האשה
נקנית
פרק
ראשון קידושין
מא.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
האיש
מקדש. השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא. ואין שייך לתרץ
לא (א)עלה בידו. בשכרו אלא כחש בשרו ברגזנותו ט)לא נשתכר כלום:
א
א) [בכת"י נוסף: בעולם
א מיי' פ"ג מהל'
הזה], ב) לקמן מד., ג) שבת
אישות הלכה יד סמג
דור. נדור: שנאמר ובמושב לצים לא ישב. וזה שאינו באחד
מאלו
הכא לאו דוקא ור"ל לא זו אף זו דלא שייך לשנויי הכי
קיט., ד) כתובות לז:
עשין מח טוש"ע אה"ע סי'
אלא בשתי בבות $אבל בשתי תיבות לא: ס) אי איתמר דרב יוסף אסיפא
במה יתעסק אם לא בליצנות:
סנהדרין מה. נב. סוטה ח:
לה סעיף א:
הדרן עלך האשה נקנית
איתמר. ולהכי לא מוקי ארישא וכגון שמכירה משום דהא מנ"ל דלמא
ב ב מיי' וסמג שם טוש"ע
ב"ק נא. נדה יז. [פסחים
האיש מקדש בו ובשלוחו. בגמ'
עה.], ה) ב"ק קיא. לעיל ז.
אה"ע סימן לו סעיף א:
מתני' מיירי בין מכירה ובין אין
ג ג מיי' וסמג שם טוש"ע
יבמות קיח: כתובות עה.,
יליף לה: כשהיא נערה.
מכירה ואפי' איסורא איכא ומלתא
לא עלתה בידו
אלא
רגזנותא ולאדם טוב
ו) לקמן פא:, ז) [לעיל
אה"ע סימן לז סעיף ז:
אסור
ד ד מיי' פ"ל מהלכות
לאדם
וכ"ש כשהיא קטנה אם קבל י)קידושין
דרב יוסף לא נדע:
ה. וש"נ], ח) כתובות
מטעימים אותו מפרי מעשיו א)וכל שאינו לא
צט: ק. תרומות פ"ד
שבת הלכה ו סמג
שיקדש אשה כו'. אע"ג דקתני
מקודשת. והאי דנקט נערה אורח
במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ דור
מ"ד בכורות סא. תוספתא
עשין ל טוש"ע א"ח סי' רנ
ארעא אשמועינן דקטנה לכתחלה לא
האיש מקדש לכתחילה לא נקט ליה
דתרומות פ"ה ה"ה [ע"ש],
סעיף א:
הנאה
ממנו
שנאמר 1 ובמושב לצים לא
גמ'
ה ה מיי' פ"ג מהלכות
ט) [ברש"י שבע"י: ולא],
כדמפרש בגמ': מצוה בו יותר
אלא לאשמועינן דין קידושין א:
ישב מושבו מושב לצים:
כשהיא נערה אין כשהיא קטנה
י) [בדפו"ר: קידושיה.
אישות הלכה יט סמג
מבשלוחו. דכי עסיק גופו במצות כ)
וברש"י שברי"ף: אם
שם טוש"ע אה"ע סימן לה
לא. וא"ת ודלמא
הדרן
עלך האשה נקנית
מקבל שכר טפי: מחריך רישא.
קיבל אביה קידושיה שהיא
סעיף א:
ו ו מיי' וסמג שם טוש"ע
מקודשת], כ) [בדפו"ר
לכבוד שבת: שיבוטא. דג: בהא
לרבותא נקט נערה וכל שכן קטנה
ב
האיש מקדש בו ובשלוחו האשה
וברש"י רי"ף: במצוה],
אה"ע סי' לו סעיף א:
איסורא נמי איכא. אם יכול לקדש
וי"ל דדייק מדקתני כשהיא נערה ולא
א
ב
ז ז מיי' שם סמג עשין מח
ל) [ברש"י שברי"ף:
קתני האיש מקדש את בתו נערה
בעצמו וקידש ע"י שליח דמצוה שיראנה
קידושיה], מ) [ברש"י גיטין
מתקדשת בה ובשלוחה האיש
טוש"ע אה"ע סי' לז
ב) ג
כא. בלא], נ) [תרומות פ"ד
סעיף ח:
שמא תתגנה עליו: וכי איתמר דרב
משמע דוקא נערה אבל לא קטנה
ע)
מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו:
ח ח מיי' פ"ב מהלכות
מ"ג], ס) [נראה דדיבור
יוסף. דאמר מצוה הוא דאיכא ולאו
א"נ י"ל דדייק מדלא קתני במתני'
גמ' השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא אמר
זה מקומו אחר הדיבור
גירושין הלכה א ופ"ו
איסורא אסיפא איתמר: אבל בהא.
האיש מקדש את בתו סתם ג כדתנן
שאח"ז], ע) [בדפו"ר:
שם הלכה ג סמג עשין נ
רב יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו כי הא דרב
ג)
דדוקא], פ) [כדאיתא יבמות
טוש"ע אה"ע סי' קכ
אע"פ שלא ראתהו ליכא איסורא
(כתובות דף מו:) האב זכאי בבתו
קיג:], צ) [תרומות פ"ד
סעיף א וסימן קמ סעיף
ספרא ד מחריך רישא רבא $ מלח שיבוטא
לומר שמא תראה בו דבר מגונה:
בקדושיה ולא מפרש נערה כי הכא
❖
ה"ג],
א:
איכא דאמרי בהא איסורא נמי אית בה
ט ט מיי' פ"ה שם הלכה
דאמר ר"ל טב למיתב טן דו. משל
משמע דהכא דמפרש נערה הוי
דוקא ולא קטנה: אסור לאדם
א ופ"ו הלכה א ד [ט]
כדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה
הוא שהנשים אומרות על בעל כל דהו
סמג שם טוש"ע אה"ע
תורה אור השלם
שהוא טוב לשבת עם שני גופים משבת
שיקדש את בתו כשהיא קטנה. ואע"ג
אמר רב $ אסור לאדם שיקדש את האשה
ה
סימן קמ סעיף ג:
י י מיי' פ"ז מהלכות
אלמנה: טן. גוף: דו. שנים. ואי קשיא
דאמר לעיל דאיסורא ליכא משום
1. אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא
עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה
גירושין הלכה ד סמג
הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים
ה"נ גבי דידה איכא איסורא כי יהיב
דטב למיתב טן דו ה"מ בגדולה
ותתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעך
שם טוש"ע אה"ע סי' קמא
ד)
2
וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד
ל)קידושין לשלוחה ולא חזי לה אין הכי
שהיא מתקדשת ע"י עצמה דכיון
סעיף לח:
וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב:
כמוך וכי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר
יא כ מיי' פ"ד מהל'
נמי ומיהו מתני' בדידה קאמר דהיא
שנתרצית ליכא למיחש שמא תחזור
תהלים א א
❖
האשה מתקדשת בה ובשלוחה השתא
2. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר
תרומות הלכה ז:
מיקדשא בה ובשלוחה הלכך הא דתנא
אבל קטנה שמתקדשת ע"י אביה ד
אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ
בשלוחה מיקדשא בה מיבעיא אמר רב יוסף
לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְיָ: בה למצוה אשמועינן אבל איסורא
איכא למיחש שמא אם היתה גדולה
מצוה בה יותר מבשלוחה כי הא דרב ספרא
לגבי דידה ליכא אבל רישא דאיירי
לא היתה מתרצית ועכשיו שאנו
ויקרא יט יח
ו
הגהות הב"ח
3. כִּי ›קַּח אִישׁ אִשָּׁה
בדידיה תנא בו משום איסורא: ושלח.
מחריך רישא רבא מלח שיבוטא אבל בהא
(ב) נוהגים לקדש בנותינו אפי' קטנות
(א) רש"י ד"ה לא עלתה
וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא
בגירושין כתיב ושלחה מביתו ומדלא
היינו משום שבכל יום ויום הגלות
איסורא לית בה כדר"ל ה) דאמר ר"ל טב
בידו בשכרו אלא רגזנותו
תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא
כחש בשרו לא: (ב) תוס'
כתב וגירשה ללמדינו בא שהאיש עושה
מתגבר עלינו ואם יש סיפק ביד אדם
בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ
למיתב טן דו מלמיתב ארמלו: האיש
ד"ה אסור וכו' נוהגים
סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ
שליח להוליך גט לאשתו: מלמד
עכשיו לתת לבתו נדוניא שמא לאחר
לקדש. נ"ב ע"ל סוף דף
מקדש את בתו כשהיא נערה: כשהיא
וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ:
❖
שהאשה עושה שליח. לקבל גיטה
זמן לא יהיה סיפק בידו ותשב בתו
פא:
דברים כד א
נערה אין כשהיא קטנה לא מסייע ליה
עגונה לעולם: ושלח ושלחה
4. וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ
קרי ביה ושלחה מ)לא מפיק ה"א: ושלח
לרב ו) דאמר רב יהודה אמר רב ואיתימא
הָאַחֲרוֹן וְכָתַב לָהּ סֵפֶר
מלמד שהשליח עושה שליח. פ"ה
ושלחה. שני פעמים נאמר בענין:
כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ
מוסף תוספות
רבי אלעזר ז אסור לאדם שיקדש את בתו
שכן ישנן בעל כרחה. הלכך איתנהו
דתרי ושלחה כתיב בפרשה וא"ת הא
וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ אוֹ כִי
א. אע"ג דאיכא איסורא
כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני
יָמוּת הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן
נמי על ידי שליחות: תורם כדעת
איצטריך חד ושלחה למדרש דקטנה
דחיילי קידושין. תוס' טוך.
אֲשֶׁר לְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה:
בעל הבית. לפי מה שהוא מכיר
ושוטה אינה יכולה להתגרש פ) דהכי
רוצה: שליחות מנלן דתניא ושלח מלמד
3
דברים כד ג
ב. לאשמועינן אע"ג
בעל הבית אם עינו יפה או עינו
משמע ושלחה מי שמשלחה ואינה
5. וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה
שהיא גדולה היא ברשות
שהוא עושה שליח ושלחה מלמד שהיא
ח
ט
האב להתקדש. תוס'
וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר:
רעה. עין יפה אחד מארבעים עין
חוזרת פרט לזו שמשלחה והיא חוזרת
❖
עושה שליח ושלח ושלחה מלמד שהשליח
הרא"ש. ג.
י
ומשמע בין
דברים כד ב
4
רעה אחד מששים נ) שהתרומה לא
וי"ל דושלחה בתרא יש שתי דרשות
נערה בין קטנה. ריטב"א.
עושה שליח אשכחן בגירושין בקידושין
ד. מדעתו. תוס' הרא"ש.
נאמר בה שיעור מפורש אלא ראשית
דמצי למימר ונתן בידה ולשתוק
מנלן וכ"ת דיליף מגירושין מה לגירושין
אבל בשיטה לא נודע למי
גליון הש"ס
דגנך (דברים יח) ואפילו כל שהוא:
מדכתב ושלח ש"מ לדרשא ומה"א
כתוב. אע"ג דאמרה
פיחת שכן ישנן בעל כרחה אמר קרא 5 ויצאה
דושלחה נפקא דרשא אחרת ור"ח
גמ' מלח שיבוטא. עי'
בפלוני אני רוצה שמא
והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה משוי שליח אף הויה נמי משוי
ע"ז דף ל"ט ע"א תד"ה
תחזור בה לכשתגדיל.
פי' דמושלחה אחרון דריש כולהו
ז)
וסימנך: שם אסור לאדם
וע"ע בתוס' ר"י הזקן.
שליח
ואלא הא דתנן האומר
לשלוחו צא
תרום תורם כדעת בעל
ודריש שלח דהוה מצי למימר ונתן
ח) כ
שיקדש את האשה עד
וכולה מילתה אסמכתא
ה.
בידה וכן וי"ו דושלחה וכן ה'
הבית ואם אינו יודע דעת בעל הבית תורם בבינונית אחד מחמשים
שיראנה. עי' מהרש"א
דשמואל גופיה קאמר
ח"א פ"א דב"ב דף טז
(לקמן נח.) חטה אחת
דושלחה ואידך ושלחה איצטריך להך
פיחת
ע"א: תוס' ד"ה האיש
פוטרת את הכרי. תוס'
דרשא דמשלחה ואינה חוזרת וזה
❖
כתובות צט ע"ב.
וכו' אבל בב' תיבות
לשון ר"ח דתניא שלח מלמד שעושה
שליח פירוש ושלחה מביתו אחרון הוה ליה למיכתב ונתן בידה ולמה כתב שלח לומר שעושה שליח
לא. עי' באר שבע פ"א
❖
הוסיף ה' דכתיב שלחה מלמד שהיא עושה שליח ושלחה הוסיף ו' עוד מלמד שהשליח עושה שליח: תורם כדעת בעל הבית.
דהוריות ד"ה על פיהם:
תוס' ר"י הזקן
פירוש לפי מה שמכיר בבעל הבית עינו יפה או עינו רעה ויש בתרומה שלש מדות לפי שלא נאמר בה שיעור מפורש אלא ראשית
דגנך דמשמע כל שהוא ובירושלמי מפרש להו א"ר לוי בינונית א' מן החמשים ונפקא ליה מתרומת מכס דכתיב (במדבר לא) וממחצית
צ)
רגזנותא. כחש בשרו.
מוסף רש"י
סליק פירקא
בני ישראל תקח אחד אחוז מן החמשים כל מה שאתה אוחז אחוז א' מחמשים וכמו שמצינו תרומת מכס אחד מחמשים אף כל תרומה
האיש מקדש
האיש מקדש בו
תורם אחד מחמשים וזו מדה בינונית ועין רעה אחד מששים ונפקא ליה מקרא דכתיב (יחזקאל מה) ששית האיפה מחומר החטים וששיתם
ובשלוחו. והמקדש אשה
מצוה בו. כל מצוה
לחבירו יקדשנה בפני עדים
האיפה מחומר השעורים וחומר הוי שלשים סאין ואיפה ג' סאין נמצא ששית האיפה עולה חצי סאה וכשתורם ששית האיפה מחומר
שמוטלת עליו יעשה
ויאמר תהא מקודשת
בגופו ולא ע"י שליח.
נמצא דהיינו אחד מששים והיינו עין רעה ועין יפה אחד ממ' נפקא ליה נמי מהאי קרא דכתיב ששית האיפה וכתיב נמי בהאי קרא
לפלוני בן פלוני בטבעת זו
מחרך רישא. הוא בעצמו
וששיתם כלומר וששיתם קאי אחומר חטים וחומר שעורים דבכל חד וחד איכא שתות דהיינו סאה לשני חומרים ותן ששית האיפה
כדת משה וישראל (האורה
לכבוד שבת היה מהבהב
ח"ב סי"ד). האיש מקדש
דכתיב בהאי קרא על וששיתם נמצא דהיינו אחד מארבעים דהויא סאה וחצי לששים סאין דהיינו חומר חטים וחומר שעורים :
ראש הבהמה באור.
ה
את בתו. מקבל קידושי
שיבוטא. דג. ותתגנה.
פיחת וישנאנה, ואם הוא ילך
בתו קטנה שלא מדעתה
(סוטה כג.). מחריך רישא. אם היה שם ראש בהמה לחרוך מחרכו הוא בעצמו (שבת קיט.). טב למיתב טן דו מלמיתב
לא יקדשנה. אסיפא. דלגבי דידה ליכא איסורא דודאי לא תשנאנו אע"פ שתראה בו דבר מגונה דבכל דהו ניחא לה. כשהיא
ארמלו. טן דו, גופים שונים כל דהו בעל (יבמות קיח:). בעל ואשתו ואפילו אינו לה אלא לצוות בעלמא (לעיל ז.). משל הדיוט קטנה לא. כלומר אשמעינן קטנה לא יקדש. אני רוצה. ואע"ג דאמרינן לעיל דבכל דהו ניחא לה, הני מילי כשהיא עצמה
הוא שהנשים אומרות טוב לשבת עם גוף שנים משבת אלמנה (כתובות עה.). כלומר אשה בכל דהו ניחא לה (ב"ק קיא.). דו.
עושה, אבל כשאחר עושה לא. והראב"ד תירץ דהני מילי גדולה אבל קטנה לא. ולדבריו קשיא אמאי עד שתאמר בפלוני אני
לשון יונית דיו שתים (סוכה נא:). עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה. וסמך לדבר דכתיב [בראשית כד נז] נקרא לנערה
רוצה, בעד שתגדיל סגי דגדולה בכל דהו ניחא לה, אלא לאו כדפרישנא ש"מ, דאפילו גדולה כשאחר עושה לא ניחא לה.
ונשאלה את פיה (רש"י רי"ף וכ"ה ברש"י בחומש). תורם כדעת בעל הבית. כפי מה שהוא מכיר בו, אם עין יפה אחד
מארבעים ואם עין רעה אחד מששים (כתובות צט:) שכך שיערו חכמים (בכורות סא. מכת"י).