לח:
האשה נקנית פרק ראשון קידושין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כל מצוה שנצטוו ישראל. להנהיגה קודם שיכנסו לארץ דהיינו חובת
איסורו איסור עולם ואין היתר לאיסורו בעודו טבל ותרומה וי"ל
תה א ב מיי' פ"ט מהל'
א) תוספתא דקדושין פ"א
ה"י, ב) [בדפו"ר: לכדרבי
שמיטה הלכה ב סמג
הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ: חוץ מהשמטת כספים. ולקמיה
דאיכא למיפרך מה לחדש שכן אינו בשאלה תאמר בהני שהן בשאלה
עשין קמט:
דתניא וכו'. וכ"ה בתוס'
פריך הא נמי נצטוו עליה קודם לכן דהא חובת הגוף היא ומאי חוץ: לא
פי' שיכולין לשאול לחכם כדי לחזור מהפרשת תרומה ומעשר שהפריש כ)
תו ג מיי' פ"י שם הלכה
וריטב"א. בכת"י לכדתניא
נצרכא אלא לכדתניא. דלא נצטוו עליה קודם לכן: בזמן שאין אתה
וטבל אע"ג שאינו בשאלה דלעולם הוי
טבל עד שתקנו מ"מ כיון
ח:
רבי אומר וכו'. ולפנינו
תז ד מיי' פ"י מהלכות
כרש"ל], ג) מ"ק ב: גיטין
משמט קרקע. כגון במדבר ולאחר
דאיסורו אינו אלא מחמת תרומה
לו., ד) ר"ה ט:, ה) ערלה
מאכלות אסורות הל'
שגלו: ואימא במקום כו'. ולמעוטי
ומעשר לא חמירי מינייהו א עוד י"ל
כל מצוה שנצטוו ישראל קודם כניסתן
פ"ג מ"ט, ו) [צ"ל הלכות.
א)
ב סמג לאוין קמב טוש"ע
חוצה לארץ אף בזמן (א) הארץ: אסור
דאיכא למיפרך דלא דמי לחדש שהרי
(יעב"ץ)], ז) ערלה שם
י"ד סימן רצג סעיף ב:
לארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ
תח ה מיי' שם הלכה י
ברכות לו., ח) ערלה שם
מן התורה בכ"מ. קסבר מושב כל
איסורו בא מאליו ולא ע"י מעשה
לאחר כניסתן לארץ אינה נוהגת אלא בארץ
סמג לאוין קמד
ותוספתא סוף ערלה,
מקום שאתם יושבים משמעט): הלכתא
אדם אבל טבל ותרומה איסורן בא
ט) [לעיל לז ע"א], י) [גיטין
טוש"ע י"ד סימן רצד
חוץ מן א השמטת כספים ושילוח עבדים
מז ע"א], כ) [נדרים נט
מדינה. הנהיגוהו הם עליהם בחוצה
ע"י מירוח ב שהוא מעשה אדם ושמא
סעיף ח:
שאע"פ שנצטוו עליהם לאחר כניסתן לארץ
תט ו מיי' שם הלכה ח
ע"א], ל) ["דליכא חרישה
לארץ: היינו דשני לן. חמור ספק
יש לדחות דחדש נמי בא ע"י אדם
סמג לאוין קמה
וזריעה" ליתא ברש"י, ועיין
נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ השמטת
דהיינו החרישה והזריעה:
ערלה מספק כלאים. ספק ערלה ספק
רש"ש], מ) [בדפו"ר:
טוש"ע שם סימן רצו סעיף
השמטת כספים חובת הגוף
כספים חובת הגוף היא לא נצרכא אלא
דתירוץ], נ) רש"א מ"ז,
סט:
עברו עליה שלש שנים אי נמי פרדס
תי ז מיי' שם הלכה י
ס) [ואימא נמי. רש"א], ע)
היא. פי' בקונטרס
לכדתניא דתניא רבי אומר וזה דבר
שיש בו נטיעות ערלה ושאר נטיעות
ב)
ג)
1
[שם ד"ה בזמן], פ) [אצ"ל
סמג לאוין קמד
ולקט עובד כוכבים מן הפירות ואין
ולמה אתה אומר שהיא מצוה שנצטוו
השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר
טוש"ע י"ד סימן רצד
בשביעית
וכשאין],
צ) [דגיטין פ"ד ה"ג],
סעיף ח:
ידוע מהיכן: בסוריא. היא ארם
עליה אחר כניסתן לארץ כיון דחובת
אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים
תיא ח מיי' שם הלכ' יא
ק) [ויקרא כה, י],
הגוף (ו) נצטוו עליה אף במדבר
צובה שכבש דוד וסנפה עם ארץ
ר) [ערכין לב ע"ב],
בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט
טוש"ע שם סעיף ט
ב
ומשני בזמן שאי אתה משמט קרקע
ישראל וקסבר כיבוש יחיד לא שמיה
ש) [אצ"ל ולשמיטת. וכן
י:
כספים בזמן שאי אתה משמט קרקע אי
תיב ט מיי' שם הלכה
בסמוך], ת) [מו"ק ב ע"ב],
כיבושי) הלכך ספיקו מותר. ולקמן (דף
כגון במדבר ל)דליכא חרישה וזריעה אי
א) [בתוס' טוך: מחדש],
[יא] יב ופ"ח מהל'
אתה משמט כספים ואימא במקום שאתה
אתה וכו' ופריך ואימא במקום שאתה
לט.) פרכינן ואי הלכה למשה מסיני
❖
ב) [ויקרא יט, יט],
כלאים הלכה יד טוש"ע י"ד
משמט קרקע אתה משמט כספים ובמקום
❖
משמט כלומר אף בזמן שבית המקדש
היא בחוצה לארץ היאך מיקל בספיקה
סי' רצו סעיף סט:
שאין אתה משמט קרקע אין אתה משמט
קיים לא תנהג השמטת כספים אלא
ומשנינן אימא כך נאמרה הלכה ספיקה
תורה אור השלם
בארץ ומשני הכא רבייה קרא ת"ל כי
מותר בחוצה לארץ ודאה אסור:
כספים ת"ל כי קרא שמיטה לה' מכל מקום:
מוסף תוספות
ובחוצה לארץ. דרחיק טפי ולא
קרא שמיטה דמשמע מ"מ וקשה
1. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה
שילוח עבדים חובת הגוף היא סד"א הואיל
א. וכיון דתרומות
שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ
מיחליף: יורד. ישראל ולוקח מן
דא"כ לא היה לו לומר ת"ל כי קרא
וכתיב וקראתם דרור בארץ בארץ אין בחוצה
ומעשרות לא נהיגי אין
2
אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא
העובד כוכבים הלוקט מפרדס שיש
שמיטה כיון מ) דהתירוץ של קושיא הוא
כאן איסור טבל שאינו בא
›גֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו
לארץ לא תלמוד לומר יובל היא מכל מקום
אלא הוה ליה למימר נ) (אלא) אמר
בו נטיעות ילדות וזקנות וישראל
אלא מכחן. תוס' הרא"ש.
כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַיְיָ:
אם כן מה תלמוד לומר בארץ בזמן
ב. וראית פני הבית.
דברים טו ב
ד) ג
קרא כי קרא שמיטה ועוד קשה
יודע שהוא נכנס שם ולוקט לכתחלה:
2. וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת
שלנ"ל. וביכורים בקריאת
שהדרור נוהג בארץ נוהג בחוצה לארץ
ובלבד שלא יראנו. ישראל כשהוא
דהיאך נוכל לפרש לעיל שתנהוג
שם. תוס' הרא"ש.
הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם
אין דרור נוהג בארץ אינו נוהג בחוצה לארץ
שמיטת כספים במדבר והלא דין
לוקט מן הערלה והא דתניא
ג. דהיינו בזמן שבית
(ב)
(ג)
דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ
המקדש קיים וכל יושביה
יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם
תנן התם החדש אסור מן התורה בכל
שמיטות אינו אלא לאחר ירושה
לעיל בסוריא מותר כשנלקט כבר
ה)
ד
עליה כדכתיב ביובל לכל
וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ
וישיבה כדאמרינן בסוף פירקין (לקמן
אבל לכתחלה אינו אומר לו לך רד
מקום ערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים
יושביה. ריטב"א. ד. ונפקע
וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ
ה
ו
❖
זכות הלוקח. שם. ה. נפקע
ויקרא כה י
ולקוט: כרם הנטוע ירק. שזרע ירק
דף מ:) גדול תלמוד תורה שקדם
תָּשֻׁבוּ:
מאי הלכה אמר רב יהודה אמר שמואל
המלוה מנכסי הלוה וחוזר
לשמיטה ס"א שנה ונראה לי השמטת
בין הגפנים (ד) דה"ל כלאי הכרם:
שם.
ו)הלכתא מדינה עולא אמר רבי יוחנן זהלכה
שעבודו ללוה.
❖
וירק נמכר חוצה לו. ויש לחוש שמא
כספים חובת הגוף הוא וא"כ פשיטא
גליון הש"ס
למשה מסיני א"ל עולא לרב יהודה בשלמא
דנוהג אפילו בחוצה לארץ ומאי אתא
מירק שגדל בכרם הוא וה"ל ספק
גמ' נמכר חוצה לו בארץ
לדידי
דאמינא הלכה למשה מסיני היינו
כלאים: יורד. עובד כוכבים ולוקט מן
ר"א בר' שמעון לאשמועינן ומשני
אסור. עי' חידושי הרמב"ן
תוס' ר"י הזקן
דשני
לן בין ספק ערלה
לספק
כלאים
הכלאים ממש ומוכר לחבר: ובלבד
לא צריכא לכדרבי כלומר משום
ב"ב כד ע"א ד"ה אבל
❖
עינבי:
תנן התם. בערלה פ"ג
דתנן
ספק ערלה בארץ
אסור
בסוריא
שלא ילקוט. החבר עצמו ביד. ואם
הקישא דמקשי כספים לקרקעות
ז)
ח
[מ"ט]. החדש אסור.
איצטריך למימר וגרסי' מהו דתימא
איתא דערלה בחוצה לארץ דברי
מותר
בחוצה לארץ יורד
ולוקח
ובלבד
לאוכלו בכל מקום עד
במקום שאתה משמט קרקע דהיינו
סופרים ולא הלכה למשה מאי שנא
(ה)
עבור זמן הקרבת העומר
שלא
יראנו לוקט ואילו גבי
כלאים
הגהות הב"ח
דהיינו ט"ז בניסן כדאיתא
בארץ ישראל שהרי חובת קרקע היא
דאחמיר בספק ערלה מספק כלאים:
ח) תנן
ט כרם הנטוע ירק וירק
$ נמכר
(א) רש"י ד"ה ואימא
במנחות פרק ר' ישמעאל
אתה משמט כספים ובמקום שאי אתה
ניתני
וכו' בזמן הבית הס"ד:
[סח, א]. הלכות מדינה.
חוצה לו בארץ אסור בסוריא מותר
(ב) ד"ה ובלבד וכו' לוקט
משמט קרקע אי אתה משמט כספים
מה שנהגו בני המדינה.
בחוצה לארץ יורד ולוקט ובלבד
שלא
ילקוט ביד אלא לדידך
מן הערלה. נ"ב כלומר
סוריא. ארם צובא, וכבשה
וכיון דאין שמיטת קרקע בחוצה לארץ
ממה שהוא ספק ערלה:
דוד, וכבוש יחיד לאו
ניתני
השמטת כספים לא תנהוג בחוצה
(ג) בא"ד והא דתנן
שמיה כבוש. ומתוך שהיא
לעיל: (ד) ד"ה כרם וכו'
סמוכה לארץ ישראל
לארץ תלמוד לומר כי קרא שמיטה מ"מ וממקרא זה מפיק ליה ר"א בר"ש דנוהג אף
בח"ל ולפי גירסא זו ואימא במקום שאתה
בין הגפנים. נ"ב כלומר
מחמירים בה טפי מחו"ל.
משמט כו' הוא סיום התירוץ ולאו בלשון קושיא הוא כמו לפירוש הקונטרס ואית ספרים
דגרסי נמי ס) במקום כו' וכן בסמוך דפריך
וספק הוא אם נזרעו
יורד. בתוך הכרם ולוקח
שילוח עבדים חובת הגוף היא כו' כדפרישית גבי השמטת כספים צריך לפרש גבי שילוח עבדים ולא ניחא לפרש כמו שפירש בקונטרס
באיסור וה"ל כלאי הכרם:
מן העובד כוכבים מאותן
(ה) ד"ה ובלבד וכו' למשה
שכבר נלקטו שספק הוא
בהשמטת כספים ורש"י פירש בפרק השולח (גיטין דף לו. ע)) גבי הא דאמר אביי בשביעית בזמן הזה דלא משמט מדאורייתא ורבי היא
מסיני מאי: (ו) תוס'
וספקא בחו"ל מותר
דתניא רבי אומר וזה דבר השמיטה שמוט כו' דקרקע אינה נשמטת מחרישה וזריעה אלא דוקא בזמן הבית מהאי קרא גופיה ופירש
ד"ה השמטת וכו' הגוף
כדלקמן. ומיירי שהכרם
❖
אחד שמיטת קרקע דחרישה וזריעה ואחד שמיטת כספים דהשמטת מלוה אידי ואידי פ) שביעית כשאין היובל נוהג שמיטין נמי לא היו היא נצטוו:
ודאי ערלה, ומשום הכי
בעינן שלא יראנו לוקט.
נוהגין כדדריש בירושלמי צ) וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית בזמן שיובל
ופי' ספק ערלה דרישא
נוהג שביעית נוהג אין היובל נוהג כו' ובזמן הזה אין היובל נוהג דגבי יובל כתיב ק) בארץ לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה יובל
דמתניתין, כגון שיש
מוסף רש"י
נוהג כו' ובזמן הזה אין יושביה עליה והואיל ויובל אינו נוהג שביעית נמי אינה נוהגת וקשה מה שפירש דשמיטת קרקע היינו מחרישה
ר)
לעובד כוכבים כרם של
וזה דבר השמיטה
ערלה ומוכר חוצה לה
וזריעה בשביעית והוצרך להביא רש"י ההיא דרשה דירושלמי דא"כ היה לו לאביי להביא אותה כיון שהיא עיקר דמשם מוכיח דשמיטה
שמוט. כתיב בהשמטת
פירות ולא ידוע אי
אינה נוהגת שהרי לא ידעינן כלום אלא מההוא לכך פירש רבינו תם כי זאת הדרשה דהכא היינו ההיא דירושלמי דהא רבי נמי אמרה
כספים, אמאי כתיב תרי
משל כרם של ערלה
זימני שמיטה שמוט (מו"ק
התם ושמיטת קרקע קרי יובל שחוזרת לבעלים ביובל מה שאין כן בשביעית ושמיטת כספים קרי שביעית שאין השמטת כספים ביובל
הם או ממקום אחר באו
ש)
ב:). בזמן שאי אתה
דומיא דכרם נטוע ירק.
כדרשינן בספרי בפרשת ראה וזה דבר השמיטה שמיטה משמטת כספים ולא יובל וה"פ בזמן שאתה משמט קרקע ביובל שהיא חוזרת
משמט קרקע. כגון
יורד ולוקט. יורד הישראל
לבעלים ג אתה משמט כספים היינו שביעית שכספים נוהגים וה"ה דמיירי בשמיטת חרישה וזריעה ת) דשמיטת שביעית לגמרי ילפינן לה
עכשיו שבטלה קדושת
בכרם ולוקט העובד
הארץ, אי אתה משמט
משמיטת יובל והא דנקט שמיטת כספים משום דנקט קרקע לפי שהיה רוצה להזכיר מה היא שמיטת יובל נקט נמי שמיטת כספים דדמיא
כוכבים מן הכלאים בידיו
כספים. ואף על פי
ובלבד שלא יטול הישראל
להו שמיטת יובל שביובל חוזרות השדות מלוקח למוכר ד ושמיטת כספים כמו כן מופקעים ממלוה ללוה ה אי נמי משום דבשביעית נוהגת
שהשמטת כספים חובת
בידיו. מסתברא דקסבר
שמיטת כספים מה שאין כן ביובל ומשום הכי נקט לה: הערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים.
וא"ת אמאי לא ילפינן
הגוף היא ואינה תלויה
הא דתנן ערלה וכלאי
בארץ, ילפינן בהיקישא
הכרם אסורים דוקא בשל
כלאים מקל וחומר א) דחדש דנוהג אף בח"ל דאורייתא ומה חדש שאין איסורו איסור עולם כו' וי"ל דקסבר האי תנא דכתיב גבי
דלא נהגא (גיטין לו.).
ישראל כדפרישנא, ומשום
כלאים שדך ב) למעוטי זרעים שבח"ל כדאמר לקמן (דף לט.) ואין לומר דערלה מיהא נייתי בקל וחומר דחדש דאיכא למימר כלאים יוכיחו:
בסוריא. ארם צובה שכבש
הכי לא ילקוט ביד, והכי
תני
דוד והוסיפה על גבול ארץ
מסתברא, דאלת"ה מאי
ישראל (ברכות לו.). ארם
דעתיה הא ערלה והכלאים
צובא וסמוכה לארץ ישראל וכיבשה דוד וחיברה לארץ ישראל שלא על פי הדיבור ובלא שישים ריבוא וקרי ליה כיבוש יחיד (ע"ז
אסורים אפילו משל עובד כוכבים אף ע"פ שלא ילקוט ביד אסורים. ומסתברא דרבי יוחנן פליג עליה דמר בריה דרבינא
כ:). בחוצה לארץ. הלוקח מן החשוד על הערלה ויודע הוא שיש בפרדסו זקנות ונטיעות, יורד ולוקח. הימנו אף על פי
בערלה דקסבר דודאי אסור וספיקא מותר. ובכלאים נמי לאו הלכתא כותיה אלא בתרוייהו תנן יורד ולוקח ובלבד שלא
שספק הוא אם יביא מן הנטיעות, ובלבד שלא יראנו. החבר כשהוא לוקטן מן הנטיעות (ברכות לו.).
יראנו לוקט, והכי תני בירושלמי [ערלה פ"ג ה"ז].