ה:
האשה נקנית פרק
ראשון
קידושין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
חופה
שגומרת אינו דין שתקנה. וא"ת נימא דיו אסוף דינא
אף אני אביא חופה שקונה בעלמא. שגומרת ליורשה ולהפרת נדריה
כ א מיי' פ"י מהל' אישות
א) [לקמן כא. וש"נ],
ב) [לקמן טז.], ג) שם,
הל"א ב סמג עשין מח
יקנה נמי כאן בלא אירוסין: שכן ישנן בע"כ. שקונה בעלמא ביאה
דמהיכא מייתית דחופה קונה משום דגומרת דיו לבא מן
ד) תוספתא דקדושין
טוש"ע אה"ע סי' נה סעי'
ביבמה ושטר בגירושין וכסף באמה העבריה: כסף באישות מיהא לא
הדין להיות כנדון מה להלן אחר כסף אף כאן לאחר כסף וי"ל דאתיא
רפ"א, ה) [ר"ה ה.
א:
אשכחן בעלמא בע"כ. ואפ"ה קונה כאן ואף על כרחה כגון אב מקבל
כא ב מיי' פ"א שם הל"ב
כרבי טרפון דאמר (בב"ק דף כה.) היכא
דמיפריך קל וחומר לא אמר
וש"נ], ו) ["לי" ליתא
טוש"ע שם סי' כו
בכת"י ודפו"ר, ונוסף
דיו והכא אי אמר דיו מיפריך קל
קידושין לבת קטנה אף אני אביא
סעי' ב:
בט"ס כדמוכח בהמשך],
חופה שגומרת אינו דין שתקנה מה לכסף
חופה: שתי תשובות בדבר. להא
וחומר דלאחר כסף לא איצטריך
א
כב ג מיי' שם פ"ג הל"א
ז) [נזיר ב: ע"ש נדרים ה:
דאמרת חופה קונה בלא כסף: ועוד
וא"ת לדידן דאמר דחופה אינה
ע"ש גיטין פה:], ח) נזיר
שכן פודין בו הקדשות ומעשר שני ביאה
סמג שם טוש"ע
ב: ע"ש, ט) [בדפו"ר
אה"ע סי' כז סעי' א:
כלום חופה גומרת. דקאמרת חופה
קונה נימא דכסף גומר אחר כסף
תוכיח מה לביאה שכן קונה ביבמה כסף יוכיח
ד [מיי' שם הל"ב טוש"ע
לתלקח. ולפנינו כרש"ל],
שם סעי' ז]: מק"ו דחופה מה חופה שאינה קונה
שגומרת כו' וכיון שאינה גומרת אלא
י) [צ"ל היו קידושי הראשון
וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה
א)
כג ה מיי' שם הל"ב וסמג
(יעב"ץ)], כ) רש"ל מ"ז
גומרת כסף שקונה אינו דין שיגמור
לאחר קידושין היאך אתה בא לדון
כראי זה הצד השוה שבהן שקונין בעלמא
שם טוש"ע שם סעי'
ופירש בקדושין וכן בר"נ,
וי"ל דלא מצי לאוכוחי שיגמור אלא
חופה שלא ע"י קידושין מחופה שע"י
ל) [לקמן ו ע"א], מ) [לקמן
ח:
וקונין כאן אף אני אביא חופה שקונה בעלמא
קידושין: הרי את מקודשת לי. או
אחר כסף כחופה ומאי אולמיה האי
כד ו מיי' שם הל"א ו
יח ע"ב], נ) [לקמן יט
וקונה כאן מה לצד השוה שבהן שכן הנאתן
כסף מהאי כסף : אף אני אביא
וסמג שם טוש"ע שם
ע"א, וע"ש בגליון הש"ס],
הרי את מאורסת לי: ותנא סיפא
א
ס) [ושם ד"ה ואמאי],
סעי' א ו:
מרובה שטר יוכיח מה לשטר שכן מוציא
חופה שקונה בעלמא וקונה כאן
מילתא דסתרא לרישא. בתמיה. וכי
ב)
❖
כה ז מיי' פ"א מהל'
ע) [נדצ"ל שיחשוב],
מה להצד השוה שבהן שכן קונין
בבת ישראל כסף וביאה יוכיחו וחזר הדין לא
אמרינן בכל דוכתא כדי נסבה מידי
גירושין הל"ד סמג
עשין נ טוש"ע אה"ע סי'
בע"כ. ואע"פ שמוסר בתו הקטנה
דלא איצטריך למיתניה ותנייה בכדי
ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד
קלו סעי' ג:
גליון הש"ס
לחופה בע"כ כיון דבמקום בתו קאי
אבל סיפא דסתרא לרישא לא תני
השוה שבהן שקונין בעלמא וקונין כאן אף
כו ח ט מיי' פ"א מהל'
❖
תנא: ה"ק. סיפא אבל שינה ממה
נזירות הל"ו: לא חשיב בע"כ וא"ת אכתי אשכחנא
גמ' אבל היא שנתנה
אני אביא חופה שקונה בעלמא וקונה כאן
ואמרה. ע' ר"ן נדרים ל
חופה בעל כרחה דייעוד לאו נישואין
שאמרנו כגון שנתן הוא ואמרה היא
❖
מה להצד השוה שבהן שכן ישנן בע"כ ורב
ע"א:
עושה מ) ונמצא שאחר ייעוד כונסה
נעשה כאילו נתנה היא ואמרה היא
הונא כסף מיהא באישות לא אשכחן בע"כ
תוס' ר"י הזקן
ג)
האדון לחופה על כרחו דאב וי"ל
ואינה מקודשת דבעינן כי יקח איש:
אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דשלש
ביאה תוכיח. שאין פודין
נתן הוא. דמי לכי יקח איש: ואמרה
ב
אע"פ שהייעוד יכול לעשות בעל
הגהות הב"ח
בה הקדש וקונה, אף
תנן וד' לא תנן ועוד כלום חופה גומרת אלא
היא. דמי לתקחט) אשה לאיש: וחיישינן
כרחו דאב החופה צריך לעשות
(א) רש"י ד"ה בקידושין
אני אביא חופה שאע"פ
ורב
מדעת נ): הונא כסף באישות
מדרבנן. שאם בא אחר וקידשה
ע"י קידושין וכי גמרי' חופה שלא ע"י קידושין
וכו' כי האי לישנא
שאין פודין בה הקדש
❖
בקידושין נתן כו' הס"ד:
קונה. קונה ביבמה.
צריכה גט משניהם שמא לא היו י) של
מיהא לא אשכחנא בע"כ. אע"פ שהאב
מחופה שע"י קידושין א"ל אביי הא דקאמרת
תאמר בחופה שאין קונה
מקדש בתו קטנה בעל כרחה מכל
הראשון קידושין וחלו קידושי שני או
ג' תנן וד' לא תנן תנא מילתא דכתיבא בהדיא
ביבמה. כסף יוכיח. אין
מקום כיון שהוא מדעת האב לא
שמא של ראשון קידושין ולא של שני:
קונה ביבמה וקונה, אף
הגהות הגר"א
קתני מילתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני
אני אביא חופה שאע"פ
בקידושין נתן לה כו'. משום דקא
קרי בעל כרחה כדפרישית ועוד בחופה
[א] תוס' ד"ה הא נתן מה
שאין קונה ביבמה קונה.
ודקאמרת כלום חופה גומרת אלא ע"י קידושין
נמי אשכחנא כי האי גוונא (כתובות
בעי למימר סיפא בגירושין נתן לה
שלא הזכיר כו'. נ"ב
וחזר הדין. דכי פרכת
רב הונא נמי ה"ק ומה כסף שאינו גומר אחר
הרי"ף והרמב"ם והרשב"א
מז.) שהאב מוסר את בתו קטנה
כו' נקט כי האי לישנא (נתן):
מה לכסף שכן פודין
(א) כ)
❖
חולקין על זה:
תהדר ביאה תוכיח, ומה
כסף קונה חופה שגומרת אחר כסף אינו דין
לחופה: הא נתן הוא ואמרה היא כו'.
הרי את מקודשת. ולא גרסינן לי:
לביאה [שקונה ביבמה]
שתקנה: ת"ר כיצד בכסף נתן לה כסף או
אין כאן בית מיחוש. אין כאן אפי'
[א] מה שלא הזכיר כלל נתנה היא
ד)
ג
כסף יוכיח. בעלמא. כסף
בכל מקום וביאה ביבמה.
ואמר הוא משום דלא פסיקא ליה
ספק קידושין דכי יקח כתיב ולא
שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי הרי
מוסף רש"י
חופה שקונה בעלמא.
שיקח עצמו לה ל) ודגירושין אין כאן
דפעמים מקודשת באדם חשוב כדאמר
את מאורסת לי הרי את לי לאינתו הרי זו
שכן מוציא בבת
היינו שגומרת. קונה כאן.
לקמן (דף ז.): הא לאו הכי לא
בית מיחוש אף לפוסלה לכהונה:
ישראל. גט אשה (לקמן
ב
בתורת קידושין. ופירוש
מקודשת $ אבל ד היא שנתנה ואמרה היא הריני
כז.). כדי נסבה. שלא
לא ראי זה כראי זה,
אלמא קסבר ידים שאין מוכיחות
ידים שאין מוכיחות. בית יד אחיזת
מקודשת לך הריני מאורסת לך הריני לך
לצורך (סוטה יט:). וכן
לא תראה אותם שקולים
לא הוויין ידים. וא"ת אמאי לא
הדבר אע"פ שאינו מוכיח אחיזת לשון
בגירושין וכו' אין כאן
בכל ענין אלא שיש לאחד
לאינתו אינה מקודשת מתקיף לה רב פפא
משני דלעולם הוויין ידים והתם
גמור כי הכא דקאמר הרי את מקודשת
בית מיחוש. שאפילו מן
מה שאין בחברו אלא
טעמא דנתן הוא ואמר הוא הא נתן הוא
הכהונה לא פסלי לה
שוים באיזה ענין. הנאתן
ולא קאמר למאן: הויין ידים. ואמר
דקאמר אהא אפילו ידים שאין מוכיחות
(רש"י רי"ף). ידים שאינן
מרובה. כסף וביאה, אבל
ואמרה היא אינה מקודשת אימא סיפא אבל
דלדידיה קדשה: אהא. אהיה: שהיה
לא הוויין דדילמא אהא בתענית
מוכיחות. בית [יד]
חופה אין הנאתו מרובה.
נזיר עובר לפניו. דודאי אהיה אף
קאמר וי"ל דטפי משמע אהא לשון
אחיזה לדבר לאחוז בו
היא שנתנה לו ואמרה היא לא הוו קידושין
שטר יוכיח. שאין הנאתו
ג
ולומר הוכיח (גיטין פה:).
מרובה. מוציא. מגרש.
נזירות מלשון תענית דאהא משמע
אני כזה קאמר אלמא בעינן הוכחה:
טעמא דנתנה היא ואמרה היא הא נתן
האומר אהא. אע"פ שלא
שתי תשובות. יש להשיב
מיד ופעמים שאכל ולא מצי למימר
לישני
הוציא בשפתיו נזיר, הרי
ולומר. שלש תנן. במתני'.
הוא ואמרה היא הוו קידושין רישא דוקא
זה נזיר. דידות נזירות
אהא בתענית עד למחר אבל גבי
וכי דנין. דהכי קאמרת
סיפא כדי נסבה ותני סיפא מילתא דסתרא לה לרישא אלא ה"ק נתן
ה)
כנזירות, וכשם שאוחז אדם
חופה שגומרת אחר כסף
נזירות מיד יכול להתחיל נזירותו אם
בבית יד של כלי ומגביה
אינו דין שתקנה בלא
הוא ואמר הוא פשיטא דהוו קידושין נתן הוא ואמרה היא נעשה כמי שנתנה
ירצה: הכא במאי עסקינן דאמר
את הכלי עצמו, כך זה
כסף. דלא כתיבא בהדיא.
היא ואמרה היא ולא הוו קידושין ואב"א נתן הוא ואמר הוא מקודשת נתנה
כיון דאמר אהא כמאן
לי. משמע דמסיק הכא לשמואל
דהא מייתינן לה מקל
דאמר אהא נזיר דמי (נזיר
וחומר. אחר כסף. שאם
היא ואמרה היא אינה מקודשת נתן הוא ואמרה היא ספיקא היא וחיישינן
דידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים
ה
ב.). טעמא דנזיר עובר
נתן לה כסף קדושיה וחזר
מדרבנן: אמר שמואל בקידושין נתן לה כסף ושוה כסף ואמר לה הרי את
ותימה דבריש מסכת נדרים (דף ב.)
לפניו הא לאו הכי לא.
ו
ונתן לה כסף לקנותה קנין
כלומר מדקא מוקים לה
גמור אינו מועיל ואינו
אמר האומר לחבירו מודרני ממך
מקודשת הרי את מאורסת הרי את ו) (לי) לאינתו הרי זו מקודשת הריני אישך
שמואל כגון שהיה נזיר
(רק) גומר קנינו, ואפ"ה
מופרשני ממך מרוחקני ממך שאיני
הריני בעליך הריני ארוסיך אין כאן בית מיחוש וכן בגירושין נתן לה ואמר
עובר לפניו הא לאו הכי
חד כסף מהני לקנותה
ז
אוכל לך שאיני טועם לך אסור וקאמרי'
ליכא לספוקי בנזיר כלל
קנין גמור דאירוסין. חופה
לה הרי את משולחת הרי את מגורשת הרי את מותרת לכל אדם הרי זו
דקסבר ידים שאין מוכיחות
שגומרת. אחר כסף אינו
עלה בגמרא (שם דף ד:) אמר שמואל
❖
מגורשת איני אישך איני בעליך איני ארוסיך אין כאן בית מיחוש אמר
לא הווין ידים (נזיר ב:).
דין שתקנה בלא כסף
בכולן עד שיאמר שאיני אוכל לך שאיני
קנין דאירוסין. והלכתא
ליה רב פפא לאביי למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים
ז)
טועם לך ומסיק מאי טעמא דילמא
כרבא דחופה אינה קונה,
והתנן האומר אהא הרי זה נזיר והוינן בה ודילמא אהא בתענית קאמר
דסתמא דמתני' משתמע
מודרני ממך דלא משתעינא בהדך
ח)ח
מוסף תוספות
דאינה קונה. ועוד דבפרק
ואמר שמואל והוא שהיה נזיר עובר לפניו טעמא דנזיר עובר לפניו
משמע מופרשני ממך דלא עבידנא
ט
הבא על יבמתו [יבמות
א. ואפילו אחר השטר לא
משא ומתן בהדך משמע מרוחקני דלא
הא לאו הכי לא הכא במאי עסקינן דאמר לי אי הכי מאי קמ"ל הני
נח, א] גרסינן בהדיא עד
חשיב כמו חופה אחר
כסף ושטר. תוס' רבינו
כאן לא קאמרינן אלא
קאימנא בד' אמות דילך משמע ופריך
לישני
שמואל ב"ר יצחק. אבל
בקדושין דקני לה, אבל
(שם דף ה: ס)) לימא דסבר שמואל ידים
חופה דלא קני לה לא.
בחופה ליכא למימר מאי
שאין מוכיחות לא הוויין ידים ומשני שמואל מוקי מתני' כרבי יהודה דאמר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ומדקאמר שמואל מוקי למתני' כרבי
וכן דעת הר"מ* והרי"ף
אולמיה דהאי חופה מהאי
ז"ל. נתן לה כסף. שכן
חופה דכי איכא חופות
יהודה מכלל דאיהו לא סבירא ליה כוותיה אלא סבירא ליה דהויין ידים ואין לפרש דשמואל מוקי למתני' כרבי יהודה וסבר ליה כוותיה מדאמר
דרך הלוקח. ואמר. לשון
הרבה מקריבא ליה טפי.
בתר הכי ומאי דוחקיה דשמואל לאוקמא מתני' כרבי יהודה ומאי קשיא אמאי דחיק ומוקי מתני' כרבי יהודה משום דסבר ליה כוותיה לכך
תוס' טוך. ועוד כסף אחר
שקנאה, דכתיב כי יקח
ולא שיקיח את עצמו, ולא
השטר איכא למיפרך מה
מוקי כרבי יהודה אלא ודאי קים ליה דהויין ידים ועוד דאמר בגיטין (דף פה.) גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם רבי יהודה אומר
תלקח אשה לאיש. נתן
לחופה שכן גומר אחר
ודן
כסף. תוס' רבינו שמואל
הוא. הכסף, דומה לכי
יקח. אמרה היא. הריני מקודשת לך, דומה לתקח אשה לאיש. ומשום הכי מספקא מילתא ואם רוצה לכנסה צריכה קדושין ב"ר יצחק. (עי' מהרש"א). ב. ומ"מ לא מצי לשנויי דיוקא דסיפא הכי כיון דבאדם שאינו חשוב לא מקדשא ואי דייקת הכי
אחרים, ואם בא אחר וקדשה תצא מזה ומזה מספק, ומסתברא דוקא היכא דאינו מדבר עמה על עסקי קדושיה שהוא משמע דבכל ענין מיקדשא. תוס' הרא"ש. ג. דבלשון אהא מאי ידים איכא בנזירות טפי מתענית אבל בקידושין ידים מיהא
איכא אלא דאינן מוכיחות מדלא פירש מקודשת למי. רשב"א.
צריך לומר הרי את מקודשת לי לבאר שהכסף נותן לה בתורת קדושין והואיל והוא צריך לדבר אם היא דברה מה שמוטל
עליו שהוא הלוקח, הוי ספקא, אבל אם היה מדבר עמה על עסקי קדושיה שאינו צריך לדבר אלא תכף שנתן לה הכסף
הויא מקודשת ודאי שהרי הוא עשה כל המוטל עליו לעשות, ואע"פ שהיא מדברת מה שאינו מוטל עליה, אין היזק בזה. והיכא דנתנה היא הכסף ואמר הוא הרי את מקודשת לי לא הוזכר בגמ' בביאור [ו]ודאי לא הויא מקודשת כלל, דבעינן שיקח
ויתן כסף, וכ"כ הרי"ף והר"מ ז"ל [אישות פ"ג ה"ב], וכן נראה מן ההלכה באתקפתא דרב פפא דדייק רישא ואותביה אסיפא בנתן הוא ואמרה היא ולא דייק בנתנה היא ואמר הוא דמצי נמי למידק, אלא משמע היכא דנתנה היא אע"ג דאמר הוא
ליכא למידק דתהוי מקודשת דודאי אינה מקודשת דכתיב כי יקח וכל לוקח נותן כסף. ומיהו דוקא כשאמר הרי את מקודשת לי בזה הכסף ע) שיחשב הואיל ויש כסף בקדושין אין הפרש אם הוא יקח או יתן. אבל אם אמר הרי את מקודשת לי
בהנאה שיש לך כשאני אקבל כסף זה (אם) [או] מתנה זו ממך מקודשת אם הוא אדם חשוב כדלקמן. הרי את מקודשת. ולא אמר לי. ידים שאין מוכיחות. שאין בית יד אחיזת הדבר מוכיח אחיזתו בביאור כי הכא דלא מבאר מקודשת למי לעצמו
או לאחר. הויין ידים. הויא אחיזה כאילו ביאר לעצמו. לפניו. ודאי דאהא נזיר כמוהו קאמר (אלא וכו') [אלמא בעינן הוכחה]. וכן הלכתא דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ואי לא אמר לי לאו כלום הוא. אין כאן בית מיחוש. דכתיב כי יקח ולא
שיקיח את עצמו, ואפילו ספק קדושין לא הוו, ואם בא אחר וקדשה מקודשת לשני. ואיכא מ"ד דוקא שאינו מדבר עמה על עסקי קדושיה אבל מדבר עמה על עסקי קדושיה קדושיו קדושין דלא גרע משתק. ומסתברא דמגרע גרע שאילו שתק היה
מובן שנתן כסף הקדושין לקנותה ועכשיו ביאר שנתן כסף הקדושין להקנות עצמו לה ואין הקדושין קדושין כלל.
*ברמב"ם לא מפורש, אלא שהעתיק לשון המשנה דאחד מג' דברים, וראה שם פ"ג ה"כ, פ"ז הכ"ג, וראה ר"ן שדברי הרמב"ם מטין שאינו קונה, עיי"ש.