האשה נקנית פרק
ראשון
קידושין
כה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
המנונא
קרנונא. פי' בקונטרס יושב קרנות אתה ולא בעל
יתרת. אצבע יתירה: שנספרת על גב היד. שהיתה בשורת שאר
רסב א ב מיי' פ"ה מהל'
א) [בכת"י: בה],
ב) ["הונא" ליתא בכת"י.
עבדים הל"ו סמג
אצבעות: סבי דנזוניא. שם מקום: זיל צנעינהו. אמור אליהם להסגר
תורה ור"ח פירש אתה אומר המנונא היינו חם נונא
בדפו"ר וברש"ל וברי"ף:
עשין פז טוש"ע יו"ד סי'
דג חם א ואין כן אלא קר נונא דג שהוא קר ב: רבי מדמה ליה
ולישב בבית וזה לשון נדוי לתלמיד חכם כדאמר במועד קטן (דף יז.)
חסדא], ג) בכורות מה. נדה
רסז סעי' כט:
לטומאה. וא"ת מאי פריך לעיל מהזה על לשונו דילמא הזאה שאני
לאמר לו דרך כבוד הסגר ושב בביתך: כמומין שבגלוי דמי. שהרי
רסג ג מיי' פ"ג מהל'
מט:, ד) [ז"ל הערוך בערך
צנע ב' כשאמרו לו קרנונא
טומאת צרעת הל"ח:
תלויין בכיס וניכרים מבחוץ או לא
דאיתקש לטומאה אבל לענין ראשי
רסד ד מיי' פ"ה
ח"ו לא ביזוהו אלא אמרו לו
יתרת וחתכה א עבד יוצא א)בהן לחירות אמר
הואיל וטמונין בתוך הכיס: קרנונא.
אברים מדמינן לטבילה ג וי"ל דע"כ
וכי הדגים חמין הן קרים הן
מהל' עבדים
רב הונא והוא שנספרת על גב היד: סבי
יושב קרנות אתה ולא בעל תורה:
ליכא לדמויי לטבילה שהרי שן ועין
קרנונא ראוי לומר לך ובזה
הל"ד [והל"ה] סמג עשין
ב)
ג) ב
תבין היטב מ"ש תוספות
פז טוש"ע יו"ד סי' רסז
מתניתא בעו מינך גרסינן. דמברייתא
דהוו גלויי לעבד שהוא יוצא בהן
דנזוניא לא אתו לפירקיה דרב חסדא אמר
בשם ר"ח], ה) נגעים פ"ו
סעי' כז:
לחירות ולגבי טבילה הוו כטמון
דתני עלה דמתניתין רבי אומר אף
רסה ה ו ז מיי' פי"ב
ליה לרב המנונא זיל צנעינהו אזל אמר להו
מ"ז תוספתא דנגעים פ"ב
ה"ה, ו) [בכת"י נוסף:
הסירוס יליף לה: אין מטמאין
כדמסיק בסמוך דלא בעינן ביאת מים :
מהל' פרה הל"א:
ד
מאי טעמא לא אתו רבנן לפירקא אמרו ליה
כל הראוי לבילה כו'. עיקר מילתא
רסו ח מיי' פ"ז מהל'
גבי מומין], ז) בכורות
משום מחיה. שם אחד מן הנגעים
מ. ע"ש, ח) [צ"ל אומר],
אמאי ניתי דבעינן מיניה מילתא ולא פשט
ביאת מקדש הל"ז:
כדכתיב (ויקרא יג) ומחית בשר חי
דר' זירא בפ' המנחות והנסכים
רסז ט מיי' פ"א מהל'
ט) חולין קטז: לב: ע"ז
לן אמר להו מי בעיתו מינאי מידי ולא
לה: [יבמות ל. לב. שבועות
טומאת מת הל"ג:
בשאת וכתיב בה (שם) לכל מראה
(מנחות דף קג.) דתנן אם אמר הרי עלי
רסח י מיי' פ"א מהל'
ד.], י) נדה מג., כ) [בכת"י
פשיטנא לכו בעו מיניה עבד שסרסו רבו
עיני הכהן שתהא כולה נראית כאחת
מנחה של ששים ואחד עשרון מביא
מטהרה עדיף ורבי נמי
מקוואות הל' י
בבצים מהו כמום שבגלוי דמי או לא לא הוה
פרט למחיה שהיא במקום המשופע
ששים בכלי אחד והאחד בפני עצמו
נדמייה], ל) נדה סו: ע"ש,
סמג עשין רמח טוש"ע
מ) ["אמר" ליתא בכת"י
יו"ד סי' קצח סעי' לח:
בידיה אמרו לו מה שמך אמר להו המנונא
ויורד לכל צד שאין יכול לראות ראש
ומפרש בגמרא משום דששים נבללין
ה
רסט כ מיי' פ"ב מהל'
ושם בר רב. וכ"ה בנדה],
הנגע ורגליו כאחת: וראשי אזנים.
וס"א אין נבלליןו ופריך כי אין נבללין
אמרו ליה לאו המנונא אלא קרנונא אתא
ד)
נ) יבמות קד: נדרים עג.
מקוואות הלי"ג
שפת האוזן: ראש גוייה. גיד: וראשי
מאי הוי והתנן אם לא בלל כשר אמר
ב"ב פא: מכות יח: מנחות
סמג לאוין קיא טוש"ע
לקמיה דרב חסדא א"ל מתניתא בעו מינך
יח: קג: חולין פג: נדה סו:,
יו"ד סי' קצח סעי' כד:
דדים שבאשה. אבל שבאיש אינן
ר' זירא כל הראוי לבילה אין בילה
דתנן עשרים וארבעה ראשי אברים שבאדם
ער ל מיי' פ"א שם הל"י
ס) [בדפו"ר: בתוספת,
ג
ה)
בולטין כל כך ואין זה שיפוע:
מעכבת ואפי' לא בלל כשר וכל שאין
וכצ"ל (רש"ש)], ע) [צ"ל
סמג שם טוש"ע שם
כולם אין מטמאין משום מחיה ואלו הם ראשי
לחירות. דכולן אם קצצו לו רבו
ראוי לבילה בילה מעכבת בו דראוי
אלא. (רש"ל)], פ) [צ"ל
סעי' מג:
אצבעות ידים ורגלים וראשי אזנים וראש
רעא מ מיי' פי"ז מהל'
שנויה. (רש"ש)], צ) [ויקרא
מום שבגלוי הוא ואינו חוזר: רבי
לבילה בעינן ואם תאמר מאי פריך
❖
טו, יא], ק) [ברש"י מנחות
מעשה הקרבנות הל"ו:
החוטם וראש הגוייה וראשי דדים שבאשה
אומר אף הסירוס. מוסיף על אלו
ואם לא בלל כשר נהי דבלילה לא
יח ע"ב: בכלי אחד.],
רבי יהודה אומר אף שבאיש ותני עלה
ר) [אצ"ל ואפילו רבי מודה
לענין עבד. ושן ועין לא איצטריך
מעכבא היינו דוקא בדיעבד אבל
❖
בה],
ליה לרבי למנות ס)בתוספתא דבהדיא
לכתחילה
מוסף תוספות
בכולם עבד יוצא בהם לחירות רבי אומר
ד
כתיב וזיל קרי בי רב הוא ות"ק לא
אף הסירוס בן עזאי אומר אף הלשון אמר מר רבי אומר אף הסירוס
א. שהוא טוב. תוס'
פליג בהא: אף הלשון. שדרכו
הרא"ש. מבושל ומוטעם.
תורה אור השלם
סירוס דמאי אילימא סירוס דגיד היינו גוייה אלא לאו סירוס דביצים רבי
ריטב"א. ב. ואין לדג הזה
ליראות כשהוא מדבר ומום שבגלוי
אומר אף הסירוס ורבי לשון לא ורמינהו הרי מי שהיה מזה ונתזה הזאה
1. וְכֹל אֲשֶׁר ›גַּע בּוֹ הַזָּב
טעם בחיך. ריטב"א.
הוא: אמר מר כו'. רב חסדא
ג. דהא לענין טבילה
וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּ›ם
על פיו רבי אומר היזה וחכמים אומרים לא היזה מאי לאו על לשונו לא על
ה
ו
מסיק ואזיל למילתיה למיפשט בעיא
מודה רבי דהוי כטמון
וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּ›ם
שפתיו ז על שפתיו פשיטא מהו דתימא זימנא דחלים שפתיה קמ"ל והתניא
ודילמא ילפינן עבד
וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:
דסבי: היינו גוייה. דאימני לענין
מטבילה. תוס' הרא"ש.
ויקרא טו יא
על לשונו ועוד תניא ושניטל רוב הלשון רבי אומר רוב המדבר שבלשונו
נגעים ובכולהו אמר ת"ק עבד יוצא
ו)
ז)
ח
2. וְכִי ›טְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ
ד. כיון דאשכחן שן שאינו
גלוי לגמרי ולענין טבילה
לחירות: ע) ואלא דביצים. ש"מ בעיא
אלא רבי אומר סירוס ולא מיבעיא לשון בן עזאי אמר לשון אבל סירוס
וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים
ח)
נמי לא בעינן אלא שיהא
לְטָה¢ רָתוֹ וְכִבֶּס בְּגָדָיו
דסבי פלוגתא דרבנן ורבי היא: ה"ג
לא ומאי אף אקמייתא אי הכי נקדמה דבן עזאי ברישא תנא שמעה
ראוי לביאת מים ואפ"ה
וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַ›ם חַיִּים
ולרבי לשון לא. ולרבי לשון לא הוי
חשוב גלוי לענין עבד
ויקרא טו יג
לדרבי וקבעה ושמעה לדבן עזאי ותני ט) ומשנה לא זזה ממקומה אמר
וְטָהֵר:
3. וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל
סברא הוא שאם היה לשון
מום גלוי בתמיה: על פיו. של
עולא הכל מודים בלשון לענין טומאה דגלוי הוא אצל השרץ $ מ"ט
ט
חשוב גלוי לענין שום
הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי
טמא: רבי אומר היזה. דאע"ג
דבר גם לענין עבד חשוב
וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ
1 אשר יגע בו אמר רחמנא והאי נמי בר נגיעה הוא לענין י טבילה
דהזאה על הגלוי בעינן כדלקמיה:
גלוי. תוס' רשב"י. ה. בתוס'
בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס
כטמון דמי מ"ט ורחץ בשרו במים אמר רחמנא מה בשרו מאבראי
נדה סו: נוסף. יפה. וכן הוא
י)
2
בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּ›ם וְטָהֵר
דחלים. סוגר פיו בחזקה עד ששפתיו
❖
בהמשך התוס' לפנינו.
בָּעָרֶב: במדבר יט יט
אף כל מאבראי לא נחלקו אלא לענין הזאה רבי מדמי לה לטומאה ורבנן
נדבקות מאד ולא נשוינהו כגלוי
ו. פי' לפי שאין כלי שרת
מדמו לה לטבילה ותרוייהו בהאי קרא קמיפלגי והזה הטהור על הטמא
הואיל ופעמים הם טמונות ע"י חלומו
במקדש יותר מששים
3
עשרונים גם שמן של
קמ"ל. חלים דבר שהוא מדביק יפה
גליון הש"ס
וגו' רבי סבר והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו
מנחות הראוי לבילה אין
שולדו"ר בלע"ז כדאמרינן גבי תפירות
גמ' מ"ט אשר יגע. גי'
רבנן סברי וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים ורבנן נמי
בו אלא כדי בלילת ששים
התוס' בנדה ד' מג ע"א
עור בהעור והרוטב (חולין דף קכג:)
עשרונים ולפיכך אם היו
נדמייה לטומאה טהרה מטהרה הוה ליה למילף ורבי נדמייה לטבילה וכבס
❖
כ)
וכי יגע:
מביאין בכלי אחד ס"א
שאני עור דחלים: שניטל רוב הלשון.
בגדיו הפסיק הענין וסבר רבי לענין טבילה כטמון דמי ל)והאמר רבין מ)אמר
עשרונים לא היו יכולים
❖
לענין מומי בכור שנו בבכורות: רוב
פ)
לבלול. ריטב"א.
רב אדא אמר רבי יצחק מעשה בשפחה של בית רבי שטבלה ועלתה
המדבר. ממקום פרישת דיבוקו
לעזי רש"י
ונמצא עצם בין שיניה כ והצריכה רבי טבילה אחרת נהי דביאת מים לא
ולמעלה קרי מדבר אע"ג דדיבור
שולדו"ר [שולדי"ר].
תוס' ר"י הזקן
בעינן ל מקום הראוי לבוא בו מים בעינן כדרבי זירא נ) דאמר רבי זירא מ כל
❖
בבהמה לא שייכא קרי ליה מדבר
לרתך.
נספרת. שהיא בשורת
הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ושאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו
הואיל והוא המדבר בלשון האדם:
שאר האצבעות. שסירסו.
כתנאי שחתך ביציו ונעשה סריס.
אלא רבי אומר סירוס. אע"פ שהן
מוסף רש"י
טמונין בכיס לעולם: ולא מיבעיא
מחיה. אינה מטמאה
שנספרת על גב
אלא בדבר שנראה כולו
לשון. שהוא נגלה לפרקים: ומאי אף. דקאמר בן עזאי: אקמייתא. קאי אעשרים וארבעה המנויין אצל נגעים דקאמר
היד. שנספרת עם שאר
כאחד, דכתיב [ויקרא
ת"ק עבד יוצא בהן לחירות מוסיף בן עזאי לענין עבד אף הלשון: אלא לא גרסינן והכי גרסינן תנא שמעה לדרבי
האצבעות שעומדת בשורתן
יג, יב] לכל מראה
וקבעה כו'. קבעה אצל הראשונות והדר שמעה לדבן עזאי שהיה מוסיף לשון לבדו על הראשונות ונמצא חלוק על רבי בסירוס
(בכורות מה.). כל הראוי
עיני הכהן. אף הסירוס.
לבילה אין בילה
וכ"ש הלשון. ומסתברא
וקבעה בלשון אף כמו שאמרה בן עזאי. והיה לו לתנא לקובעה בין ת"ק לרבי והדר למיתני תוספת סירוס עלה אלא שמאחר שנקבעה של
מעכבת בו. דקתני
דהלכתא כסתם מתניתין
רבי אצל ת"ק והיתה שגורה בפי התלמידים כך לא זזה של רבי ממקומה וסידרו של בן עזאי אחריה לפי שהגירסא השגורה בפה קשה
האומר הרי עלי ס"א
דרבים הם [דדוקא בכ"ד
לשנותה ולחזור ולגורסה בלשון אחר: לענין טומאה. דקי"ל מגע בית הסתרים אינו מטמא ונפקא לן במסכת נדה (דף מג.) מוכל
עשרונים, מביא ס' בכלי
ראשי אברים יוצא לחרות]
אחד ואחד בכלי אחר,
ותו לא, דהא רבנן אמרי
אשר יגע בו הזב וגו' צ) הא שטף טהור בתמיה הא טבילה בעי אלא כל אשר יגע בו הזב בדבר שהוא גלוי כידיו והזב לא שטף עדיין כל
ומפרש טעמא משום דקים
דלשון אבר שבסתר הוא
גופו במים שלא טבל מזובו וכבס בגדיו: אשר יגע בו אמר רחמנא. האי קרא דוידיו לא שטף במים הוא: בר נגיעה. כידיו הוא
להו לרבנן דששים נבללות
דהא לא עלתה לו הזאה.
בכלי אחד אבל ס"א אינן
בגלוי שהרי מוציא לשונו ונוגעין בו בגלוי הילכך נגע שרץ בלשונו טמאהו: כטמון דמי. ואין צריך ביאת מים בתוך הפה: אף כל
לא הזה. דהזאה בעינן
נבללות יפה, ומותבינן וכי
באבר גלוי (הוא) ולשון
מאבראי. ולא שיכניס מים לתוך הפה ואף להוציא כל הלשון אינו יכול וטבילה למקצת לא אשכחינן אבל נגיעה בכל שהוא הויא נגיעה:
אין נבללות מאי הוי והתנן
לאו אבר גלוי הוא. הזאה.
רבי. דריש על הטמא וחטאו חטוי על מקום טומאה הוי חטוי: ורבנן סברי וחטאו וכבס בגדיו ורחץ. בעינן חטוי שיפול על
אם לא בלל כשר, ומשני
שלישי ושביעי לטמא
ר' זירא הראוי לבילה אין
מת קאמר. מאבראי. ולא
מקום הראוי לרחיצה דהיינו טבילה: טהרה מטהרה. הזאה מטבילה: והצריכה רבי טבילה אחרת. משום חציצה אלמא
בילה מעכבת בו, דאפילו
שיכניס מים בתוך הפה,
בעי ביאת מים לתוך הפה: כר' זירא דאמר. במנחות (דף קג:) אין מביאין מנחה של ששים ואחד עשרון בכלי אחד דקים
לא בלל כשר, ושאין ראוי
וכל לשונו אינו יכול
להו לרבנן שאין נבללין יפה בשוין ק) ביחד והוינן בה וכי אין נבללין מאי הוי והא אנן תנן אם לא בלל כשר ואמר רבי זירא עלה כל
לבילה בילה מעכבת בו,
להוציא וטבילה במקצת
דראוי לבילה בעינן, דאפשר
לא אשכחינן אבל נגיעה
הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ואפי' לא בלל כשר וכל שאין ראוי לבילה כגון ששים ואחד בילה מעכבת בו דראוי לבילה בעינן:
להתקיים בה מצות מנחה
בכל שהוא הויא נגיעה.
כתנאי לענין שרץ. אם נגע שרץ
(יבמות קד: וכעי"ז נדרים
עג. מכות יח: חולין פג: מנחות יח: שם קג: ונדה סו:). כלומר מה שאי אפשר להבלל מעכבת בו, דכיון דכתיב ויצק עליה שמן
בלשונו שהוא טמא אב הטומאה ומטמא אדם וכלים. והאמר רבין. קס"ד דהאי דאמרינן כטמון דמי שאע"פ שיש שם דבר
וצוה לבלול דכתיב בלולה, ש"מ שצוה הקב"ה להביא מנחה שיכול לקיים מצות בלילה, וכשהוא מביא ששים ואחד, מנחה כזו לא
חוצץ עלתה לו טבילה. מקום הראוי. ואפילו ר)רבנן מודו בה דומיא דבית הסתרים דתנן במקואות [פ"ח מ"ה] הקמטים ובית
צוה להביא, והרי הוא כמביא מנחה מן הקטניות דאינה כלום, שכל דבר שצוה הקב"ה להביא יש עיכוב בעיקר הבאתו להביא
הסתרים אינם צריכים שיבא בהם מים. וגרסינן בנדה [סו, ב] אמר רבא ילמוד אדם בתוך ביתו שתהא אשה בשעת טבילה
באותו ענין שצוה הכתוב ולא בענין אחר, אבל מצות האמורות באותה מצוה, כגון תנופה בקרבן, בלילה במנחה, יש שמעכבין
מדיחה קמטיה במים, אלמא האי אינן צריכים ביאת מים אלא (בעו) מקום הראוי לבא בו מים מיהא בעו. כל הראוי לבילה.
אם גילה הכתוב לשנות עליו לעכב, ויש שאין מעכבין (רשב"ם ב"ב פא:).
במנחות [קג, א] היא גבי ששים עשרון נבללים בכלי אחד ואין מביאים בו ביותר, והתנן אם לא בלל כשר, ומשני הכי.