הדר פרק ששי עירובין
סט.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
והא
אימא אינו אוסר. לר"מ: והתניא. בניחותא: עד שלא נתן כו'.
תנן מי שנתן רשות כו'. הא דפריך אברייתא טפי מאמתני'
נא א מיי' פ"ב מהלכות
א) [לקמן עמוד ב],
ב) [בס"א: במשומד, וכן
אישראל שלא עירב קאי: יכול לבטל. אע"ג דמומר הוא לחלל שבת
עירובין הלכה ו סמג
משום דבברייתא מסיים בה דברי ר"מ:
ד)
הוציא בין בשוגג בין במזיד יכול לבטל. פירש בקונט' אע"ג
להלן משומד], ג) בכורות דף
עשין דרבנן א טוש"ע או"ח
יכול לבטל: במזיד אין יכול לבטל. קסבר ר' יהודה מחלל שבת אין
ל., ד) בס"א: דמשומד, וכ"ה
סי' שפא סעיף א:
יכול לבטל בלא שכירות: אוסר. דהדר שקליה לרשותיה ובשוגג נמי
דמומר ה) הוא לחלל שבת יכול לבטל ר' יהודה אומר
בכה"ע, ה) בס"א: דמשומד,
ב [מיי' פ"י מהל' משכב
וכן להלן, ו) [ע"ש דהתם
ומושב הל' ט טוש"ע י"ד
קנסו שוגג אטו מזיד: במה דברים
במזיד אינו יכול לבטל קסבר מומר
❖
איתא אע"פ שנשי צדוקים הן
סי' קיט סעי' ד]:
אמורים. ר"מ קאמר לה דאילו ר'
לחלל שבת אינו יכול לבטל בלא
והתנן מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג
א)
מתייראות מן הפרושים ולכן
יהודה ללישנא דמתני' קאמר דלא
שכירות ומדתולה טעם בקונטרס
צ"ל כדאשכחן ביומא פרק א'
בין במזיד אוסר דברי רבי מאיר אמר רב
דף יט: דשם איתא בלשון
מהניא חזקה וללישנא דברייתא
משום מומר צריך לומר דבפרהסיא
רב ניסים גאון
יוסף אימא אינו אוסר אביי אמר לא קשיא
זה], ז) בס"א: אע"פ
דקאמר ר' יהודה עד שלא תחשך
קאמר כדמסיק דדוקא בפרהסיא לר'
שצדוקות הן מתיראות,
כמאן אי כר' מאיר דאמר
כאן שהחזיקו בני מבוי במבוי כאן שלא
❖
טעמא לאו משום דלא מהניא חזקה
יהודה אינו יכול לבטל רשות ואפ"ה
משומד לדבר אחד הוי
החזיקו בני מבוי במבוי והתניא עד שלא
משומד לכל התורה כולה,
הוא אלא משום דקסבר הרי הוא
לר"מ מבטל רשות ובסמוך נמי דקאמר
אפילו אחד מכל איסורין
נתן רשותו הוציא בין בשוגג בין במזיד יכול
כעובד כוכבים וגבי ישראל שביטל
מומר בגילוי פנים אינו מבטל רשות
שבתורה נמי. ואי כרבנן
הגהות הב"ח
לבטל דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר
איכא למימר דאפי' לר' יהודה מהניא
כמאן כר' יהודה פירש בקונט' דלר"מ
הא אמרי חשוד לדבר
(א) גמ' אימא עד שלא יצא
אחד לא נחשד לכל
חזקה ובמה דברים אמורים דברי
בשוגג יכול לבטל במזיד אינו יכול לבטל
במומר לחלל שבת בפרהסיא מבטל
היום: (ב) שם ההוא גברא
התורה. הא דר' מאיר
הכל הוא: והא אנן תנן. לר' יהודה
ותימה דבמתני' קתני צדוקי הרי הוא
מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד
דנפק בחומרתא: (ג) תוס'
משכחת לה בתוספתא
עד שלא יוציא אלמא מהני ביטול כל
ד"ה הוציא וכו' אינו כעו"ג
כנכרי כדמסיק לעיל ומשמע
דמאי, דתניא עם הארץ
אוסר דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר במזיד
א
(ועוד מדפליגי) תא"מ ונ"ב
שקיבל עליו כל דברי
כמה דלא הדר ביה ובחזקה הוא
בריש פירקין דרישא דמתני' ר"מ וי"ל
אוסר בשוגג אינו אוסר במה דברים אמורים
ס"א ומדפליגי: (ד) ד"ה
חבירות ונחשד על דבר
דפליג דקסבר לא מהניא: ואיבעית
דודאי כולה מתניתא עד ר' יהודה ר"מ
כיון וכו' טבעת של עץ
אחד, נחשד על כולם
בשלא החזיקו בני מבוי במבוי אבל החזיקו
אימא. מתני' דמשמע צדוקי מבטל
שחותמה ממין אחר:
קתני לה כדמסיים בה בברייתא
דברי ר' מאיר. ואיתה להא
(ה) בא"ד וכן משמע
בני מבוי במבוי בין בשוגג ובין במזיד אינו
ברייתא בגמ' דבכורות
במומר לחלל בצנעא: גילוי פנים.
דברי ר"מ דר"מ שונה דברי רבותיו
במועד קטן דמדמה:
בפרק עד כמה ישראל
אוסר: אמר מר ר' יהודה אומר בלשון אחרת
חצוף: מומר הוי. בתמיה וכי משום
דברי חכמים ודברי ר"ג ואפשר דסבר
(ו) בא"ד ולא שייך למגזר
חייבין להטפל בבכור.
❖
באיש דילמא שליף:
מהרו ועשו צורכיכם במבוי עד שלא תחשך
גילוי פנים חשיב ליה מומר: מומר
ודברי חכמים עד דהוי
כר"ג דאמר צדוקי אינו כנכרי
משומד לע"ז. איתנהו נמי
בגילוי פנים. בפרהסיא: כר' יהודה.
(ג) ועוד מדפליגי ר"מ ור' יהודה אליבא
ויאסר עליכם אלמא נכרי הוא והא אנן עד
בתוספתא בכורות (פ"ג)
דלר"מ מומר לחלל שבת בפרהסיא
דר"ג משמע נמי דכר"ג סבירא ליה
דתניא חשוד על ע"ז
שלא יוציא תנן אימא עד שלא יוציא היום
מוסף רש"י
(א)
חשוד על כל המצות
מבטל: בחומרתא דמדושא. טבעת
ומיהו לא משמע כלל לפרש ברייתא זו
ואיבעית אימא לא קשיא כאן במומר לחלל
ב)
מי שנתן רשותו. לבני
שבתורה. ולא למפרע
שחותמה ממין אחר ואמרי' במסכת
מטעם מומר חדא דלמה ליה למנקט
חצר מפני ששכח ולא עירב
אלא מיכן ולהבא שנא'
שבתות בצנעא כאן במומר לחלל שבתות
שבת (דף נט:)
היא של אלמוג וחותמה
הוציא הוה ליה למימר שחילל שבת
ולאחר שביטל הוציא מביתו
למן היום אשר צוה ה'
בפרהסיא כמאן אזלא הא דתניא מומר וגילוי
❖
לחצר, אוסר. על בני חצר
והלאה.
של מתכת אסור לצאת בה. חומרתא
בכל מלאכה שחילל ועוד דמשמע
דהדר שקליה לרשותיה
פנים הרי זה אינו מבטל רשות גילוי פנים
דמשום דהוציא בשבת זו דקתני עד
חותם. מדושא לא אתפרש. ובדקתי במס'
❖
(לעיל סח:).
מומר הוי אלא מומר בגילוי פנים אינו
שבת ולא נשנית שם לענין שבת אלא
שלא נתן רשותו הוציא ועוד דמשמע
רבינו חננאל (המשך)
לענין טומאה ואומר אני חומרתא
יכול לבטל רשות כמאן כר' יהודה ההוא
סתם הוציא בכל ענין בין בצנעא בין
גוי הוא ובביטול סגי ליה,
רבינו חננאל
דמדושא קשר של בושם אחד ממיני
בפרהסיא כמו מי שנתן רשותו
(ב) דנפק בחומרתא דמדושא כיון דחזייה לר'
אלא אם יוציא יאסר.
הבשמים וכי האי גוונא אמרי' בשבת
והוציא דסיפא ומפרש ר"י דהכא
ופרקינן מאי שלא יוציא
והתנן מי שנתן רשותו
יהודה נשיאה כסייה אמר כגון זה מבטל
דקתני במתני' שלא יוציא
והוציא בין בשוגג בין
(דף סב.) דאין יוצאין בחומרתא
לאו מטעם מומר קאמר דמומר לא
רשות לר' יהודה אמר רב הונא איזהו
היום, כר' יהוד' דקתני
במזיד אוסר דברי ר'
דפילון וחייב עליו חטאת משום
שייך אלא באדם הרגיל לחלל שבתות
עד שלא תחשך. איבעית
מאיר. ודחי רב יוסף
ישראל מומר זה המחלל שבתות בפרהסיא
דמשאוי הוא ואינו תכשיט אדם:
אימא לא קשיא הא דקתני
תני במתניתא אינו אוסר
ואינו נזהר כלל אבל הכא לא ברגיל
א"ל רב נחמן כמאן אי כר"מ דאמר חשוד
ר' יהודה הצדוקי אינו
דברי ר' מאיר. ופירק
ג)
כגון זה. שמחלל שבת בצנעא:
איירי אלא שבמקרה בעלמא אירע כך
מבטל אלא הרי הוא
אביי פירוק אחר, ואמר
לדבר א' חשוד לכל התורה כולה אפי' בא'
איזהו ישראל מומר. דחשבינן ליה
שהוציא שהיה דחוק לפי שעה ואם
כגוי [ב]מחלל שבתות
מתניתא בשלא החזיקו
מכל איסורין שבתורה נמי אי כרבנן האמרי
בפרהסיא. והאי במשומד
בני המבוי במבוי, לפיכך
מומר לכל מילי: ר' מאיר ורבנן
בשבת שעברה עשה כן אפי' במזיד
מחלל שבתות בצינעא.
אע"ג דביטל רשותו (ו)אם
במס' בכורות בפר' עד כמה (דף ל:):
לא היה מזיק כלום אפי' לר' יהודה
חשודלדברא'לא הוי חשודלכלהתורהכולה
ב
והא דתניא משומד בגלוי
הוציא אוסר, אבל המבטל
דלאו מומר הוא כדפירשתי אלא דוקא
עד
פנים אינו מבטל רשותו
רשותו וקדמו בני המבוי
עד
כר' יהוד'. ההוא משומד
והחזיקו במבוי אע"פ
בשבת זו דמאחר שהחזיק ברשותו
דנפק בחומרתא דמדושא.
שהוציא אחר כך לא
אינו יכול לבטל כמו החזיק אחר ביטול דאין יכול עוד לבטל ור"מ סבר דיכול לבטל משום דלא חשיב מחזיק כיון שאחר הנתינה לא החזיק:
[פירוש טבעת כדגרסינן
אסר. כדתניא אם עד
כאן במומר לחלל שבתות בפרהסיא. לפירוש הקונט' שהוציא במזיד דלעיל חשיב מומר אפי' במילי דרבנן וכן משמע מדלא משני הא והא
בגמ' בפרק מי שהפך
שלא נתן רשותו והוציא
ר' יהודה נשיאה נפק
בין בשוגג בין במזיד
בפרהסיא הא בדאורייתא הא בדרבנן ותימה דהא סתם צדוקי אינו נזהר כלל במילי דרבנן אפי' בפרהסיא וכותים נמי שהיו מבטלים
א)
בחומרתא דמדושא] ,
יכול לבטל רשותו דברי
ונותנים רשות קודם שגזרו עליהם ר' אמי ור' אסי בפ"ק דחולין (דף ו:) הא סתם כותים אינם מאמינים בדברי חכמים ואפי' בפרהסיא ולא
איקפד ר' אמי. אמר רב
ר' מאיר. ר' יהוד'
מזדהרי וי"ל שרגילים הם ליזהר לפי שיראים מחכמים כדאשכחן בנדה פרק בנות כותים (דף לג: ) אע"פ שצדוקים אנו מתיראין אנו מפני הפרושים:
ו)
ז)
יוסף מאי טעמא איקפד,
אומר בשוגג (לבטל) יכול
כיון דחזיה לר' יהודה נשיאה כסייה. וא"ת והא ר' יהודה נשיאה גופיה נפק בחומרתא דמדושא כדאמרי' במועד קטן בפרק מי שהפך
והתניא השירים והנזמים
[לבטל], אבל אם הוציא
והטבעות הרי הן ככלים
במזיד לאסור עליהן אין
(דף יב:) ותירץ ר"ח דהאי גברא דהכא נפק ברשות הרבים והתם בחצר ותימה אפי' בחצר משמע התם דאסור דקאמר על ר' אמי
המטלטלים בחצר. וזה
יכול לבטל. מי שנתן
דאיקפד מאי טעמא איקפד אי משום חומרתא דמדושא והא תניא השירים והנזמים והטבעות הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר ואמר עלה
המשומד נפיק בה בשבת
רשותו והוציא (אחר)
ברשות הרבים, בהדי
בין שוגג בין מזיד
דההיא ברייתא בסוף פרק כירה (שבת דף מו:) אמר עולא מאי טעמא הואיל ואיכא תורת כלי עליהן ומדנקט טעמא דתורת כלי משמע דאסור
דחזייה לר' יהוד' נשיאה
אוסר דברי ר' מאיר. ר'
להתקשט בהם בחצר דלא חזו בשבת ואפ"ה שרי לצורך גופו ולצורך מקומו כמו כל דבר שיש תורת כלי עליו אע"פ שמלאכתו לאיסור כדאמר
כסייה להאי חומרתא,
יהודה אומר מזיד אוסר
כלומר נתבייש ממנו. אמר
שוגג אינו אוסר. במה
בפרק במה אשה (שם דף סד:) כל מקום שאסרו חכמים לצאת בו לרה"ר אסור לצאת בו לחצר חוץ מכבול ופאה נכרית ואור"י דודאי שירים
כגון זה שאינו מחלל
דברים אמורים בשלא
ונזמים וטבעות אסור להתקשט בהם בחצר שמא יצא בהן לרה"ר וברשות הרבים אסור דילמא שליף ומחוי ולא חשיב גזירה לגזירה אבל חומרתא
שבת בגילוי פנים יכול
החזיקו בני המבוי במבוי,
דמדושא אינו תכשיט כלל ואפי' הוציאה באצבעו לחצר ליכא איסור משום תכשיט דלאו תכשיט הוא אלא איסור טלטול בעלמא הוא דאיכא כלשון
לבטל רשות לר' יהודה.
אבל אם הוציאו הכלים
אמר רב הונא איזהו
שלהם והחזיקו בני המבוי
ראשון שפירש בקונט' טבעת (ד) שחותמה ממין אחר ולא כלשון ב' שפירש קשר של בשמים וכן (ה) במועד קטן (דף יב:) דמדמה להו לשירים ונזמים
ישראל משומד זה המחלל
במבוי, אע"פ שהוציא
וטבעות ור' יהודה נשיאה לצורך גופו ולצורך מקומו אפקינהו כגון לטייל בהם את התינוק או שאר עניינים ומשום הכי קאמר מ"ט איקפד
שבת בפרהסיא. וא"ל רב
הוא בין בשוגג בין במזיד
דאיסור טלטול ליכא שהרי יש עליה תורת כלי כדתניא השירים והנזמים שהם כשאר כלים שמלאכתן לאיסור שניטלין לצורך גופן וכיון דאיסור
נחמן אי לר' מאיר,
אין (אוסרין) [אוסר].
אפילו עבר על אחת
אמר מר רבי יהוד'
טלטול ליכא איסור תכשיט פשיטא דליכא דאינו עשוי לתכשיט אלא כמו עץ בעלמא שעשוי לחתום בה חותמות ור"ת מפרש דתרוייהו נפקי
מכל המצוות שבתורה
אומרה בלשון אחרת
לרה"ר ר' יהודה נשיאה באצבעותיו וההוא גברא בקומצו ואם היה מותר לטלטל היה יכול להתקשט בו לרה"ר שתכשיט הוא ולא שייך למגזר
משומד הוי. אי לרבנן
מהרו ועשו צורכיכם
באיש שליף ומחוי לכך לא הוצרך להביא ראיה אלא על הטלטול דלא חשיב כחתיכה של מתכת או של עץ דעלמא ומיהו קשה לר"י
(ו)
במבוי עד שלא תחשך
ויאסר עליכם אלמא גוי
א) הושלם ע"פ הערוך ערך
דזה היה יכול לדקדק מן מתני' דפ' במה אשה יוצאה (שבת דף נז.) דתנן בטבעת שאין עליה חותם לא תצא ואם יצאה אינה חייבת
הוא. ואין ביטול רשות
חמר. ור' גם בתוס' ד"ה כיון
חטאת ש"מ דחשיב ראויות לתכשיט ועוד דלישנא דנפק לא משמע בקומצו:
מועיל במקום גוי עד
שהביאו ענין זה בשם ר"ח.
אי כר"מ אפי' בא' מכל איסורין נמי. וה"נ תניא בהדיא בבכורות בפ' עד כמה (ד' ל.) נחשד לדבר אחד נחשד לכל התורה כולה דברי ר"מ ותימה
שישכיר. והא אנן תנן
במתני' עד שלא יוציא
ויאסור עליכם אלמא לאו דבפ' זה בורר (סנהדרין דף כז.) גבי פלוגתא דאביי ורבא דאוכל נבלות להכעיס ורבא אמר כשר
בעי לאוקומי רבא כר' יוסי דאמר הוזם
בדיני