הדר פרק ששי עירובין
עג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ודניאל
מקום פיתא. שהוא אוכל שם: קייצין. שומרי תאנים השטוחים
בתרע מלכא. פי' ר"ח וסימנך בבא שער תרע שער
עו א מיי' פ"ד מה'
א) [לקמן עד:], ב) [לעיל י.
וש"נ], ג) [שם], ד) [נדרים
בשדה ליבשן לקציעות: בזמן שדרכן ללין בעיר. במקום שאוכלין
עירובין הל' ח סמג
פי' רבי יהודה בן בבא הוא מתיר בעבדים ובבא ותרע
מא.], ה) [צ"ל אחר ד"ה
עשין דרבנן א טוש"ע א"ח
אע"פ שקדש עליהן היום בשדה יש להן מן העיר אלפים לכל רוח
הכל שער נראה דמייתי קרא לסימן ולטעם לדבריו: סי' שע סעיף ה:
אביי], ו) בס"א: וקורה
בעא
וכל העיר להן כד' אמות: בזמן שדרכן ללין בשדה. אע"פ שאוכלין
מיניה אביי מרבה חמשה שגבו עירובן כו'. ואע"ג דאביי
עז ב טור א"ח סי' תט
ואע"ג דאין צריכין לערב
❖
חצירות,
בב"י:
בעיר אין מודדין להן אלא מן השדה:
ידע להאי ברייתא דלעיל דהא בסוף
עח ג ד מיי' שם הלכה ה
ה"ג דאי ממטו להו ריפתא להתם
פרק מי שהוציאוהו (לעיל דף מט:)
מקום פיתא ושמואל אמר מקום לינה
א) א
ו טוש"ע שם סעיף ו:
טפי ניחא להו. הואיל וצריכין לשמור
פריך מינה לרבה דקאמר ליה לדידך
עט ה מיי' פ"ז מהל'
מיתיבי ב הרועים והקייצין והבורגנין ושומרי
תורה אור השלם
עירובין הלכה י
שהרי ישנים שם כל הלילה: לא שמיע
קשה לשמואל קשה גבי עירוב משום
פירות בזמן שדרכן ללין בעיר הרי הן
1. וְדָנִיֵּאל בְּעָא מִן
טוש"ע א"ח סי' תט ס"ז:
לי הא שמעתא. דאמר רב מקום
קנין לא שאל כאן לרבה אלא כדי
פ ו מיי' פ"ד מהלכות
כאנשי העיר בזמן שדרכן ללין בשדה יש
מַלְכָּא וּמַנִּי עַל עֲבִידְתָּא
פיתא גורם. רב יוסף חלה ושכח
להקשות לו ממתניתין:
עירובין הלכה ה
דִּי מְדִינַת בָּבֶל לְשַׁדְרַךְ
כרבים דמו או כיחידים דמו.
להם אלפים לכל רוח התם אנן סהדי דאי
[טוש"ע א"ח סי' שע סעי'
תלמודו והיה אביי תלמידו מזכירוד):
מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ וְדָנִיֵּאל
ג]:
בִּתְרַע מַלְכָּא:
ממטו להו ריפתא התם טפי ניחא להו
מקבלות פרס. וכל אחת יש לה דירה
פי' בקונטרס לענין ב'
❖
פא ז טוש"ע א"ח סי'
דניאל ב מט
❖
אמר רב יוסף לא שמיע לי הא שמעתא
לבדה עמו בחצר: אוסר בעבדים.
חצירות זו לפנים מזו דתנן בסוף שסג סעיף כו:
ב)
שאינן נמשכין אחריו: בתרע מלכא.
אמר ליה אביי את אמרת ניהלן ואהא אמרת
פירקין ואם היו של יחידים אין
ג)
הגהות הב"ח
בכ"מ שהוא חשיב ליה בתרע מלכא:
צריכין לערב ומיבעיא ליה אם אב
ניהלן האחין שהיו אוכלין על שלחן אביהן
רבינו חננאל (המשך)
(א) גמ' תחומא מעירוביה
תלמיד אצל רבו. דר עמו בחצר
ובנו דרים בפנימית אי חשיבי
וישנים בבתיהן צריכין עירוב לכל אחד ואחד
אמר ליה בההיא אנן
שכונתו בשער המלך הוא.
ומקבל פרס הימנו מאי: דרב בי
כיחידים או כרבים תימה לר"י
❖ ה)
ואמרינן לך שמע מינה מקום לינה גורם
סהדי:
וסימ' בבא שער ותרע
ר' חייא. כשהיה מקבל פרס מבי ר'
דממתני' שמעינן ליה דמוכחא דאין
שער. מאן תני תרע ר'
ואמרת לן עלה אמר רב יהודה אמר רב
חייא: למקום אחר. לחצר אחרת:
אב ובנו אוסרים זה על זה וכיון
יהוד' בן בבא ששמו
במקבלי פרס שנו תנו רבנן מי שיש לו
שער, כי היכי דלא
ג
אביי. לא שמיע ליה ההיא מתניתא
גליון הש"ס
דלא אסרי אם כן הויא לה רגל
תיתחלף מי הוא המתיר
חמש נשים מקבלות פרס מבעליהן וחמשה
דתניא לעיל [דף עב:] ה' שגבו את
המותרת במקומה ואינה אוסרת שלא
גמ' ר"י בן בבא מתיר
בעבדים בין ר' יהוד' בן
בעבדים. עיין לקמן דף
עבדים מקבלין פרס מרביהן רבי יהודה בן
עירובן. אי נמי שמיע ליה ומיבעיא
בתירה בין ר' יהוד' בן
במקומה דההיא טעמא דיחידים אין
עט ע"ב תוס' ד"ה וע"י
בבא. תרע, מי ששמו שער
ליה הלכתא מאי משום דאוקימנא לה
צריכין לערב וי"ל דמקבלי פרס
בתירה מתיר בנשים ואוסר בעבדים $ רבי
❖
אשתו:
סמך על השער, וא' דניאל
בפלוגתא: והא אחין. דמתניתין
מיבעיא ליה ומספקא ליה אי מתני'
בתרע מלכא. וסוגיין
יהודה בן בבא מתיר בעבדים ואוסר בנשים
דשמעתא כרב. וכיון
כגבו את עירובן דמי דהא קתני
בסמוכין על שלחן אביהם ממש
אמר רב מאי טעמא דרבי יהודה בן בבא
דאוקימנא בן אצל אביו
מוסף רש"י
אם אין עמהן דיורין אין צריכין
והתם הוא דאין צריכין לערב כשאין
במקבל פרס אמרינן
דכתיב 1 ודניאל בתרע מלכא פשיטא בן
לערב: הכא במאי עסקינן דאיכא
עמהם דיורין דאהני קצת מה
לא שמיע לי הא
תלמיד אצל רבו יוצא
אצל אביו כדאמרן אשה אצל בעלה ועבד
שמעתא. דרב יוסף
בעירוב רבו אי לא.
דיורין בהדייהו. ומוליכין דמתניתין
שסמוכים בפת אע"ג דמקום לינה
תלמידו דרב יהודה שהוא
ואסיקנא רב בבית ר' חייא
אצל רבו פלוגתא דרבי יהודה בן בתירה
אפי' בחצר שלהן קאמר שמערבין
גורם אבל מקבלי פרס אע"ג דאין
תלמיד של רב ושמואל,
ור' חייא בבית ר' הא
ורבי יהודה בן בבא תלמיד אצל רבו מאי
עם דיורין שעמהן: דמגו דהני
עמהם דיורין צריכין לערב או דילמא
וחלה רב יוסף ונעקר
אמרי אין אנו צריכין
תלמודו וכשהיה שומע
לערב, שהרי אנו סמוכין
אסרי. והזקיקוהו לעירוב הני נמי
ת"ש דרב בי רבי חייא אמר אין אנו צריכין
מתניתין במקבלי פרס כדאוקמא רב
ד
מימרא דרב ושמואל ואינו
על שלחנו. בעא מיניה
אסרי איש על אחיו אבל שתי חצירות
דאמר התם מקום פיתא גורם ומייתי
לערב שהרי אנו סומכין על שולחנו של
נזכר לאותה שמועה
אביי מרבה חמשה שגיבו
ופתח ביניהם וגבו אלו עירובן
מתמיה ולאו תלמידו של רב
ראייה מברייתא דסתם האב ובנו
עירובן כשמוליכין עירובן
רבי חייא ורבי חייא בי רבי אמר אין אנו
יהודה אני ולא אמר לי
למקום אחר אחד מוליך
לעצמן והותרה חצירן ואלו לעצמן
הרב ותלמידו מקבלי פרס נינהו כיון
צריכין לערב שהרי אנו סומכין על שולחנו
שמועה זו, ואביי תלמידו
על ידי כולן, או כל אחד
והותרה חצירן או שדרין באחת מהן
שישנים בבתיהם היכא דלא קתני
מזכירו (נדה לט. ע"פ נדרים
מוליך על ידי עצמו.
של רבי בעא מיניה אביי מרבה חמשה
❖
מא.).
אב ובניו בלא דיורין אחרים ובאו
ופשט ליה אחד מוליך על
בהדיא אוכלין על שלחן אביהן ומיהו
שגבו את עירובן כשמוליכין את עירובן
ידי כולן. ואקשינן עליה
לערב זו עם זו הואיל ואין אוסר
לא משמע כלל לומר כן ונראה לר"י
והא אחין כמו שגיבו דמו,
למקום אחר עירוב אחד לכולן או צריכין
עליהן וליכא מגו אחד נעשה שליח
דמיבעיא ליה בדליכא בכל המבוי
מדקתני סיפא אם אין
רבינו חננאל
עירוב לכל אחד ואחד אמר ליה עירוב אחד
עמהן דיורין אין צריכין
לכולן דיקא נמי דטעמא משום מגו
אלא אב ובנו או הרב ותלמידו דבתים
לערב, כלומר הן בלא
מקום פיתא. ושמואל אמר
דקתני או שאין עמהן כו' הא יש
וחצירות שלהם פתוחין למבוי וכיון
לכולן והא אחין דכי גבו דמו וקתני צריכין
עירוב מותרין כמו אחרים
מקום לינה. ומותבינן לרב
עמהן דאיכא מגו צריכין וטעמא
שכל המבוי שלהם משתכחת תורת
שעיריבו וגיבו את עירובן,
מיהא, הרועין והקייצין
עירוב לכל אחד ואחד הכא במאי עסקינן
וקתני צריכין עירוב לכל
והבורגנין, פי' שומרי
דרישא משום דיורין הוא: בבאגא.
עירוב
וקמיבעיא ליה נמי דאם
כגון דאיכא דיורין בהדייהו דמגו דהני אסרי
אחד. ומשני התם גבי
הקייצות או שומרי
בית אושפיזא בבקעה: בייתי. לנים:
תימצי
לומר אין צריכין לערב מבוי
אחין כגון דאיכא אחריני
הבורגנין ושומרי פירות
הני נמי אסרי הכי נמי מסתברא דקתני
בבי רב. בית המדרש ובתוך אלפים
שלהם ניתר בלחי וקורה או לא:
בהדייהו, מיגו דהני אסירי
תלושין, בזמן שדרכן ללון
אימתי בזמן שמוליכין את עירובן במקום
אהני, הני נמי אסירי אהני.
בעיר הרי הן כאנשי העיר,
אמה הוא: מבאגא משחינן להו.
אימא
הכי נמי מסתברא דאיכא
ויש להן אלפים אמה לכל
אחר אבל אם היה עירובן בא אצלם או
אלפים לכל רוח ולא מבי רב דבתר
אחריני התם. דשמעינן
רוח, דרכן ללון בשדה אין
שאין דיורין עמהן בחצר אין צריכין לערב שמע מינה בעא מיניה רב חייא
פיתא אזלינן או דילמא מקום לינה
להא מסיפא דמתני'
להם אלא אלפים אמה
דאחין, דקתני סיפא
בלבד, פי' ממקום שקנו
גורם: בההיא אנן סהדי. הואיל
בר אבין מרב ששת בני בי רב דאכלי נהמא בבאגא ואתו ובייתי בבי רב
אימתי בזמן שמוליכין את
בו שביתה, ואפילו מידתן
והוא צריך ללכת מחר לאותה הרוח
כי משחינן להו תחומא מבי רב משחינן להו או מבאגא משחינן להו
עירובן למקום אחד כו'.
כלה בעיר אין להם אלא
אי הוה ליה הלילה הזה בית דירה
בעו מיניה מרב ששת בני
אלפים אמה בלבד, ש"מ
אמר ליה משחינן מבי רב והרי נותן את עירובו בתוך אלפים אמה
ה
בי רב דאכלי בבגא. פי'
מקום לינה גורם. ודחי רב
ללון במקום עירוב טפי הוה ניחא
ואתי וביית בביתיה דמשחינן ליה תחומא מעירוביה (א) בההוא אנן סהדי
בשדה. ולנין בי רב מאיין
שני התם אנן שהדי.
ליה: ה"ג
דאי מייתי ליה ריפתא לבי
מודדין להם התחום
כלומר ברי לן דאי הוו
ובהדא אנן סהדי בההוא אנן סהדי דאי מיתדר ליה התם ניחא ליה
ממקום פיתה או ממקום
ממטי להו ריפתא התם
רב טפי ניחא ליה: האב ובנו הרב
ובהדא אנן סהדי דאי מייתו להו ריפתא לבי רב ניחא להו טפי בעי רמי
לינה, ופשט להו מבי רב
בשדה התם ניחא להו
ותלמידו כרבים דמו. לענין שתי
שהוא ממקום לינה.
למיכרך ריפתא, הילכך
בר חמא מרב חסדא אב ובנו הרב ותלמידו כרבים דמו או כיחידים
חצירות זו לפנים מזו ודריסת רגל
ואקשינן עליה והא הנותן
כאילו מקום פיתא דידהו
עירובו במקום אחר ולא
התם בשדה היא. ת"ר מי
דמו צריכין עירוב או אין צריכין עירוב מבוי שלהן ניתר בלחי
הפנימית על החיצונה ותנן במתניתין
אזיל גוי א) התם ונותנין
שיש לו [חמש] נשים
[לקמן עה.] אם היו של יחידים שיחיד
וקורה או אין ניתר בלחי וקורה א"ל תניתוה אב ובנו הרב ותלמידו
ו
לו מידת התחום ממקום
מקבלות פרס מבעליהן.
דר בפנימית דהויא רגל המותרת
עירובו אע"ג דלא לן שם.
ושוכנות במקום אחד
בזמן שאין עמהן דיורין הרי הן כיחידים ואין צריכין לערב ומבוי
ז
ושני להו רב ששת
מקום פיתה ומקום לינה,
במקומה אינה אוסרת שלא במקומה
שלהן ניתר בלחי וקורה: מתני' חמש חצירות פתוחות זו לזו ופתוחות
כשינויא דרב לעילא, התם
וכן ה' עבדים מקבלי
ואם של רבים ולא עירבה פנימית
גבי נותן עירובו אנן סהדי
פרס. ר' יהודה בן בתירה
למבוי עירבו בחצירות ולא נשתתפו במבוי מותרין בחצירות ואסורין במבוי
לעצמה דהויא רגל האסורה במקומה
דאי מיתדר ליה התם ניחא
מתיר בנשים שיוצאות
ואם
ליה, וכאילו מקום לינה
בעירוב בעליהן, ואין
אוסרת על החיצונה אפי' עירבה
לשם הוא, הכא בבני בי
צריכות הן עירוב כל אחת
חיצונה לעצמה: צריכין עירוב. בשאין דיורין אחרים עמהן: ניתר בלחי וקורה. דקי"ל [ה.] אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד
רב אנן שהדי דאי איכא
ואחת. ואוסר בעבדים,
שיהו בתים וחצירות פתוחים לתוכו ואת"ל הני כיחידים דמו הכא מי חשבינן שתי חצירות אחת של אב ואחת של בן
דמייתי להו ריפתא הכא
והיה מצריכם עירוב כל
ניחא להו, שנמצא כאילו
אחד ואחד. ר' יהוד' בן
כחדא חצר ולא מישתרי מבוי דידהו: ומבוי שלהן ניתר בלחי וקורה. ו)לערב חצירות ואע"ג דאין צריכין מ"מ פתוחות לו:
מקום פיתה ומקום לינה
בבא מתיר בעבדים ואוסר
מתני'
(חמש חצירות פתוחות זו לזו) עירבו בחצירות. אף מזו לזו: ואסורין במבוי. דאין סומכין על עירוב במקום שיתוף:
במקום אחד הוא.
בנשים. אמר רב מאי
ואסיקנא האב ובנו הרב
טעמא דר' יהוד' בן בבא
ואם
ותלמידו בזמן שאין עמהן
דמתיר בעבדים ואוסר
דיורין הרי הן כיחידים ואין צריכין לערב, ומבוי שלהן ניתר בלחי וקורה, שהרי בתים וחצירות פתוחות לתוכו. מתני', חמש
בנשים, משום (דמשכינים) [דשוכנים] על פתח אדוניהם וכאילו מקום אכילתם ומקום שינה שלהם שם. וסימ' ודניאל בתרע
חצירות פתוחות זו לזו
ופתוחות
למבוי, עירבו
בחצירות ולא
נשתתפו במבוי מותרין בחצירות ואסורין במבוי.
מלכא, כלומר דניאל בשער המלך מקבל פרס היה, ופיתה ולינה בביתיה הוה וכתיב ביה ודניאל בתרע מלכא. כלומר כאילו
א) אולי צ"ל ולא אזיל ללין שם נותנין לו כו'.