חלון פרק
שביעי עירובין
פ.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
רב
ואין טועמין מפירותיה. דאי לאו דפלחוה לא הוו פרשי מינה:
אמר א"צ לזכות. דכיון דאסר עליה גמר ומקני ליה ובתחומין
מ
א) [בס"א: אידם], ב) רש"ל
א מיי' פ"ח מהלכות
מ"ז, ג) [צ"ל ברה],
נצרפי. שם ע"ז שהיתה באותה מדינה: צריך להודיע. אם חפצין
ע"ז הלכה ג טוש"ע
צריך לזכות דלא אסר עליה ולא גמר ומקני כדפירש בקונטרס
ד) בס"א: בעירובן, ה) [צ"ל
י"ד סי' קמב סעיף יב:
בכך שמא מקפידין בעירוביןד) ואמר בפ"קה) המקפיד על עירובו אינו
ולשמואל במבוי צריך לזכות דלמקני רשות הוא דקסבר עירוב משום
מא ב מיי' פ"ו מהל'
בפ"ד דף מט.], ו) בס"א:
עירוב שעינו צרה באותה פת ליתן לחביריו אבל משלו אין צריך
קנין בפ' מי שהוציאוהו (לעיל דף מט.) אפילו למ"ד עירוב משום דירה
בשיתופי מבואות, ז) [צ"ל
עירובין הלכה יט
ברה], ח) צ"ל בסמוך ע"ב,
סמג עשין א טוש"ע א"ח
להודיעו דזכין לו לאדם שלא בפניו:
צריך לזכות כדי שיהא קונה דירה
ט) [דף יז:], י) [סוף סי' מח
סי' תיג:
הכא תנן. בעירובי חצירות ו) ומזכה
בבית חבירו ובתחומין סבר שמואל
ואין טועמין מפירותיה ושמואל אמר כגון
❖
א
מב ג מיי' פ"א מהל'
וסי' נ],
להן: הכא לא תנן. בעירובי תחומין
דאין צריך לזכות דלא קני רשות
עירובין הלכה כ
דאמרי הני תמרי לשיכרא דבי נצרפי דשתו
סמג שם טוש"ע א"ח סי'
קתני לקמן (דף פב.) כיצד משתתפין
אחרים הוא אי נמי כיון דאין מערבין
ליה ביום חגם (אמר אמימר) ואמרו לי סבי
א)
ב)
שסו סעיף ט:
הגהות הב"ח
בתחומין כו' ולא קתני ומזכה להן:
עירובי תחומין אלא לדבר מצוה משום
מג ד מיי' שם טוש"ע
דפומבדיתא הלכתא כוותיה דשמואל מיתיבי
שהלכה לבית המרחץ. מבעוד יום
מצוה גמר ומקני ועוד כיון דעירובי
(א) גמ' נקטינן אחד עירובי
א"ח סי' שפו סעיף
כיצד משתתפין במבוי מביאים חבית של
תחומין (ואחד עירובי
ג:
חוץ לתחום עירה וחשכה לה ואסר
תחומין אין מערבין אלא מדעתו
מד ה מיי' פ"ו מהל' י"ט
חצירו') תא"מ ונ"ב ס"א
יין ושל שמן ושל תמרים ושל גרוגרות ושל
לה לחזור: ר' חייא בבלי היה כדאמרינן
אמירתו כשהוא אומר צא וערב לי
נמחק: (ב) רש"י ד"ה וזיל
הלכה ו סמג עשין ב
שאר מיני פירות אם משלו צריך לזכות ואם
במסכת סוכה (דף כ.) עלו ר' חייא
חשובה כזכייה והשתא יש דברים
אסולמא וכו' צור הס"ד
ולאוין עה טוש"ע א"ח סי'
ואח"כ מ"ה שהלכה לבית
תקכז סעיף י:
ובניו ויסדוה: ואיבעיא להו גרסינן:
משלהן צריך להודיע ומגביה מן הקרקע
שאנו מחמירין בחצירות מתחומין
מה ו ז מיי' פ"ב מהל'
המרחץ מבע"י חוץ
בריהז) דבת יעקב. אביו לא היה הגון
דחצירות צריך לזכות לשמואל ובעי
משהו מאי משהו נמי דקאמר טפח איתמר
לתחום עירה וחשכה
עירובין הלכה יב
לפיכך לא הזכירו: אקיף. הרבה
לה ואסר לה לחזור
ופ"ה הלכה ה סמג עשין
פת ובתחומין אין צריך לזכות ואין
שיתופי מבואות רב אמר אין צריך לזכות
הס"ד [בדפו"ר ליתא לד"ה
א טוש"ע א"ח סי' שסז
עלי הדרך בשבילי: וזיל אסולמא
צריך פת ויש דברים שאנו מחמירין
ושמואל אמר צריך לזכות עירובי תחומין
שהלכה לבית המרחץ,
וסי' שפב סעיף יא:
דצור. דרך מסילת צור: רבי חייא
בתחומין טפי דבתחומין בעי ב'
(ב)
מו ח מיי' פ"ה מהל'
וכנראה כוונת רבינו
רב אמר צריך לזכות ושמואל אמר אין צריך
קאי כרב בתחומין וגבי חצירות
להוסיפו אבל לפנינו כבר
עירובין הלכה ב סמג
סעודות לכל אחד ובחצירות בזמן שהן
❖
לזכות בשלמא לשמואל הכא תנן והכא לא
מובא לעיל]:
שם טוש"ע א"ח סי' שסז:
טעמא דרב משום דכיון דקאסר
מרובין סגי [במזון ב' סעודות לכולם
[מו] ט [מיי' פ"ה מהל'
תנן אלא לרב מאי טעמא תנאי היא דאמר
עליה גמר ומקני ואין צריך זכייה
ובזמן שהן מועטין סגי] בגרוגרת
שכנים דין יב
טוש"ע ח"מ ר"ס קסב
רב יהודה אמר רב מעשה בכלתו של רבי
ואע"ג דמתני' פליגא עליה דרב רב
לכל אחד כדאמרינן סוף פירקין
ח)
גליון הש"ס
וברב אלפס ב"ב פ"א דף
תנא ופליג: מי איכא למאן דפליג.
והשולח עירוב ביד חרש שוטה וקטן
אושעיא שהלכה לבית המרחץ וחשכה לה
תוס' ד"ה מעשה כו'. לא
קנז: בשם התוספתא וכן
מי אשכחן דפליג אינש עליה:
אינו עירוב בתחומין ובחצירות קטן
ידעתי למאי נדחקו רש"י
הביא הרא"ש ע"ש
ועירבה לה חמותה ובא מעשה לפני רבי
ותוס' בזה הא י"ל כפשוטו
ובתוספתא דב"ב שלפנינו
טורזינא. נכרי היה ממונה על כלי
גובה את העירוב:
חייא ואסר אמר לו רבי ישמעאל ברבי יוסי
❖
דרב ס"ל מסברא בהחלט
ליתא]:
מעשה בכלתו כו'. $ פי' בקונטרס
זיין העשויין לשמירת העיר להלחם
דתחומין דיש לו אסמכתא
בבלאי כל כך אתה מחמיר בעירובין כך
על הצרים ודר בעיר: הא דאסר. על
דהאי עובדא בתחומין
מקרא חמור מחצירות או
אמר אבא כל שיש לך להקל בעירובין הקל
מטעם דבחצירות דאסרי
בני המבוי לא בעינן דעתיה ומתני'
הוה ואע"ג דבחצירות פליגא מתני'
רב ניסים גאון
אהדדי גמר ומקני. וא"כ
ואבעיא להו משל חמותה עירבה לה ומשום
בדלא אסר כגון חצר שבין שני
עליה דרב רב תנא הוא ופליג וקשיא
דר"י בר"י דס"ל
ובא מעשה לפני ר' חייא
דלא זיכתה לה או דילמא משלה עירבה לה
מבואות ורגילה עם זה ולא עם זה:
דעיקר הקושיא לא היתה אלא
דבתחומים א"צ לזכות כ"ש
ואסר. אמר לו ר' ישמעאל
בחצירות ואף הך תנא
ב"ר יוסי בבלאי כל כך
הכי נמי מסתברא. דמודה שמואל
ומשום דשלא מדעתה אמר להן ההוא מרבנן
מחצירות ומהא לא משני מידי וי"ל
מסייע לו דבחצירות א"צ
אתה מחמיר בעירוב. ר'
היכא דלא אסר: ולא נשתתף.
דבעירובי חצירות היה המעשה וכן
ורבי יעקב שמיה לדידי מיפרשא לה מיניה
לזכות. אלא דרב עצמו
חייה בבלי הוה, ואיתה
אינו רוצה ומתכוין לאסור עליהן:
מחמיר בתחומין כר"ח
פירש רבינו חננאל ורב סבר כרבי
בסוף פרק א' דמסכת
דרבי יוחנן משל חמותה עירבה ומשום דלא
דאסר בתחומין ופשוט:
סוכה אמר ריש לקיש
ישמעאל וקסבר רב דתנא דידן תנא
שאני
ד"ה אתו לקמי'. וכ"ש
זיכתה לה אמר ליה רבי זירא לרבי יעקב
הריני כפרת ר' חייה ובניו.
בחצירות דבעינן זיכוי כל שכן
אשתו. עי' לעיל דף סה
שבתחילה נשתכחה תורה
(בריה) דבת יעקב כי מטית
התם אקיף וזיל לסולמא דצור ובעי' מיניה
ג)
ע"ב תד"ה דלא הוי שוכר
מישראל, עלה עזרא
בתחומין דתחומין לכולי עלמא בעי
וצ"ע: בא"ד דאשתו
מרב יעקב בר אידי בעא מיניה משל חמותה עירבה ומשום דלא זיכתה לה
מבבל ויסדה, חזרה
זכיה ולפירוש הקונטרס דמוקי לה
אאשתו ניחא ליה
ונשתכחה, עלה ר' חייה
או דלמא משלה עירבה ומשום דשלא מדעתה אמר ליה משל חמותה
בתחומין יש לומר דרבי חייא ורבי
לאתויי. ק"ל ממימרא
הבבלי ובניו ויסדוה.
דשמואל באשתו קמייתרא
עירבה לה ומשום דלא זיכתה לה אמר רב נחמן נקטינן אחד עירובי תחומין
ובפרק ל"ו כריתות ר'
ישמעאל בר' יוסי משום אביו אזדו
ב
כיון דכבר אמר בשכירו
הושעיה הוה שכיח קמיה
לטעמייהו דר' חייא אית ליה לעיל
ואחד עירובי חצירות אחד שיתופי מבואות צריך לזכות בעי רב נחמן
ד
(א) ג
ולקיטו מערבי' והיינו ג"כ
דבר קפרא שבקיה ואתא
בספ"ק ט) דתחומין דאורייתא ולהכי
אפי' בע"כ דהא מייתי ליה
לקמיה דר' חייא. ואתה
עירובי תבשילין צריך לזכות או אין צריך לזכות אמר רב יוסף ומאי תיבעי ליה
לעיל אההיא דלחמן בר
מוצא בר קפרא שואלו
מחמיר בהו ור' יוסי דמיקל לטעמיה
לא שמיע ליה הא דאמר ר"נ בר רב אדא אמר שמואל עירובי תבשילין צריך
ה
ריסתק דלא רצה לא גזרו.
בשביל ר' חייה מה בבלי
דאמר לעיל (דף לה.) ספק עירוב כשר:
אומר בדבר זה. סליק
וא"כ מכ"ש באשתו והיה
לזכות אמר ליה אביי פשיטא דלא שמיע ליה דאי שמיע ליה מאי תיבעי
אמר
❖
רב נחמן נקיטינן אחד
פרק חלון
נראה מזה ראיה גדולה
ליה אמר ליה אטו עירובי תחומין מי לא אמר שמואל אין צריך לזכות ואמר
לפשוט ספיקא דתוס' לעיל
עירובי תחומין ואחד שיתופי
דף ע' ד"ה יורש בסה"ד
איהו צריך לזכות הכי השתא בשלמא התם פליגי רב ושמואל וקא משמע
מבואות צריך לזכות. וכן הלכה וכן
דאפשר דשכירו ולקיטו רק
רבינו חננאל (המשך)
לן כחומרין דמר וכי חומרין דמר אבל הכא אי איתא דשמיע ליה מי איכא
דנכרי אבל לא דישראל
פסק בשאלתות בפרשת ויהי בשלח
י)
דהוצרך שמואל לאשתו
ר' חייא. אמר רב נחמן
דמאן דפליג ההוא טורזינא דהוה בשיבבותיה דרבי זירא א"ל אוגיר לן רשותך
דכולם צריכין לזכות עירובי תחומין
דהכא מיירי בישראל דזהו
נקיטינן אחד שיתופי
וחצירות ושיתופי מבואות ועירובי
לא אוגיר להו
אתו לקמיה דר' זירא אמרו ליה מהו למיגר מדביתהו אמר
דוקא באשתו ולא בשכירו
מבואות, ואחד עירובי
❖
ולקיטו:
תבשילין ואע"ג דבעי רב נחמן
תחומין צריך לזכות. בעי
להו הכי אמר ר"ל משמיה דגברא רבה ומנו רבי חנינא אשתו של אדם
ו
רב נחמן עירובי תבשילין
עירובי תבשילין מאי הא מסיק אביי
מערבת שלא
מדעתו ההוא טורזינא דהוה בשיבבותיה דרב יהודה בר
צריך לזכות או לא. ואמר
דלא שמיע ליה דשמואל דאי שמיע
רב יוסף מאי תיבעי ליה
מוסף רש"י
אושעיא אמרי
ליה אוגר לן רשותך לא אוגר להו אתו לקמיה דרב יהודה
הא אמר שמואל צריך
ליה לא הוה מיבעיא ליה:
ואין
טועמין
בר אושעיא אמרי ליה מהו למיגר מדביתהו לא הוה בידיה אתו לקמיה
לזכות. ההוא טורזינא
אתו
לקמיה דרב יהודה אמר להו
מפירותיה. ודאי פלחי לה
דלא בעא לאוגורי להו
דרב מתנה לא הוה בידיה אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו הכי אמר
הכי אמר שמואל אשתו של
(ע"ז מח.). דבי נצרפי.
רשותיה לבני מבוי, ואזלו
שם עבודת כוכבים שלהם
ואגרו אינהו מדביתיהו.
שמואל אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו מיתיבי נשים שעירבו ונשתתפו
אדם כו'. ואם תאמר ואמאי לא
❖
(שם).
ואמר להו ר' זירא
מייתי מדרב יהודה דאמר בריש הדר
שלא מדעת בעליהן אין עירובן עירוב ואין שיתופן שיתוף לא קשיא הא
ז
שפיר עבידיתו דאשתו
(לעיל דף סד.) משמיה דשמואל שכירו
של אדם מערבת לו שלא
דאסר הא דלא אסר הכי נמי מסתברא דא"כ קשיא דשמואל אדשמואל
מדעתו, וכן (ב)אשתו
ולקיטו של נכרי נותן עירובו ודיו
רבינו חננאל
דאמר שמואל אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף עם בני מבוי ולא נשתתף
ח
של גוי משכרת בלא
$ וכל שכן אשתו והוה מייתי מנכרי
רשות בעלה. ואם בא
ואין טועמין מפירותיה.
בני המבוי נכנסין לתוך ביתו ונוטלין שיתופן ממנו בעל כרחו רגיל אין שאין
אנכרי ויש לומר $ דאשתו אאשתו
בעלה הגוי ומיחה בטילה
ושמואל אמר כגון
ניחא ליה לאתויי: רגיל אין שאינו
רגיל לא שמע מינה לימא מסייע ליה כופין אותו לעשות לחי וקורה למבוי
ט
אותה השכירות, ונאסרו
דאמרי הני תמרי
וחזרו לאיסורן. וכן אמר
לשיכרא דבי נצרפי
שאני
רגיל לא. דרגיל אסר כמו פתח
רב יהודה (בר הושעיה)
ושתו ליה ביום אידם.
הרגיל אבל שאינו רגיל אינו אוסר ונוטלים שיתופו בעל כרחו דקאמר היינו של בעל הבית אבל דעת אשתו צריך ואף על גב דאסיקנא
משמיה דשמואל, אשתו
אמר אמימר אמרו לי
של אדם מערבת לו שלא
סבי דפומבדיתא הילכתא
דאשתו של אדם מערבת שלא מדעתו אין ללמוד מכאן שתוכל לזכות לבני המבוי ולבני חצר לתת פת עבורם נהי דבשביל עצמה יכולה
מדעתו. ואותבינן עלייהו
כשמואל. מותבינן על
ליתן שלא מדעת בעלה אין לה כח לזכות לשכיניה שלא מדעת וצריך ליזהר שלא תזכה האשה לשכיניה כשאין בעלה בעיר ואף על
והתניא נשים שעיריבו
מאן דאמר צריך להגביה
ונשתתפו שלא מדעת
חבית של (שותפי)
גב דאם כל אחד ואחד נותן פת נראה דשרי אפילו לא אסרי אהדדי כל זמן שלא מיחה הבעל דמסתמא לא קפיד מכל מקום אין לסמוך
בעליהן אין עירובן עירוב
[שיתופי מבואות] מן
על זה לענין שתוכל לזכות לאחרים ואם אין הבעל והאשה בעיר אלא בני ביתו צריך לדקדק אם יכולין לערב בני ביתו בלא רשות
ואין שיתופן שיתוף.
הקרקע טפח. והתניא
משל בעל הבית דהא בסמוך [עמוד ב] תנן ניתוספו עליהן מוסיף
וצריך להודיע וכשכלה האוכל נמי קתני דצריך להודיע ממין אחר:
ופרקינן א) מתניתא בדלא
כיצד משתתפין במבוי
אסר עלייהו כגון שאינו
מניח אדם חבית של יין
רגיל לערב עמהם וגם אינו אוסר עליהן. כלומר אינו ממחה על [ידי] אשתו מפני שעירבה עמהם, אבל אם ממחה
של שמן ושל תמרין ושל גרוגרות ושל שאר מיני פירות, בין משלו בין משל חבירו צריך להודיע. ומגביהה מן הקרקע
על ידי אשתו אוסר על בני חצר. וכי קאמר שמואל (כך אסר) [בדאסר] עלייהו [דא"כ קשיא דשמואל אדשמואל].
כלשהו. ופריק מאי כלשהו דקתני טפח. איתמר שיתופי מבואות רב אמר אין צריך לזכות ושמואל אמר צריך לזכות.
דאמר שמואל אחד מבני מבוי שרגיל ומשתתף עם בני מבוי ונמנע ולא רצה להשתתף, בני מבוי נכנסין לביתו
עירובי תחומין רב אמר צריך לזכות ושמואל אמר אין צריך לזכות. בשלמא לשמואל דתנן בשיתופי מבוי ומזכה להן. אלא
ונוטלין ממנו שיתופי מבוי על כרחו. [רגיל אין שאין רגיל לא] קשיין אהדדי דהא הוא דאמר [אשתו של אדם
לרב דאמר בשיתופי מבוי אין צריך לזכות קשיא ליה מתני'. ופריק תנאי היא, ר' חייא סבר צריך לזכות ור' ישמעאל ב"ר
מערבת לו שלא] מדעתו. אלא לאו הא דמיחה על ידה ואמר איני רוצה בזה העירוב שעירבה אשתי, ודשמואל
יוסי אמר משום אביו אין צריך לזכות. דתניא מעשה בכלתו של ר' אושעיא שהלכה למרחץ ועירבה לה חמותה משלה
ודר' חנינא היכא דלא אסר כגון שלא מיחה. נימא מסייע ליה כופין אותו (ועושין) ועושה לחי וקורה למבוי.
ולא זכתה לה ואסר לה ר' חייא. ואמר לו ר' ישמעאל ב"ר יוסי בבלאי כל כך אתה מחמיר בעירובין, כך אמר אבא כל
שיש לך להקל בעירובין (בעירובין) הקל. וכן אמר ר' יוחנן דחמותה משל עצמה עירבה ולא זיכתה לכלתה ולפיכך אסר
א) נראה דצ"ל כאן דר' חנינא ושמואל בדלא אסר וכו' כצ"ל וכן מסיים רבינו להדיא בסוף הענין ודשמואל ודר"ח היכי שלא אסר וכו'.