כד:
האשה נקנית פרק ראשון קידושין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הואיל
ומדרש חכמים הוא. פי' משום הכי אמר דבשאר דברים
שן דחלב. שן שינק בה דעתיד להחליפה כגון בעבד קטן: לחפשי
רנ א מיי' פ"ה מהל' עבדים
א) [בכת"י: מומין], ב) [בכורות
הל"ד סמג עשין פז
לז ע"א, וע"ש תוד"ה מה
ישלחנו. ריבה לו שלוחים מדלא כתיב חפשי הוא או יצא חפשי:
צריך גט שחרור וא"ת ומה בכך הואיל ומדרש חכמים
הפרט], ג) [בכת"י: בו],
טוש"ע י"ד סי' רסז סעיף כז:
בטל ממלאכתו. העין ק) נסמת מראות והשן מללעוס: ודילדל בו עצם.
הוא והלא כמה גופי תורה תלויין שאינם באין אלא מכח דרשה לכן
רנא ב מיי' שם הל"י טור
ד) ב"ק פו. גיטין מב:, ה) גיטין
השמיטו ממקומו ומחובר בבשר: יוצא בו לחירות. אם עצם שאינו
נראה לר"ת דגט זה אינו אלא מדרבנן
דחיישינן שמא ימצאנו בשוק
שם, ו) [בכת"י ודפו"ר: רבי
ש"ע שם סעי' ל:
רנב ג מיי' שם טוש"ע שם
אליעזר], ז) [בכת"י נוסף:
ויאמר לו עבדי אתה לפי שאין המדרש
חוזר הוא וסופו ליבש וליפול ואע"ג
סעי' לא:
חכמים, וכצ"ל. (רש"ש, ע"ש)],
שן דחלב כתב רחמנא עין ואי כתב רחמנא
ידוע לעולם לכך תקנו גט שחרור א
דליכא ביטול מלאכה דהא עצם דזקן
רנג ד מיי' שם הל"ד טוש"ע
ח) ב"ק צא. צח., ט) [בכת"י:
עין ה"א מה עין שנברא עמו אף כל שנברא
וריב"א פירש דודאי שן ועין דכתיב
לאו מידי הוי עביד כיון דבגלוי הוא
כנגד], י) [בכת"י נוסף: ליה],
שם סעי' כז:
רנד ה ו מיי' שם הל"ז טור
כ) שם יח:, ל) [עי' תוס'
בהדיא בקרא ועלייהו כתיב לחפשי
ואינו חוזר הרי הוא כעשרים וארבעה
עמו אבל שן לא צריכא ואימא כי יכה כלל
1
ש"ע שם סעיף לה:
ב"ק צא ע"א ד"ה לא משום],
ראשי אברים: ריבויא הוא. אינו
ישלחנו דמשמע חפשי מעיקרא ובהא
רנה ז ח מיי' פ"ב מהל' נזקי
שן ועין פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה
מ) ב"ק צא. [נו], נ) ב"ק
כו:, ס) [בכת"י ובילקו"ש: ר'
פשיטא ליה דלא גמר
שילוח שילוח
לשון כלל להיות נידון בכלל ופרט
ממון הל"ט והל' י סמג
שבפרט שן ועין אין מידי אחרינא לא לחפשי
אלעזר], ע) [בכת"י: ושחתה],
עשין סז טוש"ע חו"מ סי' שצ
מאשה ולכן א"צ גט שחרור אבל
אלא בריבה ומיעט וריבה וריבה
פ) חולין כג. זבחים קטז.
ישלחנו חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה
סעי' ט:
הכל: וצמתה. יבשה: א"כ. דלא
שאר אברים דלא נפקי אלא מיתורא
רנו ט י מיי' פ"ב מהל' חובל
[מנחות ו. כה. תמורה יד.],
דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מום
א)
צ) [בכת"י נוסף: אפילו],
ומזיק הל"ז סמג עשין ע
דישלחנו ב ודאי בהכי
גמירי שילוח
ממעט מידי מיעוט דשן ועין למאי
ק) [צ"ל נסמית. (יעב"ץ)],
טוש"ע חו"מ סי' תכ סעי' לב
שבגלוי ואינן חוזרים אף כל מומין שבגלוי
א
מיעט: בכולן. אראשי אברים קאי:
שילוח מאשה ולכך צריך להו גט
ר) [דף יט.], ש) [בדפו"ר:
וסעי' כה:
תרנגול
ואינן חוזרין אי מה הפרט מפורש מומין
שהושיט ראשו
וצריך גט שחרור. להתירו בבת חורין:
שחרור:
רנז כ מיי' פ"ה מהל' עבדים
ולגרד], ת) [בדפו"ר: שפחתו],
א) צ"ל תמים זכר, ב) [בדפו"ר:
הל"ח סמג עשין פז
וכו'. בתרנגול גרסינן נזק שלם
שבגלוי ובטל ממלאכתו ואינו חוזר אף כל
שהתורה זכתה לו. דכתיב בהדיא:
לענין], ג) [בראשית ו, יט],
טוש"ע יו"ד סי' רסז סעי' לד:
אי כתב חפשי לבסוף כדקאמרת.
ובסוס שצנף חצי נזק וכן מוכח בפרק
מומין שבגלוי ואינו חוזר ובטל ממלאכתו ב)
רנח ל מיי' שם הל"ט טוש"ע
ד) [וע"ע תוס' זבחים לה:
דלאו חיפושו אלא בשילוח: השתא
כיצד הרגל (ב"ק דף יח:):
שם סעי' לג:
ד"ה אלא ועוד שם סח:
אלמה תניא ב תלש בזקנו ודילדל בו עצם
מיבעי ליה לכדתניא הרי שהושיט
רנט מ נ מיי' שם הל' יב יג
ד"ה ושניסמית], ה) [אצ"ל
דכתיב לחפשי ישלחנו הוה ליה חפשי
עבד יוצא בהם לחירות לחפשי ישלחנו ריבויא
טוש"ע שם סעי' לו:
ת"ר בכולן וכו' ומסתברא],
ג)
כו'. השתא משמע דכ"ע
מעיקרא. וכי אתא ישלחנו לשאר
רס ס מיי' שם הל"ו טוש"ע
ו) [עירובין מו ע"ב], ז) [נדצ"ל
הוא ואי ריבויא הוא אפי' הכהו על ידו וצמתה
❖
אברים אתא: כנגד עינו.
דכשלא נתכוין לעין פטור ותימה
ראשי
שם סעי' לג:
אלמא לרבנן],
וסופה לחזור נמי אלמה תניא הכהו על
רסא ע פ מיי' פ"ג מהל'
ד) ג
דבפרק כיצד הרגל (ב"ק דף כו:)
שהכה בכותל והבעיתו בקול ואינו
איסורי מזבח הל"א
ידו וצמתה וסופה לחזור אין עבד יוצא בה
רואה או נתחרש: ושברו. בקול:
אמר רבה היתה מונחת לו אבן בחיקו
❖
סמג לאוין שטו:
תורה אור השלם
לחירות א"כ שן ועין מאי אהני ליה ת"ר
משלם נזק שלם. כסומכוס מוקמינן
ולא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה
ה)
1. וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין
ב) לעין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן
לה בב"ק ר) דאמר בהמה שהזיקה
בכולם עבד יוצא בהם לחירות וצריך גט
ד
עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ
תוס' ר"י הזקן
בצרורות משלם נזק שלם: ושברו את
וי"ל דשאני הכא דאיכא תרתי
שחרור דברי ר"ש ר"מ אומר אינו צריך ר"א
ו)
וְשִׁחֲתָהּ לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ
הכלים. בקולם: חצי נזק. כדין
לטיבותא שהוא מתכוין לטובה ולא
דחלב. שן הקטנים היונקים
תַּחַת עֵינוֹ: שמות כא כו
ג
אומר צריך ר' טרפון אומר אינו צריך ר"ע
2. וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ
שאם נופלת חוזרת. ובטל
נתכוין לעין כלל ד אבל ההיא דהתם ה
צרורות לרבנן דפליגי עליה דסומכוס
אומר צריך המכריעים לפני חכמים אומרים
ממלאכתו. ואבר שאין לו
לַיְיָ וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן
הוי דומיא לכחול לו עין וסמאה דאיכא
בב"ק ואמרי אינו משלם אלא חצי
מלאכה בגלוי לא יצא
בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ:
נראין דברי ר"ט בשן ועין שהתורה זכתה לו
❖
נזק צרורות: שאני אדם דבר דעת
חדא לטיבותא שנתכוין לרפאות וחדא
לחרות. ודלדל בו עצם.
ויקרא א יד
ודברי ר"ע בשאר אברים הואיל וקנס חכמים
ואינו חוזר למקומו לעולם.
הוא. האי ניזק וכי מיבעית מדעתיה
לריעותא שנתכוין לעין:
ריבויא הוא. וריבה אבר
סמויה
הוא קנס הוא קראי קא דרשינן אלא הואיל
וחטטה יוצא בהן לחירות.
קא מיבעית שנותן לבו אל פחד קול
ז)
אע"פ שאינו עושה מלאכה
מוסף רש"י
גלויה. אבל כל אבר ודאי
הבא פתאום: וכהתה. ולא נסמית
ומדרש חכמים הוא מ"ט דר"ש יליף שילוח
ואע"ג דלעיל אמר
שן דחלב. שן תינוק שיש לה
עושה מלאכה. (בשבילה)
לגמרי שרואה במקצת: אם יכול
כהויה וסמאה אם אינו יכול להשתמש
שילוח מאשה מה אשה בשטר אף עבד נמי
חליפין (שמות כא כו). בכולם.
[ותלש בזקנו ודלדל בו עצם],
להשתמש. במראה זה: וצריכי. הני
בה כבר אין יוצא בהן לחירות והכא
עשרים וארבעה ראשי אברים
אע"ג דבעינן מומין שבגלוי
בשטר ור"מ אי כתב חפשי לבסוף כדקאמרת
האמורין במס' נגעים (פ"ו
הרי בטל מעשה השינים
כיון דסמויה משמע שלא היה יכול
תרתי יצא לחירות לאשמועינן דהיכא
השתא דכתב לחפשי ישלחנו הוה ליה חפשי
מ"ז) לענין שאינן מטמאין
הקבועים בו שהוא אבר
להשתמש בה כבר מ"מ הכא שאני
דאין יכול להשתמש אע"ג דלא סמאה
משום מחיה, ראשי אצבעות
גלוי, וכ"כ הר"ם [עבדים
מעיקרא ח) ת"ר ההכהו על עינו וסמאה על אזנו
פ"ה ה"י] שהרי ביטל מעשה דחטטה עשאו מחוסר אבר:
לגמרי הויא השחתה והיכא דסמאה
של ידים ורגלים וראש החוטם
[ותנא תונא כו'. תימה דלא דמי
וחרשה עבד יוצא בהן לחירות נגד עינו
וראשי האזנים וראש הגוויה,
השינים הקבועין באותו עצם.
ט) ו
לגמרי אע"ג דכהויה הויא מעיקרא
שהן משופעין לכאן ולכאן ואין
ה) ומסתברא דהלכה כר'
ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד
לעוף דמתחילה לא היה בו
הואיל והיה יכול להשתמש למראיתה
נגען נראה לכהן בבת אחת
עקיבא מחברוו) ואע"ג דאיכא
יוצא בהן לחירות אמר רב שמן לרב אשי
בדוחק הויא השחתה: והשתא נהורא
דבר שראוי לפסול בו דאפילו עינו
ולא קרינא ביה לכל מראה
מכריעין, הכרעה שלישית היא
י)
עיני הכהן, עבד יוצא בהם
ואינה מכרעת, שהרי הם לא
כחישא. שאין יכול להשתמש:
סמויה בו לא היה פסול אבל עבד הרי
למימרא דקלא לאו כלום הוא והתני רמי
כ)
לחירות. דמומין שבגלוי הן
הזכירו בביאור בין שן ועין
דמעיקרא נמי נהורא כחישא. ואע"ג
היה בו מתחילה דבר הראוי לצאת בו.
בר יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו לאויר
ואין חוזרין כשן ועין ואתרבו
בין בשאר ראשי אברים ודמיא
ז
ת"י]: ת"ל מן העוף ולא כל העוף.
בכלל ופרט וכלל (גיטין מב:).
דיכול להשתמש בו אימא לאו עין
להא דתניא בהגוזל זוטא
כלי זכוכית ותקע בו ושברו משלם נזק שלם
המכריעים לפני חכמים.
[ב"ק קטז, א] חבית של
הוא: לחתור לו שינו. לנקרה ש) ולגרר
תימה ל"ל קרא כיון דמחוסר אבר פסול
ואמר רב יוסף אמרי בי רב סוס שצנף וחמור
דעת חכמים איזו נראה, ולא
תרומה שנתגלתה בית שמאי
ח
סביב מושבה: לכדתניא הושיט ידו
לבני נח כדדרשינן בפ"ק דע"ז (דף ה:)
אתפרש מאן נינהו (שם). נגד
אומרים תעשה זלוף ובה"א
שנער ושברו כלים בתוך הבית משלמים
עינו. הכהו בכותל כנגד עינו
למעי ת) שפחה. להוציא עוברה פטור
תשפך הכל, א"ר ישמעאל
ובפ"ב דזבחים (ד' קטז.) מכל החי מכל
של זה (ב"ק צא.). ותקע
חצי נזק א"ל שאני אדם דכיון דבר דעת הוא
אני אכריע בבית תעשה זלוף
בשר ג) הבא בהמה שחיין ראשי אברין
דלא נתכוין לעין כלל אבל כחול לי
בו ושברו. שנבקע הכלי
ובשדה תשפך הכל, ואמרו כל
איהו מיבעית נפשיה כדתניא המבעית את
שלה ו וי"ל דאי לא כתב קרא גבי
עיני דנתכוין לעין אע"ג שלא נתכוין
ט
ל)
מ)
מחמת הקול (שם יח:). אמרי
הכרעה שלישית אינה מכרעת.
בי רב. התלמידים בבית
פי' הואיל ולא זכרו בביאור
לשחתה חייב: מושחת. נפקא לן
חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים
ישראל הוה מוקמינן קרא דבני נח
המדרש דכל היכא דמיירי בבי
בין בבית בין בשדה אע"פ
בישראל ולא לבני נח כדאמר בפרק
הא דר"א פרט לזה שלא נתכוין לשחת
כיצד יתקע באזנו וחרשו פטור אחזהו ותקע
רב לא רב ממש הוא אלא
שדעתם כך היא, הויא הכרעה
ד' מיתות (סנהדרין דף נט.) כל מצוה
כלל ושחתה משמע בעסוק בה הכתוב
בבית המדרש הוא (לקמן מז:).
שלישית. וכ"כ ר"ש בפרק
באזנו וחרשו חייב ת"ר כהכהו על עינו וכהתה
סוס שצנף. ושיבר כלים
ראשית הגז [חולין קלז, א]
שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני
מדבר ואפ"ה מתכוין לשחתה בעינן:
על שינו ונדדה אם יכול להשתמש בהן עכשיו
בקולו (ב"ק יח:). המבעית
ובהגוזל זוטא [ב"ק שם].
וחטטה. הוציאה לחוץ: ותנא תונא.
לישראל נאמרה ולא לבני נח ז א"נ ה"א
את חבירו. תקע לו באזנו
והרי"ף שכתב שאין הלכה
אין עבד יוצא בהן לחירות ואם לאו עבד יוצא
כיון דאישתרי בעל מום בעופות טפי
כלומר מצינו תנא שלנו המסייענו
פתאום ובעתו, דלא עביד ביה
כמכריע אלא במשנה אולי
בהן לחירות תניא אידך הרי שהיתה עינו
מעשה בגופו (שם נו.). פטור
לרווחא דמילתא כתב הכי
ל
בזאת: ואין תמות וזכרות בעופות.
מבהמה אישתרי אפילו מחוסר
מדיני אדם. לשלם, וחייב
כלומר אפילו הויא הכרעה.
כהויה וסמאה שינו נדודה והפילה אם יכול
אבר וקרא דכתיב איירי בבהמה :
האי קרא דריש הנאמר בכל (כלל)
ח ד)
בדיני שמים. פורענות לשלם
כנגד עינו. שנבעת מהקול.
המנונא להשתמש בהן כבר עבד יוצא בהן לחירות
לרשעים, שנתכוין להפסיד את
הקרבנות (ויקרא כב) איש איש מבית
תקע. קול התרנגול מיקריא
ישראל (גיטין נג.).
תקיעה, ולסוס צניפה, ולחמור
ישראל אשר יקריב קרבנו לכל
ואם לאו אין עבד יוצא בהן לחירות וצריכא דאי אשמועינן הך קמייתא משום
❖
נעירה. נזק שלם. דאית ליה
המשך בסוף המסכת.
נדריהם וגו' לרצונכם תמים זכר
דמעיקרא נהורא בריא והשתא נהורא כחישא אבל הכא דמעיקרא נמי
דצרורות חייבין נזק שלם
בבקר בכשבים ובעזים מדלא כתיב
ומותיב בפרק כיצד [ב"ק יט,
נהורא כחישא אימא לא ואי אשמועינן הא משום דסמיא לגמרי אבל התם
א] והא משונה ומשני דשדי
מוסף תוספות
לרצונכם א) זכר תמים ולישתוק לימדך
דלא סמיא לגמרי אימא לא צריכא נ) תנו רבנן מ הרי שהיה רבו רופא ואמר
בה בזרני, פי' שיש זרעים
שאין מקפיד על תמות וזכרות
בכלי ודרך התרנגול להכניס
א. אבל בשן ועין לא חיישינן
לו לכחול לו עינו וסמאה לחתור לו שינו והפילה שיחק באדון ויצא
דזיל קרי ביה רב הוא. תוס'
ראשו. חצי נזק. דצרורות
אלא על אלו: נחטטה עינה.
גיטין מב: ולא נהירא פירושו
נינהו דהא לאו גופיה אזיק
לחירות רשב"ג אומר 1 ושחתה עד שיתכוין לשחתה ורבנן האי ושחתה
אלמא אף על גב דסמויה מעיקרא
אלא כחו. ואם לאו. שאינו
דר' עקיבא ור"ט בדאורייתא
מאי עבדי ליה מיבעי להו לכדתניא ר"א אומר הרי שהושיט ידו למעי
כי חטטה משוי ליה מומא:
ס)
יכול להבחין בה בין דבר
פליגי ונמצא דאין זה הכרעה
לדבר בדקדוק. אם יכול
לחזק דברי ר"ע אלא טעמא
שפחתו וסימא עובר שבמעיה נ פטור מ"ט דאמר קרא ושחתה עד שיכוין
יתרת אחריני הוא דקאמר. תוס'
להשתמש בה כבר. שהיה
לשחתה ואידך מושחת שחתה נפקא ואידך שחת שחתה לא דריש א"ר ששת הרי שהיתה עינו סמויה וחטטה
ע)
ס
הרא"ש. ב. כדאמרינן לעיל
רואה בה קצת הואיל ועכשיו
אינו רואה בה כלל יוצא
ריבוייה הוא דהיינו מדרש
עבד יוצא בהן לחירות מ"ט מחוסר אבר הוא ותנא תונא פ)עתמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות צ)יכול
חכמים. שם. ג. לטובתו של
לחרות (וכל זה). שיחק.
יבשה גפה נקטעה רגלה נחטטה עינה ת"ל מן העוף
ולא כל העוף א"ר חייא בר אשי אמר רב היתה לו
עבד. תוס' ב"ק כו: ובהושיט
פ
שגרם לו לצאת מתחת ידו.
2
פטור. מלשחרר העובר שלא
ידו למעי שפחתו נתכון
יתרת לרפואת שפחתו. ריטב"א.
יצא העובר לחרות כשיולד.
ד. דנתכון לדבר אחר להוציא את הולד. רמב"ן. ה. איכא חדא לגריעותא שלא נתכוין לטובה אע"פ שלא נתכוין לאותו אבר.
ומסתברא דטעמייהו דרבנן דלא דרשי ושחתה אלא לאפוקי עובר דלאו בר השחתה הוא שהרי לא יצא לאויר העולם. אבל
ריטב"א. ו. דמי איכא מידי דלישראל שרי ולבני נח אסור. תוס' ע"ז ה: ז. ולכך הוצרך לשנותה כדי לאסור לזה ולזה. תוס' חולין
עבד אפילו שלא נתכוון ליגע באבר יצא לחרות, והיינו דאמרינן בב"ק ס"פ כיצד הרגל [כו, ב] אמר רבה היתה אבן אחת
כג. ח. שמצינו שנאסר בה מום לישראל. תוס' הרא"ש.
מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם או שהכיר בה ושכחה או שנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע, לענין עבד פלוגתא
דרשב"ג ורבנן, דתניא הרי שהיה רבו רופא וכו' ז) אלא לרבנן אע"פ שלא כיון לזרוק בעבד יוצא לחרות. והר"ם ז"ל [עבדים
פ"ה הי"ב] ור"ש ז"ל פירשו טעמא דעובר דמודו רבנן דאינו יוצא לחרות שהרי לא ידע דבר שיתכוון לו. וטעמא דבכחול לי עיני שיוצא לחרות שהרי נתכוון ליגע באבר אע"פ שלא נתכוון להזיק*. וכתב הר"ם שאם נתכוון לזרוק לבהמה וזרק לעבדו
והפילו שינו או סימא עינו לא יצא לחרות, נראה שדחה ההיא דרבה. וצ"ע. ולפום סוגיא דגמ' הכי דינא ופירושה כמו שכתבנו. סמויה. אע"פ שאין רואה בה כלל. וחטטה. שהוציא העין לחוץ והפילו לארץ.
* עיין תוס' ד"ה מיבעי ליה.