19/30

האשה נקנית פרק

ראשון קידושין

יז.

עין משפט

מסורת הש"ס

נר מצוה

אמה

כ)(יכול אפילו חלה. בתוך שש יהא חייב להשלים ימי חליו: ת"ל ובשביעית

ת) העבריה בסימנים ת"ל וכי תשלחנו. תימה דלקמיהא) דרשינן

קס א מיי' פ"ג מהל'

א) חגיגה ו, ב) [ויקרא

כז, כג. ועי' מצפ"א, אור

עבדים הלכה טו

יצא. ואפילו לא עבד שש שלימים): ופגע בו יובל. אחרי כן למחרת:

אף לאמתך תעשה כן להענקה ולמה לי תרי קראי וי"ל

ל)

ב)

ישועה, ורש"ש], ג) חגיגה

סמג עשין פז:

בעושה מעשה מחט. בחליו שהוא מעשה קל קתני לעיל כל שש אינו

דתרוייהו צריכי דאי לאו לאמתך לא הוה ילפינן הענקה באמה

קסא ב ג מיי' שם פ"ב

יז. סוכה ה: ר"ה ד: [יומא

מעשה מחט. תופר: חלה ד'

חייב להשלים דהא עבד ליה מלאכה:

העבריה מוכי תשלחנו כיון דלא אשכחן בה הענקה כלל ואי לא וכי

פ. חולין קלח. ערכין ד:],

הלכה ה:

קסב ד ה מיי' שם פ"ג

ד) [ע' תוס' יומא עב.

נעשה כו'. דהכי קתני כי חלה שלש

תשלחנו מאף לאמתך לא הוה שמעינן

ד"ה נעביד], ה) [בדפו"ר:

הל' יד סמג עשין

יכול אפילו חלה ת"ל 1 ובשביעית יצא אמר

אינו משלים חלה יותר מכאן כחלה

הענקה אלא ביוצא' בשש דומיא דעבד

❖

כפחות], ו) [ע' חולין

פד ובלאוין קעח:

חלה

רב ששת הכא במאי עסקינן כגון שברח ופגע

אבל בסימנים לא: שלש ועבד

כל שש והוא חייב להשלים: מכל מין

קלט: וברש"י שם ד"ה

ת"ל ונתן את הערכך

שלש אינו חייב להשלים. יש שהיו

ומין. מצאנך ומגרנך ומיקבך מ) שוה

בו יובל מהו דתימא הואיל ואפיק ליה יובל

וכ"כ בתוס' הרי"ד] [עי'

תורה אור השלם

ה' סלעים מכל אחד שהן ט"ו סלעים

רוצים לומר שאותם שכירים מלמדי

שילוחו מעמך קרינן ביה ולא ניקנסיה ונעניק

ברש"ש], ז) [צ"ל להו.

יעב"ץ], ח) ספרי פ' ראה,

ולקמיה פריך מנינא אתא לאשמועינן:

תינוקות אם חלו חצי זמן כמו כן לא

1. כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי

ליה קמ"ל אמר מר יכול אפילו חלה ת"ל

ט) ["בן יעקב" ליתא

שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת

כשלשים של עבד. נזק שור מועד

יהיו משלימים את זמנן כמו ע"ע

בספרי. ועיין בן אריה

ובשביעית יצא אפילו חלה כל שש והתניא

יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:

דהכא ויטלו כל השכירות כיון שהיו

שהרג את העבד ולקמיה יליף טעמא:

נ)

מש"כ בזה], י) [ע' תוס'

שמות כא ב

חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים

2. וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי

סוכה יא: ד"ה וגידולו וב"ק

כחמשים של ערכין. הוא ערך גדול

אנוסין וקשה דבפרק השוכר את

נד: ד"ה פרי], כ) רש"א

חלה כל שש חייב להשלים אמר רב ששת

מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ

שבערכין ס): מנינא אתא לאשמועינן.

האומנין (ב"מ דף עז.) קאמר רב פועל

מ"ז, ל) [צ"ל שש שנים

דברים טו יג

רֵיקָם:

$ בעושה מעשה מחט הא גופא קשיא אמרת

בשלשה מינין של חמש הוו להו ט"ו:

יכול לחזור בו ואפילו בחצי היום ופריך

שלמות. יעב"ץ], מ) [דברים

3. וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה

טו, יד], נ) [שמות כא,

הא קמ"ל כו'. להכי תני שהן חמש

ג) והתנן השוכר את הפועל ושמע שמת

חלה שלש ועבד שלש אין חייב להשלים הא

בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה

לב], ס) [ויקרא כז,

וַעֲרַפְתּוֹ כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ

עשרה לאשמועינן דלא קפיד אלא

לו מת או שאחזתו חמה יכול לחזור בו

ארבע חייב להשלים אימא סיפא חלה כל

ג], ע) [בדפו"ר ומיקבך,

תִּפְדֶּה וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי

אמנינא דט"ו סלעים אבל אחמש

טעמא דמת לו מת שאנוס הוא הא

וכלשון הפסוק], פ) [חגיגה

שמות לד כ

רֵיקָם:

שש חייב להשלים הא ד' אין חייב להשלים

ב ע"א, ע"ש], צ) [דברים

4. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ

מכל מין לא קפיד דאי בציר ליה מהאי

לאו הכי אינו יכול לחזור בו והשתא

הכי קאמר חלה ד' נעשה כמי שחלה כל שש

טו, יד], ק) [פסחים סו

מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ

וטפי ליה מהאי לית לן בה: ריקם

אי היכא דאניס נוטל שכירותו משלם

ע"א], ר) [בדפו"ר מסיני.

אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ

וחייב להשלים: תנו רבנן כמה מעניקים לו

❖

ריקם. לא תשלחנו ריקם (דברים טו)

מאי פריך לרב דילמא היכא דמת לו

וע"ע רש"י נדה יט ע"ב

תִּתֶּן לוֹ: דברים טו יד

ד"ה אין], ש) [צ"ל בכל.

חמש סלעים מכל מין ומין שהן חמש עשרה

ובפדיון הבן כתיב (שמות לד) וכל

מת דאניס הוא נוטל שכירותו משלם

רש"ש], ת) [דיבור זה שייך

סלעים דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר שלשים

בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם:

ורב איירי בדלא אניס ואינו נוטל אלא

לעיל טז ע"ב], א) [בעמוד

תוס' ר"י הזקן

אי כתיב ריקם לבסוף. הענק תעניק

ב], ב) [דברים טו], ג) [צ"ל

מה שהרויח אלא ע"כ אף כי נמי הוי

כשלשים של עבד ר"ש אומר חמשים כחמשים

והתניא השוכר וכו' חמה

ובשביעית. אף בשביעית

לו מצאנך מגרנך ע)מיקבך ולא תשלחנו

אנוס אינו נוטל אלא מה שהרויח ואי

שבערכין אמר מר חמש סלעים מכל מין ומין

נותן לו שכרו, טעמא.

עובד היינו כשברח. יצא.

ריקם כדקאמרת: ריקם מעיקרא.

לא אניס ידו על התחתונה דבעה"ב

(רש"ש, ע"ש)], ד) [לעיל טז

אע"פ שנתבטל, והיינו

שהם חמש עשרה סלעים דברי ר' מאיר ור"מ

ע"א], ה) ["מקצה" ט"ס

קודם הענק תעניק שדי ריקם כו':

שוכר עליו אם באתה חבילתו לידו או

כשחלה. ופגע בו יובל.

מנינא אתא לאשמועינן הא קמ"ל מיבצר הוא

וצ"ל בשלש שנים. (יעב"ץ,

פר"ש מיד למחרת שברח.

מעולת ראיה. דליתיה אלא שתי כסףפ):

מטעהו כדאמר (שם עה:) גבי השוכר

חש"ל)], ו) [דברים טו, יח],

והר"ם [עבדים פ"ב ה"ד]

דלא מבצר ליה מהאי מנינא ואי בצר ליה

אשר ברכך. סיפא דהענק תעניק

את הפועל להעלות פשתנו מן המשרה

ז) [ריש ה"א], ח) [וע' תוס'

פירש אפילו כשהוא בורח

מחד מינא וטפי ליה מחד מינא לית לן בה

חגיגה ז. ד"ה ר' יוחנן],

הוא ללמדך שתדרוש המקרא לרבות

והשתא פריך שפיר לרב וא"כ מלמדי

יצא לחרות, וכ"ש אם

ט) [עיין לעיל טו ע"א

פגע בו כשחזר ומשלים

מאי טעמא דרבי מאיר יליף ריקם ריקם

ולא למעט: נתינה נתינה. כתיב

תינוקות נמי אם חלו לא יקחו אלא

❖

ורבינו שם ד"ה לא סבירא],

דלעולם אין לאחר יובל

הכא צ) תתן לו וכתיב התם בנזקי עבד

מה שהרויחו דאין לדמותם כלל לע"ע

מבכור מה להלן חמש סלעים אף כאן חמש

תשלומין. ואית דמפרשי

שברח שנה קודם יובל

כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו

דעבד עברי גופו קנוי לאדונוד) הילכך

סלעים ואימא חמש סלעים מכולהו אי כתיב

ולאחר יובל הוא משלים

גליון הש"ס

(שם כא): ונילף נתינה נתינה מעבד

חלה שלש אינו חייב להשלים דאין יכול

ריקם לבסוף כדקאמרת השתא דכתיב ריקם

כמה שברח ויוצא כשעבד

חדא דתפשתה מרובה כו'. כולה חדא

לעשות מלאכה יותר מיכולתו אבל

גמ' בעושה מעשה מחט.

שנה, [מכח] יובל שעבר.

ברישא שדי ריקם אצאן ריקם אגורן ריקם

עיין ב"ק דף פו ע"א תד"ה

מחט. שעושה מלאכה

קושיא היא עד עבד מעבד הוה ליה

מלמד אין גופו קנוי אלא שכר עצמו

❖ ק)

שבת גדולה:

קלה ואינו בטל מכל

איקב ונילף ריקם ריקם א) מעולת ראיה אמר

ללמוד עד הזמן וכשאינו יכול להשלים

למילף: מיכה מיכה גמר. אין אדם דן ג"ש

וכל אפילו חלה כל שש

קרא אשר ברכך יי' אלהיך רבי יהודה אומר

לא יטול אלא מה שהרויח ועוד נראה

מעצמו ומסורה היא להם מרבותיהם

בזה החולי יצא, אבל אם

אינו יכול לעשות שום

שלשים כשלשים של עבד מאי טעמא דרבי

לחלק בין מלמד לע"ע דעבד היכא

ומסיניר) איזו תיבה נכתבה לג"ש ש)ככל

מוסף רש"י

מלאכה הואיל ונתבטל

דבר הלמד מחבירו. ועד השתא דהוה

דחלה ג' ועבד ג' היינו טעמא דאינו

יהודה יליף נתינה נתינה מעבד מה להלן

דתפשתה מרובה לא

רוב שש ישלים. ומסתברא

אמרינן דרבי שמעון גמר מרביה

חייב להשלים משום דכתיב בספר

תפשתה. כל מקום

שאין זה הדין אלא

שלשים אף כאן שלשים ונילף נתינה נתינה

ב)

שתמצא שני דרכים, אחד

בעבד עברי, אבל שכיר

דנתינת הענק נדרש לג"ש הוה

(ישעיה טז) ה) מקצה שלש שנים כשני שכיר

מערכין מה להלן חמשים אף כאן חמשים

תופש מרובה ואחד תופש

אחר אם חלה מחשב

פרכינן ג"ש מנא ליה דגמר מנתינה

אם כן מצינו דשנים דשכיר הן שלש

מועט, טוב לך לתפוש

עמו כל מה שנתבטל

חדא ג) דתפשתה מרובה ד) לא תפשתה

את המועט, שאפילו היה

דערכין נגמר מנתינה דעבד מש"ה

שנים והיינו דכתיב כי משנה שכר

אם מעט אם הרבה.

ו)

תפשתה מועט תפשתה ועוד עבד מעבד הוה

לך לתפוש את המרובה

ואיכא מ"ד דה"ה בשכיר

איצטריך לתרוצי ג"ש דר' שמעון לאו

שכיר עבדך שש שנים והילכך היכא

ותתפוש את המועט

פועל, דשכיר קרייה

ליה למילף ר' שמעון אומר חמשים כחמשים

ג"ש דנתינה גמר אלא דמיכה כתיב

דעבד שלש דהיינו שני שכיר אמר

רחמנא.ט) ירושלמי. ברח

תפיסתך תפיסה, שיש

בכלל המרובה המועט,

שבערכין מאי טעמיה דרבי שמעון גמר

וחלה, שעבד רוב שש

בעבד (ויקרא כה) וכי ימוך וכתיב

דאינו חייב להשלים ויטול שכרו כיון

אבל אם תתפוש המרובה

ואם לא ברח היה

בערכין (שם כז) ואם מך הוא: היינו

דעבדו ג' שנים דהיינו שני שכיר:

נתינה נתינה מערכין מה להלן חמשים אף

והיה לך לתפוש המועט,

פטור. לא אבשת, לא

ונילף

ריקם ריקם מעולת ראיה.

דכתיב צאן גורן ויקב. למימר שדי

נמצאת שתפשת שלא כדין

חלית. אתנשמת בפריע,

כאן חמשים ואימא ה)בפחות שבערכין אשר

(חגיגה יז.). דיש להקשות

(ותרפיאת) [נתרפאת]

ג"ש אכל חד מינייהו דהוו להו ט"ו:

וא"ת בעולת ראיה גופה

ברכך יי' אלהיך כתיב ונילף נתינה נתינה

תפוש את המועט (ערכין

ו)

מהרה.

למה לי. הואיל וסופו לרבות כל

מנא לן דבכל שהוא נילף מבכור

ד:). תפשתה מועט

מעבד מה להלן שלשים אף כאן שלשים

דבר מאשר ברכך: בכלל ברכה.

ותהא ה' סלעים וי"ל דשמא הלכה

תפשתה. דאי מקשה

חדא דתפשתה מרובה לא תפשתה ועוד

לך תפוש את המרובה,

צאן פרה ורבה וכן גידולי קרקע:

למשה מסיני הוא דבכל שהוא דהא

אינו חולק על דבריך

למעוטי עבד מעבד הוה ליה למילף ר' שמעון מיכה

למ"ד בפ"ק דחגיגה (דף ז.) דעולת

אלא מוסיף, דבכלל מרובה

מיכה גמר בשלמא לר' מאיר היינו דכתיב צאן גורן ויקב אלא לר' יהודה ורבי

ראיה שתי כסף דבר תורה אמרו

איכא מועט (שם. ועי'

כעי"ז חולין קלח. בארוכה).

בירושלמי פ"ק דמסכת פאה ז) דהוי

שמעון האי צאן גורן ויקב למה לי האי מיבעי ליה לכדתניא יכול לא יהו

ז)

ח)

תלמוד לומר אשר

הלכה למשה מסיני ח) א:

ברכך ה' אלהיך. מכל

מעניקין אלא מצאן גורן ויקב מנין לרבות כל דבר ת"ל אשר ברכך יי' אלהיך

חדא דתפשתה מרובה לא תפשתה.

מה שברכך בוראך (דברים

א"כ מה ת"ל צאן גורן ויקב לומר לך מה צאן גורן ויקב מיוחדים שישנן בכלל

❖

טו יד).

תימה כיון דכתיב אשר

ברכה אף כל שישנן בכלל ברכה ה יצאו כספים דברי ר' שמעון רבי אליעזר ט)בן

ברכך הוה לן למילף מן המרובה

יעקב אומר יצאו פרדות ור' שמעון פרדות משבחן בגופייהו ורבי אליעזר בן

כדאמר לעיל דפריך ונילף ריקם ריקם

מוסף תוספות

יעקב כספים עביד בהו עיסקא וצריכא דאי כתב רחמנא צאן הוה אמינא

מעולת ראיה ומשני אמר קרא אשר

ה"נ למ"ד בכל שהוא.

א.

בעלי חיים אין גידולי קרקע לא כתב רחמנא גורן ואי כתב גורן הוה

ברכך וי"ל דלא דמי דלעיל לא כתב

תוס' הרא"ש.

י)

אלא חד ריקם אבכור ועולת ראיה

אמינא גידולי קרקע אין בעלי חיים לא כתב רחמנא צאן יקב למה לי

אית לן למילף מן המרובה משום

למר

אשר ברכך אבל הכא חד נתינה

כתיב גבי עבד וחד גבי ערכין ואין לומר דאשר ברכך קאי אמרובה דהיינו ערכין אם סברא ללמד מעבד משום דתפשת מועט תפשת ותדע דהא

כי יליף מערכין מהני אשר ברכך לאפוקי דלא נילף מפחות שבערכין

כדפריך בסמוך ונילף מפחות שבערכין

ומשני אמר

קרא אשר ברכך:

למר