הדר פרק ששי עירובין
סז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שכח
שכח אחד מן החיצונה ולא עירב. בהא מודי שמואל דמבטלי בני
אחד מבני חיצונה
ולא עירב עמהן. בהא מודה שמואל
לח א מיי' פ"ב מהל'
א) [גיר' הערוך מרתת],
ב) [לעיל סו: לקמן סח.
חיצונה לבני פנימית אותו רשות שבא להן לתוכן ע"י הרגל עירובן משום
עירובין הלכה ז
דמבטלין בני חיצונה
לבני הפנימית אותו רשות שיש להן
עה:], ג) [שם], ד) [לעיל
טוש"ע או"ח סי' שפא
בתוכן על ידי הרגל עירובן משום דאמרה לתקוני שתפתיך ולא
דאמר לה לתקוני שתפתיך ולא לעוותי והכי מפרש לה בסוף פירקין [עה:].
כו:], ה) בס"א: וסברן,
סעיף ה:
והאי דבעינן ביטול אליבא דרבי עקיבא אמרה רבא למילתיה דאי
לעוותי והכי מפרש בשילהי פירקין והא דבעיא ביטול אליבא דר"ע
לט ב מיי' שם הל' יג
ו) [לעיל סו:], ז) ר"ל
להקיפוה נכרים דחדא לא
וסמג שם טוש"ע
לרבנן בלאו ביטול נמי אמרה לה
אמר רבא למילתיה דאי לרבנן בלא
עבדינן. ראמ"מ, ח) רש"ל
או"ח סי' שפג:
פנימית הכי ועקרה לה לעירוב משום
ביטול נמי אמרי לה לפנימית הכי
שכח אחד מן החיצונה ולא עירב ודאי פנימית
❖
מ ג מיי' פ"ה מהל'
מ"ז ועי' רש"א,
דמעוותי בה אבל ר"ע אמר דבעיא
ועקרה לעירוב' משום דמעוותי לה עירובין הלכה יז
מותרת דאחדא דשא ומשתמשא וחיצונה
❖
טוש"ע או"ח סי' שפט:
לבטולי בשילהי פירקין [שם] וכי שכח בן
אבל ר' עקיבא דבעי לבטולי בשילהי
(ג)
אסורה אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע
הגהות הב"ח
פנימית ליכא למימר הכי דליבטל לבני
פירקין וכי שכח אחד מן הפנימית
לרבא וכי שכח אחד מן הפנימית ולא עירב
ליכא למימר הכי לבטל לבני פנימית
פנימית ותיחוד דשא ותשמש (א) דלא מצי
(א) רש"י ד"ה שכח וכו'
רב ניסים גאון
אמאי שתיהן אסורות לבטיל בר פנימית
ותיחוד דשא ותשמש. נ"ב
למימר לתקוני שתפתיך ולא לעוותי
ותיחוד דשא ותשמש דלא מצי למימר
ס"א ותבטל חיצונ' לפנימית
כמאן כר' אליעזר דאמר
לבני פנימית ותיתי חיצונה ותשתרי בהדייהו
שהרי תחילת העיוות ע"י בן פנימי
לתקוני שתפתיך ולא לעוותי דבעיא
רשותה: (ב) ד"ה אליבא
אין צריך לבטל רשות לכל
כמאן כרבי אליעזר דאמר אינו צריך לבטל
בא: כמאן כר' אליעזר. רבא קא
ביטול שהרי תחילת [העיוות] ע"י בן
וכו' דאין אוסרין אין
אחד ואחד, אנא כי קא
מבטלין: (ג) תוס' ד"ה שכח
אמינא כרבנן. עיקר דבריו
מהדר ליה לרב הונא כמאן קאמרת
רשות לכל אחד ואחד $ כי קאמינא לרבנן
הפנימית הוא בא כל זה לשון הקונט'
וכו' אבל ר' עקיבא אמר
שלר' אליעזר בסוף פרק
למילתך כר"א דאמר אינו צריך כו'.
וא"ת ורבא מנא ליה דשמואל מוקי
דאמרי צריך לבטל לכל אחד ואחד: רב חסדא
בשילהי פירקין דבעי
עושין פסין, דתנן אמר ר'
בשילהי עושין פסין אוקימנא הכי:
לבטולו וכי שכח:
לה כר"ע דבעי' ביטול דלמא כרבנן
אילעאי שמעתי מר'
ד)
ורב ששת כי פגעי בהדי הדדי רב חסדא
(ד) בא"ד ולא מתוקם אלא
אליעזר שאפי' היא כבית
ממתנייתא דרב ששת. שהיו משניות
דשרו לקמן בלא ביטול וי"ל משום
מרתען שיפוותיה ממתנייתא דרב ששת ורב
כר' עקיבא וא"ת:
כור. וכן שמעתי ממנו
סדורות לו וירא רב חסדא שלא יקשה
דשמעינן ליה לשמואל דאמר אוסרין
(ה) ד"ה כמאן וכו' לבני
אנשי חצר ששכח אחד
ששת מרתע כוליה גופיה מפלפוליה דרב
א)
פנימית לר' אליעזר
לו ממשנה על משנה ויאמר לו לתרצן:
ומערבין ומבטלין ב' חצירות זו לפנים
מהן ולא עירב ביתו אסור
דאמר: (ו) ד"ה אני אומר
חסדא בעא מיניה רב חסדא מרב ששת
מלהכניס ומלהוציא לו
מפלפוליה. חריף וסבר ה) היה ביותר
מזו ולא מתוקם אלא (ד) בהכי וא"ת וכי
וכו' דלעיל היכא דאתא עו"ג
ולהם. ופרקינן לא קשיא
שני בתים משני צידי רשות הרבים ובאו
ועמוק בשאילותיו: והקיפום. סתמו
שכח אחד מבני פנימית ולא עירב
בשבתא. נ"ב וקשה לי לפ"ז
הא ר' אליעזר והא רבנן,
דתוספות היו מפרשים מה
נכרים והקיפום מחיצה בשבת מהו אליבא
רה"ר מכאן ומכאן ונשאר לפני ב'
כשתמצא לומר לדברי ר'
ומבטל לבני פנימית אמאי אתיא
שפירש"י ול"ד להא דלעיל
אליעזר המבטל רשות
הבתים כעין חצר שהבתים פתוחות
חיצונה ואסרה עלייהו משום עירוב
דמאן דאמר אין ביטול רשות מחצר לחצר
ב)
פי' היינו על היכא דאתא
חצרו לרשות ביתו נמי
לה: מהו. שיבטל זה רשותו לזה ויהא
המרגילה לתוכה הא אמר לעיל בפרק
עו"ג בשבתא דא"כ ה"ל
ביטל. לרבנן המבטל
לא תיבעי לך השתא דאי בעו לערובי
לתרץ בקיצור משום דהתם
רשות חצרו רשות ביתו
מותר להוציא מביתו לכאן דהא קיי"ל
מי שהוציאוהו (דף מח:) דלא אמרו
מאתמול מצו מערבי אמרת אין ביטול רשות
❖
תרתי והכא חדא כסברת
לא ביטל.
בפירקא תניינא (דף כ.) כל מחיצות
דיורין להחמיר י"ל דההיא דלעיל ליכא
בעל איבעיא בעצמו דאהא
מחצר לחצר הכא דאי בעו לערובי מאתמול
הנעשות בשבת בין בשוגג בין במזיד
שום פשיעותה אבל הכא הפנימית
פשיט דמותר [ע"כ נראה
לא מצו מערבי לא כל שכן כי תיבעי לך
דמה שפירש רש"י] ולא דמי
שמה מחיצה וכ"ש הכא דנכרים עבדוה:
פשעה ועותה את עצמה:
רבינו חננאל
לההיא דלעיל קאי [אהיכא
כמאן כר' אליעזר כו'. לעיל
אליבא דמאן דאמר ג) יש ביטול רשות מחצר
אליבא דמאן דאמר אין ביטול רשות
דבאו עו"ג והקיפוה מחיצה
רב חסדא כי הוה פגע
לחצר התם דאי בעו לערובי מאתמול מצו
מחצר לחצר. ואוקימנא טעמא משום
בשמעתין כשנתנו עירובן
בשבת דאין מבטלין דהתם
ברב ששת הוה (מתרען)
ו)
ג"כ אינו אלא חדא וכעין]
[מרתען] שפוותיה. כלומר
דאין אוסרין (ב) ואין מבטלין ואע"ג דאי
מערבי בטולי נמי מצי מבטל אבל הכא
בחיצונה ושכח א' מן החיצונה ולא
שהקשו התוס' לקמן בדיבור
היה מתיירא ממנו שמא
בעו לערובי הוו מערבי אלמא תרתי
עירב לא מצי למיפרך הכי דלימא
דלא מצו מערבי מאתמול בטולי נמי לא
שאחר זה ועל זה תירץ רש"י
ישאלנו ממתנייתא דהוו
בעינן אוסרין ומערבין: לא תיבעי
דהכא אי בעי מיגר ועירובי
דמצי מבטל בן חיצונה לבני החיצונה
בידיה. ורב ששת הוה
מצי מבטל או דילמא לא שנא אמר ליה
מאתמול מצי עבדי ר"ל
(מיתרע) [מרתע] כוליה
לך. דכ"ש דהכא לא הא ולא הא
ותיתי פנימית ותשתרי בהדייהו דהכא
א אין מבטלין מת נכרי בשבת מהו אליבא
דרש"י פי' ג"כ היכא דאתא
גופיה מפילפוליה דרב
דלא הוו אוסרין זה על זה אתמול
ליכא דיורי חיצונה בפנימית אלא ע"י
עו"ג בשבת והא דקאמר אי
חסדא, שמא ישאלהו. בעא
דמאן דאמר שוכרין לא תיבעי לך השתא
בעי מיגר ועירובי מאתמול
ולא תורת עירוב היתה לכאן: כי
מיניה רב חסדא מרב ששת
עירוב המרגילה לא חשיב ביטולי רשות
פי' אי הוה בא העו"ג
תרתי עבדינן חדא מיבעיא אלא כי תיבעי
שתי חצירות בשני צידי
תיבעי לך אליבא דמאן דאמר יש
מחצר לחצר כיון דמאיליהן משתרו בני
מאתמול מה שאין כן לעיל
רשות הרבים והקיפום גוים
לך אליבא דמ"ד אין שוכרין תרתי הוא
ביטול. ואע"ג דאין אוסרין מאי מי
חיצונה ע"י שמבטל בן פנימי לבני
דמאתמול לא הוה מחיצה
מחיצה בשבת, אליבא דר'
כלל וכעין זה כתבו התוס'
דלא עבדינן הא חדא עבדינן או דילמא לא
יוחנן דאמר יש ביטול
אמרינן התם הוא דאי בעו לערובי
פנימית כראב"י דאמר אין צריך לבטל
(ה)
לעיל דף סו בד"ה ואי דאתא
מחצר לחצר מהו, מחדא
הוו מערבי ואע"ג דתרתי ליכא חדא
רשות לכל אחד וא' אבל לעיל דפנימית
שנא אמר ליה אני אומר מבטלין והמנונא
ב
וכו' דאף על גב דלא רצה
לחברתה הוא דאמר,
מיהא איכא אבל הכא דאפילו חדא
אוסרת החיצונה ע"י דריסת הרגל
העו"ג להשכיר מאתמול
דכיון דאיבעי לערובי
אמר אין מבטלין: אמר רב יהודה אמר
אכתי מערבין קרינא ביה
מאתמול הוה מצי מערב,
ליכא לא או דלמא מדאהא לא קפיד
שלה אע"ג דא"צ לבטל לכל אחד ואחד
שמואל נכרי שיש לו פתח ארבעה על
ג
דאם היה רוצה העו"ג היו
בטולי השתא מצי בטיל.
אהא נמי לא קפיד: אין מבטלין.
חשיב ליה ביטול רשות מחצר לחצר:
יכולין לערב ה"ה הכא נמי
אבל הכא בהיקיפום גוים
ארבעה פתוח לבקעה אפילו מכניס ומוציא
אני
דחדא מיהא בעינן: מת נכרי בשבת.
אומר מבטלין. פי' בקונטרס
משום [דאי הוה בא העו"ג
מחיצות בשבת דאיבעי
גמלים וקרונות כל היום כולו דרך מבוי אין
מאתמול היו יכולין להשכיר
לערובי מאיתמול לא מצי
הא נמי בעא מיניה שני ישראלים
דלא דמיא לההיא דלעיל היכא
ולערב מצי מיגר וערובו
מערבי, בטולי השתא נמי
אוסר על בני מבוי מ"ט בפיתחא דמיחד ליה
ונכרי הדרים בחצר ולא שכרו ולא
דאתא נכרי בשבתא (ו) דהכא אי בעו
מאתמול קרינא ביה]:
לא מצי מבטלי. או דילמא
בההוא ניחא ליה איבעיא להו פתוח לקרפף
(ז) בא"ד לא יתכן לומר כי
עירבו ומת נכרי בשבת מהו לבטל
מיגר וערובי מאתמול מצו עבדי ורב
לא שנא. א"ל אין מבטלין.
תבעי לך אליבא דמאן
תוב בעא מיניה מת גוי
זה לזה: אליבא דמ"ד. לעיל בפרקין
מהו א"ר נחמן בר אמי משמיה דאולפנא
המנונא אמר אין מבטלין כיון דאי בעו
דאמר אין שוכרין
בשבת מהו. אליבא דר'
(דף סה:) היכא דאתי נכרי בשבת
לערובי מאתמול לא מצו מערבי בלא
אפי'
דהיינו שמואל כצ"ל ותיבת
יוחנן לא תיבעי לך השתא
שוכרין הימנו ואח"כ מבטלין לא תיבעי לך: השתא תרתי עבדינן.
דקאמר אני אומר מבטלין
שכירות אין ביטול אלא במקום עירוב עד כאן לשון הקונט' ותימה
שוכרין ומבטלין עבדי להו
❖
נמחק:
בשבת להני תרתי, חדא אי
שכירות וביטול חדא מיבעיא: אני אומר מבטלין. ולא דמיא לההיא
דלעיל (דף סו.) פשיטא לן היכא דאתא נכרי מאתמול דמבטלין
מבטלין אי לא מיבעיא. כי
דלעילו) דהכא אי בעי מיגר וערובי מאתמול מצי עבדי: והמנונא אמר
ואוסרין ומערבין קרינן ביה דאמר לעיל ואי דאתא נכרי מאתמול
תיבעי לך אליבא דשמואל
אין מבטלין. כיון דאי בעו ערובי מאתמול לא מצי עבדי בלא
דאמר אין שוכרין מאי,
לוגר מאתמול י"ל דסוגיא דלעיל כרב ששת דאמר הכא דמבטלין
גליון הש"ס
תרתי הוא דלא עבדי,
שכירות אין ביטול אלא במקום עירוב: בההוא ניחא ליה. משום
ומיהו קשה דמשמע הכא דפשיטא לן אפי' לרב ששת דתרתי לא
גמ' כי קאמינא לרבנן
אבל הכא בחצר דהוו
דאיכא אוירא טפי ממבוי: דאולפנא. ששמע מרבו ורבו מרבו:
עבדינן ודוקא מת הוא דמבטלין אבל לא מת דבעי תרתי שכירות
דאמרי צריך לבטל. עי'
בה דיורין ישראלים הרבה
לקמן סח ע"ב תוס' ד"ה
וגוי, ואסר עלייהו גוי
וביטול לא עבדינן ולעיל פשיטא לן בדאתא מאתמול דבשבת שוכרין
אפי'
רב אשי:
ולא עירובו, דהא אין
ומבטלין ודוקא באתא בשבת קאמר שמואל דאין מבטלין ונראה לפרש
עירוב מועיל במקום גוי
דהכא באתא בשבת ומת בשבת איירי וכן משמע הלשון דקאמר כי תיבעי לך אליבא דמאן דאמר אין שוכרין תרתי הוא דלא עבדינן ובאתא נכרי
בשבת, ונסתלקה רשותו
ונשתיירו ישראלים, מהו
בשבת נחלקו ועל זה מיבעיא ליה כשמת אי עבדינן חדא אי לא וא"ת כי לא מת נמי תסגי בחדא בביטול לחודיה דהוה יחיד במקום נכרי
שיבטל אחד רשותו ויהא
וי"ל כדפי' לעיל דלא משתרי בביטול לחודיה כשמתרצה הנכרי לשכור כיון דאם לא היה מתרצה לא היה מותר משום דאם כן בטלת תורת
האחר מותר לטלטלי. א"ל
עירוב אי נמי רב חסדא כר' מאיר סבירא ליה דאסר יחיד במקום נכרי ומיהו לפי טעם זה אחרון לא יתכן לומר אליבא דמאן דאמר
(ז)
(אביי) [רב ששת] אני
אומר מבטלין, והמנונא
אין שוכרין דקאמר ח) (אני אומר מבטלין) היינו שמואל דממה נפשך לשמואל סגי בביטול דאיהו קאמר הלכה כראב"י וקאמר שמואל
אומר אין מבטלין. אמר
אני
חדא לא עבדינן לשמואל אלא היינו ר' אסי דאמר לעיל לא נשכור: אומר מבטלין. אף על גב
לעיל דאין מבטלין ש"מ דאפי'
רב יהודה אמר שמואל
דבשני בתים אין מבטלין התם
ליכא לא אוסרין ולא מערבין שהיא רה"ר מבעוד יום אבל הכא אוסרין איכא וגם מערבין עד שיבא
גוי שיש לו אפי' פתח
ד' טפחים על ד' טפחים
הנכרי א"נ גבי שני בתים לא
היה
לו
כח מבעוד יום לעשות אותו ביטול שעושה עכשיו אבל הכא מבעוד יום היה בו כח לבטל:
פתוח מחצירו לבקעה,
וישראל
כבר סילק רשותו מכל
המבוי, ואפילו הוא מכניס
ומוציא גמלים וקרונות כל היום דרך מבוי, אינו אוסר על בני המבוי, אלא כעובר דרך הוא חשוב במבוי. מאי טעמא בההוא פיתחא דמיחד ליה טפי ניחא ליה.