סט:
הדר פרק ששי עירובין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
עד דהוי מומר ט) לע"ג. דההוא ודאי חשוד לכל מילי דאמר מר
בדיני ממונות כשר בדיני נפשות ומשני דרבא אפי' כר"מ דאמר
נב א מיי' פ"ב מהלכות
א) [בס"א: משומד, וכן
להלן], ב) [תוספ' פ"ה
עירובין הלכה טז סמג
עד זומם פסול לכל התורה כולה דע"כ לא קאמר ר"מ התם אלא
חמורה ע"ג שכל המודה בה ככופר בכל התורה כולה דכתיב [במדבר טו] וכי
עשין דרבנן א טוש"ע או"ח
הי"ד] ע"ז דף סד: חולין דף
תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה ובע"ג משתעי קרא בהוריות
גבי עד זומם דממון דרע לשמים ולבריות אבל הכא דרע לשמים
ו., ג) חולין דף ה., ד) [בס"א
סי' שפה סעיף ג:
(דף ח.): אמר רב נחמן. איזהו ישראל מומר דקאמר רב הונא
ולא לבריות לא שמע מיניה דלית ליה לר"מ חשוד לאחד מכל
נג ב מיי' שם [הל"ב] סמג
נוסף: העולם], ה) לעיל דף
כו., ו) [לעיל סח: סט.],
שם טוש"ע או"ח סי'
לעיל [ע"א] לענין ביטול רשות קאמר:
האסורין להוי חשוד לכל התורה כולה
ז) [לעיל כו:], ח) [לעיל
שפ סעיף א:
בשוק. בפרהסיא ואע"ג דמחלל
לרבא דלא אמר מקילתא לחמירתא
עד דהוי מומר לעבודת כוכבים אמר רב
א)
נד ג מיי' פ"ג מהלכות
סח:], ט) בס"א: משומד,
בצנעא: כיצד. אישראל קאי: רשותי
אלא בעד זומם דממון דווקא דרע
וכן להלן, י) [ויקרא כב],
מעשה קרבנות הלכה
נחמן בר יצחק ליתן רשות ולבטל רשות
כ) בס"א: דפריש,
ד וסמג עשין קפג:
קנויה לך. או רשותי מבוטלת לך:
לשמים ורע לבריות ומיהו לאביי
וכדתניא ישראל מומר משמר שבתו
נה ד מיי' פ"ב מהלכות
ב)
א
ל) [דפרקין הל' ב],
לזכות. בקנין סודר: רב אשי
דהתם ניחא וקיי"ל כוותיה וי"ל דאפי'
מ) [רש"ל גרס קסטור וכ"ה
עירובין הלכה א סמג
בשוק מבטל רשות שאינו משמר שבתו
❖
אמר. לעולם מומר דקאמר רב בירושלמי],
לרבא חשוד לדבר אחד דרע לשמים
עשין א טוש"ע או"ח סי'
בשוק אינו מבטל רשות מפני שאמרו ישראל
שפ סעיף א:
הונא לכל מילי קחשיב ליה מומר
ולא לבריות חשוד לכל התורה כולה
נו ה מיי' שם הלכה ג
נוטל רשות ונותן רשות ובנכרי עד שישכיר
וכרבנן ס"ל והאי תנא הוא דאלימא
בכיוצא בה דרע לשמים ולא לבריות
טוש"ע שם סעיף ד:
תורה אור השלם
כיצד אומר לו רשותי קנויה לך רשותי
נז ו ז מיי' שם הל' ב
ליה שבת כע"ג: אדם כי יקריב מכם
אפי' מקילתא לחמירתא וחשוד לדבר
ב
❖
1. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
טוש"ע שם סעיף א:
פרט למומר. דאין מקבלין קרבנו
מבוטלת לך קנה ואין צריך לזכות רב
אחד דרע לשמים ורע לבריות חשוד
וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי
דמכם משמע מקצתכם: מכם.
לכל התורה כולה אפילו רע לשמים
אשי אמר האי תנא הוא דחמירא עליה
יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיְיָ מִן
מדכתיב האי מיעוטא גבי ישראל ולא
ורע לבריות:
הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן
שבת כע"ז כדתניא מכם ולא כולכם
רבינו חננאל
ג) 1
ושלהם מותר לו ולהן. דהוי
הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת
כתיב כי יקריב מן האדם קרבן ש"מ
❖
פרט למומר מכם בכם חלקתי ולא באומות
עד דהוי משומד לע"ז.
קָרְבַּנְכֶם: ויקרא א ב
ד)
בישראל הוא דחלק ומיעט מומר:
אורח לגבייהו פירש
ואמר רב אשי כי האי תנא
מן הבהמה להביא בני אדם הדומין
ולא באומות. שמקבלין קרבן מכולם
ר"ח דאמר בירושלמי אכסנאי אינו
הוא דאמר דחמיר ליה
ל)
לבהמה מכאן אמרו מקבלין קרבנות
שבת כע"ז, דתניא אדם
ג
הגהות הב"ח
כדתניא אישי) מה ת"ל איש איש לרבות
אוסר לעולם ואומר ר"י דלא דמי
כי יקריב מכם קרבן לה',
מפושעי ישראל כדי שיחזרו בתשובה חוץ
את הנכרים שנודרין נדרים ונדבות
להכא כלל דהתם איירי (ב) כגון הבא
(א) רש"י ד"ה נותן וכו'
מכם ולא כולכם, להוציא
דבטיל להו אמאי:
מן המומר והמנסך יין והמחלל שבתות
כישראל בהכל שוחטין (חולין דף יג:):
את המשומד לכל התורה
לדור במבוי לשם אכסנאות ולא לקבוע
(ב) תוס' ד"ה ושלהם וכו'
כולה, שאין מקבלין ממנו
להביא בני אדם הדומין לבהמה.
עצמו דהכי איתא התם אית תנא
בפרהסיא הא גופא קשיא אמרת מכם ולא
דהתם איירי בעו"ג הבא.
קרבן. מכם, בכם חלקתי
רשעים שעשו עצמן כבהמה שאינה
תני מ) קסדור אוסר מיד ואכסנאי לאחר
נ"ב כ"ה בס"א ובאשר"י
ולא באומות העולם, ש"מ
כולכם להוציא את המומר והדר תני מקבלין
❖
ובטור סי' שפ"ד:
באומות כולן (,שאין)
מכרת את בוראה מקבלין מהן
שלשים ואית תנא תני קסדור אוסר
קרבנות מפושעי ישראל הא לא קשיא רישא
[אבל] מקבלין קורבנות
קרבן: מקבלין קרבנות. של נדבה
לאחר שלשים ואכסנאי אינו אוסר
מפושעי ישראל שעברו
במומר לכל התורה כולה מציעתא במומר
מפושעי ישראל דהאי קרא בנדרים
לעולם מ"ד קסדור אוסר מיד ברגיל
על מקצת מצות כדי
מוסף רש"י
לדבר אחד אימא סיפא חוץ מן המומר
שיחזרו בתשובה, חוץ מן
ונדבות משתעי דכתיב כי יקריב:
ואכסנאי לאחר שלשים בשאינו רגיל
ליתן רשות. שאינו יכול
המשומד לנסך יין לע"ז,
והמנסך יין האי מומר היכי דמי אי מומר
כדי שיחזרו בתשובה. דאי דחינן להו
מ"ד קסדור לאחר שלשים כאלין
ליתן רשותו לישראל אלא
ולחלל שבתות בפרהסיא.
לכל התורה היינו רישא אי לדבר אחד
בידים תו לא הדרי: והמנסך את
דעלין ברשות ואכסנאי אינו אוסר
אם כן שכר ממנו מערב
שאילו כמשומד לכל
שבת (ע"ז סד:). ולבטל
התורה כולה הן, לפיכך
היין. לע"ג: אלא לאו הכי קאמר.
קשיא מציעתא אלא לאו הכי קאמר חוץ
לעולם כאלין דלא עלין ברשות:
רשות. אם דר במבוי צריך
אין מקבלין מהן. כיוצא
מקבלין קרבנות מפושעי ישראל
בעא
מן המומר לנסך ולחלל שבתות בפרהסיא
לשכור את רשותו ואפילו
בו ישראל המשומד
אלמא ע"ז ושבת כי הדדי נינהו שמע מינה: מתני' אנשי
המומרים לדבר אחד: חוץ מן המומר
בטלה להם אינה מבוטלת
שמשמר שבתו בשוק
ה) ד
עד שישכור, וישראל ששכח
ואינו מחלל אלא בסתר
לנסך את היין או לחלל שבת.
חצר ששכח אחד מהן ולא עירב ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהם
ולא נתן בערוב עם בני
מבטל רשות, ושאינו
דכמומר לכל התורה דמי דאימעיט
המבוי והוא דר עמהם
משמר שבתו בשוק, אלא
ושלהם מותרין לו ולהם נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורין היו שנים
ה
ליה מכם ולא כולכם: מתני' ביתו
ואוסר עליהם מבטל להם
מחלל בגילוי פנים, אינו
רשותו (חולין ו.). משמר
אוסרין זה על זה שאחד נותן רשות ונוטל רשות שנים נותנין רשות ואין נוטלין
מבטל רשות. מפני שאמרו
אסור להכניס ולהוציא. מביתו לחצר
שבתו בשוק. בפרהסיא
ישראל מבטל רשות ונותן
רשות מאימתי נותנין רשות ב"ש אומרים מבעוד יום וב"ה אומרים משחשיכה
בין הוא בין שאר בני החצר. ובגמרא
ו
אע"פ שהוא מומר לחללו
רשות ובגוי עד שישכיר,
בצנעא הרי הוא כישראל,
מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד ה"ז אוסר דברי ר' מאיר ר' יהודה
כיצד אמר לו רשותי
מפרש כשביטל להן רשות שהיה לו
ו)
ואם לא עירב עם שכניו
קנויה לך, רשותי מבוטלת
אומר במזיד אוסר בשוגג אינו אוסר: גמ' ביתו הוא דאסור הא חצירו שריא
בחצר ולא ביטל להן רשות ביתו
בחצר או במבוי נותן להם
לך קנה ואין צריך
הלכך הוה ליה רשות ביתו רשות
רשותו ודיו (שם). ונותן
לזכות. מתני' אנשי חצר
היכי דמי אי דבטיל ביתו אמאי אסור אי דלא בטיל חצירו אמאי שריא הכא
רשות. אם היה פתח ביתו
ששכח אחד מהן ולא
דידיה וחצר רשותא דידהו: ושלהם.
במאי עסקינן כגון שביטל רשות חצירו ולא ביטל רשות ביתו וקא
פתוח לחצר שישראל דרין
עירב ביתו אסור להכניס
בתים שלהן מותרין להוציא מהן לחצר
בה ושכח ולא עירב עמהן,
ולהוציא כו'. אוקימנא
סברי רבנן ז) ז המבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל דדייר איניש
בין הוא בין הן דהא בתים שלהן
מבטל להם את רשותו של
בשביטל רשותו בחצר,
בבית בלא חצר ושלהן מותר לו ולהן מאי טעמא דהוי אורח לגבייהו:
חצר ואם לא ביטל אסור
וקסברי רבנן המבטל
וחצר רשות אחת הן: נתנו לו. הם
להוציא מבתיהם לחצר
רשות חצירו, רשות ביתו
נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורין: ונהוי אינהו לגביה כי אורחין חד
רשות חצרן: הוא מותר. להוציא
דהוה להו מוציאין מרשות
לא ביטל, לפיכך ביתו
לגבי חמשה הוי אורח חמשה לגבי חד לא הוי אורח ש"מ מבטלין
מביתו לחצר: והן אסורין. אפי'
המיוחדת לכל אחד לרשות
ח)
אסור. שלהן מותרין לו
שיש לזה חלק בה, וחכמים
ולהם. כלומר בתיהן
מביתו לחצר ואע"ג דרשות אחת הן
וחוזרין ומבטלין הכי קאמר נתנו לו רשותן מעיקרא הוא מותר והן
גזרו שלא להוציא מרשותו
מותרין לו ולהן, כיון
ובגמרא מפרש טעמא: היו שנים.
אסורין: היו שנים אוסרין זה על זה: פשיטא לא צריכא דהדר חד מינייהו
לרשות חברו (ע"ז סד:).
דביטל רשותו הוה ליה
ששכחו ולא עירבו ושאר בני חצר
ובנכרי עד שישכיר. עד
אכסנאי לגבייהו. ירושלמי
ובטיל ליה לחבריה מהו דתימא לישתרי קמ"ל דכיון דבעידנא דבטיל לא הוה
שישכור ישראל הימנו
אכסנאי אינו אוסר לעולם.
בטלו להן רשותן שניהן אוסרין זה
ליה שריותא בהאי חצר: שאחד נותן רשות: הא תו למה לי אי נותן תנינא אי
(חולין ו.). כיצד אומר
נתנו לו רשותם הוא מותר,
על זה מפני שהוא של שניהן והבתים
לו. ישראל הנותן רשות
דהא נתנו לו רשותם.
נוטל תנינא סיפא איצטריכא ליה שנים נותנין רשות הא נמי פשיטא מהו דתימא
אומר רשותי קנויה לך, וזה
מיוחדין כל בית לבעליו ואין מוציא
אבל הן אסורין, דליכא
ליגזר
נוטלה ממנו ומוציא לחצר
למימר דאכסנאין אינון
מרשות המיוחדת לו לרשות שלו ושל
(ע"ז סד:). מכם ולא
לגבייהו. דחמשה גבי חד
חבירו: הרי זה אוסר. דמיהדר ומשקל רשותא הוא וחזר בו מביטולו: גמ' הא חצירו. רשות שהיתה לו בחצירו שריא לבני החצר
כולכם. אדם כי יקריב
לא הוו אורחין. ומוקים
מכם קרבן, וגבי נדר או
שמואל למתניתין הכי לא
ומותר להן להוציא מבתיהן לחצר כדקתני מתניתין להדיא: אי דבטיל. רשותו לבני חצר: ביתו אמאי אסור. הרי נתן להן ביתו
נדבה כתיב, דהא כי יקריב
תימא דאינון דבטיל להון
ונסתלק: ואי דלא בטיל. מידי רשות חצירו מאן שרייה: וקסברי רבנן. תנא דמתני' דסתמא היא ופליגא אדר' אליעזר דאמר בפרק
משמע כשירצו להקריב
הוא רשותיה, הדרו אינהו
עושין פסין (לעיל דף כו:) ביתו אסור להכניס ולהוציא לו אבל להם מותר דהמבטל רשות חצירו רשות ביתו ביטל:
דהוי אורח לגבייהו.
(חולין ה.). פרט למומר.
ונתנו לו רשותם דשמעינן
שאין מקבלין נדבתו (שם).
מינה דמבטלין וחוזרין
כיון דמביתו לא מפיק אע"ג דמשתמש בחצר לא מיהדר ומשקל רשותיה הוא אלא כשאר אורחין: והן אסורין. אפי' מביתו לחצר דכיון
מכם בכם חלקתי.
ומבטלין, אלא הכי קתני
דמשתמשי בחצר אע"ג דלאו מבית דידהו מפקי הוה ליה משקל רשותא דחמשה לגבי חד לא דמו לאורחין: חמשה. לאו דוקא: שמע
כלומר מדכתיב האי
מתני' נתנו לו הם רשותם
מינה מבטלין כו'. דמשמע נתנו לו רשות ארישא קאי דקתני ושלהן מותר לו ולהן דבטל להם רשותו חזרו הם ונתנו לו רשותן הוא
מיעוטא בישראל ולא
מעיקרא והוא לא נתן להם
באומות, דכתיב איש איש
הוא מותר והן אסורין.
מותר: היו שנים. ששכחו ולא עירבו עם השאר ובטלו להן חבריהן רשותן אוסרין שניהן זה על זה: פשיטא. דאי הוו תרוייהו לחודייהו
מבית ישראל אשר יקריב
היו שנים אוסרין זה
מעיקרא הוו אסרי אהדדי: לא צריכא דהדר חד ובטיל לחבריה. רשות עצמו ואת חלקו ברשות שבטלו להן חבריהן: מהו דתימא לישתרו.
קרבן לכל נדריכם וגו'
על זה. פי' היו שנים
דהוו להו כחמשה ששרויין בחצר ולא עירבו דמבטלי רשותא לחד מינייהו: קמ"ל. דלא דמי דאילו התם כל חד וחד מבטל ליה
בפרשת מומין (ויקרא כב)
שלא עיריבו, ונתנו להם
ותניא (חולין יג:) איש מה
כל בני החצר רשותם.
רשותיה אבל הכא כיון דשאר בני חצר לאו להאי דפייש כ) לחודיה בטלי אלא לתרוייהו כי הדר חד ומבטל לאידך רשותא דידיה מצי
תלמוד לומר איש איש,
אילו שנים כל אחד מהן
לבטולי רשותא דאקני ליה חבריה לא מצי לבטולי דכיון דבעידנא דבטלי להו הנך קמאי רשותייהו אפ"ה לא הוה להאי מבטל שריותא
לרבות העובדי כוכבים
אוסר על חבירו, ואע"פ
שנודרים נדרים ונדבות
בהאי חצר משום דאסרי אהדדי אשתכח דבטול דקמאי לא אהני וכי הדר מבטל האי לא מצי לאקנויי רשותא דידהו דהא לא
(שחזר) שאחרי כן חזר
כישראל, וגבי דידהו לא
האחד ונתן רשותו לשני,
קנייה: נותן תנינא. ושלהם מותר לו ולהן ואי לאו דבטיל (א) ליה אמאי משתרו: נוטל תנינא. נתנו לו אלמא יחיד נוטל רשות:
כתיב מיעוטא דלכתוב מן
כיון דבעידנא דבטילי
ליגזר האדם כי יקריב קרבן
להו כל בני החצר להני
דמשמע ולא כל האדם, שמע מינה בכם חילקתי שכשרין מביאין ולא המומרין, ולא באומות. שכולן מתנדבין ומקבלין מהם (חולין ה.) דאפילו המינין כשרין (שם יג:). הדומין לבהמה. שאין מקיימין את המצות (חולין ה.).
תרי, לא הות שריותא
מפושעי ישראל. משמע מזידין כדתניא במסכת יומא (לו.) פשעים אלו המרדים וכן הוא אומר מלך מואב פשע בי, והיינו מומר, ולקמן מפרש לה ואזיל (חולין ה.). והמנסך יין. עובד ע"ז (שם בנ"א בשטמ"ק). קשיא
לחצר דהא חד אסר
מציעתא. דקתני מקבלין, אסיפא (שם). חוץ מן המומר לנסך ולחלל שבתות. דהני חמירי, האי תנא חמירא ליה שבת כעבודת כוכבים, דהעובד עבודת כוכבים כופר בהקב"ה והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא
על חבריה לא מיבטיל.
שבת הקב"ה במעשה בראשית (שם). ושלהם מותרין לו ולהם. כשאר כל אדם הנכנס לחצר חבירו ומותר לו להוציא מפתח חבירו לחצר דהא רשותא דחד הוא (לעיל כו.). מי שנתן רשותו. לבני חצר מפני ששכח ולא עירב
ולאחר שביטל הוציא מביתו לחצר, הרי זה אוסר. על בני חצר, דהדר שקליה לרשותיה (לעיל סח:). רשות ביתו לא ביטל. לפיכך חצר כולה שלהן היא וביתו מיוחדת לאסור להן להוציא מרשותו לרשותן (לעיל כו.).