האומר פרק שלישי קידושין
סו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שורך נרבע. ואסור להקרבה. אבל לסוקלו תרי בעינן דאמר מר
מנסך יינך בא ואראך האיסור בהא ודאי יש לחוש לדבריו ולבדוק
צ א ב מיי' פ"ד מהל' איסורי
א) בכורות מא. זבחים ע:
[תוספתא דב"ק פ"ד ה"ח],
מזבח הל' ב:
(ב"ק דף מד.) כמיתת הבעלים כך מיתת השור: ותנא תונא. לענין
כדאמר לקמן (עמוד ב) גבי בעל מום דמצי אמר ליה שלח ואחוי
צא ג מיי' פכ"ד מהל' אישות
ב) ["נאמן" ליתא בכת"י
פסולי קרבן בזבחים ובבכורות: וצריכא. לאשמועינן בכולהו דשתיקתו
וכשאדם עושה חבירו שליח לשמור יינו או להביא מן המרתף נאמן א
ודפו"ר, ונוסף ע"פ רש"ל ועי'
הל' יח סמג עשין מח
הודאה היא: חזי ליה בימי טומאתו.
ולא איכפת ליה ולאו הודאה
ש) דהיינו בידו ומהימן עליה כבי תרי כשסומך עליו והא דבעינן שותק
רש"ש], ג) ס"א דאכל [רש"ל
טוש"ע אה"ע סימן קעח סעיף
וכ"ה בכת"י], ד) [ב"ק צח.],
ט:
היא ומותרים לטהורים: לאו לגבי
היינו דוקא דלא עשאו שליח:
צב ד מיי' שם הלכה יז סמג
ה) [בכת"י ודפו"ר אביי אמר
אמר אביי היא היא .
מזבח קיימי.
ולא איכפת ליה להכחישו
ב תימה והא
שורך נרבע והלה שותק נאמן ותנא תונא
א
היא היא, ולפנינו מוגה ע"פ
שם טוש"ע אה"ע סימן
ת) אמרת המקדש בעד א' אין
והודאה מיהא לא הויא ומותר להקרבה
הרש"ל, ע"ש, ובפני יהושע],
קטו סעיף ז וסימן קעח סעיף
א) ב ושנעבדה בו עבירה ושהמית על פי עד
❖
ו) גיטין ב: ג. סד. [יבמות
ט:
צריכא: אשתו זינתה בעד אחד.
חוששין לקידושיו דאין דבר שבערוה
אחד או ע"פ הבעלים נאמן האי ע"פ עד אחד
פח.], ז) [בכת"י נוסף אמר אביי
ב)
פחות משנים וי"ל דהתם אפשר כיון
כלומר אמר לו עד אחד אשתך זינתה
ואיתימא רנב"י], ח) [בכת"י
היכי דמי אי דקא מודו בעלים היינו ע"פ
דלא קדשה בפני עדים המעות מתנה
והוא שותק מהו ל) ליאסר העד עליו:
ודפו"ר מינות, ועי' ברכות כט
גליון הש"ס
הבעלים אלא לאו דשתיק וצריכא דאי
ע"א ותוס' יומא סט ע"א ד"ה
ולא הוה אתי. ההוא סמיא לעת
אבל הכא הביאה אוסרת בין בעדים
בגדי], ט) [בכת"י נוסף: וע"י
תוס' ד"ה הקם וכו' ומפרש
אשמעינן הך קמייתא אי לאו דקים ליה
הקבוע לו לפני שמואל: שדר. שמואל
בין שלא בעדים ואין אנו צריכין אלא
יהודה בן גדידה], י) יבמות צד.
ר"ת. עי' יומא סט ע"א תד"ה
❖
בנפשיה דעבד חולין בעזרה לא הוה מייתי
כריתות כד., כ) ["רב" ליתא
בגדי כהונה:
שליח בתריה שימהרנו לבא: מאי
שידע הבעל האמת מיהו קשה דמשמע
ג)
בכת"י, והוא ט"ס. סדה"ד],
לאו אי מהימן לך. האי עד כשאר
אבל נטמאו טהרותיך מימר אמרינן האי
הכא עד אחד נאמן ובמסכת סוטה
ל) [ברש"י שברי"ף מהו לאסור
עד אחד דידעת ביה שאינו מפסולי
(דף ג:) משמע דאין האשה נאסרת
דשתיק דסבר חזי ליה בימי טומאתו ואי
עליו. ותיבת "העד" ליתא],
תוס' ר"י הזקן
מ) צ"ל את לבם למחות בך
עדות דלאו גזלנא הוא: אפקה. הואיל
על בעלה אלא על עסקי קינוי
אשמעינן הא משום דקא מפסיד ליה בימי
מהיות כהן. ס"א ח"מ [וכ"ה
בעד אחד. שאמר לו אני
ולא הכחישתו: ינאי המלך. מן
וסתירה ג משמע דבעינן עדים ויש
ברש"י שבע"י], נ) [ברש"י
טהרתו אבל שורו נרבע מימר אמר כל
מאמינך אע"פ שאינו יכול
ד)
הכהנים של חשמונאים הוה: לכוחלית.
לומר דהתם מייריד באינו שותקה אבל
שבע"י נוסף: כתובות המצות],
לידע דודאי (מותר) [אסור]
השוורים לאו לגבי מזבח קיימי צריכא איבעיא
ס) [בדפו"ר וברש"י שבע"י
בה. היא היא. כמו הני
שם מדינה שבמדבר: מלוחים. ירקות
בשותק בעד אחד מהימן ו א):
נוסף ד"ה נזרקה בו מינות.
להו אשתו זינתה בעד אחד ושותק מהו ה)אמר
דלעיל ואסורה. נגה. איחר.
רבא
אמר כו'. וא"ת כיון דשותק
הם ושמן קקולי בלשון ארמי כמו
שכפר בתורה שבעל פה:],
דלאו גזלנא. דנאמן כשאר עד
אביי נאמן רבא אמר אינו נאמן הוי דבר
הקוטפים מלוח עלי שיח (איוב ל):
ושתיקה כהודאה דמיא למה
ג
ע) [ברש"י שבע"י נוסף: צמחה
אחד. אלמא אפילו בעד אחד
ז
לשון וכו'], פ) [בסנהדרין ק
הואיל ושתק אסורה. כבי תרי.
שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים
כשהיו עסוקים בבנין. בית שני שבאו
לא תאסר עליו וכי לא יוכל לעשותה
ו)
ע"ב], צ) [ברכות מח ע"א],
אפקה ותן לה כתובתה ולצאת
מן הגולה והיו עניים והיו מוציאין
עליו חתיכה דאיסורא וי"ל דקסבר
אמר אביי מנא אמינא לה דההוא סמיא דהוה
ק) [סוטה מז ע"א], ר) ס"א
ידי שמים קאמר. ומסתברא
הוצאות במלאכה אף אנו נאכל
רבא דטעמא דשותק מהימן לאו
אי הואי איהי קמן. ח"מ [וכ"ה
שאע"פ שהיא מכחישתו אי
מסדר מתנייתא קמיה דמר שמואל יומא חד
בדפ"ר], ש) [צ"ל דהיה, רש"ש
מהימן ליה כבי תרי אם
מלוחין להיות זכר לעוני אבותינו
משום דשתיקה כהודאה דמיא אלא
נגה ליה ולא הוה קאתי שדר שליחא אבתריה
ע"ש], ת) [בדפו"ר: אמר', וצ"ל
בא לצאת ידי שמים חייב
ולהודות לפני הקדוש ב"ה שהצליחנו
משום דאיכא רגלים לדבר מהימני ליהח
אמרינן], א) [ועי' תוס' סוטה
להוציאה פירוש לצאת מידי
אדאזיל שליח בחדא אורחא אתא איהו בחדא
ג: ד"ה ת"ל], ב) [בדפו"ר: א',
והעשירנו: לבן של פרושים עליך.
וכיון שאין האיסור מכח עדות הבעל
ספק, דאע"ג דמאמין בדבריו
כי אתא שליח אמר אשתו זינתה אתא
וצ"ל אמרינן], ג) [וביתר ביאור
לאו מילתא ברירא היא לגביה
שונאיך הם ואין שמחים בהצלחתך:
אלא מכח עדות העד לא מהימני' ליה
כתבו בכתובות כו: ד"ה אנן]
דהא ליכא תרי סהדי אלא חד
לקמיה דמר שמואל א"ל אי מהימן לך זיל
❖
ומה אעשה. לידע שכן הוא: הקם
דעד אחד אינו נאמן בדבר שבערוה:
[ובב"ב לב. ד"ה אנן],
סהדא וחד סהדא הכא לאו
הקם להם בציץ שבין עיניך.
אפקה ואי לא לא תפיק מאי לאו אי מהימן
להם בציץ שבין עיניך. תן ציץ הקדש
כלום הוא. אלא הואיל ומהימן
ליה הויא לה הך אתתא
עלך דלאו גזלנא הוא ורבא אי מהימן לך
על מצחך ויעמדו על רגליהם לפי
פירש בקונטרס ואע"ג דלאו
ד
לגביה כחתיכה ספק של
מוסף רש"י
שהשם כתוב בו והם יגלו את לבם.
שעת עבודה היא הא אמרינן לעיל
מ)
כבי תרי זיל אפקה ואי לא לא תפקה ואמר
חלב או של שומן כל היכא
ושנעבדה בו עבירה.
דמהימן ליה. ולשון הר"ם
(דף נד.) דבגדי כהונה ניתנו ליהנות
ואע"ג דלאו שעת עבודה כדאמר
אביי מנא אמינא לה דתניא מעשה בינאי
שנרבע, ושהמית. אדם, על
פי"ח דאיסורי ביאה ה"ז יוציא
בהן וקשה דאדרבה משמע מהתם
בפ"ב (לעיל נד.) בגדי כהונה ניתנו
פי עד אחד. שאין אלא עד
המלך שהלך לכוחלית שבמדבר וכיבש שם
כדי לצאת מידי ספק. ע"כ.
ליהנות בהם: שהיו אומרים אמו
דמיד שהיו יכולין להפשיטן שהיו זקוקין
אחד ברביעה ובנגיחה, או על
איכא מ"ד דהואיל ומשום
ששים כרכים ובחזרתו היה שמח שמחה
פי הבעלים. שאין שם עד
שסומך דעתו בדבריו הויא
נשבית מן המודיעים. לכך מיחו בו
להפשיטן מדקאמר לא ניתנה תורה
אלא בעלים אמרו, דאי הוו
לה הך אתתא לגביה כחתיכה
גדולה וקרא לכל חכמי ישראל אמר להם
שהיו הפרושים אומרים עליו אמו
למלאכי השרת משמע בשלא לצורך
ב' עדים בדבר הוי בסקילה,
ספק של חלב או של שומן,
אבותינו היו אוכלים מלוחים בזמן שהיו
נשבית במודיעים כרך של בית
אסיראט $ומפרש רבינו תם דדוקא ציץ
ואפילו בהנאה מיתסר (בכורות
אי בתר הכי נהפכה דעתו ולא
מא. וכעי"ז זבחים עא.). הכא
מהימן ליה אפילו לא נתן
עסוקים בבנין בית המקדש אף אנו נאכל
חשמונאי היה ושבויה פסולה לכהונה
משום דכתיב בו (שמות כח) והיה על
נמי בעדי הזמה. שהאחרונים
אמתלא וטעם מפני מה אינו
ונשאה אביו ונמצא חלל: ויבדלו חכמי
מצחו תמיד משמע דמותר שלא בשעת
מלוחים זכר לאבותינו והעלו מלוחים על
הזימו את הראשונים ואמרו
מאמינו עתה אפילו הכי הואיל
ישראל בזעם. שכעס המלך עליהם:
עבודה אבל בשאר בגדים לא וינאי
עמנו הייתם, דרחמנא הימנינהו
ואינו מאמינו עתה אם לא
י
שולחנות של זהב ואכלו והיה שם אחד איש
כדכתיב (דברים יח) ודרשו
גרשה לא יגרשנה ושריא ליה,
כך הוא דינו. לסבול חרפתו: וכך
היה כהן מזרע בית חשמונאי:
לץ לב רע ובליעל ואלעזר בן פועירה שמו
השופטים היטב והנה עד שקר,
דהשתא איתברר ליה דלאו
מאי
חזית דסמכת אהני סמוך
הוא דינך. בתמיה שלא תנקם מהם:
ומוקמינן ליה בעמנו הייתם
חתיכה דאיסורא היא לגביה,
ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך ינאי
❖
אהני. דאישתבאי והיכי
במסכת מכות (יבמות צד.).
רומסם. הרגם: מה תהא עליה.
כי היכי דחתיכה דאיסורא
המלך לבם של פרושים עליך ומה אעשה
ספק חלב ספק שומן דאסירא
שמא תשתכח אמר ליה הרי ס"ת
קאמר גמרא ולא נמצא הקשה בקונט'
ליה מספק אי בתר הכי
הקם להם בציץ שבין עיניך הקים להם בציץ
כרוכה ומונחת ובתוכה נ) המצות ולא
אדרבה אוקי תרי בהדי תרי ואוקי
אתברר ליה דהויא שומן ודאי
מוסף תוספות
שבין עיניו היה שם זקן אחד ויהודה בן גדידיה
שריא ליה מכי אתברר ליה
ישתכחו: ותוצץ הרעה. לשון ויצץ ציץ
אם ינאי בחזקת כשרות כדאמרינן
ס)
ע)
היתרא. ואיכא מ"ד דהואיל
א. אפי' אם בעל היין מכחישו
שמו ויאמר יהודה בן גדידיה לינאי המלך
ויגמול שקדים (במדבר יז). ל"א בערה
גבי כהן בפרק [האשה שנתארמלה]
ומהימן ליה הוי ספק שאינו
כיון שהוא עדיין שומר הוי
לשון נוצצים (יחזקאל א) כניצוץ המבעיר
(כתובות דף כו:) ותירץ ה"מ אי הואי
ינאי המלך רב לך כתר מלכות הנח כתר
שפיר בידו. מרדכי. ב. לפנינו:
מתברר אע"פ שיהפך דעתו
דלא מהימן ליה. ומסתברא
אמר אביי נאמן. ג. הא בהדיא
גחלת פ): שמעון בן שטח. אחי אשתו
איהי קמן והיתה באה לב"ד להתירה
כהונה לזרעו של אהרן שהיו אומרים אמו
דהא דאמרינן דהיכא דשויא
דרשינן בריש סוטה דעד אחד
היה צ) והחביאתוק): היכי דמי. ויבוקש
דהתם אית לה חזקה דכשרות אבל
נשבית במודיעים ויבוקש הדבר ולא נמצא
אנפשיה חתיכא דאיסורא
לא מהימן אטומאה בלא קינוי
הדבר ולא נמצא דמשמע שהחזיקוהו
בנה זה הנדון לפנינו אין לו חזקת
שאסור, ה"מ היכא דליכא
וסתירה דאתיא דבר דבר
ויבדלו חכמי ישראל בזעם ויאמר אלעזר בן
מממון. תוס' הרא"ש. ועי'
סהדי אבל איכא סהדי דליכא
בחזקת כשרות: סמוך אהני. דאמרי
כשרות שהרי מעידים על תחילת
מהרש"א. ד. שם בנ"א: מוקי לה
איסורא מותר. של פרושים.
פועירה לינאי המלך ינאי המלך הדיוט
אשתבאי והיכי קאמר ולא מצאו. ואי
לידתו בפסול שאומרים שאמו נשבית
של חכמי ישראל כלומר
אביי. ה. במכחישו או באומר
שבישראל כך הוא דינו ואתה מלך וכהן גדול
אמרת אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי
קודם שנולד וא"ת מ"מ תיהני ליה
איני יודע. תוס' הרא"ש.
אינם שמחים בשמחתך. ומה
אעשה. לידע אם כן הוא.
ו. ורבא מוקי לה בדשתק נמי.
כך הוא דינך ומה אעשה אם אתה שומע
איתתא אחזקתה ה"מ ר) אי היא קמן
חזקה דאימיה שהיתה בחזקת כשרות
שם. ז. דהא רבא מודה בכולהו
הקם. תן ציץ הקדש על
והיתה באה לב"ד להתירה אבל בנה
דהא אמרינן בפרק קמא דכתובות
לעצתי רומסם ותורה מה תהא עליה הרי
מצחך שיעמדו על רגליהם
דשתיקה כהודאה ומ"ש הכא
זה הנדון אין לו חזקה דכשרות שהרי
(דף יג.) לדברי המכשיר בה מכשיר
דהא מודה שזינתה. תוס'
לפי שהשם כתוב בו והם יגלו
כרוכה ומונחת בקרן זוית כל הרוצה ללמוד
הרא"ש. ח. דשתיקתו לא
לבן שאומרים (לכך מיחה
מעידים על תחילת לידתו בפסול:
בבתה כ וי"ל ל דלא ב) אמר אוקי תרי
יבוא וילמוד אמר רב נחמן בר יצחק מיד
בו) [למחות בך מהיות כהן],
עבדא ליה הודאה גמורה אלא
ז)
אלא לאו בעד אחד. העיד על
בהדי תרי אלא בתרומה דרבנן ותרי
ובגדי כהונה ניתנו ליהנות
דאמרי' שראה רגלים לדבר
נזרקה בו ח)אפיקורסות דהוה ליה למימר תינח
השבויה ובאו שנים והכחישוהו: דרב
ותרי ספיקא דרבנן ובהא לא החמירו
שלא בשעת עבודה. שהיו
שהוא כדברי העד ולפיכך
תורה שבכתב תורה שבעל פה מאי מיד
אומרים. עליו שלא היה כהן.
שתק הילכך ע"י רגלים לדבר
אחא בר מניומי. בעלמא: שפחה
אבל ביוחסין דאיכא איסורא דאורייתא
שנשבית אמו בהר המודיעים.
ועדות העד הוא דאסרינן
ותוצץ הרעה על ידי אלעזר בן פועירה ויהרגו
ט)
הכניסו תחתיה. הכניסו להם שפחה
החמירו ואסורה היא מדרבנן :
ג)
כרך של חשמונאי ונשאה
בשאר איסורים ולענין אכילת
כל חכמי ישראל והיה העולם משתומם עד
אביו ושבויה פסולה לכהונה
חלב נמי מביא קרבן אבל
וסבורים שהיא זאת וגנבוה מהם לאחר
אמר
ונמצא שהוא חלל. היכי דמי.
לדבר שבערוה לא אסרינן
שבא שמעון בן שטח והחזיר את התורה
שנשבית עד שלא נתיחדה בלא עדים
דקאמר דלא נמצא והחזיקוהו
ברגלים לדבר כי האי דלא
הילכך אין כאן הכחשת עדים:
ליושנה היכי דמי אילימא דבי תרי אמרי אישתבאי ובי תרי אמרי לא
בכשרות. סמוך אהני. פיר"ש
האמינה תורה ע"א באיסור
ואי אמרת אוקים תרי להדי
ערוה אלא בקינא לה ונסתרה
מנא
אישתבאי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אלא בעד אחד וטעמא דקא
תרי ואוקים אתתא אחזקה,
תחילה דאיכא רגלים לדבר
טובא וכו'. שם. ט. דאפי'
ה"מ אי איתא קמן והיתה
מכחשי ליה בי תרי הא לאו הכי מהימן ורבא לעולם תרי ותרי י) וכדאמר רב אחא בר כ)רב מניומי בעדי הזמה
באה לב"ד להתירה שאומרת
בעזרה אסור לכתחילה
הכא נמי בעדי הזמה ואיבעית אימא כדרבי יצחק
דאמר רבי יצחק שפחה הכניסו תחתיה אמר רבא
לא נשביתי להתירה, אבל זה
ללובשן שלא לצורך עבודה.
תוס' יומא סט. י. אע"ג
הנידון לפנינו אין לו חזקה
מנא
דכשרות, שהרי מעידין על
דאצטריך תמיד שלא יסיח
דעתו ממנו [יומא ז:] מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו. תוס' הרא"ש. כ. ואפי' מאן דפסול בבתה היינו משום דמעלה עשו גבי
תחלת לידתו בפסול. ע"כ. ובפ' האשה שנתארמלה ביארנו האמת. בעד אחד. שהעיד שנשבית ושנים הכחישוהו. הזמה.
זנות. תוס' כתובות כו: ד"ה אנן. ל. דהכא נמי מן הדין הוה מוקמינן ליה לינאי בחזקת אמו דהוי בחזקת כשרות אבל קיי"ל דתרי
שהזימו העדים דאמרו ביום שאתם מעידים הייתם עמנו במקום פלוני וגזירת הכתוב היא שהאחרונים נאמנים. שפחה. היינו
ותרי ספיקא דרבנן. תוס' הרא"ש.
עמה כל זמן [שהייתה שמה] ויחדנו להם שפחה תחתיה והיוונים* סבורים שהיא זו, ונאמנים דליכא הכחשה.
*בכת"י: והיום. ואולי צ"ל והיו, או והיו הם.