ט:
האשה נקנית פרק ראשון קידושין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הן
עג א מיי' פ"א מהל' הן הדברים הנקנים באמירה. תימה דבפרק שני דייני גזירות
יציאה בעינן לשמה. דכתיב (דברים כד) וכתב לה לשמה מ): הוייה דכסף
א) [כתובות מו: עד.],
ב) [לעיל ה. וש"נ],
גירושין הלכה א סמג
לא בעינן שתהא לשמה. שתהא צורת הדינר טבועה לשמה: הדר
(כתובות קט. ) תנן הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל תשב עד
ע)
ג) כתובות קב: לקמן מח,
עשין מח טוש"ע אה"ע
פשטה. ויצאה והיתה שהרי עיקר שהשטר קונה באשה מכאן למדנו נ):
שתלבין ראשה ולמה תשב ישאנה ויקרא חמיו לדין כיון דהן הן דברים
ד) כתובות קב: ב"ב קסז:,
סימן קלא סעיף א:
שלא מדעתה. קודם הכתיבה
עד ב מיי' פ"ג מהל'
הנקנין באמירה וי"ל שהחתן אינו רוצה לטרוח בב"ד ולמיקם בדינא
לא נמלך בה ואח"כ הודיעה וקבלתה
ה) כתובות קב: מועד קטן
יח:, ו) [חולין קטו: קיז.],
אישות הלכה ד סמג
ורשב"ם פי' דדוקא כשמתוך התנאים
ובגדולה קאי והוא הדין בקטנה ונערה
ז) לעיל ד:, ח) [בכת"י:
שם טוש"ע אה"ע סי' לב
א יציאה בעינן לשמה אף הוייה בעינן לשמה
לשמה ושלא מדעת אביה: מה יציאה
עמדו וקדשו אז נקנים באמירה א
סעיף א:
דמקדש. ועיי' יעב"ץ],
או דלמא הויות להדדי מקשינן מה הוייה
עה ג מיי' שם הלכה ד
שלא מדעתה. שהרי על כרחה היא
ומדקדק מדקתני עמדו וההוא דשני
ט) [בכת"י ודפו"ר: ד"ה
א)
סמג שם טוש"ע שם:
עושה אותה בעולה שלא
מתגרשת: דעת מקנה. היינו בעל
דייני גזירות מיירי בשלא קדשו מתוך
דכסף לא בעינן לשמה אף הוייה דשטר לא
עו ד מיי' פכ"ד מהל'
כדרכה, וכדלקמן בסוה"ע],
הדברים ומ"מ מאחר שהסכימו על
שהקנה אותה בגט זה לעצמה ופוטרה
בעינן לשמה בתר דבעיא הדר פשטה הוייה
י) סנהדרין סו:, כ) [לעיל
מלוה הלכה א סמג
ב
ד:], ל) לקמן נא, מ) [גיטין
כך תשב עד שתלבין ראשה ומיהו
ממנו ובעינן שיכתוב מדעתו דכתיב
עשין צד טוש"ע אה"ע סי'
ליציאה ב) מקשינן דאמר קרא 1 ויצאה והיתה:
כד ע"ב], נ) [לעיל ה ע"א],
נא:
וכתב לה: אף כאן דעת מקנה.
אין ראיה מלשון עמדו דאורחיה
עז ה מיי' פכ"ג מהל'
ס) [כתובות קב ע"ב], ע)
ג) איתמר כתבו לשמה ושלא מדעתה רבא
דהיינו האשה שנקנית לבעל: מאי
דגמרא בהכי כמו קטנה שלא מיאנה
[ושם ד"ה תשב], פ) [נראה
אישות הלכה יג ופ"ו
ורבינא אמרי מקודשת רב פפא ורב שרביא
❖
מהלכות זכיה ומתנה הלכה
דצ"ל ובחנק היא],
לאו שטרי אירוסין ממש. כגון בתך
(והגדילה) ועמדה ונשאת ביבמות פ'
יז סמג עשין מח טוש"ע
אמרי אינה מקודשת אמר רב פפא אימא
ג
מקודשת לי: שטרי פסיקתא.
ב"ש (דף קח.) ור"ת פי' דהא דאמר
אה"ע סי' נא:
טעמא דידהו ואימא טעמא דידי אימא טעמא
נקנים באמירה בנישואין ראשונים
התנאים שביניהם וממון שפוסקין זה
עח ו מיי' פ"ג מהל' איסורי
מוסף תוספות
❖
ביאה הלכ' ו:
דידהו דכתיב ויצאה והיתה מקיש הוייה
לזה: באמירה. בלא קנין שהקידושין
דוקא שהאב משיא את בתו ויש לו
א. ה"מ כשקדשו מיד
קירוב דעת גדול אצל חתנו אבל התם
הן גמר הדבר דבההיא הנאה דקא
ליציאה מה יציאה לשמה ושלא מדעתה אף
מתוך התנאי או לאחר זמן
מיירי בשניים וכן היה אומר ר"ת
מתחתני אהדדי גמרי ומקני ס) ובאותן
והזכירו התנאים בשעת
הוייה נמי לשמה ושלא מדעתה ואימא
תורה אור השלם
קידושין אבל התנו עתה
אין נקנין באמירה אלא כשהאב
התנאים קאמר שהעדים אין רשאין
טעמא דידי ויצאה והיתה מקיש הוייה
1. וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה
וקדש לאחר זמן ולא
פוסק אבל אחיה ואמה לא ב:
לכתוב עליהם שטר אלא מדעתם
הזכירו התנאים לאו
וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר:
עד ליציאה מה יציאה בעינן דעת מקנה אף
דניחא להו שתהא כמלוה על פה ולא
דברים הנקנים באמירה
דברים כד ב
הוייה בעינן דעת מקנה מיתיבי אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא
2. כִּי ›מָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב
הם. תוס' כתובות קט.
ד) ד
כמלוה בשטר: אמר קרא בעולת
ב. בירושלמי (כתובות
עִם אִשָּׁה בְעֻלַת בַּעַל
מדעת שניהן מאי לאו שטרי אירוסין ונשואין ממש לא שטרי פסיקתא
בעל. כי ימצא איש שוכב עם אשה
פ"ה ה"א) אבל לא אח
וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם הָאִישׁ
וכדרב גידל אמר רב דאמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך
בעולת בעל: כעורה זו. בתמיה וכי
ע"י אחותו ולא אשה ע"י
ה)
ה
הַשֹּׁכֵב עִם הָאִשָּׁה
בתה ואפי' היא קטנה,
וְהָאִשָּׁה וּבִעַרְתָּ הָרָע
אינה מקובלת עליך שאתה מחזר
כך וכך לבתך כך וכך עמדו וקדשו קנו הן הן הדברים הנקנים באמירה:
ובלבד מן הנשואין
מִיִּשְׂרָאֵל: דברים כב כב
ללמדה ממקום אחר: עד דמקדש.
ובביאה: מנא לן אמר ר' אבהו א"ר יוחנן דאמר קרא בעולת בעל מלמד
3. כִּי ›קַּח אִישׁ אִשָּׁה
הראשונים אתיא כר'
2
בכסף והדר בעיל כדכתיב כי יקח
חנינא המשיא את בנו
וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא
שנעשה לה בעל על ידי בעילה א"ל ר' זירא לר' אבהו ואמרי לה ר"ל לרבי
בבית זכה בנו בבית
תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא
דהיינו כסף והדר ובעלה: א"כ. דהכי
יוחנן כעורה זו ששנה רבי ובעלה מלמד שנקנית בביאה אי מהתם הוה
ובלבד מן הנשואים
בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ
ו)
ז)
3
קאמר קרא דבעינן כסף וביאה ובלאו
הראשונים וכן כתב
סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ
אמינא עד דמקדש והדר בעיל קמ"ל מתקיף לה ר' אבא בר ממל אם כן נערה
ביאה לא מקדשה: נערה מאורסה
רמב"ם (אישות פכ"ג ה'
וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ:
יג'). תוס' הרא"ש. וע"ע
המאורסה דאמר רחמנא בסקילה היכי משכחת לה אי דאקדיש והדר בעיל
דברים כד א
ח)
דבסקילה כו'. הלכך ע"כ כי יקח
❖
4. אִם אַחֶרֶת ›קַּח לוֹ
תוס' כתובות קט.
בעולה היא אי דאקדיש ולא בעיל לאו כלום הוא אמרוה רבנן קמיה דאביי
הוו קידושין לעצמן ובעלה הוו קידושין
שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ
❖
לֹא ›גְרָע: שמות כא י
משכחת לה כגון שבא עליה ארוס שלא כדרכה א"ל אביי עד כאן לא פליגי
לעצמן בלא כסף ומשכחת סקילה
תוס' ר"י הזקן
בקידושי כסף בלא ביאה: בעולה
רבי ורבנן אלא באחר אבל בעל דברי הכל אם ט) בא עליה שלא כדרכה
היא. וסקילה בבתולה כתיבא (דברים
הויה דכסף. שאינו צריך
עשאה בעולה מאי היא י)דתניא ובאו עליה י' אנשים ועדיין היא בתולה כולן
מוסף רש"י
לצייר צורת הכסף או
כב) כי יהיה נערה בתולה מאורשה
בסקילה רבי אומר אומר אני הראשון בסקילה וכולן בחנק אמר רב נחמן
הויה. קידושין שמהוה
להתיכו לשמה. [יציאה
לאיש וגו' ודרשינן (כתובות דף מח:)
בהן עצמה לבעל (גיטין
בעינן לשמה]. דכתיב
בר יצחק משכחת לה כגון שקדשה בשטר הואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס
בתולה ולא בעולה שהבעולה בחנק
כא:). אף הויה בעינן
וכתב לה לשמה. שלא
ור' יוחנן האי ובעלה מאי עביד ליה ההוא מיבעי ליה זו נקנית בביאה ואין
לשמה. הויה דשטר בעינן
מדעתה. שלא ידעה
כשאר אשת איש: שלא כדרכה.
לשמה שהרי עיקר מה
האשה כשכתבו ונתנו לה
אמה העבריה נקנית בביאה ס"ד אמינא תיתי בק"ו מיבמה ומה יבמה שאין
דאיתקוש משכבות להדדי דכתיב
שהשטר קונה באישה מכאן
ונתרצית. דעת מקנה. בגט
נקנית בכסף נקנית בביאה זו שנקנית בכסף אינו דין שנקנית בביאה מה
(ויקרא כ) משכבי אשה שתי משכבות
למדנו מדאיתקש הויה
היינו הבעל, ובקדושין
כ)
ליציאה (רש"י רי"ף). הויות
האשה שהיא מקנה עצמה
וקרינא בה כי יקח ובעלה ואכתי
ליבמה שכן זקוקה ועומדת ס"ד אמינא הואיל וכתב אם אחרת יקח לו הקישה
4
להדדי מקשינן. והיתה
לו. פסיקתא. שפוסקין על
בתולה היא: א"ל אביי. ליכא לאוקמי
הכתוב לאחרת מה אחרת מיקניא בביאה אף אמה העבריה מיקניא בביאה
לאיש אחר (דברים כד)
עצמן לתת להן. ואע"ג
כל הויות קדושין במשמע,
הכי דאי בא עליה ארוס שלא כדרכה
דהלכתא בלא טעמא, אין
קמ"ל ורבי האי סברא מנא ליה א"כ לכתוב רחמנא ובעל מאי ובעלה שמע
כסף ושטר וביאה (כתובות
כותבין דניחא להו למיהוי
תו לא הויא בסקילה דעד כאן לא
. ושלא מדעתה.
מינה תרתי ולרבא דאמר ל) בר אהינא אסברה לי כי יקח איש אשה ובעלה
מלוה על פה ולא תהוי
עד.)
פליגי רבנן עליה דרבי גבי באו עליה
לא ידעה כשנכתב (לקמן
מלוה בשטר. ופסקו
קידושין המסורין לביאה הוו קידושין קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו
מח.). מה יציאה לשמה
הרי"ף והר"ם ז"ל [אישות
עשרה שלא כדרכה ואמרו כולן
ושלא מדעתה. לא בעינן
קידושין מאי איכא למימר אם כן נכתוב קרא או בעלה מאי ובעלה שמע
פ"ג ה"ד] דאינה מקודשת,
בסקילה אלא באחר שאינו בעלה
כתיבה מדעתה שהרי בעל
דרב אשי אוקמה בפ'
מינה כולהו ורבי האי בעולת בעל מאי עביד ליה האי מיבעי ליה בעל
אבל בעלה עושה אותה בעולה בשלא
כרחה מגרשה (שם). מה
הנושא [כתובות קב, ב]
יציאה בעינן. בכתיבת
בשטרי אירוסין ממש,
עושה אותה בעולה שלא כדרכה ואין אחר עושה אותה בעולה שלא
כדרכה דילפינן לה מבעולת בעל
הגט, דעת מקנה. דהיינו
ומדעת שניהם מהאיש
כדלקמן: ועדיין היא בתולה. שבאו
כדרכה ומי אית ליה לרבי האי סברא והתניא באו עליה י' אנשים ועדיין היא
בעל שמקנה את האשה
ומהאשה קאמר. וכתב
כולן עליה שלא כדרכה: הראשון
לעצמה בגט זה, אף הויה
רבינו חננאל וקי"ל כרב
בתולה כולם בסקילה רבי אומר אומר אני הראשון בסקילה וכולם בחנק
בעינן דעת מקנה. והיא
פפא ורב שרביא, ויש מי
בסקילה. לקמן יליף טעמא בשמעתין:
אמר
האשה שמקנה את עצמה
שפסק כרבא ורבינא
משכחת לה. דבסקילה: שקידשה
לבעל בשטר זה (שם).
והדבר צ"ע. ע"כ. והיא
בשטר. וההיא לא בעיא ביאה: דהואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס. בלא ביאה הלכך אם לאו דר' יוחנן הוה אמינא לגבי כסף עד
מדעת שניהם. אבי החתן
בעולת בעל. אית דגרסי,
ואבי הכלה (רשב"ם קסז:).
כי ימצא איש שוכב עם
דמקדש ובעיל אבל השתא דנפקא לן מבעולת בעל דבבעילה לחודה מיקדשה ע"כ כי יקח דיליף קיחה קיחה אגמריה דבכסף לחודה
שטרי אירוסין ונשואין
אשה בעולת בעל [דברים
מיקדשה דאי עד דמקדש ובעיל כסף מאי אהני: לאחרת. אשתו: א"כ. דלא אשמעינן אלא קידושי ביאה לכתוב ובעל מאי ובעלה זו ולא
ממש. שטר שמקדש בו
כב, כב]. כעורה. כלומר
אמה העבריה: ולרבא דאמר. לקמן בפ' שני גבי מקדש אחת משתי אחיות סתם לא הוו קידושין הואיל ואין ראויין לביאה שאינו יודע איזו אשתו
את האשה, הרי את
וכי נמאסת הברייתא דתני
מקודשת לי כותב בשטר
רבי, מה צורך ללמוד
ואיזו אחות אשתו שהיא בכרת ואמר רבא בר אהינא אסברה לי חכם אחד ששמו בר אהינא לימדני טעם זה מן המקרא כי יקח ובעלה קיחת
ומוסר לה, ואשמעינן דצריך
ממקום אחר. דקדיש
כסף הראויה לבעילה הוא דהויא קיחה מנא ליה הא דדרשי' ליה לכדרבי ולמעוטי אמה: א"כ. דלקידושי ביאה ולמעוטי אמה ותו לא יליף מינה
לכתוב על פיה, כדרב
ובעל. דתרוייהו בעינן,
פפא ורב שרביא דאמרי
לכתוב או בעלה: מאי ובעלה. משמע דקאי נמי אקיחה למילף הך דבר אהינא: האי סברא. דאין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה:
דכתיב כי יקח דהיינו
כתבו שלא מדעתה אינה
קדושי כסף. בעולה היא.
מודה ובחנק היא. שלא כדרכה.
מקודשת
.
(כתובות קב:)
ונשואין, כתובה (רשב"ם ב"ב קסז:). וכדרב גידל. שכותב תנאי זה בשטר (מו"ק יח:). כעורה זו ששנה רבי. כלומר וכי ועדיין היא בתולה, ובסקילה היא שקנאה באותה ביאה. באחר. אם בא עליה אחר שלא כדרכה אם היא בחנק כבעולה או
מכוערת היא בעיניך משנה זו ששנה רבי (חולין קטו:). הראשון בסקילה וכולן בחנק. דגבי סקילה לבדו כתיב, וקרא בסקילה. (בכדרכה) [שלא כדרכה עשאה בעולה]. וחנק פ) היא (ואת) [ואי] אמרת קדושין וביאה בעינן היכי משכחת לה
יתירא הוא למעוטי כי האי גוונא, דאף על גב דקרינא ביה בתולה, אין בסקילה אלא אחד מהם אותו ששכב עמה לבדו, דהיינו
נערה בסקילה. ומתרץ דמשכחת לה מאורסה ובסקילה שקדשה בשטר. הואיל ושטר גומר הקדושין בלא דבר אחר.
ראשון שביאתו היתה יחידית (סנהדרין סו:). שכן זקוקה ועומדת. לזה מחמת קידושי המת ואין ביאה באה אלא לגמור, אבל
קנין דמעיקרא לא (לעיל ד:). לאחרת. לקיחת קדושין (לקמן טז.). בר אהינא אסברה לי. הבינני דבר זה שיכולני להביא לו ראיה מן התורה (לקמן נא.). כי יקח איש אשה. דהיינו קידושי כסף דגמרינן להו קיחה קיחה, וכתיב ובעלה, דבעינן ראויה
לביאה (שם). קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין. קידש אחת משתי אחיות ולא פירש איזה מהם דאין יכול לישא אחת מהן דשמא זו היא אחות אשתו (לקמן נא.).