הדר פרק ששי
עירובין
עא.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כלך
אע"פ שהחזיק כו'. לקמן פריך מאי אע"פ שהחזיק כו': אוסר.
אצל יפות. פי' רש"י דכשיש לו יפות מהן גלי דעתיה דניחא
סד א ב ג מיי' פ"ב מהל'
א) [ב"מ כב.], ב) לקמן עג:,
ג) לעיל מה: לקמן צא.,
המחזיק על הדר: משחשיכה. שכבר קנה עירוב: אע"פ. פריך
עירובין הל' ח טוש"ע
ליה והוי כמאן דשויה שליח מעיקרא דמי ואין להקשות
ד) שלא תטרף דעתו עליו
או"ח סימן שעא סעיף ה:
לקמן כי לא החזיק הוה ליה זה דר יחיד וליכא דאסר עליה והאי
לפירושו מהא דמוקי לה בריש אלו מציאות (ב"מ דף כב.) כגון דשויה
סה ד ה ו מיי' פ"ה
כדאמרינן פ' מי שמת קונין
דאסר משום דהחזיק הוא והכי איבעי ליה למיתני אם החזיק ישראל אחר
שליח דנהי דשויה שליח לתרום לא שויה שליח לתרום מן היפות
מש"מ ואפילו בשבת ולא
מהל' עירובין הל' א
לחוש לדברי ר"א פי' דבעי
טור א"ח סי' שסו וש"ע
בנכסיו אוסר : אע"פ שלא החזיק.
ועל זה מפרש בקונטרס כמאן דשויה
(ב)
דנמצא יפות מהן: ❖
קנין אלא שלא תטרוף דעתו
סי' שפו סעיף ג בהג"ה:
מבעוד יום מיד והמתין עד שחשיכה
שליח לתרום מן היפות דמי כיון
אע"פ שהחזיק ישראל אחר בנכסיו אוסר
ואין לומר כצ"ל רש"ל,
ואיכא היתר למקצת שבת אוסר
ה) [בב"ב קנו: ד"ה קונין
משחשיכה אע"פ שלא החזיק ישראל אחר
ומקני רשותא בשבת אסור.
הביאו שתוספתא זאת היא
כדמפרש לקמן הואיל והיה לו כח
רב ניסים גאון
אינו אוסר הא גופא קשיא אמרת מבעוד יום
בביצה אבל לפנינו ליתא]
להחזיק בה מבעוד יום אם ירצה
תימה דבגיטין בריש הזורק
[שם פ"ד ה"ג איתא
אמר רבא מאי טעמייהו
אע"פ שהחזיק ולא מיבעיא כי לא החזיק
נמצאת רשות זו תלויה ועומדת ולא
(דף עז:) גבי ההוא שכיב מרע
בנוסחאות כ"י], ו) [וע"ע
דבית הלל נעשה כאומר
אדרבה כי לא החזיק לא אסר אמר רב פפא
תוס' ביצה יז. ד"ה מ"ט ודף
לו כלך אצל יפות. בירור
הוה הותר למקצת שבת: ה"ק כו'.
אמר דליקני לה דוכתא דמנח ביה
לו: ד"ה והא מצוה ותוס'
זה בתוספתא תרומות
אימא אע"פ שלא החזיק והא אע"פ שהחזיק
וחסורי מיחסרא והאי אע"פ אשלא
גיטא ותיזל איהי ותיחד ותפתח ושבת
גיטין עז: ד"ה ותיזל ותוס'
כיצד אמרו תורם שלא
❖
החזיק קאי והאי החזיק דקתני היה
היתה כדאיתא התם וי"ל (ד) דשכיב מרע
ב"ב קנו: ד"ה קונין],
קתני ה"ק אע"פ שלא החזיק מבעוד יום
מדעת תרומתו תרומה,
א
הרי שירד לתוך שדה
לו להחזיק קאמר: אימא אף ע"פ
התירו ד) שלא תטרף דעתו עליו ואין
אלא משחשיכה כיון דהוה ליה להחזיק
חברו ולקט ותרם שלא
שהחזיק. אינו אוסר הואיל והותר
לומר דדוקא קנין שאינו צריך הוא
ברשות אם חושש משום
מבעוד יום אוסר משחשיכה אע"פ שלא
הגהות הב"ח
למקצת שבת: ה"ק. חסורי מיחסרא
דשרי כי ההיא [דפרק מי שמת]
גזל אין תרומתו תרומה.
החזיק ישראל אחר אינו אוסר אע"פ שלא
(א) גמ' ור"ש לטעמיה
ומניין הוא יודע אם
והאי אע"פ אשהחזיק קאי ושלא החזיק
דבלא קנין קני כדאמר
(ב"ב קנו:)
דלא גזר דתנן אמר ר"ש:
חושש משום גזל אם לאו,
החזיק ישראל אחר ולא מיבעיא כי החזיק
דקתני ה"ק ולא היה לו להחזיק
התם דאין הלכה כר' אלעזר דהא
(ב) רש"י ד"ה אע"פ פריך
הרי שבא בעל הבית
אדרבה כי החזיק אסר אמר רב פפא אימא
מבעוד יום שלא היתה רשות זו
לקמן וכו' ישראל אחר
משמע [התם] דאי הוה הלכה כר'
ומצאו ואמר לו כלך אצל
בנכסיו אוסר ואם לא
יפות אם נמצאו יפות מהן
אע"פ שהחזיק והא אע"פ שלא החזיק קתני
תלויה בין השמשות אלא מוחזקת
אלעזר כ"ש דהוה ניחא טפי שהיו
החזיק ישראל אחר
תרומתו תרומה ואם לאו
לגר אם היה זה בא להחזיק לא
ה"ק אע"פ שהחזיק משחשיכה כיון דלא הוה
צריכין להתיר והכי נמי איכא
ב
בנכסיו אינו אוסר הס"ד:
אין תרומתו תרומה.
(ג) ד"ה שכנים וכו' ולתת
היה יכול היתר היה בה למקצת
ומשכחת לה בגמ' בפרק
למיחש למיטרף דעת אם לא היה
ליה להחזיק מבעוד יום אינו אוסר קתני
כולן פת בחצר זו זו פירשתי
האיש מקדש במסכת
שבת ואינו אוסר: ר' יוחנן אמר.
יכול לגרשה כרצונו תדע דאף בלא
מיהת
רישא אוסר אמאי אוסר ניבטל מאי
ואית דמפרשי וכו' דאלו
קידושין. ואיתה נמי בפרק
❖
הני תרתי מתניתא בתרייתא דאמרי
קנין איכא איסורא לגרש בשבת
לרבנן וכו' ולזה ביין לא
אלו מציאות.
אוסר דקתני ג עד שיבטל ר' יוחנן אמר
וראשון נראה בעיני:
יורש אוסר ב"ש היא: כלך אצל
כדתניא בתוספתא דאין מקדשין ואין
ה)
מתני'
מני ב"ש היא דאמרי אין ביטול
(ד) תוס' ד"ה ומקני וכו'
יפות. גבי תורם את של חבירו שלא
מגרשין בשבת אלא ודאי בשכיב מרע
וי"ל דבשכיב מרע:
רבינו חננאל
רשות
בשבת דתנן מאימתי נותנין רשות
מדעת תניא (ב"מ דף כב.)
בא בעל
דוקא התירו שלא תטרוף דעתו שירא
(ה) ד"ה בחצר וכו' מתני'
כמ"ד לקמן ביין. נ"ב בפ'
ב"ש אומרים מבעוד יום וב"ה אומרים
אע"פ שלא בא ישראל
הבית ומצאו שהוא תורם ואמר לו
שימות בשבת ואינו רוצה להמתין
חלון ראש דף פא דפליג
והחזיק בחלקו של
משתחשך אמר עולא מ"ט דב"ה נעשה
כלך אצל יפות אם יש לו יפות מהן
עד החול וה"ה דהתירו נמי קנין
ארבי יהושע וע"ל בדף כו:
גר מבעוד יום אלא
תרומתו תרומה דגלי אדעתיה דניחא
(ו) ד"ה ור' שמעון וכו'
וכן פסק רבינו שמואל דאפי' מתנת
ו)
כאומר כלך אצל יפות אמר אביי מת נכרי
משחשיכה כיון דהוה ליה
א)
שנתנו שתים החיצונות
להחזיק מבעוד יום אע"פ
ליה ואמרינן כמאן דשוויה שליח
שכיב מרע במקצת דבעיא קנין קונין
בשבת מאי כלך אצל יפות איכא אלא הכא
עירובן: (ז) בא"ד לשם
שלא הוחזק מבעוד יום
אי
מעיקרא דמי. ה"נ כיון דבטיל השתא
ממנו בשבת: אמרת בשלמא רישא
שתוף ועוד דממה נפשך.
אלא משחשיכה אוסר.
בהא קמיפלגי דב"ש סברי ביטול רשות
גלי דעתיה דמעיקרא בשריותא ניחא
בכלי אחד כו'. והוא הדין יין ויין
נ"ב כלומר אפי' אי עביד
מת הגר משחשיכה ובא
מיקנא רשותא הוא ומיקנא רשותא בשבת
לשם שתוף לא נפקא לן מידי
ישראל אחר והחזיק
ליה אלא ששכח ולא עירב ולא הוה
בב' כלים אבל אורחא דמלתא נקט
דממה נפשך תרוייהו בחצר
כיון דלא הוה ליה
אסור וב"ה סברי אסתלוקי רשותא בעלמא
ליה אקנויי רשותא בשבת: ומיקנא
ועוד דלא הוצרך התנא לפרש דסתם
קיימא דשיתופי מבואות
להחזיק מבעוד יום אינו
הוא ואסתלוקי רשותא בשבת שפיר דמי:
בחצר אחד חשוב כבית אחד
רשותא בשבת אסור. דדמי למקח
אוסר. קתני מיהת רישא
יין ושמן בב' כלים אע"ג דשרו ב"ה
מתני' $ בעל הבית שהיה שותף לשכניו
דדוקא בעירובי חצירות
אוסר, אמאי יבטל רשותו.
וממכר: מתני' שהיה שותף עם
בפרק מי שהוציאוהו (לעיל דף מט.)
ב) ד
שהוא בבית שבחצר איכא
ופרקינן הכי נמי קאמר
שכניו. שבמבוי לשם שותפות בעלמא
לזה ביין ולזה ביין אינן צריכין לערב לזה
עירוב הנתון בשני כלים כי מלייה
לחלק בין בית אחד לשני
אוסר עד שיבטל. ר'
❖
בתים אבל הכא ליכא לחלק:
יוחנן אמר הני מתנייתא
ולא לשם שיתוף: לזה ביין ולזה ביין
למנא ואייתר ה"מ כי גבו לשם עירוב
ביין ולזה בשמן צריכין לערב ר"ש אומר
ה
דדייקי אין ביטול רשות
כו'. בגמרא מוקי לה בכלי א':
כדפי' בקונטרס אבל הכא דלאו
אחד זה ואחד זה אינן צריכין לערב:
בשבת [ב"ש היא], דתנן
לזה ביין ולזה בשמן. אין זה שיתוף
לשם שתוף בכלי א' אין בשני
גמ' אמר רב ובכלי אחד אמר רבא דיקא
מאימתי נתינת רשות בית
גליון הש"ס
ו
כלים לא: יין ושמן אין ראוי
שמאי אומרים מבעוד
א' ואין יכול לסמוך עליו שהרי חלוק
מתני' בעל הבית שהיה
נמי דקתני לזה ביין ולזה בשמן צריכין
יום, קסברי ביטול רשות
גמ'
בשני כלים: אמר רב ובכלי אחד.
לערב. אף ע"ג דכל האוכלין
שותף. עיין לעיל דף מט
מקנא רשותא הוא ומקנא
לערב אי אמרת בשלמא רישא בכלי אחד
שכולן היה שותפותן בכלי אחד אבל
מצטרפין למזון ב' סעודות לעירוב
ע"א תד"ה עירוב:
רשותא בשבת אסירי.
תוס' ד"ה ור"ש לטעמיה
וסיפא בשני כלים שפיר אלא אי אמרת רישא
ובית הלל אומרים אפי'
בשני כלים לא ואע"ג דאמרי ב"ה
וה"ה משקין היינו כשנשתתפו לשם
וכו' בחצר שבמבוי. לקמן
משתחשך, קסברי ביטול
בחצר
בשני כלים וסיפא בשני כלים מה לי יין ויין
בפרק מי שהוציאוהו (לעיל דף מט.)
שבין ב' מבואות
עירוב:
❖
דף פה ע"ב:
רשות איסתלוקי הוא,
עירוב הנתון בשני כלים כשר התם
כו'. לא בעי לאוקומי בג' חצירות
מה לי יין ושמן א"ל אביי יין ויין ראוי לערב
ואיסתלוקי בשבת שפיר
דמי. ירושלמי רב חסדאי
הוא דמעיקרא לשם עירוב גבו ומליוה
ממש כאידך משנה דעירובי חצירות
יין ושמן אין ראוי לערב: ר"ש אומר אחד זה
אמר י' ישראלין הדרין
מוסף רש"י
למנא ואייתר אבל הכא דלאו לשם
בעי פת בין לר"מ בין לרבנן דלקמן
בבית אחד, כל אחד
ואחד זה אין צריכין לערב: ואפילו לזה ביין
שיתוף הוה בכלי א' אין בב' כלים
כלך אצל יפות. היה לך
בסמוך ואין רוצה להעמיד מתני'
ואחד צריך לבטל רשותו
ולזה בשמן אמר רבה הכא במאי עסקינן
לילך אצל יפות לתת מהן
וכן י' גוים הדרין בבית
לא: יין ויין ראוי לערב. הלכך אע"פ
כמ"ד (ה) ביין ופליג אר"מ ורבנן:
לכהן (ב"מ כב.). לשלש
אחד צריך להשכיר כל
ור' שמעון לטעמיה. דלא גזר לרב
בחצר שבין שני מבואות ג) ור"ש לטעמיה
דלא ערביה סמכינן עליה: ואפי'
חצירות. זו אצל זו (לעיל
אחד רשותו. ר' יסא
דתנן אמר ר"ש למה הדבר דומה לשלש
מה:). ופתוחות לרה"ר.
לזה ביין ולזה בשמן. בתמיה. הא לא
בשם ר' יוחנן ישראל
(א)
ששת דמוקי לה לעיל בפרק מי
דכל אחת רשות לעצמה
וגוי שהיו דרים בבית
חצירות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרה"ר
חזי לערובי: שבין ב' מבואות. ולא
שהוציאוהו (דף מח.) שנתנו (ו) שתים
ואין להן דריסת הרגל זו
אחד הלכה ישראל צריך
בשיתוף דמבוי אחד קאמר אלא עם
עירבו שתים החיצונות עם האמצעית היא
עירובן באמצעית ובב' בתים הכא
על זו, דאי הוו להו זו
לבטל רשותו וגוי צריך
לפנים מזו אסרה פנימית
להשכיר. ואסיקנא [אפי']
זה נשתתפה ביין ועם זה בשמן ושני
אפי' בבית א' ובשני כלים כב' בתים
מותרת עמהן והן מותרות עמה ושתים
אחיצונה, דאפילו בפני
באגוז ואפילו בתמרה.
עירובין הן: ור"ש לטעמיה. דאמר
דמו כיון דלא עביד לשם שיתוף (ז)
החיצונות אסורות זו עם זו א"ל אביי מי דמי
עצמה אסורה כל אחת
ומעשה באשתו של פרסי
חצר אחת יכולה לערב ב' עירובין
דממה נפשך תרוייהו הכא בחצר קיימי
להשתמש (שם).
א[ח]ד שהשכירה חצירה
התם קתני שתים החיצונות אסורות הכא
בלא דעת בעלה ושרא
עם ב' מבואות ואע"פ שלא שיתפו
דשיתופי מבואות $ בחצר שבמבוי:
קתני אין צריכין לערב כלל מאי אין
ר' שמואל, סברין למימר
ב' המבואות יחד ה"נ אע"פ שאין
שמן
אפי' שמשו ולקיטו.
צריכין לערב שכנים בהדי בעל הבית אבל שכנים בהדי הדדי צריכין לערב
השיתוף מחובר יחד ולא הותרו
מתני' בעל הבית שהיה
ורב
שותף לשכיניו לזה ביין
מבואות זה עם זה היא מותרת עם
ולזה ביין אינן צריכין.
שניהם ולא גזרינן דילמא אתי לאפוקי כלים ששבתו במבוי זה למבוי זה דרך חצר זו: למה הדבר דומה. בפ' מי שהוציאוהו [לעיל מה:].
אוקימנא בזמן שהיין
ולרבנן דמתני' אם נשתתפה ביין ובכלי א' הוו להו ב' המבואות כמי שנשתתפו יחד ושפיר דמי אבל לזה ביין ולזה בשמן דתרי
של שניהם הוא בכלי
אחד. ובא אביי ודחה
עירובי נינהו כיון דב' המבואות אסורין זה עם זה היא נמי אסורה עמהן ושניהן אסורין עמה כדקתני בפרק מי שהוציאוהו [שם]: שכנים
ואמר אפי' בשני כלין
בהדי הדדי. אם רוצין בני מבוי זה להשתמש בזה צריכין לערב ולתת כולן פת בחצר זו. (ג) ואית דמפרשי מתני' מילי מילי קתני
הואיל וראויין לערב(י)ן
ור"ש לאו אמילתייהו קאי דאילו רבנן בחצר שבין ב' מבואות אפי' לזה ביין ולזה ביין לא. זו פירשתי וראשון נראה בעיני:
אין צריכין עירוב אחר,
ולא דמי ליין ושמן שהיין
ורב והשמן אין ראויין לערבן.
ר' שמעון אומר אפי' לזה ביין ולזה בשמן אינן צריכין לערב. אוקמה רבה בחצר שבין שני מבואות, וכגון שיש לחצר עם זו המבוי האחר שותפות בשמן אינן צריכים לערב, ורבי שמעון
לטעמיה דאמר בני החצר מותרין עם זה המבוי, דתנן אמר רבי שמעון למה הדבר דומה לג' חצירות שפתוחות זו לזו כו'. ודחי אביי מי דמי התם קתני שתים החיצונות אסורות זו עם זו, הכא קתני אין צריכין
לערב. כלומר אין צריכין עירוב אחר מכלל שכולן מותרות הן. ושני ליה מאי אין צריכין לערב דקתני במתני', אין צריכין לערב שכינין ובעל הבית, אבל השכינין החיצונין בהדי הדדי צריכין לערב דקתני במתני'.