיי אביו ומעכבה לעצמו שכל כהן חייב להפריש תרומה מגרנו שהרי אסור הוא
ר"ש מתיר בהנאה. דשחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה ולא קרינא בהו חולין שנשחטו בעזרה, דזביחה כתיב בהו, כי ירחק
בטבל כישראל ומעכבה לעצמו, ואף יורש זה יפרישנה וימכרנה, וכן היא תמכרנה וממון נתן לה. והוא הדין דהוה מצי
וזבחת, בריחוק מקום אתה זובח כו' (שם). שני כתובים הבאים כאחד. לתפוס דמיהן באיסורן אע"פ שהן אסורין בכל מקום
לאוקומא בשנפלה לו תרומה מבית אבי אמו כהן, אלא לא רוצה לאוקומה הכי, דאם כן קשיא ליה מאי קמ"ל פשיטא,
שהן (ע"ז נד:). וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין. מדלא כתיב אחד ונגמור כולהו מניה (לעיל כד.). מדהדר
ואוקמה בטבלין, ואשמעינן מתני' דכמי ו) שהורם המוריש התרומה דמי, דאי לאו כמו שהורמו לא זכה מורישו במתנות וחייב
כתביה לאידך ולא ילפא מחבריה ש"מ דוקא הני קאמר (פסחים מה.). הא דאמרן. והיית חרם כמוהו (ע"ז נד:). מה קודש
היורש ליתנם לכהן. ומסתברא דהלכתא כעולא, ואע"ג דאמר רבא פרק בתרא דנדרים [פד, ב] לגבי מודר דטובת הנאה ממון,
תופס את דמיו. דכתיב ופדה בערכך (שם) פדיה כתיב ביה, שזה יוצא וזה נכנס תחתיו, יוצא הקדש לחולין ונכנסין הדמים
לא פליג אדעולא, דהתם איירי במודר דאפילו ויתור אסור בו [כל שכן] באלו (הויתור הוא) [דהוי] ממון גמור, אבל עולא
תחתיו, דהיינו ופדה, והיינו נמכר, דכל מכירה יוצאה מכחו של זה ובא לזה והדמים נכנסין לרשות המוכר (סוכה מ:). מתבערים
מיירי בדבר שצריך ממון כגון קדושי אשה דטובת הנאה אינה ממון. אבל כהן שקדש בתרומה מקודשת ואפילו היא ישראלית
בשביעית. בשעת הביעור (בכורות ט:). בתוך זמן הביעור (סוכה מ:). נאכלין קודם הביעור, קודם שיכלה לחיה מן השדה אותו
שהרי היא מוכרת אותם לכהן. (ובכתובות פ"ה) [ובבכורות פ"א יא, א] נמי א"ר נחמן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין
המין שמכר (ע"ז נד:). יצא בשר. דכולי האי לא תפיס (שם). שהדמים יוצאין לחולין ע"י פדיה בדמים של קודש, דלא כתיב אלא
ובמכות פרק אלו הן הלוקין [כ, א] נמי אסיק רבא דכמי שהורמו דמי לכל דבר שהוא מן התורה, דקאמר מחיצה לאכול
בפירות עצמן (סוכה מ:). אחרון אחרון נתפס בשביעית. להתבער ופירי עצמו. שגדל בשביעית שבאו אלו מכחו בכל מקום
דאורייתא וכו', כדאיתא התם, וכן פסק הר"ם [אישות פ"ה ה"ו].
שהוא, אסור. מן הביעור ואילך (בכורות ט:). פרי של שביעית שמכר ראשון (ע"ז נד:). פרי הראשון אסור לנהוג בעצמו חול אלא
קדושת שביעית עליו (סוכה מ:). טובת הנאה. דבר מועט דתניא (בכורות כז.). רשאי ישראל לומר לחברו הילך סלע ותן כל תרומותיך לבן בתי כהן, והיינו טובת הנאה שיש לו לישראל שרשאי לתתה לכל כהן שירצה (פסחים מו: וכעי"ז חולין קלא:).