עשרה יוחסין פרק
רביעי
קידושין
פא.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מלקין
על הייחוד. פי' בקונטרס דמיירי בפנויה דהכי מוקי לה
לאתרויי ביה. שאם יבא עליה אין מים בודקין אותה: לא שנו.
קיג א טוש"ע אה"ע סי'
א) סוטה ז. (ע"ז
כה), ב) [בכת"י: ואמר],
כב סעי' ה בהג"ה:
דאמר אשה מתייחדת עם שני אנשים: שמא יצטרך אחד לנקביו. ובעי
בסמוך ואין אוסרים על הייחוד מיירי בייחוד אשת איש
ס)
קיד ב ג מיי' פכ"ב מהל'
ג) [בכת"י: א"ל בכשרים
להתרחק לצניעות: דניהוו עליה סהדי. אם יבא עליה ויעידו לפני
וקשה דאם כן לצדדין קתני רישא בפנויה וסיפא באשת איש ונראה
כגון אנן. ועי' רש"ל],
איסורי ביאה הל' ג
ב"ד ולא ימחו עליה מגילה: דלי כרעיך. מהר ללכת שנקדמנה:
לפרש דסיפא נמי מיירי בפנויה ולאוסרה לכהן משום זונה א ומיהו קשה
ד) [לעיל לט:], ה) כתובות
סמג לאוין קכז טוש"ע
יג., ו) [בכת"י: ליה.
אה"ע סימן כב סעיף ב:
כגון אנן. בתמיה: רבי חנינא בר
דתנן בפ"ק דכתובות (דף יג.ת)) א) היתה
קטו ד מיי' פכ"ד מהל'
ועיין רד"ל], ז) [צ"ל
פפי וחביריו. רבי צדוק ורב כהנא
מעוברת ואמרו לה מה טיבו של
לאתרויי ביה אמר רב יהודה אמר רב ל"ש
א)
ב)
א
אנן וכ"א בהרא"ש] [וכ"ה
סנהדרין הל' ה
בפ"ק (לעיל דף מ.): מלקין על היחוד.
ב) עובר זה מאיש פלוני וכהן הוא רבי
בכת"י], ח) גי' הערוך
שו"ע אה"ע סי' קעח
אלא בעיר אבל בדרך עד שיהיו שלשה
אביי [וכ"ה בכת"י ובדפ"ר
סעיף כ:
מרדות: ואין אוסרין. אשת איש על
יהושע אומר אינה נאמנת ופריך עליה
שמא יצטרך אחד מהם להשתין ונמצא אחד
קטז ה מיי' פכ"ב מהל'
ובע"י כלפנינו], ט) [פי'
בעלה מחמת ייחוד: לא אמרו.
בגמרא מהא דאמר רב הכא אין
כיון שאוכלין ושותין
א"ב הל' יב טוש"ע
מתייחד עם הערוה נימא מסייע ליה מוסרים
דמלקין: אתה מוציא לעז. שיאמרו
אוסרין על הייחוד ומשני מעלה עשו
ובטלין ממלאכתן מתייחדין
שם סימן כב סעיף ח:
לו שני תלמידי חכמים שמא יבא עליה בדרך
קיז ו מיי' שם טוש"ע שם
ובאין לידי עבירה. ערוך],
ביוחסין ולפי מה שפירשתי דמיירי
ראוה שזינתה לכך הלקוה והאידנא
י) [בתוס' ר"פ ובב"ח סימן
סעיף ט:
תרי ואיהו הא תלתא התם כי היכי דניהוו
ליכא מיתת בית דין למיקטלינהו: מר
לאוסרה לכהן לא משני גמרא התם
קיח ז מיי' שם טוש"ע
תצ"ב הגירסא סקבא דכולי
עליה סהדי רב ורב יהודה הוו קאזלי באורחא
שתא ריגלא], כ) [לעיל
שם סעיף ח:
זוטרא מלקי. על ייחוד אשת איש
מידי דהא הכא מיירי ליוחסין ואפ"ה
קיט ח מיי' שם הל' ח
ל. וש"נ], ל) [בכת"י:
הוה קאזלא ההיא אתתא קמייהו א"ל רב לרב
אמרינן דאין אוסרין ויש לומר דלעולם
ומכריז עליה שלא זינתה אלא נתיחדה:
❖
אמר להו.], מ) [בכת"י:
טוש"ע שם סעי' ו:
על לא טובה השמועה. מי שיוצא קול
מיירי ליוחסין והא דמשני התם מעלה
אמר להו.], נ) [אמרו
יהודה דל כרעיך מקמי גיהנם אמר ליה
ליה. רש"ל], ס) [צ"ל
עשו ביוחסין שאני התם דאינה נאמנת
עליו שהוא עובר עבירות מלקין אותו.
והא מר הוא דאמר בכשרים שפיר דמי א"ל
דאמרינן. ובדפו"ר דאמ'],
לעזי רש"י
משום דמודה היא שנבעלה ב והכא
דלא טובה השמועה לאו הוא דכתיב
ע) [בר"ן נוסף: דילמא],
(א) מיג) יימר דבכשרים כגון אנא ואת אלא כגון
בבני עלי אל בני לאו יש כאן על לא
דקאמר דאין אוסרין היינו משום
פ) [צ"ל שאם. (רש"ש, וכ"ה
קיבישטר"א. אפסר
מאי כגון רבי חנינא בר פפי וחביריו אמר
ד)
ה)
בר"ן)], צ) [בר"ן נוסף:
טובה השמועה: אפסרה. קבשטר"א:
(חלק מהרתמה שבו
דאינה מודה שנבעלה:
לחוץ], ק) [בר"ן: מחבריו],
רב במלקין על ייחוד ואין אוסרין על הייחוד
בעלה
מושכים את הבהמה
בעיר אין חוששין לה
ומקרי ליה. קורא לפניו אל בני
ר) [בדפו"ר: ונותנים
או את הסוס בצווארם).
אמר רב אשי לא אמרן אלא בייחוד פנויה
משום יחוד. פי' בקונטרס
להודיע שעל לאו זה הוא לוקה: בעלה
ג
לב זע"ז. בתוס' העתיקו
דדרישדור"א
ונותנים עין זע"ז ולפנינו
[רידוישידור"א]. קיהיון,
אבל בייחוד דאשת איש לא שלא תהא מוציא
בעיר אין חוששין לה משום יחוד.
אין חוששין להלקות משמע מתוך
כרש"ל], ש) [ברש"י שבע"י
פגימות.
(ג) להלקות דמסתפי מבעל ע) השתא
פירושו הא איסורא מיהא איכא וקשה
❖
לעז על בניה מר זוטרא מלקי ומכריז א"ל
[א]
שיש שם דליקה לכבות את
ולנ"ץ [מלנ"ץ]. פצעים.
אתי: שקולו דרגא. שאכלו בעליה
הדליקה], ת) [(ושם ד"ה
דאם כן מאי פריך בסמוך על רב
רב נחמן מפרהטיא לרב אשי מר נמי לילקי
מעלה) ובת"י שם], א) [צ"ל
וירדו רב יוסף ואשתו והוא נשאר
יוסף דקאמר שקולו דרגא מתותי
ולכריז א"ל איכא דשמע בהא ולא שמע בהא
ראוה מדברת עם אחד
תוס' ר"י הזקן
בעליה. שקולו דרגא מתותי ביבי שלא
ביבי והאמר רבה בעלה בעיר אין
ואמרו לה כו'], ב) [צ"ל
אמר רב ד מלקין על לא טובה השמועה
ירד ויתיחד: שושבינתיה. בעלת ברית
חוששין לה משום יחוד ומאי קושיא
איש זה איש פלוני כו'],
לנקביו. וצריך להתרחק
שנאמר אל בני כי לא טובה השמועה מר
ג) [בב"י סימן תצ"ב העתיק
משום צניעות. [מוסרים
1
לו: אנשים בחוץ. בבית החיצון: ונשים
נהי דמלקות ליכא איסורא מיהא
❖
כל ימות],
לו שני תלמידי
זוטרא מותיב ו)לה אפסירה על כתפיה ומקרי
בפנימי אין חוששין משום יחוד.
איכא ונראה לפרש אין חוששין כלל
חכמים]. המקנא לאשתו
ליה אל בני אמר רבה בעלה בעיר אין
שהחיצונים אין להם דרך לפנים ואיך
משום יחוד ואפילו איסורא ליכא:
ומעלה אותה לירושלים
ה
סקבא
להשקותה. ת"ח שידעו
תורה אור השלם
דשתא ריגלא. פירוש
חוששין משום ייחוד אמר רב יוסף פתח
יתייחד האיש אחד עם הנשים אבל
ו
שאסורה לבעל ויתרו בו
הפנימים יש להם דרך לחוץ הילכך
ריעוע של ימות השנה
פתוח לרשות הרבים אין חוששין משום ייחוד
1. אַל בָּנָי כִּי לוֹא טוֹבָה
אם יבא עליה. דל כרעיך.
מהר ללכת שנקדימנה.
לייחוד ולעבירה (ה) כלומר ג) ימות
אנשים בפנים ונשים בחוץ חוששין
הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי
רב ביבי איקלע לבי רב יוסף בתר דכרך
ומסתברא דלפנים משורת
שֹׁמֵעַ מַעֲבִרִים עַם יְיָ:
הרגל [שיש] קבוצות אנשים ונשים
שמא יצא אחד מהם ויתייחד עם
❖
ריפתא אמר להו שקולי דרגא מתותי ביבי
הדין עבד שרצה להתרחק
שמואל א ב כד
הנשים: איפכא. אנשים בחוץ ונשים
לשמוע הדרשה ונותנין עין זה
מן הכעור אבל לכל
והא אמר רבה בעלה בעיר אין חוששין משום
שני אנשים כשרים מותר.
בפנים חוששין שמא יכנס האחד לפנים
על
זה וי"א לכך נהגו להתענות
וחבריו. רבי (יצחק)
ייחוד ז שאני רב ביבי דשושבינתיה הואי
הגהות הב"ח
ולא ירגישו בו חביריו אנשים בפנים
לאחר פסח ולאחר סוכות:
[צדוק] ורב כהנא. מלקין.
וגייסא ביה אמר רב כהנא אנשים מבחוץ
אביי מי שנתייחד עם אשה
ונשים בחוץ אין חוששין שמא תכנס
(א) גמ' אמר ליה (מי יימר
דבכשרים) תא"מ ונ"ב ס"א
מלקין שניהם מכת מרדות
ונשים מבפנים אין חוששין משום ייחוד
היא לפנים פ)ואם תכנס היא לפנים לא
אין זה: (ב) שם והוה
ואם אשת איש היא
איכפת לן דאשה מתייחדת עם שני
אנשים מבפנים ונשים מבחוץ חוששין משום ייחוד במתניתא תנא איפכא
קעביד מילי דמימאיס
אוסרים אותה לבעלה.
אנשים ואם אחד מהן יוצא לבין הנשים
כצ"ל ותיבת ביה נמחק:
אמר רב [אשי]. הא
צ)
אמר אביי השתא דאמר רב כהנא הכי ותנא מתניתא איפכא אנא נעביד
ח
ז)
(ג) רש"י ד"ה בעלה
דאמר רב מלקין דוקא
אין זה ייחוד דמיסתפי שמא יצא אחד
לחומרא אביי דייר גולפי רבא דייר קנה אמר ח)אבין ט)סקבאי) דשתא ריגלא הנך
וכו' להלקות. נ"ב כלומר
פנויה אבל באשת איש
ק)מהן אחריו שהרי דרך הפנימיים על
להלקות ולהכריז כסברת
אין מלקין אותה וכ"ש
שבוייתא דאתאי לנהרדעא אסקינהו לבי רב עמרם חסידא אשקולו דרגא
מר זוטרא: (ד) ד"ה נקט
החיצונים: גולפי. מקום קבוצת אנשים
שאין אוסרין אותה,
מקמייהו בהדי דקא חלפה חדא מנייהו נפל נהורא באיפומא שקליה רב עמרם
מצרא וכו' ואוחזין בו
שאם אתה מלקה יאמרו
ונשים או לדרשה או לחופה היה מסדר
לעבור על דף: (ה) תוס'
שזינתה לפיכך הלקו
לדרגא דלא הוו יכלין בי עשרה למדלייא דלייא לחודיה סליק ואזיל כי מטא
קנקנים של חרס הרבה ביניהם שאם
ד"ה סקבא וכו' ולעבירה
אותה דהאידנא ליכא
לפלגא דרגא איפשח רמא קלא נורא בי עמרם אתו רבנן אמרו ליה כסיפתינן
ימות כצ"ל ותיבת כלומר
מיתת ב"ד. מלקי. פר"ש
יבאו זה אצל זה יקשקשו וישמע קול:
❖
נמחק:
אשת איש שנתייחדה
דייר. לשון דרי דרי (מגילה דף יב.)
אמר להו מוטב תיכספו בי עמרם בעלמא הדין ולא תיכספו מיניה לעלמא
ומודיע שמשום יחוד
שורות שורות: דייר קנה. מסדר
דאתי אשבעיה דינפק מיניה נפק מיניה כי עמודא דנורא אמר ליה חזי דאת
הלקוה ולא משום זנות.
והר"ם (פכ"א) [פכ"ב
קנים שהעובר עליהן קולם נשמע:
הגהות הגר"א
נורא ואנא בישרא ואנא עדיפנא מינך רבי מאיר הוה מתלוצץ בעוברי עבירה
ה"ג] דקדושה [כתב]
סקבא דשתא ריגלא. ריעוע של ימות
[א] גמ' מר זוטרא מלקי
יומא חד אידמי ליה שטן כאיתתא בהך גיסא דנהרא לא הוה מברא נקט מצרא
מלקין פנויה על היחוד
השנה ליחוד ולעבירה ימות הרגל שיש
ומכריז. פי' הרמב"ם דקאי
ומכריז שמשום יחוד
וקא עבר כי מטא פלגא מצרא שבקיה אמר אי לאו דקא מכרזי ברקיעא הזהרו
אפנויה. (הגר"א בספרו
הוא. מר נמי לילקי
קבוצת אנשים ונשים לשמוע דרשה
❖
הל"פ על הרא"ש):
ולכריז. גבי אשת איש.
בר' מאיר ותורתו שויתיה לדמך תרתי מעי ר' עקיבא הוה מתלוצץ בעוברי
ונותנים ר) ונושאים זה עם זה. סקבא
בהא. במלקות ולא
עבירה יומא חד אידמי ליה שטן כאיתתא בריש דיקלא נקטיה לדיקלא
דדרישדור"א בלע"ז כמו דמסקב להו
שמע בהכרזה ויוציא
לעז על הבנים. על
וקסליק ואזיל כי מטא לפלגיה דדיקלא שבקיה אמר אי לאו דמכרזי ברקיעא
לחמרייהו (ב"מ דף כז:): אסוקינהו.
מוסף רש"י
לא טובה. מי שיצא
שצוה עליהם לפדותם ונתנום בעלייתו:
הזהרו ברבי עקיבא ותורתו שויתיה לדמך תרתי מעי פלימו הוה רגיל
מלקין על היחוד. מכת
עליו קול שהוא עובר
מרדות, ואין אוסרין.
בהדי דקא חלפא חדא מינייהו. שהיתה
עבירות דמלקין אותו.
למימר כל יומא גירא בעיניה דשטן יומא חד מעלי יומא דכיפורי הוה אידמי
כ)
אשה על בעלה בשביל יחוד
[אל בני]. דבני עלי
עוברת אצל פי ארובה שמן העלייה
❖
ליה כעניא אתא קרא אבבא אפיקו ליה ריפתא אמר ליה יומא כי האידנא
בעלמא (כתובות יג.)
.
כתוב לאו, לא טובה
ל)
לבית: נפל נהורא באיפומא. נפל אור
לאו הוא. אפסרא. פר"ש
כולי עלמא גואי ואנא אבראי עייליה וקריבו ליה ריפתא אמר מ) ליה יומא
בבית דרך פי העליה שהיו פניה
קבישט"ר, כמו אפסר
כי האידנא כולי עלמא אתכא ואנא לחודאי אתיוהו אותבוהו אתכא הוה
בהמה. ומקרי. לפני
מוסף תוספות
מאירות: וקא סליק. לתובעה:
הלוקה אל בני להודיע
יתיב מלא נפשיה שיחנא וכיבי עליה והוה קעביד ביה מילי דמאיס א"ל
נ)
(ב)
אפשח. הרחיב ופיסק רגליו לעמוד
שמפני זה לוקה. אין
אם נתייחדה עם עבד
א.
תיב
נתין וממזר. תוס' הרא"ש.
חוששין משום יחוד.
במקומו בחזקה להתגבר על יצרו: אמר
להלקותה. דכרוך ריפתא.
ב. ועבוד מעלה ביוחסין
נורא בי עמרם. הזעיק בני השכונה
שאכלו. שקולו דרגא.
דלא מהימנא במיגו דאי
ליאסף ולבא לכבות הדליקה כדי שיחדל מיצרו שיתבייש מהן: אתו רבנן. שהיו סבורים ש) שהיה שם דליקה: אשבעיה. רב עמרם ליצר
סלקו הסולם שלא ירד
בעיא אמרה לא נבעלתי
ויתייחד. שושבינתיה. בעל
דכיון דאין אפוטרופסין
הרע שיצא ממנו: מתלוצץ בעבירה. אומר שנקל הוא להתגבר על יצרו אם היו רוצים: אידמי ליה שטן. דהוא יצר הרע: בהך גיסא
ברית. אנשים בחוץ.
לעריות היא יראה שמא
דמברא. לצד השני שמעבר
המים: לא הוה מברא. ספינות המעברות: נקט מצרא. חבל מתוח משפת הנהר אל שפתו ואוחזין בו
בבית החיצון ונשים
אם תאמר לא נבעלתי לא
ברוחב הנהר: שבקיה. היצר לרבי מאיר:
אתכא. על
אוכלין: וכיבי. ולנ"ץ המוציאין ליחה ומאוסין:
(ד) לבא על דף קצר
המוטל
השלחן
יאמינו לה. תוס' הרא"ש.
בבית הפנימי אין לחוש
ליחוד שאין לאיש
תיב
ליכנס בבית הנשים,
ואע"פ שהאשה כשתצא תתיחד עם האנשים לא איכפת לן, דאשה מתיחדת עם שני אנשים.