סו:
הדר פרק
ששי עירובין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אלא
אלא לאו דאתא בשבתא. אלמא ביטול רשות לא תקון אלא היכא דחזו
לאו דאתא בשבתא. להכי חשיב אין מערבין אפי' עירבו
לו א מיי' פ"ב מהלכות
א) [לעיל י. וש"נ], ב) [שם],
ג) [לקמן סז. סח. עה:],
לערובי מאתמול: הא שמעתא. דשמואל דאמר בשתי חצירות זו לפנים
עירובין הל"ה סמג
מאתמול לפי שאין הנכרי אוסר כי ליתיה כרבי יהודה מכל
ד) לקמן עד., ה) [לקמן
עשין א טור שו"ע או"ח
מזו שיוכל לבטל דריסת רגלם לחיצונה: את אמרת ניהלן. רב יוסף
מקום כשבא הנכרי נתבטל העירוב לגמרי ושוב אינו חוזר למקומו
עג:], ו) [לקמן עה:],
סימן שפא סעיף ב:
חלה ושכח תלמודו וקא מדכר ליה אביי תלמידוז): אין ביטול רשות
אע"פ שחזרו ושכרו ממנו אוסרין
ואין מערבין קרינא ביה:
לז ב מיי' שם וטוש"ע שם
ז) [נדרים מא.], ח) [לקמן
שהמבוי לחצירות כחצר לבתים.
❖
עג:], ט) [דף עד.], י) [לקמן
סעיף ג:
בחורבה. בית מכאן ובית מכאן
דף סט:], כ) עי' בתשו'
וחורבה ביניהן וב' הבתים פתוחים
דייקינן מינה בסוף
אלא לאו דאתא בשבתא וקתני אוסרין ואין
הגאון ח"צ סימן י"ד פירוש
לה ואסור להשתמש בה אא"כ עירבו דברי התוס' אלו,
❖
פירקין (ב) דאין מבוי ניתר בלחי וקורה
מערבין אין מבטלין שמע מינה א) אמר רב
רבינו חננאל
אין מבטלין רשותן זה לזה להתיר
עד שיהו בתים וחצירות פתוחים
יוסף לא שמיע לי הא שמעתא אמר ליה
ב)
אלא לאו דאתא גוי בשבת
את האחד להכניס ולהוציא מביתו
לתוכו שתי חצירות למבוי ושני בתים
וקאמר אוסרין ואין
אביי את אמרת ניהלן ואהא אמרת ניהלן
הגהות הב"ח
לחורבה דלא שרו רבנן ביטול רשות
לחצר ומיהו בההוא שמעתא קאמר
מבטלין. והאי ביטול
דאמר שמואל אין ביטול רשות מחצר
ג)
(א) רש"י ד"ה נתנו עירובן
שכירות היא, דהא כבר
אלא בחצר שלפני הבית דאקילו בה
שמואל אפילו בית אחד וחצר אחת
וכו' שביניהן המתיר
אמר בתחילת פרקין אין
לחצר ואין ביטול רשות בחורבה ואמרת לן
רבנן דהוי עיקר תשמישתייהו התם:
כ) וחד מינייהו באחריתא:
לחצירן: (ב) תוס' ד"ה
עירוב מועיל במקום גוי
כיצד
עלה כי אמר שמואל אין ביטול רשות
מתוך שאוסרין. בני פנימית על בני
נתנו עירובן בחיצונה כו'
שהמבוי וכו' בסוף פירקין.
ואין ביטול רשות מועלת
נ"ב ראש דף עד ע"א:
במקום גוי עד שישכיר
חיצונה משום דריסת הרגל מבטלין
שתיהן אסורות. וא"ת אביי
מחצר לחצר לא אמרן אלא שתי חצירות
(ג) ד"ה כיצד וכו' בהדיא
ש"מ. ואע"ג דתהי בה ר'
להם דריסת רגלם אם לא עירבו
היכי פליג עליה ואמר יש בטול מחצר
ופתח אחד ביניהן אבל זו לפנים מזו מתוך
תנן הכי לקמן. נ"ב ריש דף
אלעזר הילכתא כר' יוחנן
עה: (ד) ד"ה נתנו וכו'
בני פנימית אפילו לעצמה דהויא רגל
לחצר הא בהדיא תנא הכי לקמן
(ג)
דקיימא לן שמואל ור'
שאוסרין זה על זה מבטלין א"ל אנא אמינא
לבטל אצלו ויהא הוא רגל
יוחנן הלכה כר' יוחנן.
האסורה במקומה ואוסרת שלא
בסוף פירקין וי"ל דאביי הוה מפרש
משמיה דשמואל הכי והאמר שמואל אין
מותר במקומו ורבא לא
מסקנא דשמעתין כל
ד)
במקומה עד שתבטל: אנא אמינא
פונדק או חצר כיוצא בו שתיהן אסורות עד שיבטל:
איירי: (ה) ד"ה לבטיל וכו'
לנו בעירובין אלא כלשון משנתנו אנשי
נתנו עירובן בחיצונה כו' האי
❖
חיצונה נמי אסירי במקומן:
משמיה דשמואל הכי. בתמיה: והאמר
דמשכיר יכול לסלוקי הני
חצר ולא אנשי חצירות אמר ליה כי אמרת
דדיירי ביה כל אימת
שמואל אין לנו בעירובין. להוסיף
בר פנימית למאן ניבטיל.
[שרוצה], שוכר ישראל מן
לן אין לנו בעירובין אלא כלשון משנתנו
היתר: אלא כלשון משנתנו. ובמשנתנו
הא פשיטא לן דכולן יכולין לבטל אצלו
המשכיר וקני ליה רשותיה
גליון הש"ס
אהא אמרת לן שהמבוי לחצירות כחצר
(דף סט:) תנן אנשי חצר ששכח אחד
ושרי להו לכולהו ישר'
(ד) דהוא מותר למקומן ורבא לא
ה)
גמ' ור"י אמר יש ביטול
דדיירי התם לעירובי
מהם כו' נתנו לו רשותן כו' אלמא
איירי אלא בשריותא דהנך דעירבו:
לבתים גופא אמר שמואל אין ביטול רשות
רשות מחצר לחצר. ע"ל
ולטלטולי, ושוכרין אפי'
ליבטיל לבני פנימית ליתא
בחד חצר תנן ביטול ולא בשתי חצרות.
דף סד ע"א תוספות ד"ה
בשבת אי לא הוה גוי התם
מחצר לחצר ואין ביטול רשות בחורבה $ ורבי
❖
אם כן:
מבעוד יום כר' יוחנן. ואי
והאי סיומא דאנשי חצר ולא אנשי
לעירובייהו גבייהו.
יוחנן אמר יש ביטול רשות מחצר לחצר
א
לא הוה יכיל לסלוקינהו
חצירות לאו שמואל קאמר לה אלא
דכיון שאין יכול לבטל לבני חיצונה
צריך לשכור מן הדיורין.
ב ויש ביטול רשות בחורבה וצריכא דאי
רב יוסף קא דייק לה ממילתא
משום שאין ביטול רשות מחצר לחצר
הא דאמר שמואל אין לנו
מוסף רש"י
אשמעינן מחצר לחצר בהא קאמר שמואל
בעירובין אלא כלשון
דשמואל: שהמבוי לחצירות כחצר
לא מצי שקלי בני פנימית לעירובייהו
לא שמיע לי הא
משנתנו, ואמרינן לה בה
משום דהא תשמישתא לחוד והא תשמישתא
לבתים. במתניתין דפירקין היאח) וקא
בחיצונה דאסרי עלייהו ולא דמי להא
שמעתא. דרב יוסף
דתנן אנשי חצר ששכח
לחוד אבל חורבה דתשמישתא חדא לתרווייהו
דייק שמואל בלישנא דחצירות ובתים
דאמרינן במי שהוציאוהו (לעיל דף מח:)
תלמידו דרב יהודה שהוא
אחד מהן ולא עירב כו',
תלמיד של רב ושמואל,
ש"מ דבחצר אחת יכולין
ויליף מיניה לקמןט) דלא מיקרי מבוי
אימא מודי ליה לרבי יוחנן וכי אתמר בהא
רשות אחת משתמש לשתי רשויות
וחלה רב יוסף ונעקר
לבטל, אבל בשתי חצירות
להיות ניתר בלחי וקורה עד שיהיו
ואין שתי רשויות משתמשות לרשות
בהא קאמר רבי יוחנן אבל בהך מודי ליה
תלמודו וכשהיה שומע
זו לפנים מזו ושכח אחד
בתים וחצירות פתוחין לתוכו שתי
מימרא דרב ושמואל ואינו
אחת מפרש ר"ת דכשנתנה אמצעית
מהם ולא עירב, אין יכול
לשמואל צריכא אמר אביי הא דאמר שמואל
נזכר לאותה שמועה
לבטל דהא חצר שנינן ולא
חצירות למבוי ושני בתים לחצר: אבל
עירובה בזו ובזו מותרת עם שתיהן
אין ביטול רשות מחצר לחצר לא אמרן
מתמיה ולאו תלמידו של רב
חצירות. ודחינן לא כי
חורבה דחדא תשמישתא לתרוייהו.
ושתיהן אסורות עמה דהתם כל
יהודה אני ולא אמר לי
אמרה שמואל אהא אמרה,
אלא בשתי חצירות ופתח אחד ביניהן אבל
שמועה זו ואביי תלמידו
ואסרי אהדדי אימא ליבטלו: מתוך
דתנן שהמבוי לחצירות
חיצונה וחיצונה לעצמה מותרת במקומה
ב' חצירות זו לפנים מזו מתוך שאוסרין
מזכירו (נדה לט. ע"פ נדרים
כחצר לבתים, פי' בעינן
שאוסרין. אם לא עירבה פנימית
אבל הכא דבני חיצונה נמי (ה) אסרי
מא.). את אמרת ניהלן.
במבוי חצירות להתירו
מבטלין רבא אמר אפילו שתי חצירות זו לפנים
לעצמה דהויא רגל האסורה במקומה
במקומן מפני הפנימית שלא עירבו
קודם חולייך (נדה לט.).
בלחי וקורה. אבל אם אין
שהמבוי
לחצרות
מזו פעמים מבטלין ופעמים אין מבטלין
במבוי אלא חצר אחת לא,
אפי' רבנן מודו דאוסרת שלא במקומה:
דאוסרת עליהם אתו אינהו נמי
כחצר לבתים. כשם
כלשון משנתינו דתני
מבטלין. דריסת רגלם לחיצונה ומותרין
ואסרי חצירן נמי לבני הפנימית
כיצד נתנו עירובן בחיצונה ושכח אחד בין
ו)
שאסור להוציא חן הבתים
חצירות. גופה אמר שמואל
בני חיצונה לעצמן: ופעמים אין מבטלין.
כמו שעירבו עמהם ובטל עירובן:
לחצר בלא עירוב, כך אסור
אין ביטול רשות מחצר
מן הפנימית ובין מן החיצונה ולא עירב
להוציא מן החצר למבוי בלא
לחצר ואין ביטול רשות
ואע"ג דאוסרין: נתנו את עירובן
שכח
שתיהן אסורות נתנו עירובן בפנימית ושכח
שיתוף, ולא תימא דלא
בחורבה, ור' יוחנן אמר יש
בחיצונה. כן דרך כשמערבין שתי
דמו, דבית וחצר זו רשות
ביטול רשות מחצר לחצר
אחד מן הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות שכח אחד מן החיצונה ולא
חצירות יחד אותו עירוב שעירבו חצר
היחיד וזו רשות הרבים,
ויש ביטול רשות בחורבה.
עירב פנימית מותרת וחיצונה אסורה נתנו עירובן בחיצונה ושכח אחד
אבל חצר ומבוי שניהן
וקיימא לן כר' יוחנן. וכי
זה לעצמה להתיר דיורין שבתוכה
רשויות של רבים הן (לקמן
פליגי בשתי חצירות ופתח
בין מן הפנימית ובין מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות האי בר פנימית
מוליכין לתוך חבירתה ואין עושין עירוב
עג:).
א' ביניהן. אבל בשתי
למאן ניבטיל ליבטיל לבני פנימית ליתא לערובייהו גבייהו ליבטיל לבני
אחר: שתיהן אסורות. ולא מהני להו
חצירות זו לפנים מזו מתוך
(שאסורין) [שאוסרין] זו
ביטול וטעמא מפרש לקמן ואזיל:
חיצונה אין בטול רשות מחצר לחצר האי בר חיצונה למאן נבטיל ליבטיל
על זו מבטלין. בא רבין
נתנו עירובן בפנימית. בני חיצונה
לבני חיצונה איכא פנימית דאסרה עלייהו ליבטיל לבני פנימית אין ביטול
ואמר אפילו שתי חצירות
זו לפנים מזו פעמים
מוליכין עירוב שביניהן המתירן לחצירן
(א)
רשות מחצר לחצר נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב
מבטלין ופעמים אין
ונתנוהו לתוך הפנימית: שתיהן
שתיהן אסורות האי בר פנימית למאן נבטיל ליבטיל לבני הפנימית איכא
מבטלין, כיצד נתנו עירובן
אסורות. ואין ביטול מועיל:
פנימית
בחיצונה כו'. נשאר לי
חיצונה דאסרה עלייהו ליבטיל לבני חיצונה אין ביטול רשות מחצר לחצר
מותרת. על ידי ביטול שביטלו להן
לכתוב בכאן פי' הא דאמר
שכח
רבא פעמים מבטלין
אותן בני חיצונה שנתנו עירובן לתוכה
ופעמים אין מבטלין, כיצד
והרגילו עירובן להיחשב כדיורי פנימית ואוסרין עליהם משום דהויא רגל האסורה במקומה בשביל ההוא דשכח ולא עירב ואוסרת שלא
כו' ושכח אחד בין מן
הפנימית בין מן החיצונה
במקומה הואיל והרגילה העירוב שם ומודה שמואל בהא דמבטלין אותו הרגל שהרגילו עירובן לתוך הפנימית ומשתריא פנימית לעצמה:
ולא עירב שתיהן אסורות
האי בר פנימית. ששכח ולא נתן בעירוב למאן ניבטיל: ליבטיל לבני פנימית. רשות חצירו דתיהוי פנימית מיהא שריא לעצמה וחיצונה תיאסר
(דהא) [ואין] מבטלין,
מפני דריסת רגלו של זה שאסורה במקומה: ליתא לעירובייהו גבייהו. ולכשיבדלו מן החיצונה הרי הן בלא עירוב וכולן אוסרין זה על זה:
ליבטיל.
[ד]בר פנימית למן יבטל,
בא לפני פנימית ליתיה
נמי דריסת רגלו לבני חיצונה ורשותו לבני חיצונה דאסתלק ליה לגמרי והרי כולן מותרין: אין ביטול רשות. מבן חצר זו לבן חצר אחרת לשמואל
לעירוב גבייהו, יבטל לבני
ואע"ג דאסר עלייהו. ואי קשיא ליבטלו בני פנימית רשות חצירן לגבי האי דלא עירב ויהא הוא רגל המותר במקומו דהא יחיד הוא ואינו אוסר על
החיצונה אין מבטלין
חיצונה ותשתרי חיצונה לאו מילתא היא דהא דכיון דבטלי רשותייהו לגביה הוי להו אינהו רגל האסורה במקומה כדתנן נתנו לו רשותן הוא
י)
מחצר לחצר. דברי אביי
ורבא לפרושי טעמא
מותר והן אסורין ואסרי החיצונה ואע"ג דעירבו בהדה הא בטיל עירובייהו מכי איסתלקו להו מרשותא דפנימית ונהי דאין להן רשות להוציא מבתיהן
דשמואל אינון. ויש מי
לחצר מ"מ דריסת הרגל יש להן בפנימית ובחיצונה וא"ת יבטלו אף דריסת רגלם לחיצונה אין ביטול רשות מחצר לחצר: איכא פנימית דאסרה
שאומר מדשקלי וטרו אביי
עלה. שהרי בטל העירוב בשביל זה והויא לה פנימית רגל האסורה במקומה דליתיה לעירובה לגבה: ליבטיל לבני פנימית. אף לבני פנימית:
ורבא לתרוצי טעמא
דשמואל, ש"מ הלכתא
האי בר פנימית למאן ניבטיל כו' איכא חיצונה דאסרה עלה. שעירוב מרגילה לתוכה: אין ביטול רשות מחצר לחצר. כלומר אין ביטול רשות
כוותיה. מיהו אנן קבלינן
מבן חצר זו לבן חצר אחרת כיון דפנימית אסורה חיצונה נמי אסורה מפני רגל האסורה במקומה שאוסרת עליה ועוד שאין עירובה אצלה:
דהילכתא בהני כולהו
שמועתא כר' יוחנן
שכח
שאפילו שתי חצירות שיש
בכל אחת מהן כמה בתין וכמה דיורין ופתח אחד ביניהן, כשם שמבטל אחד מבני חצר רשותו לבני חצירו, כך יש לו לבטל אפי' מחצר לחצר אחרת. דהא רב חסדא ורב ששת אליבא דר' יוחנן בעו ופשטי.