מבוי
שהוא גבוה פרק ראשון עירובין
ח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דבין עירבו ובין שלא עירבו פליגי. דאפילו בעירבו אסר רב וטעמא משום מפולש ודוקא נפרצה [חצר] כנגדו
מד א ב ג מיי' פי"ז
א) לקמן צט:, ב) שם ע"ש,
ג) גי' ר"ח אמר לא חיישינן
קאמר הא לאו הכי לא מיתסר מבוי משום בני חצר והא דרב יהודה דשמואל היא ושרי בעירבו כגון רחבה דלא בעיא עירוב ואע"ג דנפרצה
מהל' שבת הל' יח
[וכ"ה גיר' הערוך בערך
סמג עשין דרבנן א טוש"ע
רחבה כנגדו ואסר בלא עירבו גבי חצר אפילו לא נפרצה מדנקט רחבה ולא נקט חצר: בעירבו. דאיסורא משום פירצה שכנגדו היא: במאי
אזל] ועי' במ"מ פי"ז
א"ח סי' שסה סעיף ג:
פליגי. מאי טעמא דרב דחשיב ליה מפולש ומאי טעמא דשמואל דלא קרי ליה מפולש: בשלא עירבו. כי לא נפרצה מאי טעמא דשמואל
מה ד ה מיי' שם הלכה
מהלכות שבת, ד) לקמן ט:
צב. צג: ע"ש, ה) וא"ת מ"מ
ה סמג שם טוש"ע
דאמר בני חצר אסרי ומאי טעמא
אמאי איצטריך למימר דמבוי
א"ח סי' שסג סעיף כט:
ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא בין שעירבו זורקין לה בשבת. משמע שהאשפה
דרב דאמר לא אסרי: בנראה מבחוץ
ו [שו"ע שם סעיף ה]:
אסור וי"ל דקמ"ל דנראה
ושוה מבפנים. דפליגי ביה אמוראי
מו ז מיי' פ"כ מהלכות
רחוקה מן הכותל ודרך
מבחוץ אינו נידון משום לחי:,
ובין שלא עירבו פליגי בעירבו במאי פליגי
ו) לקמן כב: [טהרות פ"ו
שאר אבות הטומאות
לקמן בפירקין (ד' ט:) איכא למאן
למעלה מעשרה זורקין לה דהוו מקום
בשלא עירבו במאי פליגי בשלא עירבו
מ"י] תוספתא טהרות פ"ז
הלכה ג:
דאמר נדון כנראה משני צדדין ואיכא
פטור ואית דגרס שופכין:
מז ח מיי' פי"ז מהלכות
ה"ה, ז) [לקמן צב.], ח) [צ"ל
פליגי בנראה מבחוץ ושוה מבפנים בעירבו
לאו משנתנו היא זו חצר קטנה
למאן דאמר אינו נידון. והכא נמי הנך
וים], ט) [צ"ל לפני ד"ה אמר
שבת הלכה יח סמג
קמיפלגי בדרב יוסף דאמר רב יוסף לא שנו
שמא], י) [לעיל ו. ד"ה
שם טוש"ע א"ח סי' (שסד
גיפופי דאית לחצר העודפים על רוחב
וכו'. וא"ל דקמ"ל דנראה
❖
תורתו כסתום], כ) [סוטה
סעיף ד) [שסה סעיף ג]:
א אלא שכלה לאמצע רחבה אבל כלה לצידי מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום
פירצת המבוי נראין מבחוץ לאותן
❖
כח:],
רחבה אסור אמר רבה הא דאמרת לאמצע
העומדים בחצר ולא מיחזי כותל פרוץ
לחי דמתני' איכא לאוקמה בנכנסין
במלואו ויותר מעשר נמי לא הוי
רחבה מותר לא אמרן אלא זה שלא כנגד
כותלי קטנה לגדולה דאם כן הוי ליה לעזי רש"י
ב
הגהות הב"ח
הלכך אע"ג דשוה מבפנים שהעומדין
זה אבל זה כנגד זה אסור אמר רב משרשיא
לרב לפרושי מתני' דלא איירי בנכנסין
קביליי"א [קיביל"א].
❖
(א) רש"י ד"ה אבל זה
במבוי אין רואין אותו ונראה להם
יתד, וו, זיז.
או הוי ליה למימר בהדיא נראה
הא דאמרת זה שלא כנגד זה מותר לא אמרן
וכו' כמבוי ארוך עד כותל
כותל פרוץ במלואו אפילו הכי לרב
מבחוץ אינו נידון משום לחי:
אלא רחבה דרבים אבל רחבה דיחיד
(רחבה) תז"מ ונ"ב ס"א
ג
מהני הני גיפופי לשוויה פתחא לגבי
אין זה: (ב) שם ד"ה אמר
מבוי
זימנין דמימלך עלה ובני לה בתים וה"ל
רבינו חננאל (המשך)
❖
ליה רב ביבי היתר:
מבוי כי היכי דמשוו ליה פתחא לגבי
כמבוי שכלה לה לצידי רחבה ואסור ומנא תימרא דשני לן בין רחבה דרבים
דיחיד, דאמ' מעשה
חצר והא דתנןז) קטנה אסורה מוקים
במבוי שצידו אחד כלה
לרחבה דיחיד דאמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק מעשה במבוי
ליה רב בנכנסין כותלי קטנה לגדולה
א)
לים וצידו אחד לאשפה
מוסף רש"י
אחד שצידו אחד כלה לים וצידו אחד כלה לאשפה ובא מעשה לפני רבי
דליכא נראה מבחוץ והויא פרוצה
ולא אמר בו ר' איסור,
מעשה במבוי אחד.
דהא קיימי מחיצות, היתר
במלואה אבל הכא פיתחא הוא אף
ולא אמר בה לא היתר ולא איסור איסור לא אמר בה דהא קיימי מחיצות
ראשו אחד פתוח לרה"ר
נמי לא אמר בו שמא
למבוי ולא אסרי בני חצר למבוי ואע"ג
וראשו אחד סתום, ושני
תינטל אישפה מזה הצד,
היתר לא אמר בה חיישינן שמא תינטל אשפה ויעלה הים שרטון ומי חיישינן
צדדיו אחד ים וגידודיו
ויעלה הים שירטון מן
דשאר חצירות הפתוחות למבוי בפתח
שמא תינטל אשפה והתנן אשפה ברשות הרבים גבוה י' טפחים חלון
ב)
גבוהים י', ואחד אשפה,
הצד האחר ונמצא מבוי
הגון ודאי אוסרות עליו זו הואיל
ובתים וחצרות פתוחין לו
מפולש לרה"ר משני
שעל גבה זורקין לה בשבת אלמא שני ד בין אשפה דרבים לאשפה דיחיד הכא
ואינה רגילה בו שהרי סתום היה
בדופן אמצעי
.
צדדין. פי' שירטון.
(לקמן צט:)
נמי שני בין רחבה דרבים לרחבה דיחיד ורבנן מאי אמר רב יוסף בר אבדימי
שרטון. לימו"ן בלע"ז,
כדכתיב ויגרשו מימיו
מתחלה אינה אוסרת עליו כדאמר בפ'
שמעלה טיט לשפתיו
רפש וטיט. פעמים
תנא וחכמים אוסרין אמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים איכא דאמרי אמר
מי שהוציאוהו (לקמן ד' מט.) שאינה
ומתייבש ונעשה קרקע
שמגרש הים בזעפו על
רב יוסף בר אבדימי תנא וחכמים מתירין אמר רב נחמן אין הלכה כדברי
רגילה בו מותר ושמואל סבר אין נידון
עולם (שם). חצר קטנה
ה
שפתו רפש וטיט ומתקבץ
שנפרצה
לגדולה
על שפתו ועולה כמין
משום שיור למבוי ופירצה היא ודיורי
חכמים מרימר פסיק לה לסורא באוזלי אמר חיישינן שמא יעלה הים שרטון
ג)
גדולה מותרת. להוציא
גבשושית, וכשנח הים
חצר אוסרין עליו אם לא עירבו:
ההוא מבוי עקום דהוה בסורא כרוך בודיא אותיבו ביה בעקמומיתיה אמר
כלי הבתים שבה אם עירבה
ישאר זה הטיט ומתייבש
ובשעירבו. דאיסורא משום פירצה
לעצמה ולא אסרי עלה בני
ונעשה קרקע מהלך לבני
רב חסדא הא לא כרב ולא כשמואל לרב דאמר תורתו כמפולש צורת
קטנה (לקמן צב.). חצר
אדם לרה"ר. ואקשינן, ומי
שכנגדו הוא פליגי בדרב יוסף דאמר
הפתח בעי לשמואל דאמר תורתו כסתום הני מילי לחי מעליא אבל האי כיון
שהרבים נכנסין לה.
חששינן שמא תינטל
ו
לא שנו דאין צריך כלום אלא שכלה
דרך פתחים או פרצות של
אישפה והתנן בסוף מסכת
דנשיב ביה זיקא ושדי ליה לא כלום הוא ואי נעיץ ביה סיכתא וחבריה חבריה:
❖
עשר (לקמן כב:).
מבוי לאמצע רחבה דכיון דרוחבה של
זו אשפה ברה"ר גבוהה י'
גופא אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב מבוי שנפרץ במלואו לחצר ונפרצה
טפחים חלון שעל גבי
רחבה עודף על המבוי לכל צד נראה
וכו'. הנה ר' לא אמר בו
חצר כנגדו חצר מותרת ומבוי אסור אמר ליה רבה בר עולא לרב ביבי בר אביי
שהמבוי לרחבה כלה ואינו מושך עד
לא איסור ולא היתר, רבנן
רבינו חננאל
רבי לא משנתנו היא זו חצר קטנה שנפרצה לגדולה גדולה מותרת וקטנה
מאי. ואמ' תנא (קמא)
רשות הרבים שכנגדו ולא אתי למישרי
ד)
וחכמים אוסרין. ואמר רב
ולמאי דסליק אדעתין
מפולש ורב סבר אפילו הכי כיון
אסורה מפני שהיא כפתחה של גדולה אמר ליה אי מהתם הוה אמינא הני מילי
ה)
נחמן הלכה כחכמים.
מעיקרא, דרב בין עירבו
דהעומד במבוי רואה לב' ראשי רשות
מרימר פסיק לסורא
בין לא עירבו אוסר, במאי
היכא דלא קא דרסי בה רבים אבל היכא דקא דרסי בה רבים אימא אפילו
באיזלי ולא חייש שמא
פליגי. ואמרינן בשל(מ)א
הרבים ובקעי רבים מרשות הרבים
חצר נמי והא נמי תנינא חצר שהרבים נכנסין לה בזו ויוצאין לה בזו רה"ר
ו) ז
יעלה הים שרטון .ההוא
עירבו בנראה מבחוץ
זו לרשות הרבים זו דרך מבוי ורחבה
מבוי עקום דהוה בסורא
ושוה מבפנים, שמואל
לטומאה ח ורה"י לשבת אי מהתם הוה אמינא הני מילי זה שלא כנגד זה
אסור: אבל כלה לצידי רחבה.
כרכו בודיא. פי' מחצלת.
סבר הרי הוא לחי ומתיר,
אבל
אותיבו בשפתיה דמבוי.
ורב סבר לא הוי לחי.
שכותל אורך המבוי שוה לאחד מכותלי
אמר רב חסדא הא דלא
בשעירבו פליגי במבוי
אורך הרחבה ונראה כמבוי ארוך ומושך עד רה"ר שכנגדו מיחזי כמפולש ואסור: אבל זה כנגד זה. פרצת חצר כנגד המבוי אסור. והאי
כרב דאמר תורתו
שכלה לאמצע לרחבה,
כנגדו דקאמר רב ואוקימנא טעמא דאיסור מבוי בשלא עירבו הא עירבו מותר האי כנגדו לאו דווקא אלא כל כותל שכנגדו קרי הכי ובצידי
כמפולש דאי כרב צורת
שמואל סבר לה כרב יוסף
הפתח בעי. ואי כשמואל
דאמר אפילו פילוש מבוי
רחבה אפילו זה שלא כנגד זה אסור משום דכותל רחבה מאריך המבוי והוי כמבוי ארוך עד כותל (א) רחבה שכנגדו ואסור מידי דהוה אמבוי עקום
דאמר כסתום לחי מעליא
כנגד פילושה של רוחבה
שיש יותר מעשר בעקמומיתו דלכולי עלמא אסור [ו.] ואע"פ שאין פתחיו מכוונין הכא נמי משנכנס לרחבה הרי כל רוחב הרחבה הוי עקמומית
או קורה בעיא. ואי נקש
כיון שהוא באמצע רוחבה
גדולה ורחבה הרבה ודמי כמבוי המפולש דרך עקמומית: ובני לה בתים. ברחבה ברוחב העודף על המבוי ומשוי כותלי אורכה לכותל אורך
ביה סיכא וחבריה בטינא
שרי, ורב (יוסף) כרבה
לשמואל מיהא שפיר דמי
דאמר אפילו באמצע
המבוי: צידו אחד ים וצידו אחד אשפה. וראשו אחד סתום כשאר מבוי וראשו אחר לרשות הרבים מתוקן בלחי וקורה: אשפה. גבוהה עשרה
משום דאינה מחיצה
רחבה זו כנגד זו אסור.
וישח) שפתו גבוה עשרה: ויעלה הים שרטון. של חול ואבנים אצל שפתו כי כן דרכו ומתקצר רוחב הים ונעשה קרקע כרוחב פרסה או יותר:
הניטלת ברוח. פי' ואם
אמר רב משירשיא זה
ומי חיישינן כו'. הש"ס הוא דמפרש מלתיה דמנא תימרא ואזיל: זורקין לה בשבת. ולא חיישינן שמא תתמעט אשפה מעשרה ונמצא זורקין
תקע בבודיא זו יתד
שלא כנגד זה באמצע
וחיברו בטיט שפיר דמי.
רחבה לא אמרן שמותר
לרשות הרבים: לאשפה דיחיד. וההיא אשפה דרבי אשפה דיחיד הואי: ורבנן. שהיו בדורו של רבי מאי הוו אמרי ביה בההוא מבוי: פסיק
אמרו משמיה דרב מבוי
אלא ברוחבה דרבים אבל
ליה לסורא באוזלי. הים היה סמוך לסורא מאחריה וראשי המבואות מפולשין לים והיה מרימר עושה רשתות ומכמורות לכל המבואות ולא
שנפרץ במלואו. פי' נפרץ
רחבה דיחיד אסור. מאי
הכותל האמצעי כולו
טעמא זימנין דמימליך
רצה לסמוך על מחיצת הים: אמר שמא יעלה הים שירטון. ומטלטלי נמי במבואות כדמעיקרא: ט) פסיק. מפסיק בינה לבין הים במחיצות
לחצר ונפרצה חצר כנגדו
ומלי ליה האי אמצע
אוזלי: בודיא. מחצלת: ואותיבו ביה בעקמומיתיה. בני ראשו אחד עשו לחי לפתחן והמחצלת לעקמומיתו ובני ראשו אחר לא עשו לפתחן
ברשות הרבים חצר
רחבה בתי והוה ליה
לחי: הנ"מ לחי מעליא. כשיש לחיים משני ראשין. וללשון מורי צריך עקמימותו לחי לבד מאותן שבשני ראשיו: סיכתא. קביליי"א בלע"ז:
י)
מותרת ומבוי אסור. מבוי
פילושא בצידי הרחבה.
אסור משום דהוא מפולש
ורחבה זו היא כמו
גופא א"ר ירמיה כו'. ואוקמה כשלא עירבו ואיסורא דמבוי משום דאסרי עליה בני החצר הוא: לא משנתנו היא. היתר חצר תנינא ואיסור
לרה"ר, אבל חצר מותרת
שאמרנו שיש בה דיורין
מבוי תנינא: חצר קטנה שנפרצה. במלואה לגדולה גדולה מותרת ולא אסרי בני קטנה עילויה דלגבי גדולה פתח הוא דיש לה שיור מכאן ומכאן
אפילו לטלטל בה, דקיימ'
ואינה מוקפת כולה אלא
והוו כשתי חצירות ופתח אחד ביניהן דלא אסרן אהדדי ולקמן [ט:] מוקי לה בשאין קטנה רחבה יותר מעשר דאי יותר מעשר לא הוי פתח גבי גדולה:
לן בחצר אע"פ שרבים
יש לה פתח פתוח לרה"ר.
בוקעין בה מותר לטלטל.
ומנא תימרא דשני בין
וקטנה אסורה. דלדידה לאו פתח הוא אלא פירצה ונעשית רשותן של בני גדולה שהרי נתערבה עמהן: א"ל. רב (ב) היתר חצר אשמעינן ואע"ג
רחבה [ד]רבים לרחבה
דנפרצה בכותל השני דדרסי רבים מרשות הרבים זו לרה"ר זו דרך חצר ומבוי דאי מהתם הוה אמינא משום דלא דרסי רבים דהא גדולה לא
נפרצה בכותל השני: רה"ר לטומאה. וספיקא טהור דהא ספק טומאה מסוטה גמרינןכ) ובסוטה בכי האי חצר לאו מקום ייחוד וסתירה הוא:
אבל