סה:
הדר פרק ששי עירובין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
התם
אם נשפך בביתו כמים. הוי בכלל ברכה ואי
לא לא: אדם ניכר.
טעמא מאי משום דשכיח דדייר. וא"ת כיון דשכיח אם
ל א מיי' פ"ב מהלכות
א) ד"א זוטא פ"ה ע"ש,
ב) [חולין קז:], ג) [פסחים
אם הגון הוא: בכוסו. אם דעתו מיושבת עליו ביינו: בכיסו.
עירובין הלכה יא סמג
כן פנימי במקומו אמאי מותר דע"כ לא שרי ראב"י
עשין א טוש"ע א"ח סימן
פג: ר"ה יד: כתובות ז. כז.
כשנושא ונותן עם בני אדם אם באמונה הוא עושה: בכעסו.
יחיד במקום נכרי אלא משום דלא
שכיח דדייר וי"ל כיון דרוב
שפב סעיף יז:
קדושין עו. ב"ב קנה: ע"ז
שאינו קפדן יותר מדאי:
ישראל ונכרי בפנימית. שתי חצירות
פעמים חד לא שכיח לא פלוג רבנן
ושרו בכולהו וא"ת א"כ מאי
לא ב מיי' שם:
לח.], ד) [לעיל נט: לקמן
לב ג מיי' וטוש"ע שם:
עה.], ה) צ"ל ר' אלעזר,
זו לפנים מזו והיה לו לבן פנימית
קמיבעיא ליה אבל הכא אמינא כו'
לג ד ה מיי' שם הלכה יד
ו) [לקמן סט:], ז) [וע"ע
דריסת הרגל על בן חיצונה: ואסר.
נהי דלא שכיח מ"מ ליתסר דלא פלוג
אי נשפך בביתו כמים
איכא ברכה ואי לא
❖
וטוש"ע שם סעיף יח:
תוס' ב"מ פד. ד"ה אי הדרת
בחיצונה עד שישכיר: בשילהי
רבנן בכל תרי במקום נכרי וי"ל
ותוס' יבמות נז. ד"ה אתא],
לא א"ר אילעאי א) בשלשה דברים אדם ניכר
ח) [ועי' תוספות חולין צז.
פירקיה. לאחר שסיים הדרשה:
דלחומרא לא אמר דלא פלוג:
בכוסו ובכיסו ובכעסו ואמרי ליה אף בשחקו:
ריש לקיש ותלמידי ר' חנינא.
ד"ה אמר רבה וכו' דר"ת
רב ניסים גאון
כר"מ. דלא בעי שני ישראלים
עצמו חזר ודחה ראיה זו
אמר רב יהודה אמר רב ישראל ונכרי
אוסרין זה על זה:
כרכיש רבה
כאן מוכיח כדברי ר"ת דר"ל
ועמ"ש במגילה כז. בתוס'
ואלא כר' עקיבה דאמר
בפנימית וישראל בחיצונה בא מעשה לפני
❖
ד"ה כוותיה],
רגל המותרת במקומה
רישיה. הודה לדבריו: למה לי ישראל
גברא רבה הוה קודם שבא לפני רבי
אוסרת שלא במקומה.
רבי א ואסר ולפני ר' חייא ואסר יתוב רבה
בחיצונה. דבעינן שני ישראלים:
יוחנן דהאי עובדא הוה סמוך לפטירתו
דברי ר' עקיבה בסוף זה
❖
ורב יוסף בשילהי פירקיה דרב ששת ויתיב
פנימי במקומו. בחצר הפנימית:
של רבי כיון דשייליה לרבי אפס דר'
הפרק.
תורה אור השלם
מהו. להוציא מביתו לחצר: אמר
רב ששת וקאמר כמאן אמרה רב לשמעתיה
אפס לא חיה אחר רבי אלא שתי
1. תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד
להם מותר. אלמא לא אסר אלא
שנים ומחצה כדאיתא בכתובות בסוף
כר' מאיר כרכיש רבה רישיה אמר רב יוסף
הוֹדַע לְצַדִּיק וְיוֹסֶף
רבינו חננאל
❖
בחיצונה שרשות שני ישראלים שולטת
הנושא (דף קג:) וכן משמע בפ' הבע"י
משלי .ט ט
לֶקַח:
תרי גברי רברבי כרבנן ליטעו בהאי מילתא
ב)
אלמא איתא כמים אין אי
בה: אוסרים זה על זה. והני לאו
(יבמות נז.) גבי שמעתא דקהל גרים
אי כרבי מאיר למה לי ישראל בחיצונה וכי
לא לא. אמר רבי אלעאי
איקלעו
אוסרים זה על זה נינהו דהא אמרי
לההוא
אקרי קהל :
ז)
בג' דברים אדם ניכר,
הגהות הב"ח
תימא מעשה שהיה כך היה והא בעו מיניה
ג)
פונדק. פי' בקונטרס והיו יראין
רבנן בשילהי פירקין [עה.] רגל המותרת
בכוסו, בשעה שמתגבר
(א) רש"י ד"ה לעולם כר"א
מרב פנימי במקומו מהו ואמר להן מותר
עליו יינו אם יכול
ב
במקומה אינה אוסרת שלא במקומה
שמא יבא נכרי בשבת רוצה לומר
ב"י משום הכי: (ב) ד"ה
לכובשו.
בכיסו,
ואלא מאי כר"א בן יעקב האמר עד שיהו
משום דריסת הרגל ואף על פי שלא
דאם לא היה בא לא היה אוסר והיינו
איקלעו וכו' שמא יבא
כשמתעשר אם דעתו זחה
העו"ג בשבת. לישנא
שני ישראלים אוסרין זה על זה אלא כר"ע
עירבה עמה: ואלא. רב כר"ע ס"ל
עליו. בכעסו, אם מושל
כרבי יהודה דתנן בפרק כיצד
ד)
אחרינא פונדק יש בו:
בכעסו לבלתי הסיתו.
והוו להו שני ישראלים אוסרין זה על
משתתפין (לקמן דף פו.) המניח ביתו
דאמר רגל המותרת במקומה אוסרת שלא
(ג) ד"ה דאתא עו"ג וכו'
ואמרי לה אף בשוחקו.
זה הלכך אסר נכרי עלייהו למה לי
והלך לשבות בעיר אחרת אחד ישראל
היכא דליתיה (ולא עירבו
אמר רב יהודה אמר רב
במקומה למה לי נכרי אפילו ישראל נמי
מאתמול ולא הוו מטלטלי
ישראל וגוי בפנימית
משום נכרי ישראל פנימי לחודיה נמי
ואחד נכרי אוסר (ד) רבי יהודה אומר
אמר רב הונא בריה דרב יהושע לעולם כר'
בחצר) תא"מ ונ"ב ס"א אין
וישראל
בחיצונה.
אסר על חיצון: לעולם כר"א (א). משום
אינו אוסר כו' ואע"ג דפסקינן לעיל
זה וכן מוכח בתוספו' דלא
אוקימנא
בשעירבו
אליעזר בן יעקב וכרבי עקיבא והכא במאי
הכי פנימי במקומו מותר וחיצון אסור
בפרק מי שהוציאוהו (דף מז.)
דהלכה
גרסי ליה גם בס"א מצאתי
הפנימית עם החיצונה,
עסקינן כגון שעירבו וטעמא דאיכא נכרי
וז"ל דעו"ג לא אסר עלייהו
ואסרום ר' ור' חייא כר'
משום דריסת הרגל דפנימי כר"ע
כר"ש דאמר אפילו הניח את ביתו
היכא דליתיה ועירבו
אליעזר [בן יעקב] דאמר
דאסיר אבל ליכא נכרי לא אסיר בעא מיניה
וכיון דאסר עליה הוו להו בחיצונה
והלך לשבות אצל בתו באותה העיר
מאתמול והוי מצי
אין אוסר עד שיהו שני
רבי אליעזר מרב ישראל ונכרי בחיצונה
שני ישראלים אוסרין זה על זה ומהני
אינו אוסר לא בא ר"ש להחמיר בנכרי
מטלטלי
בחצר:
ה)
ישראלים אוסרין זה על
(ד) תוס' ד"ה איקלעו וכו'
זה, וכיון דעירבו הויין
נכרי לבטל את עירובן אפילו עירבו
וישראל בפנימית מהו התם טעמא משום
יותר מרבי יהודה אלא לגמרי בא
וא' נכרי אוסר דברי ר'
להו הפנימית והחיצונה
ואי ליכא נכרי כי עירבו שרי: דמירתת
להקל ולהתיר בישראל טפי מרבי
דשכיח דדייר דמירתת נכרי וסבר השתא
מאיר ר' יהודה אומר:
כחדא, ואינון תרי
(ה) בא"ד ואע"ג דרבי יוחנן
נכרי. להרוג את ישראל הדר עמו
יהודה דאפילו באותה העיר שרי
ישראלים וחד גוי, וכר'
אתי ישראל ואמר לי ישראל דהוה גבך
לית ליה הלכה כדברי
עקיבא דאמר רגל
בפנימית דסבר אתי ישראל דחיצונה
שכבר הסיח מדעתו ועוד דקיימא לן
היכא אבל הכא אמינא ליה נפק אזל ליה או
המיקל בעירוב דלגמרי
המותרת במקומה אוסרת
ג
ותבע ליה מיניה ולא מצינא למימר
כדברי המיקל בעירוב ואע"ג דרבי
קאמר: (ו) בא"ד גבי ואת
שלא במקומה. בעי מיניה
דילמא ה"נ מירתת דסבר השתא אתי ישראל
כל בית גדול שרף:
ליה נפק אזיל ליה לבראי דאמר לי
ר' אליעזר מרב, ישראל
יוחנן לית ליה דלגמרי קאמר הנהו
(ה)
(ז) ד"ה דלא וכו' אמרינן
וחזי לי $ א"ל תן לחכם ויחכם עוד ר"ל
וגוי בחיצונה וישראל
1
אי הוה נפיק אנא חזא ליה: תן
כללי דפרק מי שהוציאוהו (שם דף
לקמן. נ"ב דף ס"ו ע"א:
בפנימית מהו. משתכח
ותלמידי דרבי חנינא איקלעו לההוא פונדק
לחכם ויחכם עוד. כי היכי דהתם
מו:) דר' יהודה ור"ש הלכה כרבי
(ח) בא"ד כדמשמע לקמן.
דיי[ר] בהדי גוי כהאי
❖
נ"ב פ' חלון דף פ ע"א:
ולא הוה שוכר והוה משכיר אמרו מהו
גוונא אי לא, מהו דתימא
אסור הכא נמי אסור: איקלעו
יהודה אפי' בעירוב מדבעי למידק
התם הוא דישראל וגוי
לההוא פונדק. דהוו דיירי ביה
דרב לית ליה הני כללי מדאשכחנא
למיגר מיניה כל היכא דלא מצי מסליק ליה
ד
בפנימית איפשר דדאיר,
בההוא חצר תרי ישראלים וחד נכרי
דפסיק כר"ש בההיא דעירוב מ"מ
דאמ' גוי מירתת
לא תיבעי לך דלא אגרינא כי תיבעו היכא
גליון הש"ס
למיקטליה לישראל, סבר
ששכר את דירתו מחבירו נכרי ואותו
קיימא לן כרבי יהושע בן לוי לגבי
דמצי מסליק ליה מאי כיון דמצי מסליק
גמ' א"ל תן לחכם ויחכם
אי אמרין לי ישראל דהוה
שבת לא היה שם אותו נכרי השוכר
ר' יוחנן דקאמר הלכה כדברי המיקל
עוד. בב"ק דף קיג ע"ב:
בהדך היכן הוא, דישראל
אגרינא או דילמא השתא מיהא הא לא
אלא נכרי המשכיר והיו יראים שמא
תוס' ד"ה דלא הוי שוכר
בעירוב כמו שרגיל ר"ת לדקדק
וגוי בפנימית, אנת
סלקיה אמר להן ריש לקיש נשכור ולכשנגיע
וכו' כדמשמע לקמן. דף
ק(ל)טלתיה לו, (מרהת)
יבא נכרי בשבת: (ב) פונדק. יש בו
ממגילה פרק בתרא (דף כז.) גבי ואת
פ ע"א ועי' בתוספות שם
[מרתת] ולא קטיל ליה.
אצל רבותינו שבדרום נשאל להן אתו שיילו
חדרים פתוחין לחצר והאכסנאים
אבל הכא אי אמרין לי (ו) הבית הגדול שרף באש ח):
❖
ד"ה אתו לקמיה וצ"ע:
דלא הוה שוכר. לא היה שם
לר' אפס אמר להן יפה עשיתם ששכרתם
נכנסים בהן ואוסרין זה על זה בשבת:
ה
ישראל דהוה הכא היכן
הוא. א"ל נפק אזל ליה
היכא דלא מצי מסליק ליה. משכיר
רבי חנינא בר יוסף ור' חייא בר אבא ור' אסי
אפי' אחד מבני ביתו דהא
לעלמא, וכיון דלא מירתת
מוסף רש"י
לשוכר עד זמנו: לא תיבעי לך. דודאי
אמרינן לקמן (ז) דשוכר אפי' משכירו
איקלעו לההוא פונדק דאתא נכרי מרי
קטיל ליה, הילכך משום
[לאו] ברשותיה הוא ולא מצינן למיגר
רגל המותרת במקומה
ולקיטו ואשתו נמי אם היתה שם
הא לא דאיר ישראל
דפונדק בשבתא אמרו מהו למיגר מיניה
אוסרת שלא במקומה.
בהדיה. ואי דאיר ישראל
מיניה: נשכור. דספק דבריהם
היתה יכולה להשכיר $ כדמשמע
שוכר כמערב דמי מה מערב מבעוד יום אף
כגון ב' חצירות זו לפנים
בהדיה לא חיישינן. או
להקל: דאתא נכרי בשבת. דמאתמול
דילמא הכא נמי מירתת, לקמן גבי ההוא טורזינא:
(ח)
מזו, והחיצונה פתוחה
שוכר מבעוד יום או דילמא שוכר כמבטל
דאתא נכרי בשבתא. פירש
לרה"ר והפנימית אין לה
שפיר מצו לערובי דיורין דישראל דהוו
סבר דילמא כד קטילנא
פתח לרה"ר אלא יוצאת
רשות דמי מה מבטל רשות ואפילו בשבת
ליה נפיק מן הפנימית
ביה משום דנכרי לא אסר עלייהו
בקונטרס ומאתמול לא
דרך חיצונה, ולא מיבעיא
ומשכח ליה בידי. א"ל תן
אף שוכר ואפילו בשבת רבי חנינא בר יוסף
היכא דליתיה ולא עירבו מאתמול
הוו מצו לאיערובי דיורין מישראל
(ג)
היכא דעירבו דיורין
לחכם ויחכם עוד. כלומר
שבחיצונה לבדן ובני פנימית
זו כמו זו ושתיהן אסורות.
ולא הוו (מצי) מטלטלי בחצר כי
אמר נשכור ור' אסי אמר לא נשכור אמר
דהוו ביה משום דנכרי אסר עלייהו
לא עירבו ביניהן לבדן
ריש לקיש ותלמידיה דר'
אתא נכרי אמרי מהו למיגר מיניה
אע"ג דליתיה ודבריו תמוהים שפירש
להו ר' חייא בר אבא נסמוך על דברי זקן
להיות מותרין בתשמיש
חנינא איקלעו לההוא
והדר נבטל רשות לגבי חד וההוא
סוגיא זו דלא כהלכתא דקיימא לן
חצר לעצמו, דהויא רגל
פונדק דלא הוה שוכר גוי
ונשכור אתו שיילו ליה לרבי יוחנן אמר להן
האסורה במקומה דאסרה
(התם) [והוה] משכיר כו'.
מיהו לישתרי להוציא: מה מבטל
דאין נכרי אוסר אלא היכא דאיתיה
יפה
דריסת הרגל דידהו
פי' ההוא פונדק הוה
רשות אפילו בשבת. כדתנן
כדפירשתי לעיל [ד"ה איקלעו] וכדפי'
אחיצונה אפילו לרבנן, דכיון
משכיר מצי מסליק לכל
הלל אומרים משתחשך כו':
במתניתין בית
נמי בקונט' בההיא עובדא דלעיל ובפי' רש"י אחרים מצאתי דמאתמול
דבחצר דגופייהו אסרי ליכא
ו)
מן דהוה דאיר בההוא
למכפינהו למיחד דשא
פונדק, מיהו השתא לא
שפיר מצו לאיערובי דיורין דישראל דהוו ביה משום דנכרי לא אסר
לא
דידהו וימחלו על דריסת
סלקיה, מהו דתימא כיון
עלייהו היכא דליתיה אמרו מהו למיגר מיניה והדר נבטל רשותא לגבי דחד דההוא יהא מותר להוציא עד כאן לשון הקונטרס והדין עמו
הרגל שיש להן על החיצונה,
דמצי מסליק להו אגרינן
אלא אפילו עירבו זו לעצמה
שפירש דבעי ביטול אחר שכירות כדמוכח כולה שמעתא דבעי תרתי שכירות וביטול ואף על פי שעירבו לא משתרי בשכירות
מן המשכיר דרשותיה
וזו לעצמה, דהויא פנימית
הוא. או דילמא כיון דלא
לחודיה דמיד כשבא הנכרי בטל ליה עירוב וכי הדר שכרו אין העירוב חוזר לקדמותו אף על גב דבספינות אמר במסכת שבת
מותרת במקומה, פליג
סלקיה לא. אמר ריש
(דף קא:) ספינות קשורות זו בזו מערבין ומטלטלין מזו לזו נפסקו נאסרו חזרו ונתקשרו חזרו
להתירן הראשון שאני הכא דמתחילה
ר"ע ואומר דריסת הרגל
לקיש נשכור ולכשנלך
דידה אסרה אחיצונה
אצל רבותינו שבדרום
כשעשה העירוב אין סופו להתקיים כל השבת שעתיד הנכרי לבא אבל התם אין הספינות עומדות להפסק ואף על גב דהיכא
ופנימית מותרת וחיצונה
נשאל. אייתו שיילוה לר'
דשכח אחד מבני חצר ולא עירב אין עירובו בטל אלא מבטל היחיד רשותו לאותן שעירבו ומותרין להכניס ולהוציא שאני התם
אסורה
.
אפס אמר להו יפה עשיתם
(לעיל נט:)
דחזו
ששכרתם. וכן ר' חמא
ב"ר יוסף ור' חייא בר אבה ור' אסי איקלעו לפונדק ולא הוה ביה גוי, ואתא גוי בשבת. ומיבעיא להו שוכר כי מערב דמי, מה מערב מבעוד יום אין משחשיכה לא, אף שוכר כוותיה. או דילמא שוכר כמבטל רשות דמי,
מה ביטול
רשות אפילו
בשבת, דתנן בית הילל
אומרים
אפילו משתחשך, אף שוכר בשבת שרי. אמר להו
רבי חמא נשכור, סמכו על דבריו
ושכרו, ואתו ושיילוה
לרבי יוחנן ואמר להו