מה:
האיש
מקדש
פרק שני קידושין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
בפירוש
אמר מר לא סבירא ליה להא דשמואל. דקאמר לעיל
שמא נתרצה הבן. בקידושין שקידש לו האב שלא מדעתו לא אמרינן
נט א מיי' פ"ח מהל' תרומות
א) [בכת"י נוסף: ושתיק.
ועיין שלנ"ל], ב) כתובות
הלט"ז:
דאב בקידושי בתו בכל דהו ניחא ליה דטב למיתב טן דו אבל גברא
חיישינן שמא נתרצה לראשון ופירש בקונטרס דהיינו
ב)
מ)
ס ב מיי' פכ"ב מהל' אישות
עט:, ג) ["אי" ליתא בכת"י,
רבינא דלא סבר לדשמואל ואע"ג דקאמר רבינא אפי' למ"ד דחיישינן
דייק ונסיב ובן אינו ברשות אביו לקדש לו אשה שלא בשליחותו:
הל"ה סמג עשין מח ולאוין
ושם בזיון דירקא או בזיון
ודילמא ארצויי ארצי. בן קמיה אביו וגילה לו דעתו שהוא חפץ בה
שמא נתרצה האב לאו משום דס"ל הכי אלא לרווחא דמילתא נקטיה
דשוקא], ד) [בכת"י ודפו"ר:
פא טוש"ע אה"ע [סי' לז סעי'
בכסא דכספא], ה) נדרים
ג] וסי' צ סעי' ד:
ופסק רב אלפס ובשאלתות ג) דרב
והאב נעשה לו שליח מאליו וזכין
סא ג ד מיי' פ"ח מהל'
כג. ברכות נו., ו) [בכת"י:
לאדם שלא בפניו נ): מר. רבינא:
אחאי דהילכתא כרבינא דהוא בתראהא
❖
שמא נתרצה הבן לא אמרינן אמרי ליה
לקריבך], ז) פסחים צא. ב"מ
תרומות הלט"ז:
בפירוש. שמעתי ממנו דלא סבר
וסוף הוראה היה ד) ורבה בר שימי
קו:, ח) כתובות י. יבמות
רבנן לרבינא ודילמא שליח שויה לא חציף
קז., ט) סנהדרין כט: מגילה
נמי סבר כוותיה ולא חיישינן שמא
ליה לדרב ושמואל (דאין) ס) חוששין
איניש לשויי לאבוה שליח ודילמא ארצויי
ה., י) כתובות יב: ב"ק
מוסף רש"י
נתרצה האב ואין צריך לא גט ולא
שמא נתרצה האב וכ"ש ע)לשמא עשאו
קיח. [ב"מ לז. ב"ב קנד.],
ארצייה קמיה א) אמר (א) ליה רבה בר שימי
❖
כ) [ועי' תוס' פסחים קו:
מיאון ב ואפי' שידכו ואע"ג דמתמה
הבן שליח אא"כ שמענו ודקאמר
הובא בסוף המסכת.
בפירוש אמר מר דלא סבר להא דרב
ד"ה שבקיה וכו' גרסו הכא
גמרא לעיל (דף מד:) ואע"ג דשידכו
אפילו למ"ד כו' לרווחא דמילתא כי
רבי ירמיה], ל) תענית ד:,
ושמואל ההוא גברא דקדיש בכישא דירקא
מיהו איכא דאמרי אינו סובר כן
היכי דלקבליה מיניה קאמר הכי:
מ) [לעיל ז ע"א ע"ש], נ) [לעיל
תוס' ר"י הזקן
בשוקא אמר רבינא אפילו למאן דאמר
מב ע"א], ס) ס"א דאמרי.
בכישא. אגודה וקטנה שלא לדעת
וא"כ אין צריך לדחוק ולפרש מה
רש"ל, ע) [ברש"י שברי"ף:
הבן. כשקדש אביו לו אשה
אביה הואי: אידי ואידי. בחדא
חוששין שמא נתרצה האב הני מילי דרך
שפי' ר"י לעיל ה) אפילו מיאון אינה
ב)
וכ"ש שאין לחוש שמא וכו'],
בלא ידיעתו ולא הודיעו.
מינייהו הוי בזיון: הוא אמר לקריבי.
צריכה דוקא היכא דלא שידכו דאיכא
פ) ר"ל בדברים, צ) [ברש"י
כבוד אבל דרך בזיון לא א"ל רב אחא
שוויה שליח. הבן שוי לאביו
שברי"ף נוסף: מכל מקום],
[שליח] לקדש לו אשה.
למימר כמו שפי' בקונטרס ומיירי
מעשה היה שהאיש אמר לתת בתו
מדיפתי לרבינא בזיון דמאי אי בזיון דירקא
ג)
ק) [ברש"י שברי"ף: תרומה
וזה השליחות אינו צריך
אפילו שידכו ואי משום דמתמה גמרא
קטנה לקרובו ואשתו אמרה שיתננה
אי בזיון דשוקא נפקא מינה דקדיש ד)בכספא
מסתמא מחזקינן ליה בחזקת
לעדים שאין זה אלא להודיע
לקרובה: כפתיה. פ) הכריחתו והודה
ואע"ג דשידכו איכא למימר דמאיכא
שנתרצה], ר) [בדפו"ר: נמי,
אמתת הדבר והואיל ושניהם
בשוקא או בכישא דירקא בביתא מאי א"ל
וכצ"ל. (רש"ש)], ש) [לעיל י
מודים אין כאן מקום לעדות.
דאמרי ואילך אית ליה סברא אחרת
לה לתתה לקרובה ועשו סעודה
ע"ב], ת) [במדבר כז. ועי' ב"ב
אידי ואידי דרך בזיון הוא ה) ההוא דאמר
וכן נראה מהתוספתא* כמו
ומסתמא זו היא דאפילו בשידכו אינה
לחיבת חיתון וזימנו את קרוביהן:
קיא ע"ב], א) [עי' כתובות נג
שכתבנו בפרק האומר** וכ"כ
לקריבאי והיא אמרה לקריבה כפתיה עד
באיגרא. בעליה: וקדשה. בסתר
צריכה מיאון שהרי כמו כן קאמר
ע"א], ב) [צ"ל נתרצה האב.
הר"ם פ"ג [מאישות הט"ו]
(רש"ש)], ג) [פ' משפטים סי'
ובה"ג. וכ"נ מפיר"ש שפי'
דאמר לה תיהוי לקריבה אדאכלי ושתי
רבינא ועוד פסק בשאלתות דרב
ועדיין לא קבל האב קידושין מקרוב
ו)
נט], ד) [ב"מ פו ע"א], ה) [שם
ארצויי ארצי קמיה פי' גילה
של אשתו: לא יעשו עולה. ולא
אחאי בקטנה שהלך אביה למדינת
אתא קריביה באיגרא וקדשה אמר אביי
בד"ה מאן], ו) [יבמות קיב
דעתו לפני אביו שהוא חפץ
סוע"ב], ז) [עירובין מו ע"ב],
הים שהיא יכולה להתקדש מדרבנן
חיישינן בהא שמא נתרצה האב דלא
באשה והאב נעשה שליח
ג
כתיב שארית ישראל לא יעשו עולה ולא
ז)
1
ח) [לעיל י ע"ב], ט) [לעיל
מאליו דזכין לאדם שלא
הדר ביה מדבוריה: רבא אמר.
כדין יתומה דאין לה אב דתקנו רבנן
ידברו כזב רבא אמר חזקה אין אדם טורח
ה ע"א], י) [כתובות נז ע"ב],
ח)
בפניו. ועיקר הגירסא היא
קידושין משום הפקר ו) וזו שהלך אביה
טעמא אחרינא דודאי לא נתרצה
כ) [נדצ"ל: למקבל], ל) [נדצ"ל
דילמא ארצויי ארצי קמיה
בסעודה ומפסידה מאי בינייהו איכא בינייהו
❖
למד"ה הרי היא כיתומה משום הפקר
דכיון דטרח האי אבי הבת לעשות
זכה המקבל במתנה דזכין],
ושתיק כלומר האב הודיעו
דלא טרח: נתקדשה לדעת אביה והלך אביה
אחר מעשה וספר לו מה
סעודה אינו מפסידה: דלא טרח.
וה"ר מנחם מיונ"י אינו מודה בדבר
שעשה ושתק והואיל ושתק
למדינת הים ועמדה ונישאת אמר רב
ומעשה אירע באחד שהלך לארץ
לעשות סעודה. לאביי מכיון דאודי
ודאי נתרצה. מר. רבינא. לא
תורה אור השלם
אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה רב
רחוקה ולו בת קטנה ונתקדשה הבת
לה תו לא הדר ולא חיישינן לשמא
סבירא ליה להא דרב ושמואל.
1. שְׁאֵרִית ›שְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ
דאמרי שאע"פ שלא ידע האב
נתרצה: אוכלת בתרומה. אם כהן
אסי אמר אינה אוכלת שמא יבוא אביה
ואסר ה"ר מנחם מיונ"י לקיימה
א
שקבלה בתו קדושיה אם
עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא
ואמר חיישינן שמא יקדשנה אביה
הוא זה ואע"פ שלא היתה חופה זו
וימחה ונמצאת זרה אוכלת בתרומה למפרע
נתרצה כששמע הוו קדושין,
›מָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית
דלדידהו ה"נ אם נתרצה הבן
לאיש אחר במקום שהוא ונמצא בא
לדעת האב ואמרו רבנן (כתובות דף
כִּי הֵמָּה ›רְעוּ וְרָבְצוּ וְאֵין
הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי אמר
ט)
כששמע הוו קדושי, ורבינא
צפניה ג יג
מַחֲרִיד:
זה עליה באיסור אשת איש ושלח
נז:) אין האשה אוכלת בתרומה עד
2. כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּ›ם וְכֶעָשָׁן
רב שמואל בר רב יצחק ומודה רב ב שאם
ס"ל דהואיל ובשעת קדושין
שתכנס לחופה צ) זו הואיל וקידושיה
לו רבינו תם לדבריך $ אם מת האב
לא ידעי הנך שהם בעלי
לָעֵינָ›ם כֵּן הֶעָצֵל לְשֹׁלְחָיו:
מתה אינו יורשה אוקי ממונא בחזקת מריה
❖
י)
דבר, רצוי דאחר מעשה לאו
משלי י כו
במד"ה היא תאסר לכל אדם לעולם
לדעתו היו חופה נמי ניחא ליה עד
כלום הוא. ור"ש פירש מר
נתקדשה לדעת וניסת שלא לדעת ואביה
שנשמע שיבא וימחה: ומודה רב.
שמא קידשה אביה במדינת הים
דלא סבר לה וכו' וכ"ש דלא
כאן רב הונא אמר אינה אוכלת רב ירמיה
ואין אנו יודעים למי והשיב רבינו
אע"ג דגבי תרומה מחזקינן ליה
ג
ק)
חיישינן שמא עשאו שליח
גליון הש"ס
אא"כ שמענו. ופירוש ר"ש
בר אבא אמר אוכלת רב הונא אמר אינה
מנחם דלהא לא חיישינן שמא יקדש
בחזקה שנתרצה בחופה התם הוא דאי
תוס' ד"ה בפירוש וכו' אם
וגרסתו אינו מקובל, וכי מה
אמרי' ד שמא קידש לא אמרינן דכי
נימא ר) לא נתרצה אכלה מדאורייתא
אוכלת ואפי' לרב דאמר אוכלת התם הוא
מת האב במדינת הים היא
הועיל ברצויו אם לא עשאו
האי גוונא אמר פרק כל הגט (גיטין
דארוסה אוכלת בתרומה דבר תורה
תאסר לכל אדם. עיין סוטה י'
ש)
שליח בביאור, דבשלמא גבי
דלא איתיה לאב אבל הכא דאיתיה לאב
ע"א ובמהרש"א בח"א שם:
ממון הכל תלוי בדעת הנותן
דף כח:) לשמא מת לא חיישי' לשמא
אבל לענין ירושה דבעינן שארו ת)
האי דאישתיק מירתח רתח רב ירמיה בר
בא"ד וע"ז אמר ר"ת וכו'. ע'
ואין כ) במקבל אלא לזכות
ימות תנאי היא וקי"ל כרבי יוסי
מודה דאינו אלא כארוס א) ואם מתה
יומא נה ע"ב תד"ה אלא
במתנה ואם יזכה לו אחר זכה
אבא אמר אוכלת ואפי' לרב אסי דאמר אינה
❖
בחטאת:
דפליג עליה דר"מ דאמר חיישינן
אינו יורשה דכיון דמספקא לן אם
ל) במתנה המקבל דזכין לאדם
אוכלת התם הוא דשמא יבוא אביה וימחה
שלא בפניו, אבל גבי קדושין
לשמא ימות דר"מ ור' יוסי הלכה
מתרצה בחופה או לאו אוקימנא
הוא צריך שיאמר דברים
אבל הכא מדשתיק איתנוחי איתנחא ליה
ממונא בחזקת מריה: ונשאת שלא
כר' יוסי ז) $ועל זה אמר ר"ת דהשתא
שיקנה בהם האשה, וטעמא
הגהות הב"ח
נתקדשה שלא לדעת אביה וניסת שלא
לדעת. לא הודיעתו: ומה התם
דאחד מקדש אשה לאחר הוא
דאתית להכי אף כשהיא קטנה מותרת
(א) גמרא אמר להו רבה בר
דשלוחו של אדם כמותו ואם
דקידושיה דאורייתא.שנתקדשהלדעת:
לדעת ואביה כאן רב הונא אמר אוכלת
דכיון דלא חיישי' שמא קידש א"כ
❖
שימי:
לא עשאו שליח מה יועיל.
היא מותרת לעולם דכל שעה ושעה
נראין
רב
ירמיה
בר אבא אמר אינה אוכלת
והראב"ד פירש שליח שוייה
כ)
ד
בעדים. ודחק עצמו לפרש
יש לנו לומר דעדיין לא קידש ואפי'
אמר עולא הא דרב הונא כחומץ לשנים וכעשן לעינים השתא
ל) 2
לשון התוספתא כמו שנפרש
מוסף תוספות
חיישת שמא יקדש הואיל וכל שעה יש
ומה
התם
דקידושי דאורייתא אמרת לא אכלה הכא לא כל שכן
בפרק האומר. בכישא. אגודה
לומר עדיין לא קידש מותרת היא
של ירק. הני מילי. שקידשה
א. פסקינן כבתראי לפי
נראין שדקדקו יותר מן הראשונים
דרך כבוד. אידי ואידי. או
אצלו ולא דמי לשמא ימות דהתם
בשוקא או בירקא בזיון
להעמיד הלכה על בוריה.
מיירי שאסר את אשתו בתרומה כשהגט חל שעה אחת
לפני מיתתו ה ואיכא למימר דמיד ימות נמצא דכל שעה אסורה לאכול בתרומה
תוס' לקמן ד"ה הוה עובדא.
הוא. ומדקאמר (רבה) [רבינא
דאיכא למימר דמיד ימות אבל הכא דאינה אסורה עד שיחולו הקידושין שקידש אביה שם כל שעה איכא למימר עדיין לא חלו הקידושין
אפילו] למאן דאמר חיישינן
ב. דלא הצריכו רב ושמואל
שמא נתרצה האב, שמע מינה
מיאון אלא משום שהצריכו
כדפי' והביא ר"ת ראיה מהלכות גדולות שפירש בהלכות קידושין קטנה דאיתא לאבוה במדינת הים ואנסיבתא אמה שאלתא הדא מלתא
דלית ליה האי סברא. ההוא.
גט דמחמת הגט חיישינן
קמיה דרבנן ואמרו שפיר עבדת אמה דנישואין תקינו לקטנה אם איתיה לאב מקדשה קידושין מן התורה ואי ליתיה מינסבא בתיקון חכמים
שהיתה לו בת נערה או
שמא יאמרו אין קדושין
ולכי גדלה גדלי נישואין בהדה ולכי אתי אב לא צריך לקדשה: ונמצאת זרה למפרע. נראה דזרה דנקט לא קאמר שתהא זרה
תופסין באחותה. תוס' הרא"ש.
בת קטנה והוא היה רוצה
ג. התוס' הרא"ש ועוד ראשונים
להשיאה לקרובו ואשתו היתה
דאורייתא שהרי מן התורה ארוסה אוכלת בתרומה אלא זרה דרבנן קאמר ואע"ג דלא שייך הכא לא משום סימפון ח) ולא משום שמא ימזגו ט)
מביאים את השאלתות בל"א
רוצה להשיאה לקרובה, והיא
דכיון דנכנסת לחופה דוכתא מייחד לה ו ומבדק בדיק לה י) אפ"ה לא חילקו חכמים בין ארוסה לארוסה כלומר כיון שאין חופתה חופה
וכן כתוב אצלינו בשאלתות.
כפתתו עד שהודה לדבריה
גמורה שהאב יכול למחות לא פלוג רבנן בין זו ללא נכנסה לחופה כלל: הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי. נראה דהלכה כרב
שתנשא בתו לקרוב שלה.
וכן כתב בשאילתות דר"א
אדאכלו ושתו. ועושים סעודה
הלכתא כרבינא אפי' היכא
אסי דהא הדר ביה רב אך ר"ת פסק הילכתא כרב שהרי רב אסי היה תלמידו ובכל מקום שהרב והתלמיד חולקין הלכה כדברי הרב באמוראי
שיקדשנה קרוב שלה, בא
דשדיך ועוד כתב בשאלתות
ראשונים עד אביי ורבא אבל מכאן ואילך פסקינן כבתראי לפי שדקדקו יותר מן הראשונים להעמיד הלכה על בוריה ואע"ג דחש לה רב
קרוב שלו דרך הגג וקדשה.
הא דאמרינן דיכולה אמה
שארית ישראל. אית דמפרשי
לקדושי לברתיה או אחיה
להא דרב אסי מש"ה לא חזר בו אלא חומרא בעלמא שהחמיר אנפשיה כמו שמצינו בפ"ק דמגילה (דף ה.) אמר רב מגילה בזמנה ביחיד שלא
דאביי ורבא ס"ל כרב ושמואל
היינו היכא דשכיב אב אבל
בזמנה בעשרה רב אסי אמר אחד זה ואחד זה בעשרה הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי ואפ"ה קי"ל כרב דהא ר' יוחנן קאי כוותיה
אביה קיים לא יכולה. (וע"ש
דבעלמא אם נתרצה האב
בפ"ב דמגילה (דף יט:) דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא ומחו ליה אמוחיה לא שנו
לגבי הלך למדה"י ועי' רש"ש).
(דמשמע) מקודשת, והכא
ליכא למיחש שמא נתרצה
ד. דכי מת אוקמה אחזקתה
אלא בצבור מפני כבוד צבור אבל יחיד לא אלמא משמע דפעמים קורין אותה ביחיד והיינו בזמנה כרב ז:
אוקי ממונא בחזקת מריה. ואפי' הוא מוחזק בנכסי מלוג שלה אינו בחזקתו אלא בחזקת יורשי האשה דתפיסתו שלא כדין היתה
למר כדאית ליה ולמר כדאית
ואין חוששין שמא קידש אבל
ליה. והעיקר כמ"ש למעלה
הכא חוששין שמא יקדשנה
ואע"ג דשרי לה רב לאכול בתרומה היינו משום דמן
התורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה כדפירש בקונטרס ח:
דלא ס"ל כרב ושמואל, והכי
ואין מתירין אותה לזה ואע"פ
קאמרי אע"פ שאמר בתחלה
שיש לומר כל שעתא ושעתא
נראין
להשיאה לקרובו ליכא למיחש
נימא עדיין לא קידש כיון
שהיא ברשות אביה אינה עומדת בחזקתו של זה כדי שנאמר כן. רמב"ן. ה. דתניא התם הר"ז גיטך שעה אחת קודם למיתתי
שאמר לבתו בחשאי צאי וקבלי קדושיך מן פלוני קרובי ונמצא שנתקדשה על דעת אביה. ולא ידברו כזב. וזה הודה לדבריה
אסורה לאכול בתרומה מיד. רשב"א. ו. מאחר שהוא זן אותה תמיד מוציאה מבית אביה ומיחד לה מקום שלא תפסיד מזונותיה
שתנשא לקרוב שלה. אין אדם טורח. והם הכינו הסעודה מפני קרוב שלה. ומסתברא דהלכתא (כרבה) [כרבא] ואם לא טרח
לחלקם לקרוביה. רש"י כתובות נז ע"ב. ז. ונראה לי דלאו ראיה מההיא דמגילה דכיון דחש לה רב לדרב אסי אנן נמי יש לן
בסעודה חיישינן שנתקדשה לדעתו הואיל והיה דעתו להשיאה לקרובו. ר"ח ז"ל חשש להא דרב ושמואל וכל הגאונים ז"ל
למיחש והא דקי"ל דמגילה ביחיד לא מדברי רב אלא מדברי ר' יוחנן. תוס' הרא"ש [ועי' מהרש"א]. ח. ולפי טעם זה אין
והרי"ף והר"ם [אישות פ"ג הי"ג] לא חששו לדרב ושמואל ופסקו כרבינא. אינה אוכלת. כל זמן שהיא נערה או קטנה אבל
מטמא לה. תוס' הרא"ש.
אחר שבגרה אוכלת שהרי אם יבא אביה לא יכול למחות, ואע"פ שנשאת כשהיא קטנה. וחש לה. בקטנה שנשאת שלא לדעת
אביה ולא התירה לאכול בתרומה עד שתבגר. ר"ח פסק כרב מדלא אשכחן דהדר ביה רב. והרי"ף והר"ם פסקו כרב אסי דהא
רב גופיה חייש לה, בתרומות פ"ח [הט"ז]. אינו יורשה. הבעל לא מנדוניתא ולא מנכסי מלוג שלה אבל מאתים שכתב לה הוא יורשה דבחזקתו הם, ועוד שאם אביה רוצה בנשואין הכל של בעל, ואם אינו רוצה אין כאן נשואין והוא לא כתב לה אלא
מחמת הנשואין. כאן. בעיר ומראה עצמו כנכרי שאינו מדבר ומתעסק כלל בנשואין. [איתנוחי איתנחא ליה]. והיה דעתו נוחה בנשואין. והלכתא כרב הונא (שנעשית כיתומה בחיי האב לומר) דרביה דר' ירמיה הוה וכן פסק הר"ם [תרומות שם]. ואביה כאן.
כשקדשה ונשאת. כחומץ לשינים וכעשן לעינים. שהוא קשה כך מימרא דרב הונא קשיא עם מימריה דלעיל. דאיכא קדושין דאורייתא. דהא נתקדשה לדעת אביה.
*ליתא לפנינו בתוספתא, והוא בירושלמי קידושין פ"ג ה"א. **ליתא לפנינו שם.