19/72

האשה נקנית

פרק

ראשון קידושין

לח.

מסורת הש"ס

תורה אור השלם

אקרוב

עומר והדר אכול. בירושלמי נ) מקשה למה לא אכלו מצה

לא הוו

צריכי. שנסתפקו מן המן שבכליהם: אל ארץ נושבת. מעבר

א) סדר עולם פ"י

1. וּבְנֵי ›שְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת

תוספתא דסוטה פי"א ה"ב,

הירדן ואילך שהיא חשובה מארץ סיחון ועוג כדאשכחן במשה שהיה

מחדש ויבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה לא תעשה

הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד

ב) [תענית ט ע"א], ג) [גי'

בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת

מתאוה ליכנס לה וקרי לה טובה ח): קצה ארץ כנען. בערבות מואב

דחדש ומתרץ דאין עשה דקודם הדבור דוחה ל"ת דאחר הדבור

הערוך בערך משה תנו

אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם

: ובני ישראל

אי נמי יש לומר דגזירה כזית ראשון אטו כזית שני א

ששם מת משה שהיא ארץ האמורי ועל שפת הירדן שהוא קצה כניסת

רבנן בשבעה באדר כו'],

אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן:

ד) מגילה יג:, ה) [צ"ל

שמות טז לה

אכלו את המן מ' שנה אי אפשר

ארץ כנען: חסר שלשים. שנסתפקו

אתם עוברים], ו) ר"ה יא.

2. וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד

כו'. וא"ת אמאי לא מפיק ליה כולה

מעוגות שהוציאו ממצרים דכתיב

אקרוב עומר והדר אכול אלא למ"ד לאחר

סוטה יג: סדר עולם פ"י

יְיָ בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְיָ:

(שמות טז) ויסעו מאילים ויבאו כל

מילתא בהדיא דכתיב (יהושע ה)

תוספתא דסוטה פרק יא

דברים לד ה

ירושה וישיבה ניכול לאלתר לא הוו צריכי

3. וַיִּבְכּוּ בְנֵי ›שְׂרָאֵל אֶת

ה"ג פסיקתא פרשת וילך,

עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר

וישבות המן ממחרת ס) הפסח ולא היה

דכתיב ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה

ז) [תוספתא פ"א ה"י],

מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב

בין אילים ובין סיני בחמשה עשר

עוד לבני ישראל מן אלמא דעד השתא

ח) [דברים ג, כה], ט) [עיין

שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי

עד בואם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד

יום לחדש השני וכתיב בתריה בשבתנו

הוה להו לישראל ושמא ניחא ליה

רש"י שמות טז, לה. ושבת

בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה:

בואם אל קצה ארץ כנען אי אפשר לומר עד

פז ע"ב, ורש"ש], י) [ר"ה

למידרש מדברי תורה: עד בואם

דברים לד ח

א)

על סיר הבשר וגו' וכתיב (שם)

יט ע"ב], כ) [ויקרא כג,

4. וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה

בואם אל ארץ נושבת שכבר נאמר אל קצה

אל ארץ נושבת. פי' בקונטרס היינו

הנני ממטיר לכם לחם אלמא בששה

יד], ל) [מנחות סח ע"ב],

עֶבֶד יְיָ וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל

ארץ כנען וא"א לומר אל קצה ארץ כנען

מ) [עי' היטב סוגיא

עשר באייר המן התחיל לירד : ויבכו

מעבר לירדן ואילך דחשובה מארץ

ט)

יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת

לקמן נו: אלא מחוורתא

מֹשֶׁה לֵאמֹר:

בני ישראל. שלשים יום עמדו בערבות

שהרי כבר נאמר עד בואם אל ארץ נושבת

סיחון ועוג עד בואם אל קצה ארץ

כדחזקיה], נ) [דחלה פ"ב

יהושע א א

כנען היינו על שפת הירדן שהוא

מואב לבכי ומשנצטוה יהושע להסיען

ה"א], ס) ["הפסח" ליתא

הא כיצד בשבעה באדר מת משה ופסק

5. מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה

בדפו"ר, וכ"ל בפסוק],

קצה ארץ כנען והיינו ארץ סיחון

הכינו להם צדה לדרך ג' ימים ובשלישי

קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה

מן מלירד והיו מסתפקין ממן שבכליהם עד

ב)

ע) [שבת ל:], פ) [פסחים

אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל

ועוג וי"מ איפכא דארץ נושבת היינו

עברו את הירדן דכתיב בעוד שלשת

ד ע"א], צ) [בדפו"ר:

ששה עשר בניסן תניא אידך ובני ישראל

הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן

ארץ סיחון ועוג וקרי ליה נושבת לפי

ימים וכתיב בעשור לחדש הראשון:

לעם], ק) [לעיל יד ע"ב],

לָהֶם לִבְנֵי ›שְׂרָאֵל:

אכלו את המן ארבעים שנה וכי ארבעים

ר) [לקמן מ ע"ב], ש) [ר"ה

יהושע א ב

צא שלשים ושלשה למפרע. והן עשרה

שקרובה למדבר ומפקא ממדבר והויא

י ע"א], ת) [חלה פ"א

6. עִבְרוּ בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה

שנה אכלו והלא ארבעים שנה חסר שלשים

ישוב וקצה ארץ כנען היינו סוף ארץ

דניסן ועשרים וג' דאדר למפרע והוא

מ"א], א) [וע"ע תוס'

וְצַוּוּ אֶת הָעָם לֵאמֹר

כנען: צא מהן ל"ג למפרע. פי'

יום אכלו אלא לומר לך עוגות שהוציאו

❖

שבעה באדר ו' ימים עברו ממנו

פסחים מד: ד"ה וה"ה],

הָכִינוּ לָכֶם צֵידָה כִּי

ממצרים טעמו בהם טעם מן תניא אידך

בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַתֶּם

ועשרים ושלשה הרי כ"ט שאדר חסר

בקונטרס שלשים יום עמדו בערבות

ג)

עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה

הוא י): שלש מצות. חדש וערלה

מואב לבכי ומשנצטוה יהושע להסיען

בשבעה באדר מת משה ובשבעה באדר

ד)

לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ

מוסף תוספות

וכלאים: בכניסתן לארץ. שהרי במדבר

הכינו להם צדה לדרך ג' ימים

אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן

נולד מנין שבשבעה באדר מת שנאמר וימת

א. כדאמרינן (יבמות כ.)

לֶכֶם לְרִשְׁתָּהּ:

לא זרעו ולא קצרו ולא נטעו: והוא

כדכתיב בעוד שלשת ימים אתם

שם משה עבד ה' וכתיב ויבכו בני ישראל

כה"ג דהוה דחי עשה

יהושע א יא

הדין שינהגו. החדש מפורש בו מושב

עוברים נמצא שכלו שלשים יום אבל

7. וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן

דיבום לאו דאלמנה מן

את משה בערבות מואב שלשים יום וכתיב

וקסבר כל מקום שאתם יושבים

משה בז' בניסן ולמחרת ביום ח'

הארוסין אלא דגזרינן

בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן

ויהי אחרי מות משה עבד ה' וכתיב משה

ביאה ראשונה אטו ביאה

וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל בִּקְצֵה מִזְרַח

משמע וערלה וכלאים מק"ו: שאין

דיבר הקב"ה עם יהושע שקודם לכן

שניה. תוס' טוך. ב. ומה

יהושע ד יט

יְרִיחוֹ:

עבדי מת ועתה קום עבור וכתיב 6 עברו

איסורו איסור עולם. אלא כל ששה

לא דיבר עמו שאין השכינה שורה

8. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה

שאמר יהושע כי בעוד

בקרב המחנה וצוו את העם לאמר הכינו

עשר בניסן דכתיב עד עצם : ואין

מתוך עצבות והיינו דכתיב והעם עלו

שלשת ימים היינו בסוף

כ)

ל)

ע)

וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם

שלשת ימים דכתיב ויהי

לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת

איסורו איסור הנאה. דתנן (מנחות דף

לכם צידה כי בעוד שלשת ימים תעברו

מן הירדן בעשור לחדש והקשה ר"י

ה)

מקצה שלשת ימים ויעברו

וְלָבוֹא וַיְיָ אָמַר אֵלַי לֹא

עא.) קוצר לשחת ומאכיל לבהמה:

מקרא אחרינא דכתיב ביהושע (ג) ויהי

את הירדן וכתיב והעם עלו מן הירדן בעשור

השוטרים בקרב המחנה

תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה:

וכתיב בתריה כי מחר

דברים לא ב

ויש היתר לאיסורו. וביום ששה עשר

מקצה שלשת ימים ויאמר יהושע אל

לחדש הראשון צא מהן שלשים ושלשה ימים

9. לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה

יעשה ה' בקרבכם נפלאות

עצמו איסורו מותר אם יש עומר

העם התקדשו כי מחר יעשה ה'

למפרע הא למדת שבשבעה באדר מת

היינו כריתת ירדן

וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת

קרב: כלאים שאיסורן איסור עולם.

בקרבכם נפלאות ומקצה שלשת ימים

ומדקאמר מחר משמע

מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא:

משה ומנין שבשבעה באדר נולד משה

❖

דהיינו יום ד' שלאחר ג'

שמות כג כו

זרע חטה וחרצן אסורים הגפנים

היינו יום עשירי ב וקאמר להו למחר

ימים דמקצה שלשת ימים

שנאמר 8ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה

לעולם: ואסורין בהנאה. דכתיב

אלמא בי"א עברו וקרא קאמר

היינו בסוף כמו מקץ שבע

אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבא שאין

(דברים כב) תקדש $ לשון הקדשמ): והוא

בעשור לחדש וי"מ שהקב"ה דיבר עם

שנים תעשה שמיטה

גליון הש"ס

דשביעית סופה משמטת,

ת"ל היום מה ת"ל היום מלמד שהקב"ה

הדין לערלה בשתים. אף הערלה באה

יהושע ביום ל' דאבל משה שהוא ז'

ו)

גמ' ר"א ב"ר שמעון

וכן פרש"י בפי' יהושע

בק"ו זה בשני הוכחות אע"פ שהשלישי

בניסן ואע"ג דאין שכינה שורה מתוך

יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום

אומר. פליג על אבוהי וכן

בעוד שלשת ימים, בעוד

שבת מד ע"א: רש"י ד"ה

אין בה שאין איסורו איסור עולם

עצבות מ"מ מקצת היום ככולו וקאמר

בסוף, עוד תתעכבו כאן ג'

פ) ג

ליום ומחדש לחדש שנאמר את מספר

ואסורין בהנאה וכו' לשון

ימים ולאחר מכאן תעברו

מיהו איסור הנאה הוא ואין לו היתר

להו בעוד שלשת ימים תעברו את

ימיך אמלא תניא ר"ש בן יוחי אומר שלש

הקדש. אין זה המסקנא

משמע שרוצה לומר

❖

בתוך ימי איסורו: רבי אלעזר בר"ש.

הירדן לבד מאותו יום שעומד בו

לקמן נו ע"ב וצ"ע:

שברביעי עברו, תוס' טוך.

מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ונוהגות

פליג אדאבוה וסבר דחדש אינו

ויהושע אמר להם מקצה ג' ימים עם

ג. ואפילו מאן דלית ליה

בין בארץ בין בחוצה לארץ והוא הדין

מקצת היום ככולו לענין

נוהג בח"ל וערלה וכלאים אינו אלא

אותו יום שנתייחד עמו הדבור דהיינו

שלשים של אבלות (מ"ק

מוסף רש"י

שינהגו ומה חדש שאין איסורו איסור

הלכה או דברי סופרים כדלקמן:

ל"ב כי מחר יעשה ה' נפלאות דהיינו

יז:) מ"מ קליש ליה

כל עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר

אל ארץ נושבת.

אבלות ואין כאן עצבות

ל"ג יום ויום עשירי בחודש ודוחק

לאחר שעברו את הירדן

כל כך. תוס' טוך. ד. בתוס'

לאיסורו נוהג בין בארץ בין

בח"ל כלאים שאיסורן איסור עולם ואיסורן

הוא דבעוד שלשת ימים דקאמר הקב"ה

(ס"א שאותה שבעבר

טוך כתוב. דהיינו

חלוק ממקצה שלשת ימים דקאמר יהושע

איסור הנאה ואין היתר לאיסורן אינו דין שינהגו בין בארץ בין

הירדן מיושבת וטובה

כשהשלים שש ונרצע וחל

שנאמר אעברה נא ואראה

יובל באמצע שנה

ועוד לא הוי כמו בעוד שלשת ימים

בח"ל והוא הדין לערלה בשתים $ רבי אלעזר ברבי שמעון אומר

ז)

את הארץ הטובה אשר

שביעית, יובל מוציאו

ישא פרעה (בראשית מ) דהתם הוי

בעבר הירדן ותרגום

כל

ואפי' לא נכנס בשביעית

בתוך שלשה ימים כדכתיב (שם) ויהי

של נושבת יתבתא ר"ל

אלא יום אחד כשחל יובל

מיושבת) (שמות טז

מוציאו מיד. (ועי'

ביום השלישי יום הולדת את פרעה וגו' לפיכך יש ליישב פירוש ראשון דודאי לא דיבר עמו אלא דוקא ביום ל"א לאבל משה דהיינו

לה). והיו מסתפקין

מהרש"א). ה. שהרי ערלה

ח' ניסן ואמר לו הקב"ה בעוד שלשת ימים עם אותו יום שעמד בו דהיינו יום עשירי תעבורו ומקצה שלשת ימים דקאמר יהושע צ)להעם היינו

ממן שבכליהם. שליקטו

זו מה שנאסר בה איסור

סוף יום שני שסמוך ליום ג' וזהו ביום ל"ב בסופו סמוך לתחלת יום ל"ג כמו ההוא דפסחים (דף יא:) במיפק תרתי ועייל תלת וכן

בשבעה באדר (יהושע ה

עולם דפירות של תוך

יא). חסר שלושים יום.

שלש שנקראים ערלה

מצינו בירמיה (לד) דכתיב מקץ שבע שנים תשלחו איש את עבדו ופריך בערכין (דף לג.) מאי קאמר שבע והלא עבד יוצא בשש ק) ומשני שש

שהרי בט"ו באייר ירד להם

אינם מותרים לעולם

לנמכר ושבע לנרצע פי' שאם פגע בו יובל שנת ז' לרציעתו או למכירתו ד תשלחהו אלמא אע"ג שהיובל משמט מתחלתו ר) קורא מקץ שבע

המן תחילה ובט"ו בניסן

ושלאחר שלש לא נאסרו

שנים הכא נמי קרי תחילת יום ג' מקצה שלשת ימים: שאין איסורו איסור עולם. פי' בקונטרס אלא כל ט"ז בלבד ויש היתר לאיסורו

פסק שנאמר וישבות המן

מעולם ואין דין ערלה

ממחרת (שמות טז לה).

בהם. ריטב"א. והעץ לא

שביום ט"ז איסורו ניתר אם עומר קרב ולפי זה אתיא כר' יהודה דאמר במנחות בפרק ר' ישמעאל (דף סח.) דכל ט"ז אסור כי ליכא עומר

הכינו לכם צידה. בכל

נאסר אפילו בתוך ימי

ואיכא למאן דאמר התם האיר המזרח מתיר: והוא הדין לערלה בשתים. פי' בקונטרס אע"ג דאין איסורו איסור עולם דמותרת בשנה

דבר הצריך לדרך וכלי זיינם

ערלה דכתיב את פריו.

למלחמה אמר להם לתקן

רמב"ן. מה שאין כן

רביעית מיהו איסורו איסור הנאה ואין לו היתר תוך ימי איסורו והקשה ר"ת הרי הפרי שגדל בשני ערלה אסור לעולם ואין לו היתר ופי'

שאם אתה אומר במאכל

בחדש. תוס' הרא"ש.

ר"ת דערלה זו בשנה רביעית קאמר ו דיש היתר לאיסורו על ידי פדיון ז אבל בשתים ר"ל איסורו איסור עולם ואיסור הנאה והר"ר י"ט

ומשתה הרי היו מסתפקים

ו. ובכל עניני ערלה קאמר

פירש דבערלה ממש קאמר דיש היתר לאיסורו והכי פירושו יש היתר לגרום איסור ולנוטעם ח וכלאים אסור לגדלם ולזורעם ט והקשה לו

במן שבכליהם עד ט"ז

ולפי שבא איסורו משום

בניסן וכו'. בעוד שלשת

ערלה כוללו עם הערלה

רבינו תם דקתני בספרי יש היתר לאחר איסורו משמע שהאיסור נפקע וה"ר משה מפונטייז"א מפרש דערלה יש היתר לאיסורו על ידי

ימים. בסוף שלשת ימים

ורבעי יש היתר לאיסורו

ב"ד דפרי ערלה אסורין עד ט"ו בשבט ש) ואם חיסרו ב"ד חדש כסליו הרי ממהרין יום התירן וכן חדש דחדש אסור עד י"ז בניסן ואם

בעוד שתהיו כאן שלשת

ע"י חילול אבל ערלה

חסרו ב"ד חדש אדר נמצא שממהרין יום התירו מה שאין כן בכלאים שאין ב"ד יכולים להתירן בשום ענין ועוד אומר ר"י דאאילן קאי דיש

ימים ואחר תעברו (יהושע

גופה אתיא אף בשלשה.

א יא). בן מאה ועשרים

תוס' הרא"ש. ז. או להביא

היתר לאיסורו לפרי שגדל בו דאינו נאסר מה שגדל לאחר ג' שנים וכן קנה שיבולת אין התבואה נאסרת משום חדש מה שגדל בקנה

שנה אנכי היום. היום

לירושלים. תוס' פסחים מד:

השבולת לאחר העומר הואיל והשריש קודם העומר ת) ולפי זה אתי אפילו למ"ד האיר המזרח מתיר א):

מלאו ימי ושנותי ביום

שהאדם זורע קודם

ח.

והוא הדין לערלה בשתים.

ואם תאמר טבל ותרומה ומעשר כ נילף מק"ו דחדש דנוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ או במה מצינו שהרי

זה נולדתי ביום זה אמות

לעומר תבואתו אעפ"י

(דברים לא ב) שלשים

שנאסרת בחדש וכן

איסורו

ושלשה ימים למפרע.

הערלה מותר לנטוע אילן

שלשים יום באבלו של משה ושלשה ימים שהכינו להם צידה (מגילה יג:). בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. היום מלאו

שהוא נעשה ערלה. רמב"ן. ט. דכתיב לא תזרע כלאים. רמב"ן. י. דאלמא בהיתר הנאה הדברים אמורים ולא בהיתר מעשה

ימי ושנותי, כדאי הלידה שתכפר על המיתה (שם).

שהוא קודם האיסור. ריטב"א. כ. וביכורים. תוס' הרא"ש.