האשה נקנית פרק
ראשון קידושין
ט.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הב
אשקי ושדי אינה מקודשת. וא"ת מי גרע מתן מעות לפלוני
חומרי. בוטייני"ש שעושין של בדיל וחורזין הרבה מהן בחוט אחד
ע א ב ג מיי' פ"ד מהל'
א) [פי' מיני סדקות ערוך ערך
חמר טו], ב) ס"א שיפא,
אישות הלכה ה סמג עשין
ועושין אותו כמין ענק ונושאין בצואריהן למכור. ויש גורסין פתכייתא
דמקודשת כ"ש כשאומרת תן לי וי"ל דשאני הכא דמעיקרא
ז)
ג) יבמות נב. ע"ש, ד) [צ"ל
מה טוש"ע אה"ע סי' כט
והן של זכוכית כמין טבעות דקים וקורין אותו פוריל"ש ובלשון
היתה שואלת שלא בתורת קידושין ומשום הכי איכא למימר כשאומרת
אמר], ה) לקמן מח,
סעיף י:
כל
הב אדעתא דמעיקרא קאמרה: אשקי אשקויי כו'. הנך תלת
רבותינו אושטנית: חד שוכא. מלא
חוט הענק: מיקדשת לי.
עא ד מיי' שם פ"ג הלכה ג
ו) [בדפו"ר: דבאבי], ז) [לעיל
ו:], ח) [ובדף קיד: ע"ש
סמג שם טוש"ע אה"ע
בלשון שאילה: הב אשקי ושדי. דלא
עובדי איצטריך לאשמועינן דבשום
בתוס'], ט) [ושם ד"ה ודוקא],
סי' לב סעיף ג:
חומרי פתכייתא אתאי ההיא איתתא אמרה
כפלתיה לדיבורא: תגא דמלכא.
דבר אין מועיל לא במידי דאכילה
א)
עב ה מיי' שם [והל' יא] סמג
י) [שם כב סוע"א], כ) [יש
בכתר המלך נשבע: והלכתא כר"א.
ושתיה ולא בשאר מילי:
ליה הב לי חד שוכא אמר לה אי יהבינא
להוסיף: לר"מ. (הר"ש
שם טוש"ע שם סעיף א
ב)
והלכתא שיראי לא צריך
מדעסויא)], ל) [ד"ה אבל],
[וסי' לז סעי' א]:
דאמר (לעיל דף ח.) התקדשי לי במנה
ליך מיקדשת לי אמרה ליה הבה מיהבה
מ) [בדפו"ר: אחרי תתי. ועי'
ו [מיי' שם הל' יב טוש"ע
שומא. $ וא"ת אמאי
ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים:
רש"ש], נ) [ירמיה לב, טז],
אה"ע סי' לב סעי' א וסי' לז
אמר רב חמא כל הבה מיהבה לאו כלום
א
❖
ס) [בדפו"ר ליתא, וכאן
כרבא אמר רב נחמן. דאמר לעיל
איצטריך לפסוק כרבה לגבי רב יוסף
סעיף ב]:
הוא ההוא גברא דהוה קא שתי חמרא
מסתיים הדיבור ומתה"ד מוכר
(שם) מנה אין כאן משכון אין כאן:
דהא בבבא בתרא (דף קמג: )
ח)
מקנה. ועי' מהרש"ל מהרש"א],
בחנותא אתאי ההיא איתתא אמרה ליה הב
בתך מקודשת לי. והיא ברשות
פסקינן הלכתא כרבה בר משדה
ע) ["ודמי למכר" ליתא בדפו"ר
לעזי רש"י
לי חד כסא אמר לה אי יהיבנא ליך מיקדשת
ועי' רש"ש], פ) [עי' תוספות
אביה לקדשה כגון שלא בגרה: לשטר
ענין ומחצה וי"מ דהיינו דוקא במילי
סוכה כח. ד"ה הלכתא],
בוטייני"ש. כפתורים.
לי אמרה ליה אשקויי אשקיין אמר רב חמא
זביני. ומנלן דכי האי גוונא הוי
דב"ב ולא נהירא $ דע"כ בכולי גמרא
❖
צ) [בדפו"ר נוסף: הלכתא],
פוריל"ש [פיוילי"ש].
כל אשקויי אשקיין לאו כלום הוא ההוא
שטרא: מאי טעמא קרית ביה יקנו
הלכתא כרבה כדמוכח פרק מי
ב
טבעות זכוכית דקות.
אושטנית [מושטניצי"ש].
משום דכתיב ומכר. בתמיה קרי ביה
שאחזו (גיטין דף עד:) גבי ההוא דאמר
גברא דהוה קא שדי תמרי מדקלא אתאי
❖
ענקים, שרשרות.
תורה אור השלם
כי יקח ונימא דאבי ו) הנערה קאמר
ליה לאריסיה כ"ע דלו תלתא ושקלו
ההיא איתתא א"ל שדי לי תרתי אמר לה אי
שיהא מקיחה לבעל ומשום דכתיב
ריבעא כו' וקאמר ותסברא דרבה
1. כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר
שדינא ליך מיקדשת לי אמרה ליה שדי
כרשב"ג והא קי"ל הלכתא כרבה מוסף רש"י
את בתי נתתי: הלכתא נינהו. למשה
מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב
מישדא אמר רב זביד כל שדי מישדא לאו
אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו:
מסיני: התם נמי. גבי שטר זביני
ובהא קי"ל אין הלכה כרשב"ג משמע
❖
ויקרא כה כה
הובא בסוף המסכת.
כלום הוא איבעיא להו הב אשקי ושדי מהו
כתיב ואקח את ספר המקנה אלמא
מדקאמר והא קי"ל הלכתא כרבה
2. כִּי ›קַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא
אמר רבינא מקודשת רב סמא בר רקתא
אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ: דברים כב יג
המוכר נתנו ללוקח דכתיב ואקח
משמע דבכולי גמרא הלכתא כוותיה א
3. שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף ›קְנוּ וְכָתוֹב
תוס' ר"י הזקן
אמר תגא דמלכא אינה מקודשת והלכתא
ולא כתיב ואתן וירמיהו היה קונה את
ושמא יש לדחות דהתם יש ספרים
ג
בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים
השדה מיד חנמאל אלמא מוכר כותב
דגרסי בהא קי"ל הלכתא כרבה
אינה מקודשת והלכתא שיראי לא צריכי
חומרי. בוטיני"ש. שוכא.
בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי
קשר או אגודה. לאו כלום
יְרוּשָׁלִַם וּבְעָרֵי יְהוּדָה וּבְעָרֵי
שדי מכורה לך ונותן ביד לוקח אבל
דמשמע בהא דוקא ולא בכולי גמרא
שומא והלכתא כר"א והלכתא כרבא אמר
הוא. שלא נתרצית ליקח לשם
הָהָר וּבְעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וּבְעָרֵי
הכא כי יקח כתיב: בין ע"י עצמה.
מיהו קשיא אמאי לא קאמר בהדיא
רב נחמן: ג) ת"ר בשטר כיצד כתב לו על
קדושין אלא לא תשחק בי
הַנֶּגֶב כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם
שקבלתה היא מדעתו של אב: מדעתה.
הלכתא כוותיה דרבה כדאמר הלכה
בדברים אלו. ומסתברא דוקא
ירמיהו לב מד
נְאֻם יְיָ:
הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה
4. וְאָמַר אֲבִי הַנַּעֲרָ אֶל
שלא אמר לה עוד דבר אלא
שהיא אמרה לו לקבל. והא דבעינן
כר' אלעזר והלכתא כרבא אמר רב
נתן בידה, אבל אם אמר לה
פרוטה בתך מקודשת לי בתך מאורסת לי
הַזְּקֵנִים אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ
דעתא דידה והוא שבגרה: שלא לשמה.
נחמן ואומר ר"ת דאתא לאשמועינן
ב
בשעת נתינה הרי את מקודשת
הַזֶּה לְאִשָּׁה וַיִּשְׂנָאֶהָ:
בתך לי לאינתו הרי זו מקודשת מתקיף לה
ד
שנכתב לשם אשה אחרת ונמלך:
דדוקא שיראי הוא דלא צריכי שומא
לי בזה וקבלה, ודאי האי
דברים כב טז
5. וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה
הבה מיהבא דקאמרה ריצוי
יציאה ר' זירא בר ממל הא לא דמי האי שטרא
לפי ששומתן ידוע קצת ואין רגילין
הוא ומקודשת ש[אילו] לא
אֶת הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים
❖
לשטר זביני התם מוכר כותב לו שדי מכורה לך הכא בעל כותב בתך
לטעות בו כל כך אבל שאר דברים
היה ריצוי לא (היה לוקח)
וְאֶת הַגָּלוּי: ירמיהו לב יא
[היתה לוקחת] מה שהוא נותן
כגון אבנים טובות ומרגליות שיש
מקודשת לי אמר רבא התם מעניינא דקרא והכא מעניינא דקרא התם כתיב
לה שהרי אין לה בהן כלום.
שאינם טובות אלא מעט ג ורגילים
ומכר מאחוזתו במוכר תלה רחמנא הכא כתיב כי יקח בבעל תלה רחמנא
הב אשקי [ושדי מהו]. שלא
1
2
גליון הש"ס
לטעות בהרבה יותר משוויים ד צריכי
כפלה הלשון, אי הוי ריצוי
התם נמי כתיב 3שדות בכסף יקנו קרי ביה יקנו מאי טעמא קרית ביה יקנו
תוס' ד"ה והלכתא וכו' וא"ת
או לאו. תגא. עטרה, ולשון
שומא משום דלא סמכה דעתה
משום דכתיב ומכר ה"נ קרי ביה כי יקח דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה
אמאי איצטריך. עי' ברכות דף
שבועה היא. והלכתא שיראי
4
ולפיכך נהגו העולם לקדש בטבעת
יב ע"ב ובמע"ד שם: בא"ד
לא צריכי שומא. כתב הר"ם
אלא אמר רבא הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי ואיבעית אימא התם
שאין בה אבן והא דאמר לקמן בפרק
דע"כ בכולי גמרא. וכן דעת
פ"ז [מאישות הי"ח] אמר לה
נמי כתיב ואקח את ספר המקנה ואמר רבא אמר רב נחמן כתב לו על הנייר
רש"י עירובין ד' נב ע"ב ד"ה
הרי את מקודשת לי בבגדים
ד)
שני (דף מח:) שהוסיף לה נופך משלו
5
כמאן והרי"ף פ"ב דשבת דף
אלו שהם שוים חמשים דינר
או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה בתך מקודשת לי בתך מאורסת לי
יש לומר ששמו אותו ה אי נמי ההוא
טו: בסה"ד אע"ג דבכל
והיו של משי וכיוצא בהם
נופך כעין שיראי שידוע שוויו קצת
דוכתא קי"ל כוותיה. ועי'
בתך לי לאינתו בין ע"י אביה בין ע"י עצמה מקודשת מדעתו והוא
שהאשה מתאוה להן אם היו
ה
מגילה ד' כט ע"ב תד"ה
שוים חמשים ה"ז מקודשת
וההוא גברא דקדש באבנא דכוחלא
שלא בגרה כתב לה על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה הרי
❖
והלכתא:
משעת לקיחה ואינם צריכים
(לקמן דף יב.) והוה רב חסדא משער
שומא בשוק ואח"כ תהיה
את מקודשת לי הרי את לי לאינתו הרי את מאורסת לי מקודשת בין ע"י
אי אית ביה שוה פרוטה אבנא
מקודשת כדי שתסמוך דעתה,
אביה בין ע"י
עצמה מדעתה והוא
שבגרה: בעי ר' שמעון בן לקיש
ו
אלא הואיל והם שוים כמו
הגהות הב"ח
דכוחלא לא הוי כשאר אבנים טובות
שאמר לה הרי היא מקודשת
ה) שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה מהו הויות ליציאות מקשינן מה
אלא כעין אבני שיש כדאשכחנא פ"ה
(א) תוס' ד"ה הא לא וכו'
משעה ראשונה ואם אינם
יציאה
כותבו בלבד הס"ד: (ב) ד"ה
שוים אינה מקודשת. ע"כ.
דסוכה (דף נא:) בהורדוס דבניה
הלכתא וכו' הלכות מדינה. נ"ב
נראה דעתו דדוקא שיראי
לבהמ"ק באבני דשישא וכוחלא ומרמרא
האי לישנא אשכחן לקמן בדף
וכיוצא בהן שהיא מתאוה
❖
וי"מ משום הכי איצטריך לפסוק כרבה לגבי רב יוסף משום דרב יוסף הביא לעיל (דף ח.) כמה ראיות לדבריו עוד י"מ מש"ה לא קאמר
לח ע"ב:
להן ומעכבן לעצמה ואינה
רוצה למכרם סמכא דעתה,
הלכתא כרבה דלא תימא דהיינו רבה דאיכא דאמרי דבכל דהו לא צריכי שומא אבל אמר לה חמשין ושוי חמשין בעי שומא לפיכך פסק
אבל במה שאינה מתאוה
דבשום ענין לא בעי שומא לפי זה הטעם יתיישב הא דאיצטריך לפסוק כרבה $ אע"ג דבכל דוכתא קי"ל כוותיה: כתב על הנייר ועל
להם שמא דעתה למכרם ולא
מוסף תוספות
החרס.
משמע דשטר כשר על החרס וכן משמע לקמן בפירקין (דף כו.) דאמר כתב לו על הנייר ועל החרס שדי מכורה לך שדי נתונה
סמכא דעתה שמא לא תמצא
שויין. ומשום הכי פסיק בגמ'
א. מדלא קאמר בהא כדקאמר
לך הרי זו מכורה ונתונה וקשה דאמר בפ"ב דכתובות (דף כא. ט)) האי מאן דבעי לאחוויי חתימת ידיה בבי דינא לכתוב אחספא כו' וקאמר
על רשב"ג. תוס' הרא"ש.
והלכתא שיראי לא צריכי
דוקא אחספא אבל אמגילתא לא דלמא משכח איניש דלא מעלי וכתיב עליה מאי דבעי ותנן הוציא עליו כתב ידו משמע אבל על חרס ליכא
שומא, ולא אמר והלכתא
ב. משום דרבה ורב יוסף כי
למיחש להכי דאפי' כתוב עליו לא יועיל ואומר ר"ת דההיא דלקמן וההיא דהכא אתיא כר' אלעזר דאמר (בגיטין דף פו.) עדי מסירה כרתי
מאני לא צריכי שומא. ואיכא
היכי דפליגי בשיראי הכי נמי
מ"ד ה"ה לכל מילי, והאי
פליגי במקדש בכל דבר
וההיא דכתובות אתיא כר"מ דאמר (שם) עדי חתימה כרתי וההיא דהכא לא אתיא כר' מאיר דכיון דבעינן בשטר קדושין עדי חתימה
דנקט שיראי משום דעובדא
ואפילו באבנים טובות
כדמוכח לקמן בפרק שני (דף מח.) ועדים שעל גבי החרס לא חשיבי ואין מוכיח מתוכו כלום בחרס דדבר שיכול להזדייף הוא ותנן בפ"ב
דאיפליגו ביה רבה ורב יוסף
ומרגליות והוי אמינא דהלכה
דגיטין (דף כא:) אין כותבין לא על נייר מחוק ולא על דיפתרא משום שיכול להזדייף וחכמים מכשירין ואמרו מאן חכמים ר' אלעזר ש"מ
שיראי הוו. והלכתא כר'
כרבה ולעולם מקודשת.
י)
רשב"א. ג. שאינם שוים אלא
אלעזר. דעת הרי"ף והר"ם
ו דלא מהני כ) בדבר שיכול להזדייף ואע"ג דאמר בגיטין בסוף פרק שני (דף כב: ושם ל)) לא הכשיר ר' אלעזר אלא בגיטין אבל בשטרות לא ה"מ
מעט. תוס' טוך. ד. שאין
[שם פ"ז הי"ז, עיי"ש] לפי
בשטרות העומדות לראיה דבעינן ראוי לעמוד ימים רבים אבל זה שאינו עשוי אלא לקדש בו אשה ולקנות בו שדה כעין גיטין הוה
מה שנמצא ברוב ההלכות,
בקיאין בהם אלא אומנים
שעשוי לגרש בו את האשה לפי שעה ואע"פ שהשטר של קנין יכול להועיל לראיה כמו כן הגט יכול להועיל כדאמר בפ' הכותב (כתובות פט:)
דהאי והלכתא כר' אלעזר דאי
ומצוי בהם הטעות גדולה
מאוד. ריטב"א. ה. תחילה.
אמר לה התקדשי לי במנה
ובפ"ק דב"מ (דף יח.) וכ"ת ליקרעיניה בעינא לאינסובי ביה אלמא אע"פ שהיא צריכה לראיה עיקרו לא לכך נעשה: אף על פי שאין
מרדכי. ו. ש"מ דלר"מ לא
סתם ונתן לה דינר, אפילו היה
בו שוה פרוטה.
הכא ניחא דקצת הוא רבותא לפי דבשוה פרוטה היתה ראויה להתקדש בלא שטר ז אבל לקמן (דף כו.) גבי שדי מכורה לך
מהני בדבר. תוס' הרא"ש
מונה והולך, ה"ז מקודשת
ביבמות נב. ז. [כלומר] בלא
וישלים, כדאוקימנא לתירוצא
יש לתמוה מאי רבותא דאע"פ שאין בו שוה פרוטה דהתם המוכר נותן השטר וכך לי בשוה פרוטה כמו באין בו שוה פרוטה וי"ל משום
כח השטר. תוס' הרא"ש.
דתריצנא כר' אלעזר, ולא
דכתב ביה נתינה מ) אחריתי ספר נ) המקנה ס"ד דליבעי שוה פרוטה משום ס) דמוכר מקנה שדהו ללוקח קמ"ל דלא בעי: הא לא דמי האי
כרב אשי. וכן עיקר, דא"כ
ח. דהויה ילפינן ליה מיציאה
שטרא וכו'. ומגט לא היה יכול להקשות דבצד אחד דמי שפיר לגט דמה גט הבעל כותבו בב"ד: הלכתא נינהו.
תימה כיון דהלכתא
ט (א)
והתם המקנה כותבו. תוס'
ח
לימא נמי והלכתא כרב אשי.
הרא"ש. ט. אף הכא נמי הבעל
ואיכא מ"ד דהאי תירוצא לאו
נינהו ל"ל קרא דויצאה והיתה שהאשה נקנית בשטר וי"ל דשטר מכר לחוד הוי הלכתא ושטר קידושין נפקי מכי יקח דבעל כותבו ודמי ע)
כותבו. תוס' הרא"ש. י. דקאמר
ר' אלעזר הוא דתרצה אלא
למכר ואע"ג דקאמר הלכתא נינהו לשון רבים לאו אתרוייהו קאי וכהאי גוונא אשכחן בריש בנות כותים (נדה לב:) דקאמר הי קרא
בעל הגמ' הוא דתירצה הכי,
הלכתא נינהו ולא קאי אלא
והי הלכתא י פ) אך קשה דלקמן (דף כו.) גבי שדה קבעי מנין שנקנית בשטר ואייתי קרא דכתיב ואקח את ספר המקנה ושמא י"ל דכיון
אחדא. תוס' הרא"ש.
ואפשר דר' אלעזר ס"ל כרב
אשי הלכך האי והלכתא כר'
דההוא קרא לא הוי אלא מדברי קבלה אין להקפיד בכך אי נמי יש לפרש (ב) צ) הלכות מדינה כלומר מנהג היה כך:
אלעזר ממימריה בלחוד הוא
הן דפסקינן כוותיה דהתקדשי
במנה ונתן לה דינר מקודשת וישלים, וכדאסקה רב אשי דמונה והולך דעתה אכולא מנה. כרבא א"ר נחמן. דמנה אין כאן ומשכון ליכא. ואע"ג דליכא מאן דפליג אדרב נחמן, כיון דאיכא ברייתא דלכאורה משמע דפליג עלייהו, איצטריך תלמודא למפסק
כוותיה לאשמועינן דהנהו שינויא דמשני שינוייא הוו. על הנייר או על החרס. אע"פ שיכול הכתב להזדייף בהני, כיון דאיכא עדים כשנתן לה השטר בתורת הקדושין, דקדושי בלא סהדי לאו כלום הוא, לא איכפת לן. ובפ"ק דגיטין [י, א] אסיקנא דמחובר
פוסל בקדושין כגיטין. והיכא דכתב תנאי בקדושין ודאי מקודשת, דאע"ג דבגיטין אם כתבו קודם התורף הויא ספק מגורשת [עי' רמב"ם הל' גירושין פ"ח ה"ד], בשטר קדושין ליכא תורף שאין שם אלא שם האיש ולא שם האשה ולא זמן. ועוד, דבכל
דוכתא תשכח דאיתקש הויה ליציאה אלא במה שפוסל הגט מהיות גט, אבל במה שהוא ספק לא מדמינן קדושין לגיטין, שלא הקישה תורה קדושין לגיטין אלא בגט ואינו גט, אבל מספק לא איירי קרא, דליכא ספיקא קמי קודשא בריך הוא. ואפילו תימא
דמשום שהקישה תורה הוייה ליציאה יש לנו לומר שמה הוא ספק בגרושין הכי נמי בקדושין, הא ליכא תורף בקדושין, הלכך הויא מקודשת ודאי. ומ"ש בעל ההש[למה] דמקודשת מספק אינו כמו שכתבנו. הלכתא נינהו. כלומר שכך קבלו פי' ענין קדושין
מסיני מפי משה רבינו. שלא בגרה. דהויא ברשות אביה. שלא לשמה. שכתבו לתתו לרחל ונתנו ללאה.