לד:
האשה נקנית פרק
ראשון קידושין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
סד"א
נילף ט"ו ט"ו מחג המצות מה להלן נשים חייבות. פירש
איצטריך. למיעוטא בהדיא: מה להלן נשים חייבות. באכילת מצה
שפה א מיי' פ"ב מהל'
א) חגיגה ד. ע"ש,
ב) ר"ה ו:, ג) [לעיל
חגיגה הל' א סמג
לילה הראשונה: ראיה. מצות עשה היא יראה כל זכורך : ראיה
בקונטרס כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה
ח)
ד)
כד. וש"נ], ד) [שמות
עשין רכו:
ראיה מהקהל. דכתיב ביה (דברים לא) בבא כל ישראל ליראות והתם
וא"ת למאי איצטריך במצה ט) דכל שישנו בבל תאכל ולומר דנשים
שפו ב מיי' שם פ"א הל'
כג, יז], ה) [דברים שם],
❖
נשים חייבות דכתיב ה) האנשים והנשים והטף: ואדילפינן מתפילין
א סמג שם: חייבות במצה בלאו הכי נמי ידעינן שנשים חייבות במצה דאי פטורות
ו) [פסחים קט ע"א ע"ש],
ז) [ויקרא יט, ג], ח) [לעיל
לפטורא. אמתני' (לעיל דף כט.) פריך
למה לי האזרח להוציא את הנשים
בע"א בד"ה והרי אכילת],
דגמר כל מצות עשה שהזמן גרמא
דגבי סוכה פשיטא דפטורות דהא מ"ע
איצטריך סד"א נילף
חמשה עשר חמשה
ט) [בתוס' רשב"י נוסף:
מוסף תוספות
מתפילין לפטור את הנשים בבנין אב
שהזמן גרמא היא אלא ש"מ דנשים
לטעמא], י) [דברים כז, ז],
עשר מחג המצות מה להלן נשים חייבות אף
כ) [שם ד"ה דמחייבא],
כלומר בשלמי שמחה
א.
דמה מצינו בתפילין: נילף. בנין אב
חייבות במצה ולהכי איצטריך האזרח
כאן נשים חייבות צריכא והרי ראיה דמצות
ל) [צ"ל חייב לעלות להר
שאין נאכלין אלא
גבי סוכה להוציא את הנשים דלא
במה מצינו משמחה שהיא מצות עשה
הבית וכו'. (יעב"ץ ע"ש)],
ריטב"א.
בירושלים.
עשה שהזמן גרמא וטעמא דכתב רחמנא
מ) [צ"ל הכא. (רש"ש)],
שהזמן גרמא ונשים חייבות: בעלה
נילף ט"ו ט"ו מחג המצות ואם כן
ב. בתוס' הרא"ש ליתא
זכורך להוציא הנשים הא לאו הכי נשים
נ) [כל זה איתא בחגיגה
לתיבת ועוד. ועי' בהגהות
א)א
1
משמחה. אין חובת השמחה תלויה
למה לי טעמא דכל שישנו וי"ל דע"כ
ו:], ס) [בתוס' הרא"ש:
וחידושים בשם בן אריה.
חייבות איצטריך סד"א נילף ראיה ראיה
איצטריך לטעמא דכל שישנו דאי לא
בה אלא על בעלה שישמחנה קרי
בגוף הקרבן מחייבי נשי],
ג. בעלה משמחה שהחיוב
מהקהל ואדילפינן מתפילין לפטורא נילף
ע) [בתוס' רשב"י: איצטריך
ביה ושימחת: אלמנה מאי איכא
דחזינן מיניה דנשים חייבות במצה
על בעלה ולא עליה
למיכתב], פ) [נדצ"ל טפלים,
לפיכך לא קרינא בה ובאת
למימר. הא כתיב בה שמחה דכתיב
משמחה לחיובא אמר אביי אשה בעלה
ה"א האזרח אתא לרבויי נשים
ב)
ב
וכן בהמשך. (תפארת
שמה והא דקאמר בחגיגה
(דברים טז) והגר והיתום והאלמנה:
דלמעוטי לא איצטריך דהא מ"ע שהזמן
למשה)], צ) [נדצ"ל דאין],
משמחה אלמנה מאי איכא למימר בשרויה
דמחייבה אימיה משום
❖
ק) [לעיל ל ע"ב],
בעלה ולא משום היא.
בשרויה אצלו. לא נצטוית היא אלא
גרמא הוא אבל השתא דחזינן דחייבות
אצלו ונילף מהקהל משום דהוה מצה והקהל
תוס' ר"ה ו: וע"ש. ד. נילף
במצה מכל שישנו בבל תאכל חמץ
בעניה הכתוב מדבר ונצטוה מי שהיא
שני כתובים הבאים כאחד ג)וכל שני כתובים
הקהל במה מצינו ממצה.
שרויה אצלו לשמחה משלו במאכל
א"כ ע"כ האזרח למעוטי אתא דלרבות
תוס' הרא"ש. ה. בתוס'
תורה אור השלם
הבאין כאחד אין מלמדים אי הכי תפילין
הרא"ש. דאי לאו ק"ו.
ומשתה וכלי פשתן ו): אי הכי תפילין
לא איצטריך דמג"ש דט"ו ט"ו נפקא:
1. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה
וראיה נמי שני כתובים הבאים כאחד ואין
ו. אבל השתא דאיכא ק"ו
אשה
בעלה משמחה. פי' בקונטרס
וראיה נמי ניהוי שני כתובים כו'.
מוקמינן ג"ש למילתא
יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי
מלמדים צריכי דאי כתב רחמנא תפילין ולא
❖
אין חובת השמחה בה אלא
והיכי ילפת מתפילין לפטור הא כתיב
אחריתי וילפינן נמי האי
הָאָדֹן יְיָ: שמות כג יז
ק"ו. תוס' הרא"ש.
כתב ראיה הוה אמינא נילף ראיה ראיה
על בעלה שישמחנה אלמנה מאי איכא
פטורא בין בתפילין דאיתקיש לת"ת
ז. דמשמע משום דכתיב
למימר פירוש דכתיב בה שמחה דכתיב
בין בראיה דכתיב זכורך להוציא את
מהקהל ואי כתב רחמנא ראיה ולא כתב
מצה הוא דלא בעי הקהל
גליון הש"ס
הנשים: צריכי. למיכתב פטורא
(דברים טז) והלוי והגר והיתום והאלמנה
מה ענין ק"ו זה אצל מצה.
תפילין הוה אמינא אקיש תפילין למזוזה
תוס' ד"ה ה"א כו'
שם. ח. גבי אשת אח
ומשני בשרויה אצלו כלומר לא נצטוית
בתרוייהו דלא גמירי מהדדי הילכך
צריכא אי הכי מצה והקהל נמי צריכי למאי
דילפינן ראיה מהקהל. עי'
שם.
ואחות אשה.
היא אלא בעניה הכתוב מדבר
לאו למימרא דאין מלמדין איכתיב
זבחים נז ע"א רש"י ד"ה
ט. דאשכחן דגדול
צריכי בשלמא אי כתב רחמנא הקהל ולא
❖
שנתחייב מי שהיא שרויה אצלו לשמחה
בתרוייהו אלא משום דלא הוה גמיר אין מלמדים:
מכיבוד אב כדאמרינן
כתב מצה ה"א נילף חמשה עשר חמשה
(פיאה פ"א מ"א) ות"ת
חד מחבריה כדמפרש ואזיל: דאי
משלו במאכל ובמשתה וכלי פשתן עד
כנגד כולן ומפריה ורביה
עשר מחג הסוכות אלא ניכתוב רחמנא
כתב רחמנא. פטורא דנשים בתפילין
כאן לשונו וקשה לר"ת דהיינו בזמן
כדאמרינן לעיל (כט:)
הגהות הב"ח
מצה ולא בעי הקהל ואנא אמינא טפלים
שאין בהמ"ק קיים כדמוכח בערבי
ולא כתב בראיה ה"א נילף ראיה
ילמוד תורה ואח"כ ישא
(א)
(א) רש"י ד"ה דאי כתב
אשה ומהקרבת תמידין
מהקהל לחייב את הנשים: א"ה מצה
חייבים נשים לא כל שכן הילכך הוה להו ב'
פסחים (פסחים דף קט.) דקאמר אנשים
וכו' נילף ראיה ראיה
כדאמרינן במגילה (ג.)
והקהל נמי צריכי. ולאו שני כתובים
בראוי להם ביין ונשים בראוי להם
מהקהל: (ב) תוס' ד"ה
כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים הניחא
ואפ"ה פטר ביה נשים דין
ה"א נילף ואח"כ צ"ל ד"ה
הוא דנילף מיניה לחומרא
בבגדי צבעונים וההוא מילתא לא
הבאים כאחד נינהו ונילף שאר מצות
למאן דאמר אין מלמדין אלא למאן דאמר
ואי כתב ואח"כ ד"ה ולא
לאידך דלא
חמירא
עשה מינייהו לחיובא: למאי צריכי.
מיתוקמא אלא בזמן שאין בהמ"ק
❖
בעי:
כוותיה. שם.
מלמדין מאי איכא למימר ותו מצות עשה
י. וכיון
תרוייהו אלא חד מינייהו נכתוב ונגמר
קיים כדאמר התם דבזמן הזה אין
דחמירא כולי האי לא
שלא הזמן גרמא נשים חייבות מנלן דיליף
גמרינן מיניה לחומרא
אידך מיניה עם כל שאר מצות עשה:
שמחה אלא ביין אבל בזמן שבהמ"ק
לאידך דלא
חמירא
ממורא מה מורא נשים חייבות אף כל מצות
מוסף רש"י
בשלמא אי הוה כתב. חיובא בהקהל
קיים אין שמחה אלא בבשר א שנאמר י)
ריטב"א.
כוותיה.
עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות ונילף
וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ועוד
לא הויא אתיא מצה מיניה בבנין אב
סד"א נילף חמשה
כ. כדאמרינן בסוף אלו
עשר וכו'. מה התם נשים
מציאות (ב"מ לב.) דאע"ג
מתלמוד תורה משום דהוה ליה תלמוד תורה
דמשמע מתוך לשון הקונטרס שאינו
דאנא אמינא נגמר ג"ש מחג הסוכות
חייבות באכילת מצה ואע"ג
דבכל התורה כולה קיימא
חייב להעלותה לירושלים ולהאכילה
ט"ו ט"ו מה להלן נשים פטורות
ופריה ורביה שני כתובים הבאים כאחד
דמצה מצות עשה שהזמן
לן דאין עשה דוחה את
דכתיב האזרח להוציא הנשים אף מצה
גרמא (סוכה כח:). ראיה.
שלמי שמחה מיהו במס' חגיגה (דף ו. )
לא תעשה ועשה אי לאו
כ)
וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים
במצות ראית כל זכורך
דאשמועינן
דכולכם
נשים פטורות: ואנא אמינא טפלים
לא משמע הכי דקאמר התם בן
ולרבי
שצריכין להתראות בעזרה
חייבים בכבודי הוה
חייבין. דכתיב (דברים לא) והטף:
שאינו צריך לאמו חייב ל)להעלות עולת
ברגל (חגיגה ב.). נילף
אמינא דכיבוד אב ואם
ראיה ראיה מהקהל.
מא"ל. נילף כל מצות עשה שהזמן גרמא ממצה והקהל לחיובא:
ראיה להר הבית ואם הוא צריך לאמו אינו חייב ופריך עד האידנא
דחי עשה ולא תעשה
מ)
דהוי נמי מצות עשה
משום שהוקש כבודם
ממורא. איש אמו ואביו תיראו ז) דילפינן ביה נשים לעיל (דף כט.)
מאן אתייה וקאמר אביי עד הכא דהוה אמיה דמיחייבה בשמחה
שהזמן גרמא ונשים חייבות
לכבוד המקום אלמא לא
כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים: ונילף מתלמוד תורה. לפטורא:
אתייה ועודב אי שמחה בכלי פשתן זה יכולה לעשות בביתה ועוד תניא
(חגיגה ד.). אשה בעלה
ילפינן שאר מצות ממורא.
משמחה. בבבל בבגדי
תוס' הרא"ש.
בתוספתא (דחגיגה פ"א) שלש מצות נצטוו ישראל ראיה חגיגה שמחה יש
ופדיון
נ)
צבעונין, בא"י בבגדי פשתן
בראיה שאין בשניהם שכולה לשמים ויש בחגיגה מה שאין בשניהם שכן נוהגת לפני הדבור ויש בשמחה שאין בשניהם שהשמחה נוהגת באיש ובאשה
. וכל
המגוהצים (ר"ה ו:)
אלמא בגוף הקרבן ס) קאמר ומפרש ר"ת אשה בעלה משמחה בשלמי שמחה שלו שהחובה מוטלת על בעלה ג ובאלמנה על ששרויה אצלו אבל
שני כתובים הבאין
היא גופא לא מיחייבא לאתויי שלמי שמחה: (ב) ואי כתב ראיה ולא כתב תפילין. אינו ר"ל דלא ליכתוב תפילין כלל דמצות תפילין איצטריך
כאחד אין מלמדין.
מדלא כתיב אחד ונגמור
ליכתוב אלא ה"ק לא ליכתוב תפילין היקישא דתפילין לת"ת: ולא בעי הקהל. פי' לא ליכתוב חיובא דנשים גבי הקהל אבל מצות הקהל ע)בעי
כולהו מיניה
.
(לעיל כד.)
ה"א
נילף ראיה ראיה מהקהל. וא"ת הא אמרינן מצה והקהל הוו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין וי"ל דמג"ש
למיכתב:
מדהדר כתביה לאידך ולא
דראיה ראיה הוה אמינא $ דילפינן ראיה מהקהל: ואנא אמינא טפלים חייבים נשים לא כל שכן. וא"ת למה לי האי ק"ו בלאו ק"ו נמי מצי
ילפא מחבריה ש"מ דוקא
הני קאמר (פסחים מה.).
למילף הקהל ממצהד לחייב נשים ואפילו לא כתיב פ) נשים בהקהל כלל שכן שיטת כל שני כתובים וי"ל דאי לא כתיב נשים בהקהלה ה"א אדרבה נילף
מתלמוד תורה. נשים
ראיה דהקהל מעולת ראיה ולפטור כדקאמר לעילו וא"ת כיון דלא נילף חיוב דהקהל ממצה למה לי דאמר ליכתוב רחמנא מצה ולא בעי הקהל ז
פטורות דכתיב ולימדתם
אותם את בניכם ולא
בלא מצה נמי נפקא לן חיובא בהקהל מטפלים בק"ו טפלים חייבים וכו' וי"ל דאי לא כתיב נשים במצה הוה אמינא דמקל וחומר לא אתו נשים
בנותיכם
.
(עירובין כז.)
לחיובא דטפלים מעלו מנשים לפי שבאים לכלל חיוב אבל נשים צ) אין סופן לבא לידי חיוב לא אבל השתא שמצינו דנשים חייבות במצה וטפלים
ופריה ורביה. דכתיב
פטורים מעתה נוכל לדון מק"ו בהקהל היכא דטפלים חייבים אינו דין שיהו נשים חייבות: נשים חייבות מנ"ל דיליף ממורא. וא"ת
פרו ורבו ומלאו את
הארץ וכבשהו איש דרכו
אמאי לא קאמר דילפינן ממזוזה ויש לומר דהוה מצי למימר דיליף ממזוזה וחד מינייהו נקט וא"ת אם כן הוי מורא ומזוזה שני כתובין
לכבוש ואין אישה דרכה
הבאים כאחד ואין מלמדין וי"ל דצריכי תרוייהו דאי כתב מורא ולא כתב מזוזה הוה אמינא דבמזוזה יהיו פטורים דילפינן מת"ת ואי כתב לכבוש (שם).
מזוזה ולא כתב מורא הוה אמינא דבמורא יהיו פטורין כדלקמן (דף לה.) דאין סיפק בידה לעשות: ונילף מת"ת. ואם תאמר אדרבה
אית לן למילף ממורא לחיוב דהא אמר פ"ק דיבמות ח (דף ח.) כל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ואמר הר"ם
דמסברא דמת"ת איכא טפי למילף כיון דאשכחן דנשים פטורות ממצוה יקרה וחביבה כת"תט דין הוא שיהו פטורין בכל השאר שלא הזמן
גרמא עי"ל דסברא הוא למילף טפי מת"ת ממורא דשאני אב ואם דהוקש כבודם לכבוד ק)המקוםי ואין למילף שאר מצות מינה כ עי"ל דאין
סברא לומר נילף ממורא דמורא נמי לפעמים דאינה חייבת היכא דרשות
אחרים עליה כדאמרינן
(לעיל דף ל:) אשה אין סיפק בידה לעשות:
ולרבי