מג:
האיש מקדש פרק שני קידושין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
וכן
בדיני ממונות. תימה דאמר בירושלמי כ) וכן בקדושין הדא
וכן בדיני ממונות. אם שלח חוב למלוה ע"י שנים: דלמיסרה קאתי.
מב א מיי' פ"א מהל' שלוחין
א) לעיל ז., ב) [ע' הנוס'
בהרשב"א ובר"ן], ג) ב"ב
הל"ז סמג עשין פב
הלכך מה להם לאוסרה עליהם ועל כל העולם בשקר: דאיתתא לבי
דתימא בשטר אבל בכסף לא וי"ל דההיא בתר דתקון רבנן
טוש"ע חו"מ סי' קכא סעי'
קע. כתובות יח. שבועות מא:,
: לעולם קסבר המלוה את חבירו בעדים א"צ
תרי לא חזיא. וכיון דתרי נינהו לא משקרי: מאי קסבר. ר"נ
שבועת היסת א
ד) ב"ב כט., ה) [ב"מ ה ע"א.
ט:
לפורעו בעדים כו'. תימה דמשמע דאי הוה אמרינן דצריך לפורעו
אי
קסבר המלוה את חבירו בעדים צריך
מג ב מיי' פי"א מהל' מלוה
דאמר וכן בדיני ממונות:
שבועות מ ע"ב], ו) גיטין סד:,
ז) [בכת"י: אמר. וכנדצ"ל],
ולוה הל"א סמג עשין צה
לפורעו בעדים. ואין נאמן לומר
בעדים לא ניחא שפיר וליתא דאפי'
ח) [ב"מ ו ע"א, ע"ש],
טוש"ע חו"מ סי' ע סעי' א:
פרעתי היכי מהימני לומר נתננום
למ"ד דצריך לפורעו בעדים ניחא
וכן בדיני ממונות וצריכא דאי אשמעינן
מד ג מיי' פ"א מהל' שלוחין
ט) [ברש"י שברי"ף: כשמסר
א
למלוה הרי נוגעים בעדותם הן:
שפיר דמהמני (ג) דהא קי"ל (שבועות
הל"ז סמג עשין פב
להן וכו' מלוה יאמר שאין
בקידושין משום דלמיסרה קאתי אבל גירושין
וכו'], י) [צ"ל וא"ר ישמעאל.
טוש"ע חו"מ סי' קכא סעי'
דאי לא. שאם לא יאמרו מעידין
דף מה:) דאפי' למ"ד המלוה לחבירו
ניחוש שמא עיניו נתן בה ואי אשמעינן
[מראה כהן, ועיין רש"ש],
ט:
בעדים צריך לפורעו בעדים המפקיד
אנו שקבלם המלוה אמר להן לוה
מה ד מיי' פ"ב מהל' גירושין
כ) [דפרקין], ל) [בדפו"ר:
גירושין משום א) דאיתתא לבי תרי לא חזיא
בדיבורם], מ) [עי' לעיל י
לחבירו בעדים אין צריך להחזירו
פרעוני מה שמסרתי לכם דפעמים
הל' יח סמג עשין נ
אבל ממונא אימא הני מיפלג פלגי צריכי
ע"א תוד"ה ומקבל], נ) [גיטין
טוש"ע אה"ע סי' קמא סעי'
שמסרו להם בעדים: אהדרינהו
בעדים דנאמן הוא לומר החזרתיו
סג ע"א], ס) ס"א ור"ת,
ב:
מאי קסבר ב) אי קסבר ג)המלוה חבירו בעדים
ללוה. למשלח ואין עליהם אפי'
לך במיגו דאי בעי אמר נאנסו והכא
מו ה מיי' שם הלי"ט טוש"ע
ע) [דיבמות פי"ד ה"א],
צריך לפורעו בעדים הני נוגעים בעדות
פ) [צ"ל ולמ"ד. (רש"ל)],
שם סעי' ו:
איירי בפקדון דהא פקדון נינהו אצל
שבועה שהרי אין הודאה במקצת כאן:
ד)
מז ו מיי' פ"ג מהל' אישות
צ) [וע"ע בסו"ד רבינו כאן
יכלי למימר. נמי יהיב יהבינא למלוה
נינהו דאי אמרי לא פרעניה אמר להו פרעוני
העדים שהלוה מסר להני כדי להוליכו
הלי"ג סמג עשין מח
ד"ה הילכך אית דמקשו וכו',
❖
וא"כ נאמנים לומר פרענום מגו
ודבריהן קיימין ובתורת עדות
ובריטב"א], ק) [נראה דיש
(א) אלא לעולם קסבר המלוה את חבירו
טוש"ע אה"ע סי' לז סעי' ד:
ב
❖
להוסיף לוה],
שאינם נוגעין בעדותן: והשתא
דיכולים לומר החזרנום ללוה וי"ל
בעדים א"צ לפורעו בעדים ומגו דיכלי למימר
דתקון רבנן שבועת היסת. שאפילו
דמ"מ אפי' גבי פקדון אין נאמנים אלא
אהדרינהו ללוה יכולין למימר פרעניה למלוה
גליון הש"ס
בשבועה כדאמר התם (ב"ב ד' ע:) אטו
מי שאינו מודה במקצת הטילו עליו
הגהות הב"ח
גוהשתא דתקון רבנן שבועת היסתה) משתבעי
רש"י ד"ה היא ואביה וכו'
כי אמר נאנסו מי לא שבועה בעי וכל
שבועה מהשתא אפי' סבירא לן
(א) גמ' אמר להו פרעוני (אלא
אבל מן הנשואין. עיין ביבמות
הני עדים דיהיבנא ליה ומשתבע מלוה דלא
עד שאינו נאמן בלא שבועה אין ממש
המלוה את חבירו בעדים אין צריך
קט ע"א רש"י ד"ה קטנה
לעולם קסבר המלוה וכו' ומגו
שקיל ליה ופרע ליה לוה למלוה: האיש
שהשיאה. ובסנהדרין סט ע"א בעדותו כמו שאפרש בסמוך:
לפורעו בעדים אפ"ה נוגעין בעדותן
דיכלי) תא"מ ונ"ב ס"א ואי
והשתא
קסבר המלוה את חבירו
רש"י ד"ה קנאה. ולעיל י'
מקדש את בתו: תנן התם נערה המאורסה
דתקון רבנן שבועת
דאי אמרי אהדרינהו ניהלך בעי
ו)
ד
ע"א תד"ה ומקבל: תוס'
בעדים אין צריך לפורעו
היסת כו'. וא"ת מ"מ
אשתבועי לפיכך הן מעידין שקבל
היא ואביה מקבלין את גיטה אמר רבי יהודה
בעדים הני עדים למה
ד"ה והשתא כו' בפ' האשה
למה לא יהיו העדים נאמנים לאחר
מלוה מידם כדי שיפטרו מן השבועה
לי אלא לעולם קסבר המלוה
שנתארמלה ל"ש וכו'. לא
אין שתי ידים זוכות כאחד אלא אביה
שנו אלא דאמרו אנוסים היינו
את חבירו בעדים אין צריך
שנשבעו לומר פרענום שהרי שוב
ונוח הוא להם להפסיד הממון למלוה
מקבל את גיטה ה וכל שאין יכולה לשמור את
לפורעו בעדים ואי אמר אנא
מחמת ממון אבל מחמת נפשות
❖
אינם נוגעים בעדות ואומר ר"י
מלהשבע בשקר דאע"ג דחשידי
פרעתיך הכי נמי הב"ע
הרי אלו נאמנים כצ"ל:
גיטה אין יכולה להתגרש אמר ר"ל
דא"ל פרעתיך על ידי
דלכך אין נאמנים לאחר שנשבעו
אממונא לא חשידי אשבועתא ח) הילכך
כמחלוקת לגירושין כך מחלוקת לקידושין
שליח ואמטו להכי צריך
משום דרחמנא אמר (דברים יט) על
בממון לא אמרינן הן הן עדיו וכיון
לעדים ועדים נמי מגו דיכלי
ורבי יוחנן אמר מחלוקת לגירושין אבל
תוס' ר"י הזקן
פי שנים עדים יקום דבר דמשמע
דעדים לא הוו הרי הדין הזה כדין
כו': (ב) רש"י ד"ה היא ואביה
לקידושין דברי הכל אביה ולא היא ואמר
וכו' יציאה להויה (ודוקא נערה
הנאמנים בדיבור בלבד אבל העדים
הקצוב בשבועות (דף מד:) גבי חנוני
בדיני ממונות. אם אומר
ל)
ו
ז)
אבל קטנה אביה ולא היא)
לשנים הוליכו מנה לפלוני
ר' יוסי בר' חנינא מאי טעמיה דר' יוחנן
הטעונים לישבע קודם שיאמנו
על פנקסו משתבעי אינהו דיהבו
תא"מ ונ"ב זהו מה שפרש"י
שאני חייב לו הם השלוחים
דבריהם אין ממש בעדותם ויש מקשים
להו למלוה ונפטרין מן השולח דהוא
אליבא דרבנן גירושין דמכנסת עצמה לרשות
קודם חזרה והראשון הוא לאחר
והם עדי הפרעון. עדים למה
חזרה: (ג) תוס' ד"ה לעולם
לי*. אע"ג דהלוה לו בעדים
האמינן בשבועה שמסר להן מעותיו
היאך אמרינן מגו דיכלי למימר
ט)
אביה בין היא ובין אביה קידושין דמפקעת
וכו' דהא קיימא לן. נ"ב בפ'
כי אמר פרעתי מהימן. צריך
אבל מלוה אומר שאין נאמנין לו
אהדרי' ללוה כיון דשנים הם הא
חזקת הבתים דף מה ע"ב:
עצמה מרשות אביה אביה ולא היא והרי
לפרעו. ונמצא לוה צריך
אמר $ בפרק האשה שנתארמלה
בשבועה ומשתבע דלא שקיל מידייהו
(ד) ד"ה תנן וכו' דלקמן
לעדים כשיפרענו. אלא אמאי
מאמר דמפקעת עצמה מרשות אביה ותנן
❖
בשמעתין. נ"ב דף מד ע"ב:
נאמנים נוגעים בעדות נינהו.
ופרע לוה למלוה: נערה המאורסה.
(כתובות דף יח:) לא שנו אלא דאמרי
קטנה
דאי אמר מלוה לא נפרעתי
אנוסים היינו מחמת נפשות אבל
ה"ה לקטנה והאי דפליגי בנערה
אמר להם לוה פרעוני מה
היא ואביה. או היא או אביה היא
אמרו אנוסים מחמת ממון אין נאמנים ומקשה התם ר"י אמאי לא
להודיעך כחו דר' יהודה:
ששלחתי בידכם והם אינם
מוסף רש"י
נאמנים לומר החזרנו לך
יהו נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת ממון במיגו דאי בעי אמרו
שהרי גדולה היא ויש לה יד ואמרה תורה (דברים כד) ונתן בידה
❖
המנה אם נתן להם בעדים
הובא בסוף המסכת.
אנוסים היינו מחמת נפשות ומתרץ ר"י דבשני עדים לא שייך לומר
ואביה שהתורה זיכתה לו לקבל קידושיה ואיתקש יציאה להוייה
ושמא עכבו המנה בידם
מגו שיהו נאמנים במגו לפי שאין האחד יודע מה בדעת חבירו
ודוקא נערה אבל קטנה אביה ולא היא. ודוקא מן האירוסין $אבל
(ב)
וטוענין שנתנוהו למלוה. אנא
פרעתיך. אם הלוה טוען
מן הנישואין היא ולא אביה דמשנשאת אין לאביה רשות בה: אין
לטעון ב א"כ הכא אמאי נאמנים במגו ואומר הר"ר יעקב מקוצי
מוסף תוספות
שהוא פרע המלוה היה נאמן
❖
שתי ידים זוכות כאחד. בגוף אחד: וכל שאינה יכולה לשמור את הובא בעמוד הבא.
דבטענה שנפטרים בה מממון כי הכא בטוחים הם זה על זה
אבל הוא טוען ששלח לו
גיטה אינה יכולה להתגרש. אפילו על ידי אביה דהא שוטה היא
שיאמרו דבר אחד ולכך אמרינן הכא דנאמנים במגו אבל בההיא
מעותיו על ידי אלו נמצא
שהוא אינו יודע וצריך עדים
דפ' האשה שנתארמלה (שם) דליכא דררא דממונא לגבי העדים
וא"ר י)יצחק ושלחה מביתו (שם) מי שמשלחה ואינה חוזרת יצתה זו
לפרעון אלו. הני. שלוחין
תוס' ר"י הזקן (המשך)
שמשלחה וחוזרת במסכת יבמות פ' חרש שנשא (דף קיג:): כך
התם ודאי אין נאמנים במגו כי אין עד אחד יודע מה בדעת חבירו
הם כשרים לעדות זו שאינם
לטעון: תנן התם נערה המאורסה היא ואביה מקבלין גיטה.
מחלוקת בקידושין. מגירושין נשמע לקידושין דלרבנן אם קדשה
יהיו נאמנים כנגד המלוה
נוגעים בעדותן שהרי הם
מגו דאי בעי אמרי החזרנו
פטורים מן הלוה שבכל טענה
עצמה מקודשת ולר' יהודה אינה מקודשת: מ"ט דר' יוחנן אליבא
פי' הקונטרס דוקא נערה אבל קטנה ג דברי הכל אביה ולא היא
ללוה, אי לאו משום טעמא
שיטענו לפטור את עצמם
דרבנן. דשני ליה בין קידושין לגירושין: גירושין דמכנסת עצמה.
ואע"ג דאמרינן בפרק התקבל (גיטין דף סה.) ג' מדות בקטן וקאמר
דפרישנא. ופיר"ש והשתא
הם נאמנים, ואע"ג דאיכא
דתקון רבנן שבועת היסת
סהדי דאמרי להו באפייהו
וכנגדו בקטנה מתגרשת בקידושי אביה פי' שמקבלת גיטה צ"ל
בקבלת גיטה לרשות אביה אמרינן דאביה נמי ניחא ליה שתקבל
ליכא מגו דהאי דאמרי פרענו
הוליכו זה לו, מיגו דאי בעי
היא והוי גיטא: מאמר. קידושי יבם ביבמתו קרויין מאמר:
דמיירי ביתומה או בנשואה ואפי' יש לה אב מ) אבל מן האירוסין אביה
למלוה שלא רצו לישבע,
אמרי החזרנו לך, דהא אין
קטנה ואי אמרי אהדריניה ללוה
ולא היא ומיהו קשה דלקמן בשמעתין (ד) קאמר קטנה שאמרה
צריך להחזיר לו בעדים, וזה
נשבעין שבועת היסת. [וקשה]
כשמואל דאמר פ"ק דגיטין
התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גיטה לידה משמע אבל כשהגיע
גט לידה מגורשת נ) ואע"ג דמוקי כשאין לה אב היינו משום דקשיא
וכי אמרי פרענו למלוה
[יד, א] שאם בא לחזור
ליה דיוקא דהא נערה ה"ז גט אבל מ"מ מתחלה הוה ס"ד דמיירי בשיש לה אב ואפ"ה משמע כשיגיע גט לידה מגורשת ש"מ קטנה יש לה
אם המלוה מכחישם אמאי
חוזר, כמו שביארנו שם. צ)
יד לקבל גיטה לכך פי' ר"י בר"מ דנקט נערה וה"ה קטנה והא דנקט נערה להודיעך כחו דר' יהודה דאפי' בנערה אביה ולא היא ושוב
לא מחייבי שבועת היסת.
הילכך הואיל והם פטורים
ד
(ופירש) [וגם מה שפירש]
מן הלוה כשטוענים שנתנו
חזר בו רש"י והגיה בפירושו דנקט נערה וה"ה קטנה. [וע"ע תוס' גיטין סד: ד"ה נערה]:
שם עדים נשבעין שבועת
המנה למלוה אע"ג דמלוה
וכל
שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש. פי' בקונטרס לא ע"י עצמה ולא ע"י אביה לפי שהיא כשוטה ושוטה ממעטינן
המשנה דומיא דפועלים, מי
לא מודה מהמני נמי לעדות
בפ' חרש (יבמות דף קיג:) ממשלחה ואינה חוזרת וא"כ לפ"ז קטנה שאינה יודעת לשמור גיטה אינה מתגרשת לא ע"י אביה ולא על
דמי, התם חנוני שליח לתת
שלמה, דהיינו גבי מלוה,
להם שכרם וחזקתו שעשה,
שהרי אין נוגעים בעדותם
ידיה ס)ור"מ פי' דקטנה מתגרשת ע"י אביה ה ומביא ראיה מירושלמיע) דקאמר התם מה טעם שוטה אינה מתגרשת פליגי בה אמוראי חד אמר
הכא הם שלוחים לתת למלוה
כדפרישנא. אבל השתא דתקון
ו משום גרירה פירוש שלא יהו נמשכים אחריה להפקירה וחד אמר משום שאינה יכולה לשמור את גיטה פי' שחוזרת ובעי מאי בינייהו
וחזקתם שעשו. ועוד התם
רבנן שבועת היסת. בכל
איכא בינייהו תלת מילי עבר וגירש יש לה אב ויכול לשמור גיטה עתים שוטה ועתים חלומה ופר"ת עבר וגירש למ"ד משום גרירה
פועלים נשבעים ונוטלים
טענה, ואפילו כופר בכל
והכא נשבעים ונפטרים והוי
דאי אמרי מהדרינן ללוה
מגורשת דכיון דלא הוי האי איסורא דנגררת אלא מדרבנן שרי בדיעבד פ) למ"ד משום דמשלחה וחוזרת אינה מגורשת דכיון דהוי האי
כמנה לי בידך והלה אומר
לא מהמני בדבורא בלחוד,
איסורא דאורייתא אסור אפי' בדיעבד ז יש לה אב ויכול לשמור גיטה למ"ד משום גרירה אסור לגרשה לכתחילה ולמ"ד משום דמשלחה
אין לך בידי שאינו נשבע
ליכא מגו ונוגעים בעדותן
אלא היסת. והעיקר, דעדים
הם שאם לא יודה המלוה
וחוזרת אפי' לכתחילה מתגרשת דזו אינה חוזרת לפי שאביה משמרה שלא תחזור עתים שוטה ועתים חלומה למ"ד משום גרירה אסור
ח
נשבעים היסת, והואיל והם
הפרעון אינם נפטרים מן הלוה
לגרשה לכתחילה דילמא ינהגו בה מנהג הפקר למ"ד משום דמשלחה וחוזרת זו אינה חוזרת כשמגרשה כשהיא חלומה ויכול לגרשה כשהיא
נשבעים היסת מלוה נמי
אלא בשבועה אינם נאמנים
חכמה א"כ משמע מתוך הירושלמי דקטנה כשיש לה אב יכולה להתגרש כדפרישית יש לה אב לשמור את גיטה למ"ד משום דמשלחה וחוזרת
ישבע היסת, דמלוה דמכחישי
לגבי לוה כמו עדים. הילכך
ליה סהדי מישתבע ולא דטעין
משתבעי אינהו דיהבו למלוה.
מתגרשת דזו אינה חוזרת שאביה משמרה שאינה חוזרת אע"ג דקאמר התם דמשום גרירה אסור ה"מ בגדולה והיא שוטה לפי שיש לה תאוה
ליה ללוה דתניא טענה טעות
שבועת היסת, דהוי להו כמאן
ובני אדם להוטים אחריה דנהי נמי שאינה חוזרת מ"מ איכא למיחש משום גרירה אבל בקטנה דלאו בת תאוה ליכא למיחש כלל ומתגרשתט:
ק)
שמא היא** כמו שביארנו
דאמר מנה לי בידכם שהרי
במאמר בכל הנשבעין. אית דמקשו
נתתיו לכם לפרעו לפלוני ולא
דהכא אמרינן דיכלי למימר
עשיתם, והם טוענים אין לך
אהדריניה ללוה, למ"ש הרי"ף בתשובת שאלה גבי ההיא דגרסינן בגיטין פ"ק [יד, א] הולך מנה לפלוני שאני חייב לו ורצה
בידינו כלום שהרי פרענוהו לפלוני כמו שאמרת לנו ונשבעים היסת ונפטרו מן הלוה והמלוה נשבע שבועת המשנה שלא נטל,
לחזור אינו חוזר שאם החזירם ללוה הדין עם השליח, והשתא ליכא מגו דאי אמרי אהדריניה ללוה יבא המלוה ויתבע הממון
דומיא דחנוני על פנקסו שנשבע כעין שבועת התורה שנתן לפועלים שכרן כמו שאמר לו בעל הבית ופרעו בעל הבית. כך פי'
מהם. ומתרצי דלא איירי הרי"ף ז"ל אלא כשהלוה עני ומשום דינא דגרמי או גרמא דנזקין הוא דקא נגעה בה, אבל אם הוא
הרי"ף. והר"ם נראה שפירש שהמלוה נשבע שבועת היסת ג"כ, שהשליח נשבע על טענת המלוה והמלוה על טענת השליח כמו
עשיר לא, והכא מיירי שהוא עשיר. ירושלמי וכו' מסתברא דהלכתא כר' יוסי ואפילו קדשה בקדושי כסף אמרינן הן הן
שכתוב בשלוחין [פ"א ה"ז, עכ"מ]. ודוקא דשלשתן שם והשליח מכחיש בעל החוב שאומר שלא פרעו והשליח אומר שפרעו,
אבל אם אינו זה בפני זה אין המשלח יכול להשביע היסת לא השליח ולא המלוה, שאין כאן מי שטוען עליו ודאי כדי שישבע
שלוחיו הן הן עדיו***. תנן התם. בגיטין פרק התקבל לי גיטי [סד, ב]. נערה. אבל קטנה דברי הכל דידה לאו כלום אלא
היסת, אלא מחרים חרם סתם ומשלם חובו [רמב"ם שם]. וכן עיקר, דלא [דמי] לחנוני דהתם אין בעל הבית יודע שהוא חייב
דאביה כמו שנבאר למטה. לקדושין. דלרבנן בין היא בין אביה מקבלין קידושיה.
לו כלום, אבל הלוה [יודע] שהוא חייב לו ואינו יודע אם פרעו אם לאו. (וכ"ש) [ור"ש] נראה דלא גריס ועדים מיפטר פטירי,
*גירסת רבינו היה כגירסת הס"א שהביא הב"ח בהגהותיו כאן (ד"ו). **אולי צ"ל ולא מחמת דטעין ליה לוה דטענתו טענת שמא
ופירש דעדים נאמנים לגבי מלוה מגו דאי בעי אמרי אהדריניה ללוה. וזה תימה דהיכן מצינו מגו דחד גברא לאידך גברא, והיאך
היא וכו' (ד"ו). [ובכת"י הניח הסופר בין 'ולא' ל'דטעין' מקום חלק כשתי תיבות]. ***המעיין בירושלמי כאן משמע דלר"י אפילו
לאחר שתקנו שבועת היסת נעשה עד לענין קדושין (ד"ו).