האיש מקדש
פרק
שני קידושין
מח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
המוכר
שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול. י"מ היינו טעמא
ואפילו
יורש. של מלוה: מוחל. שהלוה לא נתחייב ללוקח כלום אלא
פא א מיי' פ"ו מהל'
א) ב"ק פט. ב"מ כ.
כתובות פה: פו. ב"ב קמז:,
מכירה הלכה יב
מחמת המוכר והרי מחלו אצלו. ר"מ לית ליה דשמואל הלכך סמכה
דמחלו מחול משום דקנין שטר אינו אלא מדרבנן ולא
ב) גיטין יג. יד. ב"ב קמד.
סמג עשין פב טוש"ע ח"מ
אלים להפקיע כח הראשון שלא יוכל למחול אותו וכן משמע בפרק
דעתה ולא ל) חיישינן דלמא אזיל ומחיל ליה ורבנן אית להו דשמואל
[ע"ש] קמח., ג) [גיטין ג:
סי' סו סעיף כג:
הלכך לא סמכה דעתה דסברה אזיל ומחיל ליה: אית להו דשמואל.
פב ב ג מיי' שם הלכה ח
מי שמת (ב"ב דף קמז:)
דקנין שטרות אינן אלא מדרבנן א צ):
כא: וש"נ], ד) [שם ט:
כי קאמר רב בפקדון אבל במלוה
וש"נ], ה) לעיל ט., ו) [לעיל
ופ"ג מהל' זכייה הל'
דאי בעי אזיל ומחיל ליה: והכא
ה. וש"נ], ז) לעיל ט:
ג סמג שם טוש"ע [שם
לא. וא"ת אמאי לא קאמר דכ"ע
באשה קא מיפלגי. כלומר אם היה
המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול
כתובות קב, ח) ב"ק צט,
א)א
סעי' יט] וסימן קכו סעיף
מקנהו קרקע בדמי שטר זה ודאי
כי קאמר רב אפילו במלוה והכא מיירי
ט) [תיבת בו טס"ה. הג'
א:
ואפי' יורש מוחל דמר אית ליה דשמואל
פג ד טוש"ע אה"ע סי'
מראה כהן], י) [לקמן סג.]
לא קנה המלוה את הקרקע דלא
במעמד שלשתן וקמיפלגי בדשמואל
ומר לית ליה דשמואל ואיבעית אימא דכ"ע
ע"ז יט: (ב"מ סה) ב"ק
כח סעיף ח:
סמכה דעתא דבעל קרקע אבל באשה
דאמר אפי' יורש מוחל א"נ סברי
פד ה מיי' פ"א מהל'
צט., כ) [לעיל ו: וש"נ],
אית להו דשמואל והכא באשה קמיפלגי
ל) [בר"ן: חיישא, וכצ"ל.
סבר ר"מ דסמכה דעתה דכיון
כשמואל ובסמכה דעתה קא מיפלגי
גירושין הלכה טו
מר סבר אשה סמכה דעתה מימר אמרה לא
(רש"ש)], מ) [יד ע"א],
טוש"ע אה"ע סי' קל
דאיתתיה אנא לא שביק לדידי ומחיל
וכדאמר לעיל אלא מדלא קאמר הכי
נ) [פו ע"א], ס) [נדצ"ל
סעיף א בהגה"ה:
שביק ליה לדידי ומחל ליה לאחריני ומר
לאחריני: במעמד שלשתן. אמר לו
שמע מינה דאפי' שמואל מודה דהמקנה
פה ו טוש"ע אה"ע סי'
ובאין שוה לא איירי מידי
סבר אשה נמי לא סמכה דעתה במלוה
משום. (רש"ש)], ע) [גיטין
כח סעיף ז:
כן קנה. ואין טעם בדבר דהא חד
לחבירו במעמד שלשתן ומחלו אינו
פו ז מיי' פ"ה מהלכות
כד ע"ב], פ) [כנ' תיבת
על פה במאי פליגי בדרב הונא אמר רב
הוא מתלת מילי דשוינהו רבנן
מחול והא דקאמר לעיל המוכר שטר
בו מיותרת], צ) [וע'
אישות הל' כ טוש"ע
❖
הלכתא בלא טעמא במס' גיטין מ):
חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול היינו
דאמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך
תוס' כתובות פה: ד"ה
שם סעיף טו:
ב)
ב
המוכר ותו' ב"ב עו: ד"ה
בפקדון. דאיתיה בעין וסמכה דעתא
דוקא כשאין הלוה בפנינו בשעה שמכר
תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה מר סבר
קני], ק) [וע"ע תוס'
לו את השטר ק): אילימא בשטר
דמקבל: נימא כתנאי. במקדש
כי קאמר רב ה"מ בפקדון אבל מלוה לא
גיטין יג ע"ב ד"ה תנהו],
תורה אור השלם
במלוה: התקדשי לי בשטר גרס.
חוב דאחרים קשיא דר"מ אדר"מ. ואם
ר) [נדצ"ל לה, וכן בסמוך],
ומר סבר לא שנא מלוה ולא שנא פקדון
ג
ש) [צ"ל לפי], ת) צ"ל דקתני
1. וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה
ולא גרס הכא בשטר חוב: אינה
תאמר ומאי קושיא לישני דלעיל מיירי
כו'. רש"א [ועי' רש"ש],
נימא כתנאי התקדשי לי בשטר ר"מ אומר
וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר:
מקודשת. ואפי' הנייר שוה פרוטה
דאמר ר) ליה קני לך שטר וכל שיעבודיה
❖
❖
א) [שייך לע"ב],
דברים כד ב
אינה מקודשת ור' אלעזר אומר מקודשת
דלאו דעתה להתקדש בפרוטת הנייר
והכא מיירי דלא אמר ליה וי"ל שהיה
וחכ"א $ שמין את הנייר אם יש בו שוה
אלא במה דכתיבא ביה: ר' אלעזר
תופס לדוחק מאחר שהלשונות שוים
ד
גליון הש"ס
מוסף תוספות
אומר מקודשת. ואפי' אין בנייר שוה
לומר שאינם בסיגנון אחד:
פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת האי
ורבנן מספקא להו כו'. לפירוש
גמ' שמין את הנייר. ע"ל
פרוטה כדמפרש טעמא לקמן אי
ש)
א. דקאמר התם ורבא
שטר ה"ד אילימא שט"ח דאחרים קשיא
❖
ז ע"ב תוד"ה ורב יוסף:
אמר ר"נ מתנת ש"מ
משום
דמקדש במלוה מקודשת אי
זה לא גרס במילתייהו ואם
דר"מ אדר"מ אלא בשט"ח דידה ובמקדש
דרבנן ופריך והאמר ר"נ
משום כדמשנינן לקמיה: שמין את
לאו אינה מקודשת דהא אפילו ליכא
אע"ג דאמר שמואל
במלוה קא מיפלגי א"ר נחמן בר יצחק הכא
הנייר. דדעתה נמי אנייר: קשיא
בנייר שוה פרוטה צריכה גט מספק
המוכר שט"ח לחבירו
מוסף רש"י
במאי עסקינן כגון שקדשה בשטר שאין
וחזר ומחלו מחול וכו'
דר"מ
אדר"מ. דהא תניא לעיל
דשמא עדי מסירה כרתי כר"א דאי
המוכר שטר חוב
מודה שמואל שאם נתנו
עליו עדים ור"מ לטעמיה דאמר ג)עדי חתימה
התקדשי לי בשטר חוב ר"מ אומר
אמרת דאין צריכה גט א"כ קאי
לחבירו. שחייב לו לוה
במתנת ש"מ שאינו יכול
כרתי ור' אלעזר לטעמי' דאמר עדי מסירה
למלוה ממון ומסר לו
מקודשת: אלא לאו בשטר חוב
כר"מ דאמר עדי חתימה כרתי מכל
למחול אי אמרת בשלמא
ד)ה
המלוה את השטר ליד
דאוריתא היינו שאינו יכול
דידה. שיש לו מלוה עליה: בשטר
כרתי ורבנן מספקא להו אי כר"מ אי כרבי
וכל וא"כ מאי האי ת) דקאמר מספקא
לוקח ומכרו לו וכתב לו
למחול אלא אי אמרת
שאין לו עדים עליו. שטר אירוסין
להו אי כר"מ אי כר' אלעזר:
אלעזר הלכך שמין את הנייר אם יש בו
קני לך איהו וכל שעבודיה,
דרבנן אמאי אינו יכול
שמין את הנייר. ודוקא אליבא
אי נמי כדפסקינן התם
למחול אלמא דהיכא
קאמר שכתב לה על הנייר הרי את
שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת
[ב"ב עז.] הלכתא אותיות
דיכול למחול הוי מדרבנן.
דרבנן אמרי' דשמין את
מקודשת לי ולא החתים עליו עדים
נקנות במסירה (רשב"ם
תוס' הרא"ש. ב. משום
ואיבעית אימא כגון שכתבו שלא לשמה
הנייר אבל לר"מ אפי' איכא בנייר שוה
אלא מסרו לה בפני עדים. פלוגתא
ב"ב קמז:). וחזר ומחלו.
דמלוה ופרוטה דעתה
ובדר"ל קמיפלגי דבעי ר"ל שטר אירוסין
ה)
המוכר שהוא מלוה מחלו
אמלוה ואע"ג דאפכא
פרוטה אינה מקודשת דאמר עדי
דר"מ ורבי אלעזר במסכת גיטין נ) גבי
ללוה, מחול. דאמר לו לוה
שמעינן להו לקמן בההיא
שכתבו שלא לשמה מהו הויה ליציאה
גט דקאמר ר' אלעזר אע"פ שאין
חתימה כרתי הקידושין ב וא"ת לרבנן
ללוקח לאו בעל דברים דידי
דעשה לי שירים ונזמים
מקשינן מה יציאה בעינן לשמה אף הויה
עליו עדים אלא נתנו לה בפני עדים
אמאי שמין את הנייר אפילו כי ליכא
את (כתובות פה:). דלא
וטבעת דאוקימנא כגון
מכר לו ראשון לשני אלא
שהוסיף לה נופך משלו
נמי בעינן לשמה או דלמא הויות להדדי
כשר שאין העדים חותמים על הגט
בנייר שוה פרוטה מקודשת מספק
כל זכות שתבא לידו ולא
שאני הכא דלאו דעתה
אלא מפני תקון העולם: כרתי. משוי
כרבי אלעזר דאמר עדי מסירה
מקשינן מה הויה דכסף לא בעינן לשמה
עדיף האי לוקח ממלוה
אשטרא ואין דעתה אלא
ליה ספר כריתות: מספקא להו
כרתי וי"ל דלזה מהני אם היה בו שוה
דאתי מחמתיה דמלוה,
לראי' שבה. רמב"ן.
אף הויה דשטר לא בעינן לשמה בתר דבעיא
ומיהו מעותיו יחזיר לו
ג. אלא לבסוף. תוס'
בהאי אי כר"מ אי כרבי אלעזר.
פרוטה מקודשת קידושין גמורין אבל
הדר פשטה ויצאה והיתה מקיש הויה
מוכר ללוקח, דהא הלכתא
הרא"ש. ד.
ו)
דאי אינה אלא
1
וסבירא להו דדעתה נמי אניירא
אם אינו שוה פרוטה אינה מקודשת
היא דדיינינן דינא דגרמי,
לבסוף כיון שאין מתחייב
ליציאה מר אית ליה דר"ל ומר לית ליה דר"ל
וזה הפסיד מעותיו כשורף
הלכך שמין כו'. ולפי התירוץ הזה
כי אם מספק להצריכה גט אם נשאת
שכרו אלא הכל ביחד
ואי בעית אימא דכ"ע אית להו דר"ל והכא
שטרותיו של חבירו דקיימא
כשנגמרה כל המלאכה
לאחר: א) דכ"ע ישנה לשכירות
נראה בעיני דלא גרס בהא דרבנן
לן דחייב מההוא עובדא
ואז מוחל לה בתורת
במאי עסקינן שכתבו לשמה ושלא מדעתה
מתחלה ועד סוף. אין לדקדק מכאן
ואם לאו אינה מקודשת אלא וחכ"א
דכפייה רפרם לרב אשי
קדושין לא חשיב מלוה.
❖
ובפלוגתא דרבא ורבינא ורב פפא ורב
ואגבי מניה כי כשורא
תוס' ב"ק צט.
שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה
דהלכה דישנה לשכירות מתחלה ועד
לצלמא (רשב"ם ב"ב קמז:).
שרביא קמיפלגי דאיתמר כתבו לשמה
מקודשת ובאין שוה מידי ס)לא איירי
סוף דהא לא הוה מצי למימר דכ"ע
ז)
ואפילו יורש. של מלוה,
משום דמספקא להו בההיא אי כר"מ
אינה לשכירותג דא"כ מ"ט דמ"ד אינה
מוחל. וסברא הוא דלא
ושלא מדעתה רבא ורבינא אמרי מקודשת
תוס' ר"י הזקן
אלים כח של לוקח במה
אי כר' אלעזר והשתא ביש בו הוא
מקודשת אך יש להביא ראיה דהלכה
ד
רב פפא ורב שרביא אמרי אינה מקודשת
שנמסר לו שטר המלוה
[ומר סבר אשה נמי
דאתו לאיפלוגי דאם יש בנייר שוה
דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף מההיא
אלא לזכות בחוב הכתוב בו
נימא כהני תנאי דתניא ח) ו עשה לי שירים
לא סמכה דעתה]. ופסק
דפ"ק דמסכת ע"ז (דף יט:) תנן הגיע
פרוטה מקודשת בתורת כסף דדעתייהו
במקום המלוה או היורש,
הר"ם [אישות פ"ה הי"ב]
נזמים וטבעות ואקדש אני לך כיון שעשאן
אך לא נעקר שעבודו
כחכמים דלא סמכא דעתה
נמי אנייר: שכתבו. לשטר אירוסין
לכיפה
מן המלוה וקרינא ביה
ואינה מקודשת, אע"ג
מקודשת דברי רבי מאיר וחכ"א אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה
שלא לשמה: יציאה בעינן לשמה.
עבד לוה לאיש מלוה
דבהא דמעמד שלשתן
האי ממון ה"ד אילימא אותו ממון מכלל דת"ק סבר אפי' אותו ממון
דכתיב (דברים כד) וכתב לה לשמה
ויכול למחול שעבודו (שם).
הלכה כר' מאיר דהא דרב
במעמד שלשתן. נפקד
לא שנא פקדון [ול"ש
נמי לא אלא במאי בו מקדשא אלא לאו בממון אחר ושמע מינה במקדש
הוא ע): שלא מדעתה. לא ידעה
ט)
ומפקיד ומקבל מתנה,
מלוה] קנה ולא מצי
כשנכתב: רבא ורבינא אמרי מקודשת.
במלוה קמיפלגי וסברי דכ"ע ישנה לשכירות מתחלה [ועד] סוף והוה
קנה. כך תקנו חכמים
י) ז
למימר לאו בעל דברים
לפי שהדבר תדיר הוא בין
טעמייהו מפרש בפ"ק (לעיל דף ט:) מה
דידי את הילכך מקודשת,
מלוה מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר המקדש במלוה מקודשת ומר
הבריות ולא הזקיקו חכמים
והלכתא בלא טעמא היא
יציאה לא בעינן כתיבה מדעתה שהרי
סבר המקדש במלוה כ) אינה מקודשת לא דכולי עלמא
מקדש במלוה אינה
להקנות בקנין ובעדים
כדאיתא בגיטין [יד, א].
בעל כרחה מגרשה אף הויה כו':
(שם קמד.). ומתלת הלכתא
ובמקדש במלוה פליגי.
מקודשת והכא בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף קמיפלגי מר סבר
בלא טעמא הוא, ולפי
אינה מקודשת. מה יציאה בעינן
דר"מ [סבר] דאף ע"ג
אינה
שהדבר נהוג בין הסוחרים
דאיכא בשטר שוה פרוטה
בכתיבת הגט דעת מקנה דהיינו בעל
והחנונים תקנו את הדבר
אינה מקודשת דדעתה
שמקנה את האשה לעצמה בגט זה אף הויה בעינן דעת מקנה והיא האשה שמקנה את עצמה לבעל בשטר זה: כהני תנאי. מקדש במלוה
לקנות באמירה במעמד
אמלוה ולא על השטר,
שלשתן, לפי שאין קנין
ור' אלעזר סבר אפילו
דשמעתיה דרב: שירין. אצעדה מתרגמינן שירין (במדבר לא): ואקדש אני לך. בשכר פעולתך שהזהב משלה הוא: אותו ממון. שיחזירם לה
מועיל בדבר שאין בעין
אין בשטר שוה פרוטה
לאחר שגמרם: מכלל דת"ק אפילו אותו ממון נמי לא. בתמיה כלומר מכלל דכיון שעשאן דקאמר ר"מ אף על פי שלא באו לידה
(שם קמח.). ה"מ פקדון.
(אינה) מקודשת דמקדש
קא מתמה אלא במאי בו פ) מקדשה: אלא במקדש במלוה קמיפלגי. והכא מאי מלוה איכא דקסברי כולהו ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף
דקני ליה כל היכא דאיתא
במלוה מקודשת, ורבנן
(גיטין יג.). לא שנא
סברי מקדש במלוה אינה
כל פרוטה ופרוטה כשנגמרה נתחייב בה בעל המלאכה לפועל בשכירות עשיית המלאכה הלכך כשמחזירן לה ההוא הויא לה מלוה למפרע:
מלוה. ואע"ג דלהוצאה
מקודשת, מיהו דעתה נמי
אינה אשטרא ואם יש בו שוה
ניתנה ואינה בעין (שם
יג:). עידי מסירה כרתי. חתימת הגט אינה מן התורה אלא מפני תיקון העולם (גיטין כא:). ואין צריך לחתום בגט וכי
פרוטה מקודשת. בשטר. אירוסין, ולא בשטר חוב איירי. מקודשת. קדושי ודאי, ואע"ג דאמר לה התקדשי לי בשטר זה
כתב קרא אכתיבת הגט קאי ולא אחתימת ידי עדים (שם ט:). עידי חתימה כרתי. עיקר השטר זו היא חתימתו (שם ג:).
וקבלתו הויא מקודשת מחמת קדושי כסף אם יש בו שוה פרוטה. אינה מקודשת. ודאי אלא ספק, דהא מספקא להו [אי]
דכי כתיב וכתב דקרא אחתימת עדים שהיא עיקר (שם כא:). שכתבו שלא לשמה. שנכתב לשם אשה אחרת ונמלך (לעיל
הלכה כר' אלעזר. ומסתברא דמקדש בשטר מלוה אם יש בו שוה פרוטה מקודשת נמי דדעתה נמי אניירא כדאוקימנא
ט.). מה יציאה בעינן לשמה. דכתיב וכתב לה, לשמה (שם ט:). הויה דכסף לא בעינן לשמה. שתהא צורת הדינר
לרבנן כדס"ד דבשטר מלוה פליגי. ואיכא מ"ד דהואיל ואפיקנא משטר מלוה ואוקימנא בשטר קדושין כולהו מודו דבשטר
טבועה לשמה (שם). הדר פשטה ויצאה והיתה. שהרי עיקר שהשטר קונה באשה מכאן למדנו (שם). שלא מדעתה.
מלוה דעתה אמלוה ולא אניירא. לשמה ושלא מדעתה. ורבנן מספקא להו הלכך שמין את הנייר וכו'. שירים. אצעדה
קודם הכתיבה לא נמלך בה ואחר כך הודיעה וקבלתה, ובגדולה קאי והוא הדין בקטנה ונערה לשמה ושלא מדעת אביה
[במדבר לא, נ] מתרגמינן שירים.
(שם). עשה לי שירים. צמידין משלי, ואקדש אני לך. בשכר פעולתך (ב"ק צט.). ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף.
אומן המקבל עליו לעשות בשכר, לא אמרינן בגמר המלאכה הוא קונה כל השכירות, אלא כל פורתא ופורתא דעבד קמא קמא קני אגרא (ע"ז יט:). כיון שעלה שכרו לפרוטה נתחייבה לו מיד פרוטה והויא ליה מלוה גבה (ב"ק צט.).