האיש מקדש פרק שני
קידושין
מב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ודילמא
שאני התם דאית ליה שותפות בגוייהו. פי' אבל לשוייה
בפסח אחד. אע"פ שאין בו כזית לכל אחד דקסבר אכילת פסחים
כ
א) חולין מא. (פסחים פט.),
א מיי' פ"ב מהל'
ב) פסחים צא:, ג) ג"ז
שלוחין הל"ב:
לא מעכבא אלא זריקת דם לחודא : מיניה. מן המקרא עצמו דמכל
שליח היכא דליכא שותפות מנליה ואין לומר דאין הכי
י)
כא ב מיי' פ"ב מהל'
שם. [ש"נ], ד) [בכת"י
מקום אחד מהן שוחטו בשליחותם: דאית ליה שותפות. דהא של
נמי היכא דליכא לו שותפות בגוייהו לא מצי שוייה שליח דהא תנן
נוסף: תקחו לנחול את
קרבן פסח הל' ב:
ויקחו להם איש וגו'. אחד
כל הקהל הוא אבל שליח בעלמא לא:
בפ' האשה (פסחים דף פח:) הרי שאמר לו רבו צא ושחוט עלי הפסח
הארץ], ה) לעיל כג. [וש"נ]
ג [מיי' פ"ד מהל' זכיה
יבמות קיח: (נדרים לו.),
ומתנה הל' ב טוש"ע ח"מ
לוקח לכל המשפחה: איש זוכה.
ושכח מה אמר לו רבו גדי או טלה
ו) יבמות סז: כתובות ק.
סי' רמג סעי' א]:
ולעולם משום דאית ליה שותפות
יקח גדי וטלה ויאמר אם גדי אמר
בפסח אחד שנא' ושחטו אותו כל קהל
כב ד מיי' פי"א מהל'
גיטין לד, ז) [יבמות צ:
1
בגוייהו. ודקאמרת אם אינו ענין ענין
לי רבי טלה שלי וגדי שלו ואם טלה
וש"נ], ח) כתובות צט:,
נחלות הל"ד סמג
עדת ישראל בין הערבים וכי כל הקהל כולם
ט) [כל זה ליתא במשנה
עשין צו טוש"ע חו"מ סי'
הוא לו דאיצטריך לו למעוטי קטן
אמר לי רבי גדי שלי וטלה שלו
שוחטים והלא אינו שוחט אלא אחד אלא
דכתובות צט:], י) [פסחים
רצ סעי' א [וסעי' ז]:
שאין לו כח ליקח בשביל אחרים
ומדקאמר טלה שלי וגדי שלו משמע
כג ה ו מיי' פ"י
עח ע"ב], כ) [בפסחים
מכאן שכל ישראל יוצאים בפסח אחד שליח
צא ע"א], ל) [דברים טז,
להיותו זוכה להן במקחו: ואכתי
שאין לו שותפות בגדי אפ"ה שוחט
שם הל"ד סמג שם
בקדשים מנא ליה מיניה ודילמא שאני התם
ה], מ) [בתוס' ר"י הזקן:
טוש"ע שם סי'
רפט
מיבעי ליה. איש לפי אכלו תכוסו
גדי עבור רבו אלמא דמצי לשויה
עשוי], נ) [עי' פסחים פח
סעי' א:
א) דאית ליה שותפות בגוייהו אלא מהכא
שליח אפי' היכא דלית ליה שותפות
דשוחטין את הפסח על היחיד ולא
כד ז מיי' פי"ג
ע"א], ס) [וע"ע תוס'
ויקחו להם איש שה לבית אבות שה
סנהדרין סח: ד"ה קטן
מהל' מכירה הל"י
בגויה וא"ת אמאי לא דחי לעיל נמי
אייתר לן שליחות היכא דלא שייך:
2
א
ותוס' גיטין סד: ד"ה
[והלי"ב] ופי"ב מהל'
מלוה
אין שוחטין את הפסח על היחיד.
לבית ודילמא התם נמי דאית ליה
דההיא דר' יהושע בן קרחה מיירי
שאני], ע) [בדפו"ר: בהא],
ולוה הלי"א סמג
עשין
רבי יהודה אמרה ויליף לה כ) מלא
דאית ליה שותפות בגויה כדאמר
פ) [ב"ב יג ע"ב, ע"ש],
שותפות בגוייהו א"כ תרי קראי למה לי
נד טוש"ע אה"ע סי' קד
צ) [וע"ע תוס' ב"ב קו ע"ב
סעי' ג וטוש"ע חו"מ סימן קט
תוכל לזבוח את הפסח באחד ביחיד:
הכא וי"ל דלרבי יונתן דמפיק מהאי
ל)
אם אינו ענין להיכא דשייך תניהו ענין להיכא
❖
❖
סעיף ג [וסימן רכז סעי' לה]:
ד"ה ושמואל],
והא הוו נמי קטנים בנוחלי הארץ
קרא דכל ישראל יוצאין בפסח אחד
דלא שייך האי מיבעי ליה לכדרבי יצחק
וכי הזוכים להם בתורת שלוחין באו
דקסבר אכילת פסחים לא מיעכבא
ב) דא"ר יצחק איש זוכה א ולא הקטן זוכה
והלא אין שליחות לקטן דגבי ושלח
א"כ האי דקאמר אחד שוחט לכולן
תורה אור השלם
מוסף רש"י
ההוא 3 מאיש לפי אכלו נפקא ואכתי מיבעי
ושלחה איש כתיב (דברים כד) כי
מיירי דאית ליה שותפות בגויה דהא
1. וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד
איש זוכה. לאחרים בלקיחתו,
ליה דשוחטין את הפסח על היחיד סבר
יקח איש ומינה ילפינן (בב"מ דף עא:)
בהכי קרא מיירי אבל לרבי יהושע
ב
אם לקח מקח לצורך אחרים
אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ
או קיבל מתנה לשם אחרים,
לה כמ"ד אין שוחטין את הפסח על היחיד
דאין הקטן עושה שליח: אלא. ההוא
הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל
בן קרחה דאמר דכל ישראל אין יוצאין
ג)
כדכתיב ויקחו איש שה לבית
עֲדַת ›שְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּ›ם:
לאו לאתויי שליח אתא אלא לזכין
בפסח אחד לפי שצריך דכל אחד
ואלא הא דאמר רב גידל אמר רב מנין
אבות, ואין קטן זוכה. דאין
שמות יב ו
לאדם שלא בפניו אתא דקטנים כשלא
יאכל כזית א"כ האי ושחטו אותו כל
2. דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת ›שְׂרָאֵל
נעשה שליח (פסחים צא:).
ששלוחו של אדם כמותו שנאמר 4 ונשיא אחד
שוחטין את הפסח על
לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה
בפניו דמו וכיון דנחלת הארץ זכות
קהל עדת ישראל ר"ל דאחד שוחט
נשיא אחד ממטה תיפוק ליה שליחות
היחיד. דכתיב איש לפי אכלו
ד)
וְ›קְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית
היא להם היתה חלוקתם חלוקה:
פסחים הרבה ב דמחד פסח ליכא לכל
תכוסו על איש אחד תשחטו
אָבֹת שֶׂה לַבָּ›ת: שמות יב ג
מהכא ותיסברא דהא שליחות הוא והא קטנים
אלא כדרבא. כלומר לא זכות שלא
3. וְאִם ›מְעַט הַבַּ›ת מִהְיֹת
אחד כזית וא"כ מפיק שפיר דהיכא
ובלבד שיראה לאכילה (פסחים
לאו בני שליחות נינהו אלא כי הא דרבא בר
צא.). ובלא איש נמי נפקא
מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ
בפניו גרידתא איכא למשמע מינה
דליכא שותפות דמצי שחיט:
לן מלשון יחיד דשוחטין פסח
הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת
איש
רב הונא ה)דאמר רבא בר רב הונא אמר רב
זוכה ואין קטן זוכה. ואם
לגדולים אלא לאורויי נמי דלקטנים
על יחיד (שם ע"ב). ונשיא
נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ
גידל אמר רב מנין שזכין לאדם שלא בפניו
אחד נשיא אחד. אשר ינחלו
אפי' חובה הבאה מחמת זכות רשאין
תאמר ולמה לי קרא והא
שמות יב ד
ג
עַל הַשֶּׂה:
4. וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד
לכם את הארץ, בשבילכם,
שנאמר ונשיא אחד נשיא אחד ותיסברא
ב"ד לעשות להן כי הכא דלזכותם
קי"ל (גיטין דף לט.) דאין יד לקטן
כל נשיא ונשיא אפוטרופוס
מִמַּטֶּה תִּקְחוּ לִנְחֹל אֶת
❖
בנחלה באו ואע"פ שפעמים שחלוקה
וי"ל דלגבי פסח איצטריך דס"ד
זכות היא הא חובה נמי איכא דאיכא
לשבטו ומחלק נחלת השבט
במדבר לד יח
הָאָרֶץ:
למשפחות ולגברים ובורר לכל
זו חובתם דאיכא דלא ניחא ליה בחלק
הואיל דשייך באכילת פסחים וצריך
דניחא ליה בהר ולא ניחא ליה בבקעה
אחד ואחד חלק הגון ומה
שנפל לו אפ"ה לא הדרי בהו: לחוב
להמנות עליו דכתיב (שמות יב) שה
שהן עושין יהיה עשוי כאילו
ואיכא דניחא ליה בבקעה ולא ניחא ליה בהר
הגהות הגר"א
אמאי. אי פשיטא לן שיבא לחובתם
לבית אפי' נ) קטןג אימא אף לאחרים
עשאום שלוחים. לנחול את
ואלא כדרבא בר רב הונא דאמר רבא בר
זכה קמ"ל ד ס): אלא לחוב ע"מ
[א] גמ' יתומים שבאו לחלוק.
הארץ, שיהא נוחל וחולק
מה לנו להעמיד אפוטרופוס לכך:
אותה במקומכם (במדבר לד
פי' הרמב"ם שהיו יתומים
רב הונא אמר רב גידל א"ר ד מנין ליתומים
לזכות. וקשה דאמר בפ' הניזקין
אלא לחוב ע"מ לזכות. אנו נעמידם
יז-יח). והא קטנים לאו
גדולים וקטנים ורוצים הגדולים
שבאו לחלוק בנכסי אביהן שבית דין מעמידין
לדון ולערער בשבילם לזכותם
(גיטין ד' נב.) דאין האפוטרופין רשאין
לחלוק: [ב] שם ב"ד מעמידין.
בני שליחות. דכי כתיב
פי' להקטנים. (הגר"א בספרו
שליחות בגדול כתיב בראוי
להם אפוטרופוס לחוב ולזכות לחוב אמאי
ולהנאתם ואם יתחייבו בדין מה
לחוב ולזכות בנכסי יתומים ופריך
❖
הלכה פסוקה על הרא"ש):
לתרום שיהא הקדשו הקדש
שעשו מ) עשו: נשיא אחד. והכא זכות
התם לזכות אמאי לא ומשני לחוב
אלא לחוב ע"מ לזכות ת"ל ונשיא אחד נשיא
ודיבורו חל דגבי הקדשות
וחובה הוה כדאמרן דאיכא דניחא
ע"מ לזכות וי"ל דהתם מיירי בתביעת
ונדרים איש כתיב וגבי תרומה
אחד ממטה תקחו: א"ר נחמן אמר שמואל
ו)
מאת כל איש אשר ידבנו
ליה (בהו) בהכי כו' כדאמרן: ובוררין
חובות שיש לאחרים עליהם ובהא
מוסף תוספות
יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם בית
לבו וכו'
. שאין
ה
[א]
(ב"מ עא:)
לו חלק יפה. לכל אחד יפה לזה ויפה
ודאי אין רשאין ה דשמא לא יתבעום
הקטן עושה שליח דכי כתיב
א. דאמרינן ונגמר מיניה
דין מעמידים [ב] להם אפוטרופוס ובוררים להם
שליחות בין בגיטין בין בפסח
לזה: שום הדיינים. ששמו נכסי
לעלמא נימא. ריטב"א.
כשהן גדולים אבל כשהן תובעין
חלק יפה ואם הגדילו יכולים למחות ורב
איש כתיב בענין (ב"מ י:).
ב. ודריש אותו לשוחט וה"ק
לוה למלוה שלא בפני לוה או שלא
בשביל היתומים כי הכא בחלוקה
יתומים. קטנים (יבמות סז:
ושחטו אותו האיש שהוא כל
נחמן דידיה אמר אם הגדילו אינם יכולים
ו
מדעתו משום דלא הוה ציית דינא:
דקרקעות דכי גדלי נמי צריכין לחלוק
. ב"ד מעמידין
קהל עדת ישראל כלומר
גיטין לד.)
הא למחות דא"כ מה כח בית דין יפה ומי
להם אפוטרופוס. לכל אחד
שהוא שלוחם והאי דכתיב
בהם ודאי מעמידין אפוטרופוס לחוב
ע)
ז)
ואחד מן הקטנים (כתובות
ושחטו משום דבמקום רבים
ע"מ לזכות: יתומים שבאו.
אית ליה לרב נחמן אם כן
מה כח בית דין יפה והתנן שום הדיינים
ח)
. ובורר להם חלק יפה.
קאי. רמב"ן. (ועי' מהרש"א
ק.)
אומר ר"ת דדוקא שבאו אבל אם היה
שפיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל רבן שמעון בן גמליאל
ובורר כל אפוטרופוס חלק
ורש"ש). ג. דשה לבית אבות
אחד יפה לחלקו (יבמות סז:).
דאורייתא והוי לענין פסח כמו
האחד מוחה אין להעמיד אפוטרופוס
אומר מכרן קיים (ואמר רבן שמעון בן גמליאל) א"כ מה כח ב"ד יפה
ט)
כל אפוטרופוס לתינוק שלו
גדול. תוס' גיטין סד: ד"ה
לחלוק בעל כרחם ומחלוקת הארץ
(כתובות ק.). כל אפוטרופוס
שאני. ד. דאין קטן זוכה והיינו
ואמר רב הונא בר חיננא אמר רב נחמן ז הלכה כדברי חכמים לא קשיא
אין להביא ראיהו שהיו שם כמה יונקי
יברור חלק יפה שלו, שמתוך
דאין ממנה אחרים על פסחו
הא
כך יהיו החלקים שוים
וכו'. תוס' סנהדרין סח: דשה
שדים דשאני התם שהיה על פי
(גיטין לד.). הגדילו. קטנים
לבית אבות לאו דאוריתא ואין
הדיבור ואורים ותומים ז ומיהו קשה מהא דאמר פרק אלמנה לכ"ג (יבמות דף סז.) גבי כהן שמת
והניח אשה מעוברת ועבדים וקאמר
. ואם הגדילו
לו כח לזכות בו לא לאחרים
(כתובות יא.)
התם זכרים יאכלו ואי משום חלק העובר פי' דשמא ימצא עובר זכר וקי"ל (שם) ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל עבדינן
יכולים למחות. ומהניא
ולא לעצמו. תוס' גיטין שם.
חלוקה לפירות דעד מחאה
וע"ע תוס' פסחים צא: ד"ה
להו תקנתא כרב נחמן דאמר רב נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק כו' מ"מ שמעינן מהתם דאע"ג שהאחד קטן ביותר ואין בו דעת
(יבמות סז:). מה כח ב"ד.
האיש זוכה. ה. לדון עמהם
❖
לישאל אם רוצה לחלוק אם לאו דומיא דעובר דעבדינן ליה תקנתא והכא אמרינן דוקא באו ושמא יש לומר דהתם תקנה היא לעובר שמתעלה
שמינו להם אפוטרופוס (שם).
אע"פ שמתכוונים להפך
חלקו בכך שהעבדים אוכלים בתרומה לפי שהתרומה בזול ועוד משם לא משמע שאם האחד היה מוחה בפירוש שנוכל להעמיד לו על כרחו
בזכותם. תוס' רי"ד.
ח
אפוטרופוס לחלוק: ובוררין להם חלק יפה.
ו. [ואע"ג] דמייתי לה
מלשון בוררין היה מדקדק ר"י דהיינו בלא גורל דמה ברירה שייך בגורלט והיה מפרש שאין
אחלוקת הארץ לאו לגמרי
תוס' ר"י הזקן
צריכין גורל ולא שומת ב"די וכל החלוקה תלויה בדעתו כ כמו שהיו עושים יתומים עצמם אם היו גדולים ושהיה כל אחד בורר לעצמו וזוכה
מדמי לה. תוס' גיטין לד:
אסמכתא בעלמא הוא. תוס'
בשלו וכן לענין דינא דגוד או איגוד נמי נראה לר"י דהוו כיתומים עצמן ויכולין לחלוק שני חפצים אע"ג דתרוייהו צריכי להאי
לחלוק. שיש שם גדולים
הרא"ש. (ועי' מהרש"א).
וקטנים. לחוב אמאי. נעמיד
וצריכי להאי ושייך ביה גוד או איגוד פ) שהעמידו חכמים אלו אפוטרופים שנעשו ע"י ב"ד כמו יתומים עצמן לחלוק בלא שומת ב"ד ובלא גורל ל
ז. והגדילו ולא יכלו למחות.
אפוטרופוס לחובתם. לחוב
דבסברותם לבד תלויה החלוקה כשני אחים גדולים החולקים בנכסי אביהן שבורר כל אחד לעצמו וה"ה לענין דינא דגוד או איגוד דמהניא
תוס' הרא"ש. ח. ובתוס' בגיטין
ע"מ לזכות. כתב ר"ש
כתבו מטעם אחר: ומתעלה
נעמידנו לדון ולערער
חלוקת האפוטרופא לגמרי ולא יוכלו למחות כשיגדלו ור"ת מפרש דהיינו דוקא בגורל וכי טריחותא להטיל גורלות וגם צריך שומת ב"ד ודוקא
מ
חלקו בכך במה שיאכלו
להנאתם ולזכותם, ואם
בדבר דלא שייך ביה גוד או איגוד נ ובוררין שייך שפיר בגורל כגון אם יש שם שלש שדות שלא יחלוקו כל אחת לג' חלקים אלא בוררין כל
עבדים של אלו בתרומה שלא
נתחייבו בדין מה שעשה
אחת לבדה שיהא כל אחד חלקו אחד בבת אחתס וכמה ענייני ברירות יש בחלונות וסולמות ושייך לומר שפיר חלק יפהע ושוב הודה ר"י לפי' ר"תצ):
ימותו ברעב. ט. כאשר יפול
עשוי. דלגבי חלוקת הארץ
הגורל כן יהיה. תוס' כתובות
זכות וחובה הוא, דאיכא
הא
ק. י. דבוררים קאי
דניחא ליה בהר ולא ניחא ליה
אאפוטרופין. תוס' הרא"ש. כ. ובורר כל אפוטרופוס ליתום שלו חלק הישר בעיניו. תוס' כתובות ק. ל. ואע"ג דמייתי לה אחלוקת
בבקעה. ואיכא מ"ד שלא יאמר זה אלא לחלוק להם וליטול חלקם ואע"פ שחובה להם שרוצים חלק האחר, אבל לתביעת
הארץ שהיתה בגורל ובשומת ב"ד לא לגמרי מדמינן לה לחלוקת הארץ. תוס' הרא"ש. מ. וכיון דאפשר לחלוק בדרך שאר
ממון אין להם רשות לעשות הוצאה לזכותם שמא לא יזכו, דתניא בפרק הניזקין [גיטין נב, א] ואין אפוטרופין רשאין לחוב
החלוקות על פי הגורל מפני מה מקילין על אלו כל כך לחלוק בלא גורל ובלא שומת ב"ד. רשב"א גיטין לג ע"ב. נ. דודאי אין
על מנת לזכות, ומיירי אפילו מינוהו ב"ד דתני סיפא אין ממנין לא עבד ולא אשה. ובתוספתא דפ"ק דתרומות [הי"ג] תני אין
לאפוטרופוס רשות לחלק בגוד או איגוד דגוד או איגוד מקח וממכר הוא ואין אפוטרופסים רשאין למכור וליקח. ריטב"א.
אפטרופין רשאין לזכות ולחוב אלא ברשות ב"ד. ובירושלמי פרק הניזקין [גיטין פ"ה ה"א] גרסינן אמר ר' יוחנן אין מעמידין
ס. דטוב שיטול כל אחד שדה אחת ויהיה כל חלקו במקום אחד ממה שיטול כל אחד שליש של כל שדה ושדה. תוס' הרא"ש.
להם אפוטרופוס לחוב להם אלא לזכות להם, ובסוף ואם חבו חבו, אר"י [בר חנינא] אין מעמידין להם אפוטרופוס בין לזכות
ע. ואפוטרופוס מעמידין להם לשמור לכל אחד חלקו בפני עצמו דעד עתה היה שומר הכל ביחד. תוס' גיטין לד. ד"ה ב"ד. וע"ע
בין לחובה. ומסתבר דהלכה כר' יוסי בר' חנינא וכברייתא דהניזקין שאין מעמידין אפוטרופוס לחוב ע"מ לזכות ואפילו
בתוס' הרא"ש. אבל הריטב"א אומר: ואפ"ה בעינן אפוטרופוס דכל מילתא דיתמי הנעשה ע"י ב"ד מנכסיהם צריכא אפוטרופוס
ברשות ב"ד, ואין כח לב"ד לעשות אפוטרופוס לזה, דהא קי"ל כר' (יוחנן) [נחמן] דהיכא דטעה [אפוטרופוס] שמינוהו לחלוק
שיותר יהא ראוי לאפוטרופוס לטעון בשבילם ולהפך בזכותם אחר שמינוהו תחתיו מלב"ד.
הגדילו היתומים יכולין למחות, וכ"ש שאין להם לחוב ע"מ לזכות, הילכך העיקר כפירושא בתרא ולית הלכתא כתוספתא
דההיא כר' יוחנן שייכא דאמר שיש רשות למנות אפוטרופוס לחוב ע"מ לזכות, ולית הלכתא הכי אלא כר' נחמן. וכן דעת
הר"ם שלא הביא אלא הא דרב נחמן וברייתא דהנזקין כמו שתמצא בנחלות [פ"י ה"ד]. חלק יפה. בכל כחם. הגדילו. היתומים. למחות. לבטל חלוקה. שום הדיינים. ששמו נכסי לוה למלוה.