הדר פרק ששי עירובין
עד.
מסורת הש"ס
רבינו חננאל
עד
ז)בתים וחצירות פתוחין לתוכו. בתים לחצירות שני בתים לכל חצר ושתי שיהו בתים וחצירות פתוחים לתוכו. (ג) ומערבין יחד דרך פתחיהן
א) [שבת קלא. וש"נ],
ושמואל אמר אפי' בית
ב) שבת קל: לעיל כג: [ודף
חצירות למבוי והנך כיון דכולן פתוחין זו לזו ומערבות יחד דרך חדא חשיב להו ולית ליה לרב הא דתניא לעיל אב ובנו מבוי
אחת. ור' יוחנן אמר אפי'
לה.] לקמן פט. [ודף צא.],
חורבה אם יש במבוי, כיון
פתחיהם חדא חשיב להו. ולית ליה לרב הא דתניא לעיל [עג.] אב ובנו
שלהן ניתר בלחי וקורה דכל היכא דלא בעי עירוב אי נמי בעו עירוב
ג) [צ"ל ר"ש אומר], ד) לקמן
שהיא ראויה לבית דירה
מבוי שלהן ניתר בלחי וקורה דכל היכא דלא בעי לערובי אי נמי
ומצי לערובי בלא שיתוף מבוי לא משתרי ההוא מבוי בלחי וקורה עד
צא., ה) [לקמן פה:], ו) לעיל
ניתר בלחי וקורה, אבל
סו:, ז) [שייך לדף עג:],
בעי לערובי ומצי לערובי בלא שיתוף
שתהא שם חצר אחת שאינה פתוחה
שביל של כרמים דלא חזי
ח) צ"ל עירוב. רש"א, ט) צ"ל
לדירה לא. וקיימא לן כר'
מבוי לא משתרי ההוא מבוי בלחי
לחברותיה או שתי שורות של חצירות
עד שיהו בתים וחצירות פתוחין לתוכו
❖
א)
משום. רש"א,
יוחנן. ואזדו לטעמייהו
וקורה עד שתהא שם חצר אחת שאינה
אחת לצידו אחד ואחת לצידו אחר
ושמואל אמר אפילו בית אחד וחצר אחת
דתנן ר' שמעון אומ' אחד
פתוחה לחברותיה או שתי שורות של
והמבוי ביניהם שאינן יכולות להתערב
גגות ואחד חצירות [ואחד
ורבי יוחנן אמר אפילו חורבה אמר ליה אביי
קרפיפות] לכלין ששבתו
הגהות הב"ח
חצירות אחת לצידו זה ואחת לצידו
אלא ע"י מבוי ע"כ לשון הקונט' וקשה
לרב יוסף אמר רבי יוחנן אפילו בשביל של
בתוכן כו'. אמר רב הלכה
אחר והמבוי ביניהן שאינן יכולות
לר"י דלא מסתבר למימר דפליג רב
(א) גמ' אחד גגות ואחד
כר' שמעון והוא שלא
כרמים אמר ליה לא אמר רבי יוחנן אלא
חצירות ואחד קרפיפות
להתערב אלא על ידי מבוי: בית
עיריבו, אבל עיריבו גזרינן
אברייתא דלעיל דהא קי"ל בהא כרב
רשות אחת: (ב) שם
דילמא אתי לאפוקי מני
בחורבה דחזי לדירה אבל שביל של כרמים
אחד וחצר אחת. בית בלא חצר וחצר
מדאמר רב נחמן בפ"ק (לעיל דף יב:)
לאפוקי מאני (דחצר) תז"מ
דבתים לחצר, ושמואל
דלא חזי לדירה לא אמר רב הונא בר
שבית אחר פתוח לה: אפי' חורבה.
נקיטינן איזהו מבוי שניתר בלחי
ונ"ב ס"א דבתים והכי
אמר הילכתא כר' שמעון
מוכח בתוס' אבל באשר"י
מכאן וחצר מכאן דאין חצר בלא בית:
בין עיריבו בין לא עיריבו,
חיננא $ ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דתנן (אמר
וקורה וכו' ופי' ר"י דלא חשבינן
ב)
פ' כיצד משתתפין תופס
וכן א"ר יוחנן מי לחשך.
אפי' שביל של כרמים. פתוח למבוי
בתים וחצירות דאב ובנו חדא כיון
ר"ש) אחד גגות ואחד קרפיפות ואחד
הגירסא דילמא אתי לאפוקי
ג)
(א)
פי' מלשון לחש, כלומר
מכאן וחצר מכאן: אחד גגות כו'.
מאני דחצר לחורבה:
שאין הבתים פתוחים זה לזה ולא
מי שהשמיעך הילכתא כר'
חצרות רשות אחת הן לכלים ששבתו
(ג) תוס' ד"ה עד שיהיו
שמעון בין עיריבו בין
כולן רשות אחת לטלטל כלים ששבתו
החצירות פתוחות זו לזו אלא למבוי
לתוכן ולא לכלים ששבתו בתוך הבית
בתים וחצירות פתוחים
לא עיריבו, ולא גזרינן
בגג זה לגג חבירו ולא אמרי' כשם
דכי היכי דבעירבו ונשתתפו להיות
לתוכו והנך כיון דכולן
דילמא אתי לאפוקי מני
ואמר רב הלכה כר"ש והוא שלא עירבו
ד)
פתוחין זו לזו ומערבין
שדיורין חלוקין למטה כך חלוקין
מותרים להוציא מחצר לחצר דרך
דבתים לחצר, ה"נ לא
יחד: (ד) בא"ד כיון שאין
אבל עירבו גזרינן דילמא אתי לאפוקי
גזרינן דילמא אתי לאפוקי
למעלה וכלים ששבתו בחצר זו מוציאין
המבוי חשובות החצירות שתים ולא
פתוחין זו לזו למבוי הכא
מני דחצר לחורבה.
מאני
דבתים לחצר ושמואל אמר בין
לחברתה וכן לקרפף וכן לחצר ולקרפף
משוי להו ח) שיתוף חדא חצר לענין
כצ"ל ותיבת אלא נמחק:
(ה) בא"ד אין ראוי לאסור
עירבו
ובין לא עירבו וכן א"ר יוחנן הלכה
מן הגגין הואיל וכולן רשות שאינה
בתים וחצירות פתוחים לתוכו כיון
דאפילו: (ו) בא"ד כיון
דירה היא ואין צריך לערב מחצר
שאין פתוחין זו לזו (ד) אלא למבוי הכא
כר"ש
בין עירבו ובין לא עירבו אלמא לא
שלא היה פתח מעולם:
לחצר אלא בשביל כלים ששבתו בבית
נמי כי במה שהם של אב ובנו אין
(ז) בא"ד ועוד דאפי' פתח
גזרינן
דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים
גמור שאינו כצ"ל. ותיבת
שבחצר זו להוציאם לחצר אחרת:
לחושבם אחת יותר מבשל נכרים
לחצר הכא נמי לא גזרינן דילמא אתי
כיון נמחק: (ח) בא"ד
הלכה כר"ש. שהחצירות מוציאין מזו
ועירבו דטפי מעירוב לא מהני מה
בחלון שבין חצר לחצר תורת
לאפוקי מאני (ב) דחצר לחורבה יתיב רב ברונא
לזו בלא עירוב: והוא שלא עירבו.
שהם של אב ובנו להחשב אחת ולהחשב
מחיצה עליו כמו בסולם:
וקאמר להא שמעתא א"ל ר"א בר בי רב
(ט) ד"ה הכא נמי וכו' ה"נ
בני החצירות כל אחת לעצמה ואסור
המבוי כאילו אין בתים וחצירות
כשנשתתפו במבוי לא
אמר שמואל הכי א"ל אין א"ל ה) אחוי לי
להוציא מן הבתים לחצר דכיון דאין
פתוחין לתוכו ואם תאמר כיון דמשוי
אסרינן: (י) בא"ד הכי נמי
אושפיזיה אחוי ליה אתא לקמיה דשמואל
מצויין כלי הבית בחצר ליכא למיגזר
להו כחדא כשפתוחות זו לזו משמע
כשנשתתפו במבוי היה
ט)
אוסר: (כ) בא"ד כלים
אי מפקת כלים ששבתו בחצר לחברתה
אמר ליה אמר מר הכי אמר ליה אין והא
דיכולין לערב יחד בלא מבוי אם כן
ששבתו במבוי לחורבה
דילמא אתי: אתו לאפוקי נמי כלים ששבתו בבית
היכי משכחת לה שעירבו בחצירות
❖
מר הוא דאמר אין לנו בעירובין אלא כלשון
ו)
שהוציאן מחצר זו לחצר אחרת: דילמא
ומותרין לרבנן כאן וכאן ולר' מאיר
משנתינו שהמבוי לחצירות כחצר לבתים
אתי לאפוקי מאני דבתים. שבחצר
אין מותרין אלא בחצירות ובכל
אישתיק קבלה מיניה או לא קבלה מיניה
גליון הש"ס
זו לחצר אחרת: הכא נמי לא גזור
החצירות מיהא מותרין וכשעירבו
ת"ש דההוא מבואה דהוה דייר ביה איבות
גמ' ואזדא ר"י לטעמיה.
דילמא אתי לאפוקי מאני דחצר
ונשתתפו מותרים כאן וכאן אע"פ
בר איהי עבד ליה לחייא ושרא ליה שמואל
עיין לקמן דף צב ע"א
לחורבה. דרך מבוי $ והרי רשות
שסתם מבוי דמשנה וברייתא משמע
תוס' ד"ה איכא דאמרי:
אתא
אחרת היא שיש לה בעלים ובמבוי
שהכשירו בלחי וקורה דלהכי לא תני
רש"י ד"ה ה"נ לא גזור
וכו' והרי רשות אחרת.
לא נשתתפו שהרי אינה אוסרת כדתניא לעיל בפירקין [עב:] אינו אוסר
פתוחות זו לזו דבעי לאוקומי במבוי הניתר בלחי וקורה הא כיון
עיין לקמן דף פה ע"א
אלא מקום דירה בלבד דהיינו מקום פיתא או מקום לינה: להא
דבעירוב לחודיה סגי לרבנן בין בחצירות בין במבוי א"כ עירבו כל
❖
תוס' ד"ה שני בתים:
שמעתא. דאמר שמואל לעיל אפילו בית וחצר: אחוי לי
החצירות יחד ומאחר שרבי מאיר אוסרו למבוי ומתירן כולן מזו לזו
אושפיזיה. דאיזיל ואישייליה לשמואל: שהמבוי לחצירות. דייקינן לישנא
שהרי אינו אוסרן אלא המבוי לבדו אם כן פתוחות כולן זו לזו והואיל
מוסף רש"י
דחצירות ולא חצר: קבלה מיניה. שמואל והדר ביה לגבי רב או לא:
וכן היאך מותר המבוי בלחי וקורה לרב שאוסר כשיכולין לערב דרך
פתחיהן מזו לזו ואף על פי שלא עירבו וכל שכן כאן שעירבו כולן
עד שיהו בתים
אתא
וחצירות
פתוחין
יחד דרך פתחיהן עצמן בלא פתחיהן הפתוחות למבוי ויש לומר דמשכחת לרב כגון שעירבו חצירות זו לזו דרך סולמות דלא חשיבי בהכי
לתוכו. בתים פתוחין
פתוחות זו לזו דהא אמרינן בכיצד מעברין (לעיל דף נט:) דסולם תורת מחיצה עליו להקל אף בשעה שיש עליו תורת פתח להקל ועוד
לחצרות, שכן היה דרכן
שאין בתים פתוחין אלא
יש למצוא כגון שמערבין דרך חלונות הפתוחות מחצר לחצר בתוך עשרה כיון דהוי כוליה חלון למעלה מארבעה טפחים אין ראוי לאסור
לחצריהן, וכל חצר האמור
(ה) אפי' פתח שעשוי ליציאה וכניסה ואין פתח אחר לצאת שם אינו אוסר כיון שיש שם דקה ד' ואפילו אם נפשך לומר שכשהיה פתח
בהש"ס ובמשנה אינו אלא
והיה עושה לפניו דקה נראה שם הסילוק יותר מכאן לפי שהיה כאן פתח וביטלו אבל בחלון למעלה מד' לא חשיב גובהו ביטול פתח
לפני הבית, אבל שאחורי
הבית מוקצה או רחבה קרי
כיון שלא פתח מעולם ולא דמי לפתח המתבטל מ"מ כיון שחלון שמחצר לחצר אינו עשוי ליציאה וכניסה כמו פתח שישנו מזו לזו לא
(ו)
לה (לעיל ה.). ואחד
עדיף מסולם לחושבו אחת וגם אם לא יהיה החלון למעלה מד' אלא יהיה למעלה מג' דכיון דלא מידריס יש סברא לומר כן ועוד דאפי'
קרפיפות. שאינן יותר
פתח גמור (ז) כיון שאינו רגיל אינו אוסר כדאמרינן בפרק מי שהוציאוהו (לעיל דף מט.) וכיון דתורת מחיצה עליו שלא לאסור גם לענין זה
מבית סאתים (לקמן פט.)
אם של בית סאתים הוא
שבכאן בחלון שאין רגילות כניסה ויציאה דרך חלון כמו בפתח גמור יהא בחלון שבין חצר לחצר (יש עליו) תורת מחיצה כמו בסולם שלא
(ח)
מטלטל בכולו, ואם יותר
להחשיב החצירות אחת ע"י עירוב שמערבין יחד דרך חלונותיהם מזו לזו ולא דמו לפתחים שבין זו לזו דמשוו להו חדא אע"פ שאין בני כל
ולא הוקף לדירה קרי ליה
חצר וחצר רגילין בהן כמו בפתחי המבוי כי מה שאין רגילין בהן כמו בפתחי המבוי זה לפי שרשויות החצירות חלוקות ואין עיקר תשמיש
רשות אחת לגבי חברו או
לגבי חצר לטלטל ב' אמות
ודירה של כל חצר וחצר אלא לבני החצר עצמה ולא לבני האחרת ולהכי חשיב כרגיל לשוינהו חדא על ידי עירוב אבל חלון יהא עליו תורת
בזה וב' אמות בזה, להוציא
מחיצה דלא לשוינהו חדא ע"י חלון כיון דלא חזי למיהוי רגיל כפתח הפתוח למבוי אפי' היו כל החצירות של אדם אחד:
ולהכניס מזה לזה (שבת
ושמואל
אמר אפי' בית וחצר. פי' בקונטרס בית בלא חצר ובית וחצר למעלה פי' באופן אחר בפ"ק (לעיל דף יב:) גבי הא דאמר ר"נ
קל:). רשות אחת הן.
נקיטינן איזהו מבוי שניתר בלחי וקורה שאורכו יתר על רוחבו ובתים וחצירות פתוחין לתוכו: הכא נמי לא גזרינן דילמא
הואיל וכולם אין תשמישן
מיוחד ותדיר, רשות אחת
אתי לאפוקי מאני דבתים לחורבה. תימה מאי קאמר ואזדא ר' יוחנן לטעמיה כי סבר כרב נמי דאמר והוא שלא עירבו אבל עירבו גזר דילמא
הן ומטלטלין מזה לזה,
אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר מכל מקום הכא אין לו לגזור דהא בחצר שעירבו לעצמה לא אסרינן לה לאפוקי מאני דבתים לתוכה דילמא אתי
אפילו מחצר של רבים לחצר
של רבים בלא עירוב, ולית
לאפוקינהו לחצר אחרת ה"נ (ט) כשעירבו במבוי לא אסרי' לאפוקי מאני דבתים למבוי דילמא אתי לאפוקינהו לחורבה דהא לא אשכחן דגזר מקום
ליה לר"ש עירוב חצרות
המותר דילמא אתי לאפוקי אותם כלים עצמן משם למקום האסור ואור"י דהכי פי' דלרב כשגזר כשעירבו לאסור כלים ששבתו בחצר לאפוקינהו
אלא משום היתר כלי הבית
(לקמן פט.). לכלים
לחצר אחרת אע"פ שכל החצרות רשות אחת לר"ש לכלים ששבתו בתוכה אפי' הכי אסר רב כשעירבו דילמא אתי לאפוקי לחצר אחרת כלים
ששבתו לתוכן. אפילו הן
ששבתו בתוך הבית ומצויין באותה חצר ה"נ (י) כשעירבו במבוי היה אוסר כלים ששבתו במבוי לאפוקינהו לחורבה דילמא אתי לאפוקי כלים ששבתו
של בעלים הרבה (לעיל
בתוך הבית לחורבה שהם מצויין במבוי וכיון דאסור להוציא מן המבוי לחורבה אם כן אין לחורבה להתיר המבוי אבל רבי יוחנן דלא גזר
כג:) שכשקדש היום היו
בתוכו ולא בתוך הבית,
הכי נמי לא היה אוסר להוציא כלים ששבתו במבוי דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחורבה ומש"ה מהני שפיר חורבה להתיר את המבוי:
(כ)
דאילו שבתו כלים בבית, לא
מבוי
מיבעיא היכי דלא עירבו בני
בתי החצר, דאפילו מבית לחצר לא יוציאו כלי הבית, אלא אפילו עירבו ומטלטל מבית לחצר לא יוציאו כלי הבית מחצר זו לחברתה שלא עירבו עמה (שבת קל:) או מחצר לקרפף או לגג, דבית וקרפף שתי רשויות הן ואפילו דחד גברא
(לעיל כג:). ולא לכלים ששבתו בתוך הבית. והביאום לחצירן ע"י שעירבו בני החצר אסור להוציאן מחצירו לחצר אחרת אם לא עירבו ב' החצירות יחד (לקמן פט.). והוא שלא עירבו. בני החצירות כל אחת לעצמה דהשתא
לא שכיחי כלי הבתים בחצר וליכא למיגזר אי שרית להוציא כלים ששבתו בזו להכניסן לחברתה אתי לאפוקי נמי לה כלי הבית (לקמן צא.). אבל עירבו. כל חצר לעצמה ולא עירבו ב' החצירות יחד אסור לטלטל מזו לזו אפילו כלי
החצר, דכיון דשכיחי מאני דבתים בחצר גזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים שבחצר זו לחצר זו, ור"ש מודה בהו דקתני אבל לא לכלים ששבתו בתוך הבית (שם). אין לנו בעירובין. להוסיף היתר (לעיל סו:).