הדר פרק ששי עירובין
ע.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
בעא
ליגזר. דאי מבטלי אינהו ליחיד אתו למימר נמי יחיד מבטל לשנים:
מיניה אביי מרבה כו'. לא שמיע ליה ברייתא דלעיל דסוף
נח א טוש"ע א"ח סי' שפ
א) לעיל כו:, ב) [סט: ד"ה
❖
ואין נוטלין רשות למה לי. הא תנא ליה היו שנים אוסרין זה על זה:
קמ"ל],
סעיף ד:
פ"ב (דף כו:) כשהוא מבטל רשותו אין צריך לבטל לכל אחד
נט ב מיי' פ"ב מהל'
לא צריכא. משנה יתירה לאשמועינן דאפי' אמרו ליה קמאי קני על
ומשמע התם דפלוגתא היא דר"א ורבנן וההוא ברייתא כר"א ואין
עירובין הלכה ב
מנת להקנות והדר איהו ובטיל לחבריה לא משתרי האי בתרא דמהו
לומר דלרבנן מיבעיא ליה
ופשט ליה דצריך לבטל דאם כן מאי
טוש"ע שם סעיף א:
הגהות הב"ח
ס ג מיי' שם הלכה ד
דתימא שליחא שוויוהו קא משמע לן
פריך מברייתא דבסמוך:
❖
הכא במאי עסקינן דהוה ומית.
(א) גמ' סיפא לגלויי
טוש"ע שם סעיף ד:
כיון דלא קנה איהו לאשתרויי לא
ליגזר דילמא אתי לבטולי להו קמ"ל: ואין
ארישא כצ"ל וכן בסמוך:
מצי לאקנויי: אחד שלא עירב כו'.
פירש רש"י דעל כרחך דרבה
(ב) שם לא צריכא דאע"ג
נוטלין רשות: למה לי לא צריכא א אף על גב
דאמרי קני:
כגון ג' דיורין בחצר השנים עירבו
בשיירא שחנתה בבקעה והקיפוה
רבינו חננאל
דאמרי ליה קני על מנת להקנות בעא
והשלישי לא עירב מבטל לאחד מן
חצר ונטו בה איש אהלו מוקי לה
והא מיפריש הכי
מיניה אביי מרבה חמשה ששרויין בחצר
המערבין ומותר דהאי בהדי חבריה
דכי מת אין ליורשיו שם כלום דאי
א)
בחיצונה, דתניא ואין
אחת ושכח אחד מהן ולא עירב כשהוא
שנים שעיריבו נותנין
עירב אלמא אין צריך לבטל אלא
בחצר ממש איכא יורשין וכיון דאילו
רשות לשנים שלא עירבו,
מבטל רשותו צריך לבטל לכל אחד ואחד
לאחד דכולהו הוו כחד: ושנים שלא
הוה אבוהון קיים הוה אסר אינהו נמי
והדר חד מינייהו ובטיל
או לא א"ל צריך לבטל לכל אחד ואחד
עירבו נותנין רשותן לשנים. הדרים
אסרי ובחנם דחק דאין היורש אוסר
א) ב
ליה לחבריה, מהו דתימא
נישתרי ליה, קמ"ל. [דאין
עמהן ועירבו או ליחיד שלישי הדר
איתיביה אחד שלא עירב נותן רשותו
אלא א"כ הולך לדור שם דלעיל בפ'
ג
שנים שלא עירבו נותנים
עמהן ולא עירב לא הוא ולא הן:
מי שהוציאוהו (דף מז.) פסקינן
לאחד שעירב שנים שעירבו נותנין רשותן
רשותם לשנים] שלא
אבל אין אחד שעירב. עם אחד נותן
כר"ש דתנן לקמן פרק כיצד משתתפין
עיריבו, ואע"ג דאמרי להו
לאחד שלא עירב ושנים שלא עירבו נותנין
קני על מנת להקנות.
רשותו ליחיד שלישי שדר עמהן ולא
(דף פו.) ר"ש אומר אפי' הניח
רשותן לשנים שעירבו או לאחד שלא עירב
בעא מיניה אביי מרבה
עירב דכי בטיל ליה איהו רשותיה
את ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה
חמשה ששרויין בחצר
אבל לא אחד שעירב נותן רשותו לאחד
אכתי איכא חבריה דאסר עליה:
העיר אינו אוסר שכבר הסיח מלבו
אחת ושכח אחד מהם
שלא עירב ואין שנים שעירבו נותנין רשותן
ולא עירב כשהוא מבטל
לשנים שלא עירבו. כדאמרינן לעיל [סח:]
ומיהו אי בעו לאוקומי כר"מ דאמר
צריך לבטל רשות לכל
לשנים שלא עירבו ואין שנים שלא עירבו
שנים אין נוטלין רשות: דהוה ומית.
כשהלך לשבות בעיר אחרת א' נכרי
אחד ואחד אי לא,
נותנין רשותן לשנים שלא עירבו קתני
ועל כרחך דרבה בשיירא שחנתה
א"ל צריך לבטל רשות
ואחד ישראל אוסר וקאמרינן נמי
לכל אחד ואחד. איתיביה
בבקעה והקיפוה חצר ונטו שם איש
לקמן בפירקין (דף עב:) בית התבן ובית
מיהת רישא אחד שלא עירב נותן רשותו
אחד שלא עירב נותן
אהלו מוקי לה דכי מת אין ליורשיו
הבקר ובית העצים ובית האוצרות
רשותו לאחד שעירב,
לאחד שעירב ה"ד אי דליכא אחרינא
היכי דמי, אי ליכא
שם כלום דאי בחצר ממש הא איכא
הרי זה אוסר עליו צריך לאוקומי
בהדיה בהדי מאן עירב אלא פשיטא דאיכא
אחריני בהדי מין מערב,
יורשין וכיון דאילו הוה אבוהון קיים
בשיירא שחנתה בבקעה א"נ כגון
דקתני לאחד שעירב. אלא
אחרינא בהדיה וקתני לאחד שעירב ורבה
הוה אסר אינהו נמי אסרי: תדע.
שזה עצמו שעירב הוא יורש:
פשיטא דאיכא אחרינא
יורש מהו שיבטל. בשלא עירב
הכא במאי עסקינן דהוה ומית אי דהוה
ועריב בהדיה ובתר הכי
מרישא דהוה ומית עסקינן דאי
מת. ואקשינן אימא סיפא
ומית אימא סיפא אבל אין אחד שעירב
איתיה צריך להאי לבטוליה ליה:
האב מיירי כדפי' בקונט' דאם עירב
אבל אין אחד שעירב
נותן רשותו לאחד שלא עירב ואי דהוה
סיפא דרישא. מרישא דמתניתא עד
הא תני לקמן (עמוד ב') א' מבני חצר
נותן רשותו לאחד שלא
עירב, ואי איהו דעריב
אבל כו' חדא בבא היא הלכך סיפא
ומית אמאי לא אלא פשיטא דאיתיה
שמת והניח רשותו לאחד מן השוק
בהדיה מת(י) והשתא
דההיא קרי ליה סיפא דרישא: לאחד
משחשיכה אינו אוסר ואיירי כגון שבא
ומדסיפא איתיה רישא נמי איתיה מידי
ליכא אחרינא בהדי אמאי
לא. דצריך לבטל לכל אחד ואחד:
היורש לדור שם בשבת דאם לא כן
לא. אלא פשיטא דאיתיה
איריא הא כדאיתא
והא כדאיתא תדע
ואסר עליה, ומדסיפא
אי הכי ליתני לאחד שעירב. כדתנא
לא בעי ביטול דהוי כמו בית התבן
דקתני סיפא דרישא ושנים שלא עירבו
איתיה רישא נמי איתיה.
ברישא ואנא ידענא דתרי נינהו דאין
ובית הבקר דלא אסר כדאמר רבי
ודחי (רבא) [רבה] מידי
נותנין רשותן לשנים שעירבו לשנים אין
עירוב בלא שנים: או לאחד שלא
איריא סיפא איתיה רישא
יהודה לקמן בפירקין (עב:) דאינו אוסר
לאחד לא ואביי אמר מאי לב' לאחד מב'
ליתיה. תדע דבעינן לכל
עירב. סיפא דההיא היא דהכי תנא
אלא מקום דירה ור"ש דפסיק פרק מי
חד וחד, דקתני סיפא
אי הכי ליתני לאחד שעירב או לאחד שלא
לשנים שעירבו או לא' שלא עירב:
שהוציאוהו (לעיל מז.) כוותיה קאמר
דרישא ושנים שלא עיריבו
עירב קשיא אחד שלא עירב נותן רשותו
נותנין רשותן לשנים
אחד שלא עירב כו'. השתא מפרש לה
דאפילו הלך לשבות אצל בתו באותה
שעירבו [מאי לאו] שנים
לכולה אמאי אצטריך למיתנייהו
העיר אינו אוסר ומיהו אם היה
לאחד שעירב לאביי דאיתיה וקמ"ל דאין
ממש. ש"מ בעינן ביטול
לכולהו: ולא גזרינן כו'. כלומר אי
היורש דר באותה חצר שמא היה
רשות לכל אחד ואחד.
צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד לרבה
ודחי אביי מאי לשנים
קשיא כיון דמית פשיטא דמבטל
אוסר להם בית אביו כשירש
בשבת
דהוה ומית ולא גזור זימנין דאיתיה ושנים
דקתני אחד (לשנים)
ליה להאי דפייש דהא קתני לה
אע"פ שלא בא לדור שם
אפילו
[משנים]. ואקשינן אי
שעירבו נותנין רשותן לאחד שלא עירב
סיפא דאפי' שנים מבטלין ליחיד:
עירב עם חביריו בערב שבת אפילו
הכי ליתני לאחד שעירב
פשיטא מהו דתימא כיון דלא עירב ליקנסיה
או לאחד שלא עירב
ושנים שעירבו כו'. פשיטא דהכא
הכי בעי
ביטול ולא
מהני
דמשמע דאיכא אחריני
קמ"ל וב' שלא עירבו נותנין רשותן לשנים
ליכא למגזר דלמא אתי יחיד לבטולי
עירובן לגבי אותה חצר
שירש
בהדיה ואפי' הכי בחד
שעירבו לרבה תנא סיפא לגלויי רישא
להו דאי מבטל להו שפיר דמי דהא
בשבת
סגי ליה. אלא מדלא קתני
(א)
הכי אלא קתני לשנים
עירבו וכיון דאורי ביחיד דמצי
לאביי ב' שלא עירבו איצטריכא ליה סד"א לגזר דלמא אתי לבטולי להו
שעיריבו, לשנים שעיריבו
לבטולי מה לי חד מה לי תרי: כיון
קמ"ל או לאחד שלא עירב למה לי מהו דתימא הני מילי היכא דמקצתן
ממש הוא שמעינן מינה
דלא עירב ליקנסיה. דמרישא לא
דבעינן ביטול לכל חד
עירבו ומקצתן לא עירבו אבל היכא דכולן לא עירבו ליקנסינהו כדי שלא
וחד. ונדחה אביי בקושיא.
נפקא לן דרישא איירי דהאי דלא
תשתכח תורת עירוב קמ"ל אבל אין אחד שעירב נותן רשותו לאחד שלא
פי' להא מתניתא פיסקא
עירב בטיל להנך דעירבו:
תנא הך
פיסקה פשוטה היא. בעא
עירב לאביי תנא סיפא לגלויי רישא לרבה איידי דתנא רישא תנא נמי
סיפא לגלויי רישא. דבדהוה ומית
מיניה רבא מרב נחמן
סיפא ואין שנים שעירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו הא תו למה לי
יורש מהו שיבטל רשות.
עסקינן רישא דקתני לאחד שעירב
לא צריכא דבטיל ליה חד מינייהו לחבריה מהו דתימא לשתרי ליה קמ"ל
דאילו איתיה לאידך בעי לבטולי ליה
א) פי' בברייתא לקמן דף ע'.
כדקתני בהך סיפא: ולאביי. דמתרץ
כיון דבעידנא דבטיל לא הוו ליה שריותא בהא חצר לא ואין שנים שלא
הך סיפא מאי לשנים לאחד משנים
צריכא דאמרי
עירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו הא תו למה לי (ב) לא
למה לי דתנייה הא תנא ליה רישא
קני על מנת להקנות בעא מיניה רבא מרב נחמן יורש מהו שיבטל רשות
דיחיד מבטל לאחד משנים מה לי
היכא
חד מבטל מה לי תרין מבטלין:
הני מילי כו'. דכל הני בטולין דלעיל איכא מקצתייהו דעירבו: תורת עירוב. תורת עירוב מן התינוקות הבאים אחרי כן:
לאביי תנא הך סיפא. דלא איצטריך דהא פשיטא דאיכא חד דלא בטיל ליה רשותיה אלא להכי תנייה לאשמועינן דכולה מתניתא
בדאיתנהו לתרוייהו המערבין עסקינן ואפילו הכי קתני רישא דרישא אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב דאין צריך לבטל
רשותיה לכל אחד ואיהו לא אסר אחבריה: איידי דתנא רישא. אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב תנא הך סיפא
דאיפכא לא ולעולם רישא בדהוה ומית וסיפא בדאיתנהו: הא תו למה לי. פשיטא דאסרי אהדדי: הכי גרסינן כיון
דבעידנא דבטיל להו הנך כו'. ולעיל ב) פרישנא לה: קני על מנת להקנות. ממשנה יתירה נפקא לן דאי לאו הכי לא
איצטריך למיתנייה ולעיל [ד"ה לא צריכא] פרישנא לה: יורש. ששכח אביו ולא עירב ומת בשבת ולא ביטל רשותו מהו שיבטל היורש:
היכא