עא:
הדר פרק
ששי עירובין
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שמן
ורב יוסף אמר. לעולם במבוי אחד כדמעיקרא ודקאמרת לר"ש היכי
שצף על גבי יין כו'. השתא משמע דשמן חשיב משקה
סו א מיי' פ"ח מהל'
א) שבת ה: ק. טבול יום פ"ב
הוי חד עירוב ר"ש כר' יוחנן ס"ל: שמן שצף כו'. ושל תרומה הן:
טומאת אוכלין הלכה
מ"ה ושם איתא ריבנ"א
מדקאמר ר' יוחנן בן נורי שניהם מחוברין דאי חשיב אוכל
ג:
שניהם חיבור ובשבת ה ע"ב
ואפי' לזה ביין ולזה ביין. בתמיה: זה בא בלגינו ושפך. וכן זה עד
כיון דטבול יום אינו אלא פוסל לא הדר שמן ומטמא ליין דאין סברא
סז ב מיי' פ"א מהל'
מחוברין וכן הגיה הגאון
שמלאו חבית ואפי' שלא לשם שיתוף עשו מתחילה סומכין עליו שהרי
לומר דפליגי רבנן ור"י בן נורי בהכי אם יכול להבדיל זה מזה או לא
יעב"ץ זצ"ל כאן, ב) [לעיל
עירובין הלכה ח סמג
לו: וש"נ], ג) בס"א:
עשין א טוש"ע א"ח סי'
הביא כל אחד יין אבל לקחו חבית יין
ועוד דתניא בפ"ק דפסחים (דף יז.)
כתרוייהו, ד) [דף עב.],
שסו סעיף א:
בשותפות ס"ל לבן תדאי אין ברירה
הדם והמים והשמן והיין משקה בי
ורב יוסף אמר רבי שמעון ורבנן בפלוגתא
סח ג מיי' שם סמג שם
ה) רש"ל, ו) [לפנינו ליתא
והוי להו כמי שנשתתפו במעות שלא
מדבחיא כו' וקרא דחגי (ב) נמי ואל
האי לישנא], ז) [ע' תוס'
טוש"ע א"ח סי' שפו
דרבי יוחנן בן נורי ורבנן קא מיפלגי א) דתנן
סעיף ד ה:
מנחות לא. ד"ה אימא כו'
הוברר יין לכל אחד וא': בסומכין
היין ואל השמן מוכח דהוי משקה
שמן שצף על גבי יין ונגע טבול יום בשמן
סט ד מיי' שם הלכה יט
א
שביארו יותר ע"ש],
אשיתוף במקום עירוב קמיפלגי. ובן
ועוד תנן התם (דף יד.) הוסיף ר"ע
❖
ח) רש"ל, ט) דף עג:,
סמג שם טוש"ע א"ח
לא פסל אלא שמן בלבד ורבי יוחנן בן
תדאי מודה דמבוי מותר ובחצירות
מימיהן של כהנים לא נמנעו מלהדליק
סי' שפז:
נורי אומר שניהן חיבורין זה לזה רבנן כרבנן
ע ה מיי' שם טוש"ע א"ח
פליגי רבנן סברי כיון דנשתתפו
את השמן שנפסל בטבול יום ה) [בנר
❖
שם:
ורבי שמעון כר"י בן נורי תניא ר"א בן תדאי
הגהות הב"ח
במבוי אין צריכין לערב חצירות זו עם
שנטמא בטמא מת אע"פ שמוסיפין
אומר אחד זה ואחד זה צריכין לערב ואפילו
זו ומותרין להוציא מזו לזו דרך
(א) גמ' פליגי בה רב
טומאה על טומאתו] וקאמר בגמרא
רחומי ורבה בר יוסף חד
פתחים שביניהם שהרי שיתוף המבוי
לזה ביין ולזה ביין אמר רבה זה בא בלגינו
קסבר ר"ע טומאת משקין לטמא
רבינו חננאל
אמר בפת: (ב) רש"י ד"ה
שהן פתוחות בו מחברן וסומכין על
אחרים דאורייתא והקשה ר"ת
ושפך וזה בא בלגינו ושפך כולי עלמא לא
הא קמ"ל וכו' אישתכח
רב יוסף אמר ר' שמעון
שיתוף המבוי תחת עירוב של חצר
דמחמיר ר"מ תרי:
מההיא דאמרינן בהקומץ רבה (מנחות
ורבנן בהא פליגי, דתנן
פליגי דהוי עירוב כי פליגי כגון שלקחו חבית
(ג) תוס' ד"ה משתתפין
שמן שצף על פני (המים)
ובן תדאי סבר אין סומכין: מנא
דף לא.) ר"מ אומר שמן טבול יום
של יין בשותפות ר"א בן תדאי סבר אין
וכו' כדתנן בפרק בכל
[היין] ונגע טבול יום
ב)
אמינא לה. דבהכי פליגי: הלכה
תחילה לעולם וחכ"א אף הדבש ר"ש
מערבין בכל מערבין
בשמן לא פסל אלא שמן.
ברירה ורבנן סברי יש ברירה רב יוסף אמר
ומשתתפין: (ד) ד"ה בפת
כר"מ. דאין סומכין על שיתוף
שזורי אומר יין ומסיק יין דוקא ולא
ר' יוחנן בן נורי אמר
ר"א בן תדאי ורבנן בסומכין על שיתוף
וכו' לעולם בפת ולפירושו
שניהן חיבורין זה לזה.
במקום עירוב: מ"ט. ס"ל לרב
שמן ומשמע התם דהלכה כר"ש
הא דקתני: (ה) בא"ד וכ"ש
רבנן כתנא קמא, ור'
במקום עירוב קמיפלגי דמר סבר אין סומכין
בתרוייהוג) לאו משום דתרוייהו חדא שבבית וכן:
❖
שזורי ואומר ר"ת דהתם בקרוש
שמעון כר' יוחנן בן נורי.
ומר סבר סומכין אמר רב יוסף מנא אמינא
מלתא וחד טעמא אמרי: ואי חד
ודבריו פשוטין הן. תניא
איירי כדקתני רישא במסכת טהרות
בעל הבית שהיה שותף
טעמא הוא תרתי הילכתא למה ליה.
(פ"ג מ"א) ו) השמן והחלב והמקפה של
לה דאמר רב יהודה אמר רב הלכה כר"מ
לזה ביין [ולזה ביין] (אין)
לרב למימר בתרוייהוג) בשלמא הלכה מוסף רש"י
גריסין בזמן שהן לחין הרי הן ראשון
צריכין לערב. אמר רבה
ואמר רב ברונא אמר רב הלכה כר"א בן
שמן. של תרומה, שצף
זה בא בלגינו ושפך וזה
כר"מ איצטריך דאי מדר"א הוה
קרשו הרי הן שניים פי' דהוי אוכל
תדאי מ"ט לאו משום דחד טעמא הוא
על גבי יין. של תרומה,
בא בלגינו ושפך כולי
אמינא טעמא דר"א לאו משום דאין
ר"מ אומר שמן תחלה לעולם כלומר
ונגע טבול יום בשמן.
עלמא לא פליגי דהוו
א"ל אביי ואי חד טעמא תרתי הילכתא למה
סומכין על שיתוף אלא משום דקסבר
לעולם אפי' קרש ז) ולא כמו שפירש
טבול יום פוסל את
עירוב, דהא ידיע חמרא
לי הא קמ"ל דלא עבדינן כתרי חומרי
התרומה מן התורה
דכל חד וחד. כי פליגי
אין מערבין בחצירות ביין כדקאמר
בקונט' במנחות לעולם בין נטמא
ביבמות בפרק הערל (שבת
כגון שלקחו חבית
בעירובין מאי ר"מ ומאי רבנן דתניא ב מערבין
ר"מ לקמן והאי שיתוף דבן תדאי
באב הטומאה בין נטמא בולד
ה:) משום הכי נקט טבול
בשותפות. רבנן סברי יש
הטומאה: רבי אלעזר בן תדאי
בחצירות בפת ואם רצו לערב ביין אין מערבין
דיין הוא כדקתני מתני' לזה ביין ולזה
יום, משום דפוסל ואינו
ברירה, ואלעזר בן תדאי
מטמא, הלכך לא פסל אלא
סבר אין ברירה ולא נקרא
ביין הלכך לא סמכינן עליה בחצירות
אומר אין ברירה. אין זה כעין
משתתפין במבוי ביין ואם רצו להשתתף
ג
שמן בלבד דלאו חיבור הוא
עירוב אלא דהוו ידיע
אבל היכא דנשתתפו בפת סומכין
ברירות דבכל דוכתא כדפי' בקונט'
בפת משתתפין מערבין בחצירות ומשתתפין
למיהוי כחד, ואילו הוה
ד
ונתערב עכשיו. ורב יוסף
קמ"ל הלכה כר"מ דאוקמא רב גידל
טמא הוה מטמא ליה לשמן
דהוו להו כאילו נשתתפו במעות שלא
אמר כגון ששתפו במבוי
במבוי שלא לשכח תורת עירוב מן
ושמן פסל ליה ליין (שם ק.)
בזה היין (ובסמוכין)
אמר רב לקמןד) בנשתתפו בפת ואפ"ה
הוברר יין לכל אחד ואחד:
התינוקות שיאמרו אבותינו לא עירבו דברי
ולפי שאינו חיבור זה לזה
[ובסומכין] (בעו) לעירוב
דלא
אסר ר"מ אלא כיון דאמר הלכה
עבדינן כתרי חומרי בעירוב.
ושמן פסול הוא ולא טמא
בשיתוף פליגי. רבנן סברי
ר"מ וחכ"א או מערבין או משתתפין פליגי
הלכך לא פסיל ליה ליין
כר"מ דאפי' בפת לא סמכינן עליה
(סמוכין)
[סומכין].
כך היא גירס' הקונטרס
בה ר' (א) נחומי ורבה חד אמר בפת דכולי
(שם ה:).
ואלעזר בן תדאי סבר אין
ה
הלכה כר"א ל"ל: הא קמ"ל דלא
ור"ח גריס דעבדינן כתרי חומרי
(סמוכין) [סומכין] אלא
עלמא לא פליגי דבחדא סגי כי פליגי ביין
עבדינן כתרי חומרי בעירובין.
בעירוב כלומר הכא עבדינן כתרי
צריכין עירוב אחר. אמר
וחד
רב יוסף מנא אמינא לה
מדאיצטריך ליה לרב למימר הלכה
חומרי ומיהו לשון בעירוב לא יתכן
כל כך דמשמע בכל עירוב: משתתפין במבוי ביין. משמע
דאמר רב יהוד' אמר רב
כבן תדאי אשמעינן דלא עבדינן כתרי חומרי דחד תנא בעירובין
הלכה כר' מאיר. דתניא
ור"מ תרי חומרי אמר אין סומכין בחצירות על שיתוף מבוי בין
קצת דלכתחלה ביין מצוה יותר מבפת מדלא תניא דומיא דרישא
מערבין לחצירות בפת
ואם רצו לערב ביין אין
שנשתתפו בפת ובין שנשתתפו ביין ופליגי רבנן עליה בפת ומודו
משתתפין במבוי בפת ואם רצו להשתתף ביין משתתפין ושמא ביין
מערבין שאין עירוב ביין.
ליה בשנשתתפו ביין ורבנן דמתני' דהכא אוקימנא דאפילו
מינכר טפי שהוא שיתוף ומיהו בכל דבר מהני כדתנן בפרק בכל
משתתפין במבוי ביין ואם
בנשתתפו ביין אמרי דסומכין אשתכח דמחמיר תרי חומרי ורב
מערבין ומשתתפין (לעיל דף כו:) ובפ' חלון (לקמן דף פ.) נמי תניא
(ג)
(ב)
רצו להשתתף בפת
משתתפין.
מערבין
ס"ל כוותיה בתרוייהו ולא מצי לאקבועי הלכתא כוותיה בתרי
כיצד משתתפין במבוי מביאין חבית של יין ושל שמן ושל תמרים
בחצירות ומשתתפין
בפת
חומרי הלכך אשמעינן הלכה כבן תדאי בחדא מינייהו דאין סומכין
כ"ע לא פליגי דבחד סגי.
ושל גרוגרות וכל מיני פירות:
במבוי כדי שלא תשתכח
בחצירות על שיתוף המבוי ביין וכי הדור איפלוג ר"מ ורבנן בפת
משום דפת סגי הכא והכא ופירש בקונטרס דבין למר ובין למר
תורת עירוב דברי ר'
מאיר, ש"מ דאע"ג
אשמעינן הלכה כר"מ: ואם רצו לערב ביין אין מערבין. דעירוב
סומכין במבוי על עירובי חצירות שהוא לעולם בפת (ד) ולפיכך הא דקתני
דנשתתפו במבוי מערבין,
משום דירה הוא לערב דירתן לעשותן אחת כדאמר בפ' מי שהוציאוהו
מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי לא בעי למימר דאחר שעירבו
ואין סומכין על עירוב
(לעיל דף מט.) ודירתו של אדם אינו נמשך אחר היין אלא אחר
בחצירות יהיו עדיין זקוק להשתתף במבוי אלא כלומר מערבין
במקום שיתוף, ורב ברונא
אמר רב הלכה כאלעזר בן
פיתו: ומשתתפין במבוי ביין. דשיתוף דמבוי אינו אלא לשתף
בחצירות בפת אע"פ שנשתתפו במבוי ביין ואין הלשון משמע כן
תדאי, לאו משום דאלעזר
רשות החצירות שבמבוי ולא רשות הבתים וחצר לאו בית דירה הוא
ועוד תנן לקמן בפירקין (דף עג:) ה' חצירות הפתוחות זו לזו
בן תדאי ור' מאיר
וכ"ש פת דחשיב טפי: מערבין בחצירות. הפתוחות מזו לזו אע"פ
תרווייהו חדא טעמא
ופתוחות למבוי עירבו בחצירות ולא נשתתפו במבוי מותרין
נינהו. ודחינן ואי חדא
שעירבו דרך פתחיהן צריכין להשתתף במבוי להתיר המבוי ואם
בחצירות ואסורין במבוי וקאמר בגמרא מני ר"מ היא דאמר בעינן
טעמא נינהו תרתי הילכתא
לאו חצירות מותרות מזו לזו ומבוי אסור דאין סומכין על עירוב
עירוב ובעינן שיתוף מיהו איכא לאוקמי ההוא סוגיא כמ"ד בפת
למה לי. ושנינן הא קמ"ל
דאלעזר בן תדאי כר'
במקום שיתוף ולא על שיתוף במקום עירוב היכא דלא עירבו בני
פליגי ומ"ד בפת ל"פ סבר לה כרב דלא תני פתוחות זו לזו ור"י
מאיר סבירא ליה, ועבדינן
חצר לעצמן שאם יסמכו על זה תורת עירוב ישתכח אבל עירבה
מפרש דאשיתוף דפת קאי דכיון דסגי ביין והם דחקו לעשות בפת
כתרי חומרי בעירובין.
כל חצר לעצמה ונשתתפו כולם במבוי אע"פ שלא עירבו חצירות
ואלמוה טפי מועיל אף לחצירות ועוד שהשיתוף לכל הבתים והחצירות
זו עם זו שיתוף המבוי מחברן ומטלטלין מזו לזו בין דרך המבוי בין
שכולם משתתפין יחד אבל עירובי חצירות דפת אין לו להועיל כל
דרך פתחים דתנן שהמבוי לחצירות כחצירות לבתים מה עירוב החצר
כך במבוי ולפי מה שפירש שאפי' למ"ד בפת לא פליגי מודה הוא
משוי לבתים חדא אף שיתוף המבוי משוי חצירות חדא: דבחדא
דבעירובי חצירות דפת פליגי אם מועיל למבוי ח) [אומר ר"י דמצינו
סגיא. דהא פת חזי הכא והכא ובין למר ובין למר סומכין על שיתוף
לפרש תרי חומרי בעירובין דלעיל דאי אמר הלכה כר"א בן תדאי
במקום עירוב: כי פליגי ביין. כשנשתתפו ביין במבוי דלר"מ לא
לא הוה ידעינן מאי טעמיה ואי אמרינן הלכה כר"מ הוה אמינא
סמכינן עליה בעירובי חצירות דאין מערבין לחצירות ביין ולרבנן
בחדא בהא דאין סומכין על עירוב במקום שיתוף כדמשמע לישנא
שרי ואע"ג דיין בחצר לא חזי מגו דחזי למלתיה בשיתוף סמכינן עליה
דר"מ דאמר מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי דמשמע דאף ע"פ
בחצר דמודית לן דסומכין על שיתוף במקום עירוב ותרוייהו
שעירבו צריכין עדיין להשתתף אבל על שיתוף במקום עירוב סומכין
אית להו דסומכין במבוי על עירובי חצירות שהוא לעולם של פת:
קמ"ל הלכה כר"א בן תדאי דאין סומכין על שיתוף במקום עירוב
דמסתמא בא לגלות דהלכה כר"מ לגמרי ומיהו פי' הקונטרס דלעיל
וחד
גבי תרי חומרי ניחא טפי] וא"ת כשעירבו בחצירות בפת והניחו עירובן בבית אחד מן החצירות למה לא יועיל לכ"ע למבוי אי משום דתניא
בכיצד משתתפין (לקמן דף פה:) עירובי חצרות בבית שבחצר ושיתופי מבואות בחצר שבמבוי והאי כיון דאנחיה בבית לא שמיה שיתוף אלא עירוב
הא פירש בקונטרס לקמן בפירקין ט) גבי כאן במסובין בבית כאן במסובין בחצר דהא דאמרינן שיתופי מבואות בחצר שבמבוי וכ"ש (ה) שבביתו
וכן